‏הצגת רשומות עם תוויות עין טובה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עין טובה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 26 ביוני 2011

פרשת "לֶךְ-לְךָ" – לך אליך, אל עצמיך

בס"ד


בס"ד
פרשת "לֶךְ-לְךָ" - לך אליך, אל עצמיך
אברהם אבינו, היהודי הראשון, מתחיל להתגלות לנו במלוא גדולתו בפרשת לך לך. חלק ניכר מספר בראשית מוקדש לקורותיו, למרות שלמרבה הפלא בתורה אנו פוגשים אותו בגיל די מאוחר בחייו רבי התהפוכות. המדרשים על הפרשה, שמשלימים את התמונה, מספרים לנו שכבר בגיל שלוש החל מסעו הרוחני של אברהם. כילד צעיר לאב בעל חנות יצור וממכר לפסלי אלילים סקרנותו הובילה אותו להבחין באמת גדולה יותר ולהכרה בעובדה שיש לעולם בורא ושליט אחד. כאדם בודד הוא ניצב אל מול העולם כולו, נאבק בעבודת האלילים, שהייתה מושרשת בתקופתו, וקירב רבים לחיים של אמונה מונותיאיסטיות. האירוע הראשון בחיי אברהם המתואר בתורה התרחש כאשר הוא היה בן שבעים וחמש. בזמן הזה אברהם היה מסוגל כבר לסכם חיים שלמים של הישגים חשובים אך אז הגיע אירוע בעל משמעות אדירה שהאפיל על כל שקדם לו. מקל נדודים הונח בידיו והוא נצטווה לצאת לעבר יעד נעלם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א'). ואכן אברהם, אשתו שרה ובני משפחה נוספים יצאו מחרן אל עבר ארץ ישראל.
ידוע כי "מעשה אבות סימן לבנים", כלומר אורחות חייו של אברהם מהווים שביל שבו כולנו צועדים ועתידים לצעוד. מה היה הסוד לכוחו העצום וכיצד נוכל אנחנו ללמוד מכך לקח לחיינו? התשובה נמצאת באותו ציווי בפסוק הראשון של פרשת השבוע עליו פרשנויות רבות ונפלאות. הקב"ה מופיע בפני אברהם אבינו ואומר: לֶךְ-לְךָ, כלומר לך אליך, אל עצמיך. הקב"ה מגלה לאברהם שכדי להפוך לאדם גדול במידות עליו "לחתוך את חבל הטבור" ולצאת למסע של צמיחה וגילוי עצמי - הרחק מכל שיגרה מוכרת וקרובה. בהיענותו של אברהם לדברי הבורא ובהליכתו אל ארץ ועתיד לא ברורים, חרף כל היגיון מוכר, הוא שתל את הזרע ל"נעשה ונשמע" שאפשר לבני ישראל במדבר לקבל את התורה הקדושה.
לא לשווא נקרא שמו "אברהם העברי", שכן זו היא התכונה שאפיינה אותו. למרות שכל העולם עמד מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני. סגולה זו נותרה קבועה בליבנו - צאצאיו. קשיות העורף היהודית הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, נותרנו דבוקים בה, יחידים מול רבים. לפי הקבלה, למשמעות הציווי עמקות נוספת: לך אל תוך העצמי הפנימי ביותר שלך, התרחק מהרצונות שלך, מן הרגשות שלך, מן האינטלקט שלך וע"י ויתור על ה"אני" וה"אגו" תוכל להפנים את האמת שאני, הקב"ה, אגלה לך. רק כשאדם מניח לרגע את המחשבות שלו ביחס לעצמו ולסביבתו הוא יכול להבחין במציאות של בורא שמחייה בכל רגע את העולם.
נקודת מבט נוספת לציווי רואה בו קריאה תמידית להתקדם ולהשתפר. אין להסתפק במה שכבר עשינו ולהיכן שהגענו. הדבר הראשון שנדרש מיהודי הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. להיות יהודי פירושו לא לדרוך במקום ותמיד לנוע מן המקום שבו אתה נמצא למקום שבו אתה יכול להיות, וממה שאתה חושב על עצמך אל מימד עמוק יותר של מה שהנך באמת. להיות יהודי זה להיות עסוק בחיפוש תמידי לשיפור עצמי ולשיפור העולם.
הקב"ה מצווה על אברהם ללכת ולעזוב את העבר מאחוריו. הקריאה הראשונה היא לעזוב את ארצך. הפרשנים לימדו אותנו ש"ארצך" מרמז על ארציות, כלומר על חומריות. על מנת להתקדם ולממש את תפקידנו בעולם ולהתחבר אל נקודת האמת שקיימת בתוך כל אחד מאיתנו, הלא היא הנשמה, יש לזנוח את החשיבה שחומריות ועושר הם אלה שיביאו לנו שמחה ואושר. אברהם עזב בית עשיר ומלא בכל טוב חומרי והלך אל הלא נודע. נראה כי בימינו התפיסה הקלוקלת שכסף מביא לשמחה מחלחלת לכל מקום ואנחנו שבויים בקונספציה שאם לא נשיג את הוולבו, הווילה, חופשת הסקי השנתית ושלל המותגים המופיעים בפרסומות, לא נהיה מאושרים. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ו"יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". שלמה המלך הוסיף וכתב בספר קהלת: "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מאושר כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. מי שרוצה 1000 (לא משנה ממה) ויש לו רק 200 ירגיש אומלל, בעוד מי שרוצה 10 ומשיג 20 ירגיש אושר וסיפוק עילאיים. חשוב לציין כי להבדיל מהגישה של תורות המזרח שמדברת על צמצום הרצונות למינימום, היהדות היא "תורת חיים" וככזו היא בעד חיים גשמיים וחומריים טובים, נוחים וראויים. אולם להבדיל מהגישה המערבית, היא שמה את הדברים בפרופורציה הראויה ומלמדת שתפקיד החומר לשמש כלי שמשרת ומאפשר את עולם הרוח. לא בכדי ישראל ממוקמת גיאוגרפית בין המזרח והמערב, ובגישתה, היהדות מורה על איזון נכון ובריא בין שני הכוחות הסותרים. תחושת השמחה, אם כך, אינה תלויה בגורמים חיצוניים אלא במצבו הפנימי של האדם ואושר לא תלוי בכסף, אלא בהגשמת היעוד האישי, בתחושות של אהבה וחום ובעשיית טוב לזולת. אברהם היה האדם הראשון בעולם שהבין זאת ושהיה מוכן להקריב את הנוחות החומרית והחברתית שבעולמו הישן וללכת לכיוון מימוש ייעודו בעולם, ועל כן זכה להיות היהודי הראשון. כמו שאברהם מורה לכולנו את הדרך, כך בתור עם אנחנו מחויבים להראות לשאר העמים את הדרך הנכונה ומכאן הביטוי "עם סגולה". ככאלה, יש לנו עודף מחויבויות ולא עודף זכויות, כפי שרבים בטעות חושבים.
בדרך הטבע, אנו נשאבים אל דפוסים חברתיים, שיגרה של לחץ חברתי, ציפיות מהסובבים אותנו והרגלים ישנים שהוטבעו בתוכנו מילדות. המהלך שעשה אברהם אבינו אמור להביא כל אחד לשאול את עצמו את השאלה הבאה: "מהיכן מגיעה 'השקפת העולם' שלי?" האם זו השקפה שאימצתי לעצמי תוך כדי בדיקה ומחקר, או שמא זו גישה שהושתלה בתוכי עקב נסיבות חיי וללא בחירה אישית? האם לעובדה שנולדתי דווקא כיהודי יש בכלל משמעות עבורי? מוטב לכל "חילוני" שנולד להורים ולחברה חילונית, כמו גם לכל "דתי" שנולד להורים וחברה דתית לשאול עצמו האם זה באמת מסלול החיים הנכון ביותר עבורו? אסור לחיות בתוך זרם מסוים רק משום שככה התרגלנו. רבים ממי שנולדו למסגרת אמונית חמה ותומכת מעידים שהם מעולם לא עצרו ושאלו את עצמם את השאלות החשובות באמת, כך שעבודת השם שלהם הייתה ברבדים שטחיים בלבד. לעניות דעתי, דווקא אי שאילת שאלות זה השורש לתופעת הדתיים-לשעבר (דתל"שים) ולא תכונת הספקנות, כפי שיש מי שחושב. מוטב לכל אדם לעשות ברור אמיתי, כן ואמיץ עם הזהות שלו ומכאן הבחירה בדרך תהיה חזקה הרבה יותר.
בדיוק לשם כך מצווה הקב"ה את אברהם: "לך לך (אל עצמך) מארצך וממולדתך ומבית אביך". ובמילים שלנו - אל תקבל (או תדחה) באופן אוטומטי את ערכיה של החברה, מבלי לבחון באופן יסודי את ערכם ומהותם. יש שמשתיקים את הקול של הנשמה באומרם: "אין לי זמן", "אני טרוד מידי בענייני פרנסה/בריאות/משפחה" או "אני כבר מבוגר מדי", אבל זו טעות מרה ו"טריק" של היצר הרע שינסה לספר לנו כל סיפור אפשרי כדי למנוע מאיתנו להתחיל במלאכת בירור האמת.
יחד עם ההשפעות החיצוניות, לאדם יש נקודה פנימית וחופשית מכל מה שמגדיר וכובל אותו. זהו הניצוץ האלוקי המהווה את גרעין נשמתו. אברהם היה הראשון שהסכים להקריב את כל עולמו והרגליו על מנת לגלות את אותו ניצוץ. רוב בני האדם לא עוצרים להתבונן בחייהם ולא שואלים שאלות. קורה לא אחת לאנשים שהם מוצאים עצמם בנסיבות חיים מורכבות ותוהים בינם ובין עצמם "איך הגעתי לכאן"? או "איפה טעיתי בדרך?" כל אלה הם תולדות של חוסר תשומת לב למעשים, להרגלים, לדפוסי חשיבה ולעולם הרגשי שלנו. על תופעה זו אמר ירמיהו הנביא "אין איש נחם על רעתו לאמור במרוצתם כסוס שוטף במלחמה". בני האדם שאינם עמלים על מודעות והתבוננות פנימית משולים לסוס הרץ בשעטה בשדה הקרב מבלי להבחין בין ימינו ושמאלו.
אברהם אבינו היה הראשון שהבין שתפקידנו פה בעולם הוא לעבוד ולתקן את מידותינו ודרכינו. מי שחושב שהוא בא לכאן כדי לנוח וליהנות ממנעמי העולם פשוט משלה את עצמו. לראייה, כל מי שכביכול לא עמל על תיקון ושיפור עצמי בסופו של דבר סובל יותר מכולם משום שהוא נשאר עם התאוות, הכעסים, הקנאה והתחרותיות שמאמללים בראש ובראשונה את מי שחווה אותם. אדם שמח באמת זה אדם שיודע שכל מה שקורה לו פה בעולם זה ניסיון בלבד ושבמילא הכול לטובה. את אברהם רצו לזרוק לכבשן האש בגלל הרעיונות "המהפכניים" שלו, אבל הוא דבק בשמחה ובאמונה. אדם נבון יודע שאם קרה לו מקרה רע/העליבו אותו/פגעו בו/וכו' זה הכול ניסיון ועליו להישאר שמח. אסור לנו ליפול לעצבות, ללשון הרע ולכעס. זאת, בראייתי, תמצית ומהות היהדות, כפי שמלמד אותנו האבא של כולנו - אברהם אבינו.
בנוסף, אברהם היה האדם הראשון שיוצא מהתפיסה הפרטית לתפיסה הכללית, מדאגה לעצמו ולמשפחתו הקרובה לדאגה לכלל הציבור. גם לפניו היו צדיקים ואנשי מידות (כדוגמת חנוך ונח), אולם הם מעולם לא ניסו להרחיב את מעגל השפעתם ולהטיב לציבור הרחב. אברהם, יחד עם אשתו שרה, היו עסוקים ללא הרף בגיור אנשים נוספים ובפעולות חסד שונות ומגוונות בחברה בה חיו. בזכות התכונה הזו, אברהם זכה לתוספת ושינוי שמו ע"י הקב"ה מאברם לאברהם ולכינוי "אבינו" כאב האומה.
מעבר לכל זאת, בפרשה הנוכחית אנחנו מתוודעים לראשונה גם אל לוט, בן אחיו של אברהם. לוט, שהיה בן טיפוחיו עוד בימי חרן העליזים, בחר לבגוד במורשת דודו והלך לגור בסדום, שהתפרסמה באותם הימים כמקום השפל והנמוך ביותר בעולם (לא רק גיאוגרפית...). מסיפורי המקרא עולה ומתחדדת דמותו של אברהם כאדם סבלני, ותרן ונטול גינוני כבוד וגאווה. חרף העובדה שלוט הצטרף ואף הנהיג את עיר החוטאים הגדולים, אשר בעבורם גזל, רצח וניאוף היו עניינים של יום יום (לא בכדי הביטוי "מעשה סדום" מזוהה עימם), וחרף העובדה שהוא פעם אחר פעם בגד באברהם וגילה כפיות טובה נוראית (כשאברהם הציל אותו מהמלכים ששבו אותו ולאחר מכן מסדום הנחרבת), אברהם המשיך והאמין בלוט וראה בו את הטוב שגנוז עמוק עמוק בתוכו. כשקוראים את הסיפורים לא ניתן להימנע מלשאול את עצמינו: "מהיכן אברהם שאב את הכוח למחול ללוט, לסכן את חייו פעם אחר פעם כדי להציל אותו ותמיד להאיר לו פנים?". התשובה, כאמור, נעוצה בתכונתו של אברהם לראות בכל אדם את הטוב שיש בו. בהמשך לעיסוק בשבוע שעבר בנח, אברהם מתגלה כאיש חסד אמיתי. חסד זה לא רק נתינת צדקה ועזרה פיזית/כלכלית לחלשים, אלא בראש ובראשונה לשפוט לכף זכות כל אדם ובכך לרומם אותו. פרוש ההנחיה שקיבלנו בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" הוא לראות את האדם שמולנו כמכלול. כמכלול לכל אדם יש גם תכונות טובות וגם רעות ולכן בבואנו להתייחס למעשה שלילי שהוא עושה עלינו תמיד לראות ולזכור גם את הטוב שיש בו, ומתוקף כך "פסק הדין" שלנו תמיד יהיה מרוכך ומפויס הרבה יותר. נראה כי אברהם אבינו השכיל להבין זאת יותר מכולם, ולראייה בזכות העובדה שלא ויתר על לוט ובזכות העובדה שזיהה בו ניצוץ חיובי, בסופו של דבר דווקא מאותו אדם כפוי טובה ומושחת מוסרית יצא העם המואבי, שממנו יצאה רות המואבייה (אם סבו של דוד המלך) ובסופו של דבר גם ייצא משיח בן דוד.
כל מי שמתעמק בפרשה יכול בקלות לשמוע את הקול הקורא לכל אחד ואחת מאתנו: לך לך או לכי לך אל עצמך.
נא להדק חגורות, להתאזר בעוז, בכנות ובהמון סבלנות ולצאת אל מסע של גילוי הניצוץ האלוקי (הנשמה) שטמון עמוק בתוך כל אחד ואחת מאתנו. בהצלחה!!!
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר