‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויחי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויחי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

פרשת "ויחי" – הלוואי ואכעס פחות...

בס"ד



בפרשת "ויחי", שחותמת את ספר "בראשית", יעקב אבינו, שהיה על ערש דווי, בירך וגם הוכיח את בניו. בדבריו אל הבן הבכור, ראובן, הוא ציין שכבכור הוא היה זכאי לכתר הכהונה, אולם בגלל תכונת הכעס שלו הדבר נמנע ממנו.
כמובן שאנחנו קטנו מלבקר את ראובן הצדיק על אופיו, ובכל זאת עבורנו זו הזדמנות לדון באחת מהתכונות הקשות ביותר שקיימת בנפש של כולנו ושממנה אנו מצווים להימלט ע"י מאמצים וחינוך עצמי. על מידת הכעס נכתבו ספרים על גבי ספרים ואנסה היום להביא על קצה קצהו של קצה המזלג את החוכמה וההשקפה היהודית על נושא סבוך וטעון זה.
כעס זו תכונה קשה מאוד. זו מחלה שיש לכולם במידה כזו או אחרת וניתן ממש לראות כיצד היא מחריבה את העולם הפנימי של האדם ועלולה להרוס משפחות, חברויות וקשרים. אדם כועס כשלא עושים מה שהוא רוצה. הוא מצפה להתנהגות מסוימת מהסובבים אותו וכשהם מתנהגים אחרת מצפיותיו החימה מתחילה לבעור. למרבה האבסורד, לעיתים אנחנו כועסים גם על חפצים דוממים (עט שלא כותב/אוטו שלא מתניע בבוקר/וכו'). ישנם כעסים חזקים במיוחד שיכולים לגזול את האנרגיה של שבוע שלם וישנם גם "סתם" כעסים יום-יומיים שרובינו למדנו בטעות לקבלם ולחיות איתם במקום לחנך עצמינו לחיים של רוגע ואיזון פנימי.
ניתן ממש להרגיש כיצד האוויר בסביבתו של אדם כועס נהיה מזוהם יותר וקשה לנשום לידו. מחקרים מודרניים גילו שכאשר אומרים ליד מים מילים קשות ובוטות או לחלופין כאשר מבטאים כעס/מירמור/אכזבה/ביקורתיות על ידם אזי המולקולות הפנימיות שלהן משתנות ומקבלות מבנה דיס-הרמוני לחלוטין. בגוף האדם יש כמעט 70% נוזלים. שווה להקדיש שנייה ולחשוב על ההשפעות הפיזיות והרגשיות שמתרחשות בנו כאשר אנחנו כועסים או נמצאים בסביבת אדם אחר שמזעיף פנים.

חז"ל כתבו על הנושא רבות וניסו להזהיר אותנו מליפול למלכודת הזו. ישנן מספר התייחסויות והנחיות בולטות מהגמרא והמשנה:
"כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו" – ברגע של כעס משהו בנפש מתערער והאדם לא שולט בדיבורו ומעשיו. מי שכועס שולטים בו כוחות שליליים שבהכרח יזיקו לו! אפשר ממש לראות כיצד בזמן כעס כמו ומשתלטים על האדם שדים והוא נראה, מרגיש וחושב אחרת. להבדיל מתחושות של שלום, רעות ואחווה, שהומשלו למצפה לבאי גן העדן, התחושות של כעס ומדון, שכל כך לא נעימות לחווה אותן ולסביבתו, הומשלו למצפה לבאי הגיהינום.
"כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" – האדם פיזית לא מת, אולם בחינה מסוימת מהנשמה שלו נעלמת. החלק הטוב, העדין והנעים עוזב אותו. כתוב בספרי הסוד שבעת כעס חזק האדם יכול לאבד לנצח חלקים משמעותיים מכוחות הנפש החיוביים שלו.
"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – עבודה זרה אינה רק השתחוות לפסלים, אלא גם התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם המהות והאופי היהודי הבסיסי של רוך ונועם.
"כעס בחיק כסילים ינוח" – לא נעים לומר, אבל מי שכועס הוא לא אחר מאשר כסיל (טיפש)...
"והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך" (שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת) – כעס עלול לגרום למחלות פיזיות, מלבד מחלות נפשיות. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שמתחים וכעסים משפיעים מאוד על מצבו הפיזי של החולה. אולקוס, התקפי לב, צרבות – כל אלה ועוד הן תולדות, בין היתר, של המידה הרעה הזו.

חז"ל לימדו אותנו שהשורש של מידת הכעס והמקור הפנימי שלה בנפש שלנו היא מידת הגאווה. כולנו נולדו עם התחושה שאנחנו במרכז ושכל הנעשה בעולם סובב סביבנו. ניתן לראות כיצד כשאדם שומע משהו סביבו לרוב הוא חושב באופן אוטומטי: "מה זה אומר מבחינתי? איך זה משפיע עליי?". תחושות הדאגה והאהבה העצמית וההפרדה מהזולת הן טבעיות ועימן נבראנו, אולם אם הן אינן נשלטות, האדם עלול לחשוב ולהרגיש שכל מה שהוא רוצה מגיע לו וכשזה לא קורה (מה לעשות, יש בעולם עוד אנשים...) הוא יבוא לידי כעס. בכל אחד מאיתנו יש שני "אניים". האחד הוא ה"אני" האמיתי והגבוה, צלם האלוקים אשר לרוב מתייחסים אליו כאל הנשמה. ה"אני" האחר הוא מה שאנו מכנים "אגו", בתורת החסידות מכונה "הנפש הבהמית" ופרויד כינה "איד". במידה מסוימת זהו ה"אני" המזויף והחלק הנחות יותר השקוע בגאווה, יצרים ותאוות. התפרצויות כעס תכופות הן סימן אזהרה המתריע מפני השתלטותו של ה"אני" הנחות על האדם.
מי שמגיע לידי כעס (בין אם גדול ובין אם קטן) בעצם אומר שהקב"ה טעה בדרך שבה הוא תכנן את נסיבות אותו אירוע וכי הוא עצמו היה יכול לעשות עבודה טובה יותר וכשחושבים על זה כך רואים כמה הכעס שלנו מגוחך.    
לפיכך, אדם נבון, שמבין את כל זאת ורוצה להשתחרר ממידת הכעס, צריך להתחיל לעמול ולתקן עצמו. את הזולת עלינו לקבל כמו שהוא ולוותר על הנטייה שלנו לשפוט ולבקר, אולם ביחס לעצמינו זו טעות לחשוב שאנחנו צריכים לקבל אותנו בדיוק כפי שאנחנו. זה נכון שיש לעשות את הדברים בעדינות ואיטיות, אולם בהחלט נולדנו כדי לתקן את אותו "יצר לב האדם רע מנעוריו" עימו נבראנו. ההתמודדות הזו עם מידת הכעס בוודאי שאינה קלה, אולם היא משתלמת ביותר ובסופו של דבר מי שמתעצל לעשות אותה סובל הרבה יותר, שכן קל הרבה יותר לתקן את המידות מאשר לחיות עם הסבל שמביאה תכונה רעה.
כתוב בגמרא "מאן דיהיר אפילו על אנשי בייתי לא מתקבל", כלומר אדם יהיר וכעסן אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל ועל אחת כמה וכמה על אנשים במעגלים רחוקים יותר. אדם כזה סובל מכך שלא מעריכים אותו ונרתעים ממנו. אולי יעשו את מה שהוא רוצה מתוך פחד, אבל לא תהיה בזה טיפת רצון טוב וברגע שיוכלו לברוח ממנו מיד יעשו זאת. ניתן לחזות בזה במשפחות עם הורה קפדן במיוחד שמטיל את אימתו על בני הבית. כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, כשהם בגיל שבו הם יכולים למרוד, לרוב הם יברחו ממנו ויפנו לפעילויות הפוכות מדרכו של ההורה. דוגמא נוספת היא במקומות עבודה כשיש בוס שמטיל את מרותו בדרכי הפחדה. הוא אולי ישיג את מטרותיו בטווח הזמן המיידי, אולם הפקודים שלו יסלדו ממנו ולבסוף הוא יפסיד מכך.
ישנם אנשים רבים שמחוץ לבית עוטים על עצמם מסיכה של אנשים נעימים, סובלניים ורכים, אולם דווקא כשהם חוזרים לחיק משפחתם משום מה הם מרשים לעצמם להיות קפדנים, כעסניים וחסרי סבלנות. התנהגות זו הפוכה לחלוטין לרוח היהדות. אנו מאמינים שבכל מקום יש להיות טובים ועדינים, אולם את עיקר המאמצים יש להשקיע דווקא בבית עם האישה/בעל והילדים. אחד הדברים החמורים ביותר שמשחיתים את נפשו של כל ילד זאת מציאות של מתחים וכעסים בין ההורים ויש להימנע ממנה בכל דרך.

איך מתקנים את המידה הרעה הזו? איך בורחים מגורל של תסכולים מהסביבה, חיכוכים, קשיים וסבל פנימי?
בראש ובראשונה צריך להתבונן בהתנהגות של עצמינו, לבחון את התגובות שלנו, את הציפיות שלנו מאנשים ואת מקורות התסכול. אדם המתבונן בעצמו יכול לזהות מבעוד מועד את נקודות החולשה שלו ולגייס משאבי נפש כדי להתמודד עם "שדי הכעס" ו"מפלצות הגאווה" שבתוכו. כשאדם אומר לעצמו ש"הוא לא רוצה יותר לכעוס, שהוא רוצה רק לאהוב, לשמוח, לפרגן ולהיות רגוע" זאת כבר התחלה טובה, אולם בוודאי שהיא איננה מספיקה. המבחן האמיתי יהיה בשעת הניסיון, בשעת המלחמה ביצר.
ובכל זאת, כיצד נלחמים בחלקים האלה בתוכנו? חז"ל קבעו ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה". בעזרת ההבנה השכלית שלנו יש לשלוט על הרגש ולהרגיע את הקולות הפנימיים שמפתים אותנו לכעוס.
אנסה להביא מספר עצות מעשיות שנתנו לנו חז"ל כיצד לרסן את עצמינו בשעת ניסיון של כעס וכמובן גם לפניו ואחריו:
א. לדבר תמיד בנחת ובשקט. לעולם אין להרים את הקול. כשאדם מתחיל לצעוק אז לכעס הרבה יותר קל לחדור. אם אדם נתקל בסיטואציה או אדם שמרגיזים אותו שישמור על טון דיבור רך. הרמב"ן כתב על כך באיגרתו המפורסמת: "ואם יקראך איש אל תענהו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו". כל ילד יודע שכשההורה שלו צועק עליו הוא בעצם בעצמו במצוקה וכל עובד יודע שכשהמנהל שלו מרים עליו את קולו הוא עצמו מרגיש חלש ומנסה לפצות על כך ברעש ובהפחדה. לא בכדי נאמר ש"דברי חכמים בנחת נשמעים".
ב. בשעת כעס להקפיד לא לענות מיד, לחכות בין הגירוי והתגובה. חשוב לתת לעצמינו זמן להתקרר ורק אח"כ "לסגור עניינים". המקפידים בדבר יחכו אפילו יום ויענו רק למחרת כדי לוודא שהם רגועים ולא מדברים בכעס. לסבתות שלנו היו תמיד עצות טובות לעניין הזה כמו "לפני שאתה עונה תספור עד עשר" או "תשתה קודם כוס מים קרים".
ג. לשפוט לכף זכות ולגלות חמלה כלפי הצד השני. עלינו לומר לעצמנו שוב ושוב: "זה לא קשור אליי, זה קשור לחוסר הביטחון של האדם שמולי או לקושי אחר שעובר עליו". אם לא ניקח את הדברים באופן כל כך אישי, כפי שלרוב אנחנו עושים, יהיה לנו קל יותר "להחליק" מאיתנו את גורמי הכעס. שיטה נוספת היא לנסות למצוא בשני מעט טוב וכפועל יוצא מכך הרע שנראה בו יקטן ובמקום כעס נחוש כלפיו הבנה ואף קירבה. כך לדוגמא, אם עובד איתנו במשרד אדם שכל מה שהוא עושה ואומר מעביר אותנו על דעתנו, מומלץ להיזכר בכוח בכל הדברים הטובים שוודאי יש בו (לדוגמא: הוא אדם מסודר, עובד חרוץ, נחמד לאשתו, וכו'). כמו כן חשוב לנסות להבין ולהזדהות עם מה שמכביד עליו ושבגללו הוא מתנהג כך (לדוגמא: יש לו תינוק קטן בבית שמעיר אותו בלילות, אימא שלו מבוגרת ודורשת הרבה תשומת לב, הוא נמצא בקושי כלכלי כזה או אחר, וכו'). אחרי שנשים את עצמינו בנעליים של השני וננסה להבין את מקומו יהיה לנו קל הרבה יותר לגלות חמלה ולא לכעוס.
ד. אחרי שכבר כועסים להתבונן על ההתנהגות שלנו. יש לחשוב עם עצמנו לאחר מעשה על מה שקרה ועל איך שהגבנו ולנתח את הדברים בצורה קרה ושקולה. בשעת רוגע אחרי שהכעס שוכך קל ואפשרי הרבה יותר לקבל התחייבויות לעתיד. אח"כ כשיבוא שוב ניסיון דומה נזכר במסקנות ובהחלטות שלקחנו על עצמנו וניישם אותן.
ה. לזכור שכל דבר מרגיז שקורה לנו זה רק ניסיון. היהדות מלמדת אותנו שכל מה שקורה לנו – הכול לטובתנו. אין סבל סתמי שנשלח לאנשים כדי לאמלל אותם. לכל התמודדות ולכל קושי יש מטרה לשפר את האדם, ללמד אותו משהו נוסף על עצמו ולקדם אותו בדרך. הבורא הוא זה שמזמן לנו ניסיונות והתמודדויות. לפיכך, אם כבר הגיעה אלינו סיטואציה מרגיזה – לזכור את הכלל הזה ולקבלה בהבנה. מומלץ לקרוץ אל עבר מקור הקושי ובחיוך לבבי לומר לו: "אני יודע מי שלח אותך אליי...". ככל שנהיה מודעים יותר כך נזכר בכלל הזה ברגע הניסיון (ולא רק לאחריו) וכפועל יוצר נכעס הרבה פחות. אדם עניו יודע לקבל את המציאות כפי שהיא מתוך הבנה שהכול מעת השם. יוסף הצדיק הוא דוגמא נפלאה לאדם שהשכיל לייחס גם את נסיבות חייו הקשות לרצון הבורא ולכן תמיד היה שרוי בשמחה ובנועם פנימיים, ולראייה, בבואו לקבל ברכה בפרשה הנוכחית מיעקב הוא זוכה לשפע איחולים. אין לנו חלילה מטרה לא לשאוף לשנות עוולות ובעיות עימן אנו נתקלים, אולם גם בזמנים בהם אנו פועלים לשינוי, לכעס ולתרעומת אין כלל מקום.

הרב קוק התייחס בספרו המפורסם "אורות הקודש" לסוגיית הכעס באומרו דבר מעט מפתיע. לדבריו, כשאדם כועס הוא מאותת בכך שישנם בתוכו כישרונות, חלומות ועוצמות חיים שאינם באים לידי מימוש. לשיטתו, הטיפול השורשי בכעס אינו רק בהבנה ושליטה עליו, אלא גם בהוספת "יצירה רוחנית", או במילים אחרות בזיהוי הכישורים והכוחות המיוחדים בנו ומציאת הדרך להביאם לידי מימוש. מומלץ לכל אחד, אם כך, לחשוב על כוחות וכישרונות שגנוזים בו ולהביאם לידי ביטוי כדי להימנע מתסכול וכעס עתידי.

לסיכום – אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מיוחדת בשנה מבחינת החשיבות שבעבודה על מידת הכעס. ב"ספר היצירה" (אחד מספרי הקבלה שכתיבתו מיוחסת לאברהם אבינו) ישנו פרוט ביחס לשנים-עשר חודשי השנה ולעבודת הנפש המיוחדת שרלוונטית לאותו החודש. במהלכו אנחנו זוכים לעזרה מיוחדת מהשמיים כדי להתמודד עם אותה מידה ספציפית. לפי ספר זה, המידה הייחודית לחודש טבת, שאנו נמצאים בעיצומו, היא מידת הכעס. מבחינה מסוימת חודש טבת הוא הנקודה החשוכה ביותר בשנה בה "טבעי" שנחוש את הרגשות הקשים הללו. בתקופה זו בה הימים הם הקצרים ביותר בשנה אנו חווים את שיא החורף והאפילה גוברת. כמו כן אנחנו אחרי האור הגדול של חנוכה ובאופן טבעי נוטים ל"ירידת מתח". כל התנאים החיצוניים הללו קיימים כדי "להצדיק" את הרגשות הפנימיים של כעס, קושי ותסכול, אולם דווקא בזכות כל זה אנחנו זוכים, כאמור, לעזרה ובכוחנו להכניע את היצר הנמוך ולא לכעוס.
           
בשפת הרחוב "גבר" הוא לרוב מי ש"דופק על השולחן" (ואם אפשר גם הופך אותו), מטיל את אימתו ומרותו ומשיג על ידי כך את מטרותיו. לעומת זאת, ביהדות "גבר" (או לחלופין גברת) זה מלשון להתגבר. מי שמתגבר על כעסיו הוא הגבר האמיתי! על כך כתבו חז"ל: "איזהו הגיבור? הכובש את יצרו!" ו"גדול המושל ברוחו מכובש עיר". הלוואי ונהיה גברים וגברות אמיתיים.
 
שבת שלום ונטולת כעסים, ניר אביעד

יום שלישי, 3 בינואר 2012

פרשת "ויחי" – זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי

בס"ד


כיצד מתגבשת אישיותנו? מתי אדם גדל באמת מבחינה פנימית? התשובה היא שרוממות נפש נבנית בזמנים ובמצבים בהם אנו נתקלים בדילמה מוסרית בה כל כוחות החיים החייתיים שבנו קוראים לנו לפעול בדרך מסוימת, ואילו אנו מצליחים לכבוש את יצרינו ותאוותינו ולבחור בדרך האמת. יוסף זכה לתואר הייחודי במקרא "הצדיק" על שום בחירותיו הערכיות בשני אירועים משמעותיים ושונים, בחירות שמסמנות כמגדלור גם לנו, בניו וממשיכיו, את הדרך אל האור ואל חוף המבטחים של החיים.

בפרשת "וישב" – התמודדות עם ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר.
לאחר מכירתו ע"י אחיו, יוסף מצא חן בעיני פוטיפר, שהיה השר הממונה על ההוצאה להורג במצרים, והושם על ידו כאחראי על ביתו ורכושו. מכשלה אחת עמדה בפניו – אשתו הבוגדנית של בעל הבית, שחשקה בנער הצעיר והיפה שהובא לארמונה. על פי התיאור, חרף העובדה שהיא ניסתה פעם אחר פעם לפתות אותו לשכב עימה, יוסף הצליח להימנע מהחטא באומרו כי הוא לא יכול להתייחד עם אשת איש ובכך לבגוד באמון שנתן לו אדונו וכמובן בקוד המוסרי של הבורא. כנקמה לבסוף היא העלילה עליו שניסה לאונסה והוא נכלא. התיאור המדויק בפרשה הוא שאשת פוטיפר תפסה את בגדו והוא נותר ערום. מהדברים אנחנו יכולים ללמוד שיוסף כבר היה במחיצתה על דעתו בבגדיו התחתונים בלבד, כלומר כנראה שכבר כמעט והתפתה מרצונו וברגע האחרון הוא התעשת וברח. בעצם מעשהו האמיץ, יוסף היווה וממשיך להוות מורה דרך לכל הניצבים בפני הניסיון וההתמודדות המורכבת עם יצר העריות (מין). למרות שהוא היה רחוק מבית אביו, למרות שהיה רק בן 17, ובגיל בו לרוב חושבים רק על דבר אחד, ולמרות שהוא ידע את משמעות הסירוב, אף על פי כן הוא ברח ולא נפל וביצע את המעשה.
בפרשת השבוע הנוכחית "ויחי" – התמודדות עם יצר הנקמנות. אם בפרשת השבוע הקודמת קראנו על סלחנותו של יוסף כלפי אחיו לאחר שהוא מגלה בפניהם שהמושל המצרי רב הכוח הוא לא אחר מאשר אחיהם הצעיר שבנערותו נזרק על ידם לבור במטרה להורגו, היה מי שיחס את תגובתו האצילית לעובדה שאביהם המשותף יעקב עדיין היה חי ויוסף לא רצה לצערו, הרי שבפרשת השבוע הנוכחית יעקב אבינו נפטר ועמו עלה מפלס הלחץ של האחים מפני הצפוי לבוא. אך נקמה זו לא באה, לא בעוד האב היה חי וגם לא לאחיו מיתתו. בפני יוסף הייתה האפשרות כעת עת לא היה "מבוגר אחראי בסביבה" לשלם לאחים את גמולם בגין כל שנות הסבל שעברו עליו. בקלות הוא יכל היה לתת להם "לטעום" את טעמו של הבידוד בצינוק או של ההשפלה שבבגידה ע"י הקרובים לך מכל. אולם גם כאן, כמו בסיפור על אשת פוטיפר, יוסף התגבר על היצר הכי "טבעי" והכי "אנושי" ובעצם מילא אחר הציווי המפורסם מפרשת 'קדושים' : "לא תיקום ולא תיטור". אוי, כמה שזה קשה, אבל זה כנראה מה שהופך 'סתם' אנשים ל'צדיקים'.
ספר "בראשית", הנחתם בפרשה זו, מאפשר לנו הצצה לעולמם הפנימי של אבות האומה ואבות האנושות כולה ולהתמודדות האישית של כל אחד מהם עם תאוותיו ויצריו שניסו למשול בו. הדבר התחיל עם אדם וחוה שהתפתו לאכול מהתפוח האסור ונפלו אל מול מראה העיניים החושני, אשר רואה רק את הכאן והעכשיו ולא יכול להתאפק ולסבול המתנה. בהמשך היה זה קין שנכנע לתכונות הכעס והקנאה ורצח את הבל, לבן שהחמדנות ותאוות הבצע עיוותו של שיקול דעתו והוא שיקר שוב ושוב ליעקב, שמעון ולוי שלא הצליחו לכבוש את זעמם והרגו את כל אנשי העיר שכם כנקמה על הפגיעה באחותם, וכו' וכו'. מבחינה הזו, דווקא יוסף היה זה שהשכיל להתעלות מעל הכוחות והקולות שקראו לו להגיב מתוך היצר והתאווה ולראות את האמת ואת התמונה הכוללת.
אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית, אולם אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. מה שמגדיר אדם, להבדיל משאר החיות, כ"נזר הבריאה" זאת היכולת לעצור, להתבונן, לבחון את המצב ולא להגיב כאוטומט. היהדות מחנכת אותנו לא להיות מכונות אוטומטיות המונעות ע"י גירוי-תגובה כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פאבלוב. רגע לפני שאנחנו פועלים מתוך היצר הרע והנמוך יש לעצור ולבחור במה שהוא אולי קשה, אך ודאי נכון ואמיתי הרבה יותר. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו (גב"ר – ראשי תיבות של גומל חסדים, ביישן ורחמן). בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור – הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר". יוסף התגלה לנו כ"אחלה גבר שבעולם". במקום להיענות לאשת פוטיפר היפה ואח"כ לרוץ לספר על כך בפייסבוק לכל החבר'ה, הוא עצר את עצמו ושמר על קדושתו, ובמקום להראות לאחים הבוגדניים "מי פה בעל הבית באמת" הוא בחר בדרך הפייסנות והרעות. 3,500 שנה מאוחר יותר, במציאות חיינו הטרופה, אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מההתנהגות של יוסף רבות על עצמינו. מכוח הדוגמא האישית שהוא נתן הוא יכול להוות השראה לכל מי שעומד תחת לחץ פנימי לשחרר מפיו הערה פוגעת ומעליבה, לכל מי שמרגיש איום ממישהו אחר ומתחיל לקנא בו, לכל מי שחוזר חסר סבלנות הביתה אחרי יום עבודה ומתפתה לדבר בחוסר נימוס לאשתו וילדיו, לכל מי שהנהג שלצידו בכביש חתך אותו והוא שוקל "להראות לחצוף מאיפה משתין הדג", לכל מי שרעב, אך לא מוצא מסעדה כשרה ומתפתה לאכול במקום שהכשרות בו לא ברורה, לכל מי שפוגש בנזקק ברחוב או במסע התרמה ופוטר עצמו באמירה "עצלנים ונצלנים, שילכו לעבוד...". ליצר הרע, לאותו מלך זקן וכסיל, יש אינסוף דרכים וטכניקות כיצד לפתות אותנו ולמשוך אותנו למטה – לעולם החומר הגשמי והאנוכי. הוא מכיר אותנו יותר טוב מכולם, וכל תפקידו הוא להפיל אותנו בפח. יוסף הבין את כל זאת ובזכות התגברותו האצילית זכה, כאמור, להפוך מיוסף ל"יוסף הצדיק".

אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להילחם בחלקים הנמוכים שלו. כמובן שיש אמת בדבר שטוב יהיה אם אדם יגביל את הלחץ הפנימי בו הוא לוחץ את עצמו, אך יחד עם זאת, אסור לו לטשטש את תפיסת היסוד אותה למדנו מיוסף לפיה יש ביכולת האדם לעמוד בניסיון, ואין הוא יכול לתלות את נפילותיו בתנאים הסביבתיים. על כולנו לחרות על לוח ליבנו את האמונה שבכוחנו להתגבר על כל מכשול שניצב בדרכנו, שהרי זהו בדיוק "צלם האלוקים" שניתן לנו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמתנו. ניסיון של רבים מלמד כי באורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.
אדם שמנסה לעשות עבודה פנימית אמיתית של התמודדות עם עצמו נתקל בדורנו בקשיים לא מבוטלים. התקשורת והחברה היום מעריצים יופי וכוח חיצוני ובכל דרך מנסים לצרף ולשעבד גם אותנו לתפיסה המקולקלת הזו. הדוגמא הבולטת היא כמובן סוגיית הפרסומות שמפריעה לרבים. המפרסמים השונים, שרוצים שנקנה את מרכולתם, למדו היטב את נפש האדם והבינו שהדרך שלהם לשכנע את קהל הקליינטים הפוטנציאלי לא בהכרח עוברת דרך הסבר הגיוני על מעלות ויתרונות המוצרים שלהם, אלא דרך פנייה למכנה הנמוך ביותר המשותף לכולנו שהוא כמובן התאוות הבסיסיות ביותר – מין, כסף וכבוד. לדבר יש דוגמאות רבות מספור שלצערנו רובנו מכירים. האגרסיביות של אותם מפרסמים כל כך קיצונית עד שלא ניתן היום לנסוע בכבישי ישראל מבלי שתמונה לא צנועה של בחורה בגודל של 10 מ' תשקיף עליך ולא ניתן לפתוח עיתון יומי מבלי שמבטו של גבר שרמנטי הנוסע ברכב יוקרה יפנה אליך ברמיזה שכדי להיות גבר אמיתי ונחשק כמוהו עליך להיפרד מסכום עתק ולרכוש את קופסת הפח המבריקה בה הוא יושב או את השעון הפומפוזי שמעטר את ידו.
שיא האבסורד/החוצפה/הצחוק (תלוי מאיזה זווית מסתכלים על כך) היה כאשר לאחרונה ראיתי מספר דוגמאות נוספות ברחובות הערים של שלטי חוצות, אשר איבדו לחלוטין את הבושה, הפכו את היוצרות, ובשם ערכים נעלים כדוגמת "כבוד", "שמחה" ו"חיים" מנסים למכור את מוצריהם המסחריים. כך לדוגמא, ישנה חברת מכוניות ספורט, אשר הסלוגן שלה הוא "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". מה הם אומרים לנו בעצם? כדי להרגיש חיות ושמחה אמיתיים (וכמובן לקבל כבוד מהסביבה...) צריך לנסוע מהר ולעקוף את כולם. אני הייתי אומר את אותו דבר, אך מתכוון להפך הגמור – זה שאתה נושם אכן לא אומר שאתה חי, שכן חיים אמיתיים פרושם חיבור לקב"ה ולנשמתך, ולא (במקרה ולא ידעת) נסיעה באותו רכב אקזוטי ויוקרתי! דוגמא נוספת לכך היא חברה שבונה מגדלי יוקרה בת"א. לדבריהם, כדאי לנו לקנות שם דירה כדי שנוכל "להשקיף על כולם מלמעלה". גם כאן האושר שלנו יבוא אם נהיה מורמים משאר האנשים ונזכה למבטי הערצה על ההישגים החומריים שהגענו אליהם. דוגמא נוספת ומוכרת יותר מידי טוב היא כמובן לחברת המשקאות השחורים, אשר לא מתביישת וגורסת כי המשקה, שהוכח במעבדות שהוא מאוד לא בריא, הוא לא פחות ולא יותר "טעם החיים". אל אלה הצטרפה לאחרונה חברת מכוניות נוספת אשר מנסה לקדם עסקיה תחת הסלוגן: "חייה את התשוקות שלך". השם ישמור אותנו מהיום בו נקשיב להם ובאמת ניתן דרור לכל חשקינו ותשוקותינו. אני מבטיח לכם שאף אחד לא ירצה לחיות בעולם שכזה. את שיא האבסורד ראיתי בפרסומת לחברת מכוני כושר, אשר הציבה דוגמנית צעירה וחטובה שקראה אלינו במבט רציני "השנה אני עובדת על המידות שלי". כמה חבל שאותה חברה לא יודעת שמידות טובות לא נמדדות לפי היקף המותנים, אלא פירושן, כפי שהבנו קודם לכן, בהתמודדות עם היצר הרע ורכישת תכונות טובות בנפש, כדוגמת שמחה, ענווה, נתינה וותרנות.

וכמה מילים, ברשותכם, על הטרנד החדש של "הדרת נשים" והקשר לפרשת השבוע. זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות מכוערות שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום מחדש.
מעבר לכך, אותי מטרידים פי אלף דווקא הגורמים "הנאורים" בחברה שמעודדים, כאמור, נשים להתערטל בפרסומות בפרהסיה ובכך בעצם מתייחסים אליהן כחפץ שתפקידו לקדם מכירות ומזלזלים בכבודן הרבה יותר, כמו גם השנאה והפרוד שגורמים מסוימים מנסים לזרות בתוכנו. כעם אנו לא חייבים להסכים אחד עם השני על כל דבר אבל לשסות ציבור אחד במשנהו זה ממש עצוב ומסוכן.
ובכל זאת, ביחס לתופעת ההפרדה בין המינים, שהקצינה לאחרונה (לפחות לדעת העיתונות "האובייקטיבית" שלנו) – כאדם דתי אני יכול במובן מסוים להבין את החשש שבערבוביה (עיין ערך תופעות הבגידות והגירושים שמרקיעות שחקים), אולם נראה לי שדווקא הניסיונות להתנתק ולשמור את האדם בסביבה הרמטית ומוגנת מכל התמודדות וניסיונות לא ימנעו ממנו את החטא והנפילה, אלא במקרה הטוב יהפכו אותו לרובוט/קוף מאולף, אשר לא ירחק היום והטבע הקודם שלו יבוא ויפרוץ, ואולי אף ביתר עוז. הדרך האמיתית להפך את אותו טבע גס, כפי שמלמד אותנו היטב יוסף בפרשה הנוכחית, היא ע"י חינוך עצמי. זה נכון שיש לשים גבולות חיצוניים מסוימים, אבל כל אלה משניים לעבודת עידון ותיקון המידות הפנימית. לבנות חומות בגובה קילומטר בין האדם לבין מה שעלול להכשיל אותו יביא במקרה הטוב לתוצאה קצרת טווח, בעוד שינוי אמיתי יתכן רק ע"י מאמץ והתמודדות מעשית עם מקור הקושי.
שבת שלום, ניר אביעד
J

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

פרשת "ויחי" – כל כך מיותר לכעוס

בס"ד


בס"ד
פרשת "ויחי" - כל כך מיותר לכעוס
בפרשת "ויחי", שחותמת את ספר "בראשית", יעקב אבינו, שהיה על ערש דווי, בירך וגם הוכיח את בניו. בדבריו אל הבן הבכור, ראובן, הוא ציין שכבכור הוא היה זכאי לכתר הכהונה, אולם בגלל תכונת הכעס שלו הדבר נמנע ממנו.
כמובן שאנחנו קטונו מלבקר את ראובן הצדיק על אופיו, אולם עבורנו זו בכל זאת הזדמנות לדון באחת מהתכונות הקשות ביותר שקיימת בנפש של כולנו ושממנה אנו מצווים להימלט ע"י מאמצים וחינוך עצמי. על מידת הכעס נכתבו ספרים על גבי ספרים ואנסה היום להביא על קצה קצהו של קצה המזלג את החוכמה וההשקפה היהודית על נושא סבוך וטעון זה.
כעס זו תכונה קשה מאוד. זו מחלה שיש לכולם במידה כזו או אחרת וניתן ממש לראות כיצד היא מחריבה את העולם הפנימי של האדם ועלולה להרוס משפחות, חברויות וקשרים. אדם כועס כשלא עושים מה שהוא רוצה. הוא מצפה להתנהגות מסוימת מהסובבים אותו וכשהם מתנהגים אחרת מצפיותיו החימה מתחילה לבעור. למרבה האבסורד, לעיתים אנחנו כועסים גם על חפצים דוממים (עט שלא כותב/אוטו שלא מתניע בבוקר/וכו'). ישנם כעסים חזקים במיוחד שיכולים לגזול את האנרגיה של שבוע שלם וישנם גם "סתם" כעסים יום-יומיים שרובינו למדנו בטעות לקבלם ולחיות איתם במקום לחנך עצמינו לחיים של רוגע ואיזון פנימי.
ניתן ממש להרגיש כיצד האוויר בסביבתו של אדם כועס נהיה מזוהם יותר וקשה לנשום לידו. מחקרים מודרניים גילו שכאשר אומרים ליד מים מילים קשות ובוטות או לחלופין כאשר מבטאים כעס/מירמור/אכזבה/ביקורתיות על ידם אזי המולקולות הפנימיות שלהן משתנות ומקבלות מבנה דיס-הרמוני לחלוטין. בגוף האדם יש כמעט 70% נוזלים. שווה להקדיש שנייה ולחשוב על ההשפעות הפיזיות והרגשיות שמתרחשות בנו כאשר אנחנו כועסים או נמצאים בסביבת אדם אחר שמזעיף פנים.
חז"ל כתבו על הנושא רבות וניסו להזהיר אותנו מליפול למלכודת הזו. ישנן מספר התייחסויות והנחיות בולטות מהגמרא והמשנה: "כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו" - ברגע של כעס משהו בנפש מתערער והאדם לא שולט בדיבורו ומעשיו. מי שכועס שולטים בו כוחות שליליים שבהכרח יזיקו לו! אפשר ממש לראות כיצד בזמן כעס כמו ומשתלטים על האדם שדים והוא נראה, מרגיש וחושב אחרת. להבדיל מתחושות של שלום, רעות ואחווה, שהומשלו למצפה לבאי גן העדן, התחושות של כעס ומדון, שכל כך לא נעימות לחווה אותן ולסביבתו, הומשלו למצפה לבאי הגיהינום.
"כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" - האדם פיזית לא מת, אולם בחינה מסוימת מהנשמה שלו נעלמת. החלק הטוב, העדין והנעים עוזב אותו. כתוב בספרי הסוד שבעת כעס חזק האדם יכול לאבד לנצח חלקים משמעותיים מכוחות הנפש החיוביים שלו. "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" - עבודה זרה אינה רק השתחוות לפסלים, אלא גם התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם המהות והאופי היהודי הבסיסי של רוך ונועם.
"כעס בחיק כסילים ינוח" - לא נעים לומר, אבל מי שכועס הוא לא אחר מאשר כסיל (טיפש)...
"והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך" (שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת) - כעס עלול לגרום למחלות פיזיות, מלבד מחלות נפשיות. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שמתחים וכעסים משפיעים מאוד על מצבו הפיזי של החולה. אולקוס, התקפי לב, צרבות - כל אלה ועוד הן תולדות, בין היתר, של המידה הרעה הזו.
חז"ל לימדו אותנו שהשורש של מידת הכעס והמקור הפנימי שלה בנפש שלנו היא מידת הגאווה. כולנו נולדו עם התחושה שאנחנו במרכז ושכל הנעשה בעולם סובב סביבנו. ניתן לראות כיצד כשאדם שומע משהו סביבו לרוב הוא חושב באופן אוטומטי: "מה זה אומר מבחינתי? איך זה משפיע עליי?". תחושות הדאגה והאהבה העצמית וההפרדה מהזולת הן טבעיות ועימן נבראנו, אולם אם הן אינן נשלטות, האדם עלול לחשוב ולהרגיש שכל מה שהוא רוצה מגיע לו וכשזה לא קורה (מה לעשות, יש בעולם עוד אנשים...) הוא יבוא לידי כעס. בכל אחד מאיתנו יש שני "אניים". האחד הוא ה"אני" האמיתי והגבוה, צלם האלוקים אשר לרוב מתייחסים אליו כאל הנשמה. ה"אני" האחר הוא מה שאנו מכנים "אגו", בתורת החסידות מכונה "הנפש הבהמית" ופרויד כינה "איד". במידה מסוימת זהו ה"אני" המזויף והחלק הנחות יותר השקוע בגאווה, יצרים ותאוות. התפרצויות כעס תכופות הן סימן אזהרה המתריע מפני השתלטותו של ה"אני" הנחות על האדם.
מי שמגיע לידי כעס (בין אם גדול ובין אם קטן) בעצם אומר שהקב"ה טעה בדרך שבה הוא תכנן את נסיבות אותו אירוע וכי הוא עצמו היה יכול לעשות עבודה טובה יותר. כשחושבים על זה כך רואים כמה הכעס שלנו מגוחך. אדם נבון, שמבין את כל זאת ורוצה להשתחרר ממידת הכעס, צריך להתחיל לעמול ולתקן עצמו. את הזולת עלינו לקבל כמו שהוא ולוותר על הנטייה שלנו לשפוט ולבקר, אולם ביחס לעצמינו זו טעות לחשוב שאנחנו צריכים לקבל אותנו בדיוק כפי שאנחנו. זה נכון שיש לעשות את הדברים בעדינות ואיטיות, אולם בהחלט נולדנו כדי לתקן את אותו "יצר לב האדם רע מנעוריו" עימו נבראנו. ההתמודדות הזו עם מידת הכעס בודאי שאינה קלה, אולם היא משתלמת ביותר ובסופו של דבר מי שמתעצל לעשות אותה סובל יותר. קל הרבה יותר לתקן את המידות מאשר לחיות עם הסבל שמביאה תכונה רעה. כתוב בגמרא "מאן דיהיר אפילו על אנשי בייתי לא מתקבל", כלומר אדם יהיר וכעסן אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל ועל אחת כמה וכמה על אנשים במעגלים רחוקים יותר. אדם כזה סובל מכך שלא מעריכים אותו ונרתעים ממנו. אולי יעשו את מה שהוא רוצה מתוך פחד, אבל לא תהיה בזה טיפת רצון טוב וברגע שיוכלו לברוח ממנו מיד יעשו זאת. ניתן לחזות בזה במשפחות עם הורה קפדן במיוחד שמטיל את אימתו על בני הבית. כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, כשהם בגיל שבו הם יכולים למרוד, לרוב הם יברחו ממנו ויפנו לפעילויות הפוכות מדרכו של ההורה. דוגמא נוספת היא במקומות עבודה כשיש בוס שמטיל את מרותו בדרכי הפחדה. הוא אולי ישיג את מטרותיו בטווח הזמן המיידי, אולם הפקודים שלו יסלדו ממנו ולבסוף הוא יפסיד מכך.
ישנם אנשים רבים שמחוץ לבית עוטים על עצמם מסיכה של אנשים נעימים, סובלניים ורכים, אולם דווקא כשהם חוזרים לחיק משפחתם משום מה הם מרשים לעצמם להיות קפדנים, כעסניים וחסרי סבלנות. התנהגות זו הפוכה לחלוטין לרוח היהדות. אנו מאמינים שבכל מקום יש להיות טובים ועדינים, אולם את עיקר המאמצים צריך להשקיע דווקא בבית עם האישה/בעל והילדים. אחד הדברים החמורים ביותר שמשחיתים את נפשו של כל ילד זאת מציאות של מתחים וכעסים בין ההורים ויש להימנע ממנה בכל דרך.
איך מתקנים את המידה הרעה הזו? איך בורחים מגורל של תסכולים מהסביבה, חיכוכים, קשיים וסבל פנימי?
בראש ובראשונה צריך להתבונן בהתנהגות של עצמינו, לבחון את התגובות שלנו, את הציפיות שלנו מאנשים ואת מקורות התסכול. אדם המתבונן בעצמו יכול לזהות מבעוד מועד את נקודות החולשה שלו ולגייס משאבי נפש כדי להתמודד עם "שדי הכעס" ו"מפלצות הגאווה" שבתוכו. כשאדם אומר לעצמו ש"הוא לא רוצה יותר לכעוס, שהוא רוצה רק לאהוב, לשמוח, לפרגן ולהיות רגוע" זאת כבר התחלה טובה, אולם בודאי שהיא איננה מספיקה. המבחן האמיתי יהיה בשעת הניסיון, בשעת המלחמה ביצר.
ובכל זאת, כיצד נלחמים בחלקים האלה בתוכנו? חז"ל קבעו ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה". בעזרת ההבנה השכלית שלנו יש לשלוט על הרגש ולהרגיע את הקולות הפנימיים שמפתים אותנו לכעוס.
אנסה להביא מספר עצות מעשיות שנתנו לנו חז"ל כיצד לחנך את עצמינו בשעת ניסיון של כעס וכמובן גם לפניו ואחריו:
א. לדבר תמיד בנחת ובשקט. לעולם אין להרים את הקול. כשאדם מתחיל לצעוק אז לכעס הרבה יותר קל לחדור. אם אדם נתקל בסיטואציה או אדם שמרגיזים אותו שישמור על טון דיבור רך. הרמב"ן כתב על כך באיגרתו המפורסמת: "ואם יקראך איש אל תענהו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו". כל ילד יודע שכשההורה שלו צועק עליו הוא בעצם בעצמו במצוקה וכל עובד יודע שכשהמנהל שלו מרים עליו את קולו הוא עצמו מרגיש חלש ומנסה לפצות על כך ברעש ובהפחדה. לא בכדי נאמר ש"דברי חכמים בנחת נשמעים".
ב. בשעת כעס להקפיד לא לענות מיד, לחכות בין הגירוי והתגובה. חשוב לתת לעצמינו זמן להתקרר ורק אח"כ "לסגור עניינים". המקפידים בדבר יחכו אפילו יום ויענו רק למחרת כדי לוודא שהם רגועים ולא מדברים בכעס. לסבתות שלנו היו תמיד עצות טובות לעניין הזה כמו "לפני שאתה עונה תספור עד עשר" או "תשתה קודם כוס מים קרים".
ג. לשפוט לכף זכות ולגלות חמלה כלפי הצד השני. עלינו לומר לעצמנו שוב ושוב: "זה לא קשור אליי, זה קשור לחוסר הביטחון של האדם שמולי או לקושי אחר שעובר עליו". אם לא ניקח את הדברים באופן כל כך אישי, כפי שלרוב אנחנו עושים, יהיה לנו קל יותר "להחליק" מאיתנו את גורמי הכעס. שיטה נוספת היא לנסות למצוא בשני מעט טוב וכפועל יוצא מכך הרע שנראה בו יקטן ובמקום כעס נחוש כלפיו הבנה ואף קירבה. כך לדוגמא, אם עובד איתנו במשרד אדם שכל מה שהוא עושה ואומר מעביר אותנו על דעתנו, מומלץ להיזכר בכוח בכל הדברים הטובים שוודאי יש בו (לדוגמא: הוא אדם מסודר, עובד חרוץ, נחמד לאשתו, וכו'). כמו כן חשוב לנסות להבין ולהזדהות עם מה שמכביד עליו ושבגללו הוא מתנהג כך (לדוגמא: יש לו תינוק קטן בבית שמעיר אותו בלילות, אימא שלו מבוגרת ודורשת הרבה תשומת לב, הוא נמצא בקושי כלכלי כזה או אחר, וכו'). אחרי שנשים את עצמינו בנעליים של השני וננסה להבין את מקומו יהיה לנו קל הרבה יותר לגלות חמלה ולא לכעוס.
ד. אחרי שכבר כועסים להתבונן על ההתנהגות שלנו. יש לחשוב עם עצמנו לאחר מעשה על מה שקרה ועל איך שהגבנו ולנתח את הדברים בצורה קרה ושקולה. בשעת רוגע אחרי שהכעס שוכך קל ואפשרי הרבה יותר לקבל התחייבויות לעתיד. אח"כ כשיבוא שוב ניסיון דומה נזכר במסקנות ובהחלטות שלקחנו על עצמנו וניישם אותן.
ה. לזכור שכל דבר מרגיז שקורה לנו זה רק ניסיון. היהדות מלמדת אותנו שכל מה שקורה לנו - הכול לטובתנו. אין סבל סתמי שנשלח לאנשים כדי לאמלל אותם. לכל התמודדות ולכל קושי יש מטרה לשפר את האדם, ללמד אותו משהו נוסף על עצמו ולקדם אותו בדרך. הבורא הוא זה שמזמן לנו ניסיונות והתמודדויות. לפיכך, אם כבר הגיעה אלינו סיטואציה מרגיזה - לזכור את הכלל הזה ולקבלה בהבנה. מומלץ לקרוץ אל עבר מקור הקושי ובחיוך לבבי לומר לו: "אני יודע מי שלח אותך אליי...". ככל שנהיה מודעים יותר כך נזכר בכלל הזה ברגע הניסיון (ולא רק לאחריו) וכפועל יוצר נכעס הרבה פחות. אדם עניו יודע לקבל את המציאות כפי שהיא מתוך הבנה שהכול מעת השם. יוסף הצדיק הוא דוגמא נפלאה לאדם שהשכיל לייחס גם את נסיבות חייו הקשות לרצון הבורא ולכן תמיד היה שרוי בשמחה ובנועם פנימיים, ולראייה, בבואו לקבל ברכה בפרשה הנוכחית מיעקב הוא זוכה לשפע איחולים. אין לנו חלילה מטרה לא לשאוף לשנות עוולות ובעיות עימן אנו נתקלים, אולם גם בזמנים בהם אנו פועלים לשינוי, לכעס ולתרעומת אין כלל מקום.
הרב קוק התייחס בספרו המפורסם "אורות הקודש" לסוגיית הכעס באומרו דבר מעט מפתיע. לדבריו, כשאדם כועס הוא מאותת בכך שישנם בתוכו כישרונות, חלומות ועוצמות חיים שאינם באים לידי מימוש. לשיטתו, הטיפול השורשי בכעס אינו רק בהבנה ושליטה עליו, אלא גם בהוספת "יצירה רוחנית", או במילים אחרות בזיהוי הכישורים והכוחות המיוחדים בנו ומציאת הדרך להביאם לידי מימוש. מומלץ לכל אחד, אם כך, לחשוב על כוחות וכישרונות שגנוזים בו ולהביאם לידי ביטוי כדי להימנע מתסכול וכעס עתידי.
לסיכום - אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מיוחדת בשנה מבחינת החשיבות שבעבודה על מידת הכעס. ב"ספר היצירה" (אחד מספרי הקבלה שכתיבתו מיוחסת לאברהם אבינו) ישנו פרוט ביחס לשנים-עשר חודשי השנה ולעבודת הנפש המיוחדת שרלוונטית לאותו החודש. במהלכו אנחנו זוכים לעזרה מיוחדת מהשמיים כדי להתמודד איתה מידה ספציפית. המידה הייחודית לחודש טבת, שאנו נמצאים בעיצומו, היא מידת הכעס. מבחינה מסוימת חודש טבת הוא הנקודה החשוכה ביותר בשנה בה "טבעי" שנחוש את הרגשות הקשים הללו. בתקופה זו בה הימים הם הקצרים ביותר בשנה אנו חווים את שיא החורף והאפילה גוברת. כמו כן אנחנו אחרי האור הגדול של חנוכה ובאופן טבעי נוטים ל"ירידת מתח". כל התנאים החיצוניים הללו קיימים כדי "להצדיק" את הרגשות הפנימיים של כעס, קושי ותסכול, אולם דווקא בזכות כל זה אנחנו זוכים, כאמור, לעזרה ובכוחנו להכניע את היצר הנמוך ולא לכעוס.
בשפת הרחוב "גבר" הוא לרוב מי ש"דופק על השולחן" (ואם אפשר גם הופך אותו), מטיל את אימתו ומרותו ומשיג על ידי כך את מטרותיו. לעומת זאת, ביהדות "גבר" (או לחלופין גברת) זה מלשון להתגבר. מי שמתגבר על כעסיו הוא הגבר האמיתי! על כך כתבו חז"ל: "איזהו הגיבור? הכובש את יצרו!" ו"גדול המושל ברוחו מכובש עיר". הלוואי ונהיה גברים וגברות אמיתיים.
שבת שלום ונטולת כעסים, ניר אביעד J