פרשת "ויחי" – זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי

בס"ד

כיצד מתגבשת אישיותנו? מתי אדם גדל באמת מבחינה פנימית? התשובה היא שרוממות נפש נבנית בזמנים ובמצבים בהם אנו נתקלים בדילמה מוסרית בה כל כוחות החיים החייתיים שבנו קוראים לנו לפעול בדרך מסוימת, ואילו אנו מצליחים לכבוש את יצרינו ותאוותינו ולבחור בדרך האמת. יוסף זכה לתואר הייחודי במקרא "הצדיק" על שום בחירותיו הערכיות בשני אירועים משמעותיים ושונים, בחירות שמסמנות כמגדלור גם לנו, בניו וממשיכיו, את הדרך אל האור ואל חוף המבטחים של החיים.

בפרשת "וישב" – התמודדות עם ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר. לאחר מכירתו ע"י אחיו, יוסף מצא חן בעיני פוטיפר, שהיה השר הממונה על ההוצאה להורג במצרים, והושם על ידו כאחראי על ביתו ורכושו. מכשלה אחת עמדה בפניו – אשתו הבוגדנית של בעל הבית, שחשקה בנער הצעיר והיפה שהובא לארמונה. על פי התיאור, חרף העובדה שהיא ניסתה פעם אחר פעם לפתות אותו לשכב עימה, יוסף הצליח להימנע מהחטא באומרו כי הוא לא יכול להתייחד עם אשת איש ובכך לבגוד באמון שנתן לו אדונו וכמובן בקוד המוסרי של הבורא. כנקמה לבסוף היא העלילה עליו שניסה לאונסה והוא נכלא. התיאור המדויק בפרשה הוא שאשת פוטיפר תפסה את בגדו והוא נותר ערום. מהדברים אנחנו יכולים ללמוד שיוסף כבר היה במחיצתה על דעתו בבגדיו התחתונים בלבד, כלומר כנראה שכבר כמעט והתפתה מרצונו וברגע האחרון הוא התעשת וברח. בעצם מעשהו האמיץ, יוסף היווה וממשיך להוות מורה דרך לכל הניצבים בפני הניסיון וההתמודדות המורכבת עם יצר העריות (מין). למרות שהוא היה רחוק מבית אביו, למרות שהיה רק בן 17, ובגיל בו לרוב חושבים רק על דבר אחד, ולמרות שהוא ידע את משמעות הסירוב, אף על פי כן הוא ברח ולא נפל וביצע את המעשה.

בפרשת השבוע הנוכחית "ויחי" – התמודדות עם יצר הנקמנות. אם בפרשת השבוע הקודמת קראנו על סלחנותו של יוסף כלפי אחיו לאחר שהוא מגלה בפניהם שהמושל המצרי רב הכוח הוא לא אחר מאשר אחיהם הצעיר שבנערותו נזרק על ידם לבור במטרה להורגו, היה מי שיחס את תגובתו האצילית לעובדה שאביהם המשותף יעקב עדיין היה חי ויוסף לא רצה לצערו, הרי שבפרשת השבוע הנוכחית יעקב אבינו נפטר ועמו עלה מפלס הלחץ של האחים מפני הצפוי לבוא. אך נקמה זו לא באה, לא בעוד האב היה חי וגם לא לאחיו מיתתו. בפני יוסף הייתה האפשרות כעת עת לא היה "מבוגר אחראי בסביבה" לשלם לאחים את גמולם בגין כל שנות הסבל שעברו עליו. בקלות הוא יכל היה לתת להם "לטעום" את טעמו של הבידוד בצינוק או של ההשפלה שבבגידה ע"י הקרובים לך מכל. אולם גם כאן, כמו בסיפור על אשת פוטיפר, יוסף התגבר על היצר הכי "טבעי" והכי "אנושי" ובעצם מילא אחר הציווי המפורסם מפרשת 'קדושים' : "לא תיקום ולא תיטור". אוי, כמה שזה קשה, אבל זה כנראה מה שהופך 'סתם' אנשים ל'צדיקים'.

ספר "בראשית", הנחתם בפרשה זו, מאפשר לנו הצצה לעולמם הפנימי של אבות האומה ואבות האנושות כולה ולהתמודדות האישית של כל אחד מהם עם תאוותיו ויצריו שניסו למשול בו. הדבר התחיל עם אדם וחוה שהתפתו לאכול מהתפוח האסור ונפלו אל מול מראה העיניים החושני, אשר רואה רק את הכאן והעכשיו ולא יכול להתאפק ולסבול המתנה. בהמשך היה זה קין שנכנע לתכונות הכעס והקנאה ורצח את הבל, לבן שהחמדנות ותאוות הבצע עיוותו של שיקול דעתו והוא שיקר שוב ושוב ליעקב, שמעון ולוי שלא הצליחו לכבוש את זעמם והרגו את כל אנשי העיר שכם כנקמה על הפגיעה באחותם, וכו' וכו'. מבחינה הזו, דווקא יוסף היה זה שהשכיל להתעלות מעל הכוחות והקולות שקראו לו להגיב מתוך היצר והתאווה ולראות את האמת ואת התמונה הכוללת.

אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית, אולם אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. מה שמגדיר אדם, להבדיל משאר החיות, כ"נזר הבריאה" זאת היכולת לעצור, להתבונן, לבחון את המצב ולא להגיב כאוטומט. היהדות מחנכת אותנו לא להיות מכונות אוטומטיות המונעות ע"י גירוי-תגובה כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פאבלוב. רגע לפני שאנחנו פועלים מתוך היצר הרע והנמוך יש לעצור ולבחור במה שהוא אולי קשה, אך ודאי נכון ואמיתי הרבה יותר. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו (גב"ר – ראשי תיבות של גומל חסדים, ביישן ורחמן). בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור – הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר". יוסף התגלה לנו כ"אחלה גבר שבעולם". במקום להיענות לאשת פוטיפר היפה ואח"כ לרוץ לספר על כך בפייסבוק לכל החבר'ה, הוא עצר את עצמו ושמר על קדושתו, ובמקום להראות לאחים הבוגדניים "מי פה בעל הבית באמת" הוא בחר בדרך הפייסנות והרעות. 3,500 שנה מאוחר יותר, במציאות חיינו הטרופה, אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מההתנהגות של יוסף רבות על עצמינו. מכוח הדוגמא האישית שהוא נתן הוא יכול להוות השראה לכל מי שעומד תחת לחץ פנימי לשחרר מפיו הערה פוגעת ומעליבה, לכל מי שמרגיש איום ממישהו אחר ומתחיל לקנא בו, לכל מי שחוזר חסר סבלנות הביתה אחרי יום עבודה ומתפתה לדבר בחוסר נימוס לאשתו וילדיו, לכל מי שהנהג שלצידו בכביש חתך אותו והוא שוקל "להראות לחצוף מאיפה משתין הדג", לכל מי שרעב, אך לא מוצא מסעדה כשרה ומתפתה לאכול במקום שהכשרות בו לא ברורה, לכל מי שפוגש בנזקק ברחוב או במסע התרמה ופוטר עצמו באמירה "עצלנים ונצלנים, שילכו לעבוד...". ליצר הרע, לאותו מלך זקן וכסיל, יש אינסוף דרכים וטכניקות כיצד לפתות אותנו ולמשוך אותנו למטה – לעולם החומר הגשמי והאנוכי. הוא מכיר אותנו יותר טוב מכולם, וכל תפקידו הוא להפיל אותנו בפח. יוסף הבין את כל זאת ובזכות התגברותו האצילית זכה, כאמור, להפוך מיוסף ל"יוסף הצדיק".

אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להילחם בחלקים הנמוכים שלו. כמובן שיש אמת בדבר שטוב יהיה אם אדם יגביל את הלחץ הפנימי בו הוא לוחץ את עצמו, אך יחד עם זאת, אסור לו לטשטש את תפיסת היסוד אותה למדנו מיוסף לפיה יש ביכולת האדם לעמוד בניסיון, ואין הוא יכול לתלות את נפילותיו בתנאים הסביבתיים. על כולנו לחרות על לוח ליבנו את האמונה שבכוחנו להתגבר על כל מכשול שניצב בדרכנו, שהרי זהו בדיוק "צלם האלוקים" שניתן לנו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמתנו. ניסיון של רבים מלמד כי באורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.

אדם שמנסה לעשות עבודה פנימית אמיתית של התמודדות עם עצמו נתקל בדורנו בקשיים לא מבוטלים. התקשורת והחברה היום מעריצים יופי וכוח חיצוני ובכל דרך מנסים לצרף ולשעבד גם אותנו לתפיסה המקולקלת הזו. הדוגמא הבולטת היא כמובן סוגיית הפרסומות שמפריעה לרבים. המפרסמים השונים, שרוצים שנקנה את מרכולתם, למדו היטב את נפש האדם והבינו שהדרך שלהם לשכנע את קהל הקליינטים הפוטנציאלי לא בהכרח עוברת דרך הסבר הגיוני על מעלות ויתרונות המוצרים שלהם, אלא דרך פנייה למכנה הנמוך ביותר המשותף לכולנו שהוא כמובן התאוות הבסיסיות ביותר – מין, כסף וכבוד. לדבר יש דוגמאות רבות מספור שלצערנו רובנו מכירים. האגרסיביות של אותם מפרסמים כל כך קיצונית עד שלא ניתן היום לנסוע בכבישי ישראל מבלי שתמונה לא צנועה של בחורה בגודל של 10 מ' תשקיף עליך ולא ניתן לפתוח עיתון יומי מבלי שמבטו של גבר שרמנטי הנוסע ברכב יוקרה יפנה אליך ברמיזה שכדי להיות גבר אמיתי ונחשק כמוהו עליך להיפרד מסכום עתק ולרכוש את קופסת הפח המבריקה בה הוא יושב או את השעון הפומפוזי שמעטר את ידו.

שיא האבסורד/החוצפה/הצחוק (תלוי מאיזה זווית מסתכלים על כך) היה כאשר לאחרונה ראיתי מספר דוגמאות נוספות ברחובות הערים של שלטי חוצות, אשר איבדו לחלוטין את הבושה, הפכו את היוצרות, ובשם ערכים נעלים כדוגמת "כבוד", "שמחה" ו"חיים" מנסים למכור את מוצריהם המסחריים. כך לדוגמא, ישנה חברת מכוניות ספורט, אשר הסלוגן שלה הוא "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". מה הם אומרים לנו בעצם? כדי להרגיש חיות ושמחה אמיתיים (וכמובן לקבל כבוד מהסביבה...) צריך לנסוע מהר ולעקוף את כולם. אני הייתי אומר את אותו דבר, אך מתכוון להפך הגמור – זה שאתה נושם אכן לא אומר שאתה חי, שכן חיים אמיתיים פרושם חיבור לקב"ה ולנשמתך, ולא (במקרה ולא ידעת) נסיעה באותו רכב אקזוטי ויוקרתי! דוגמא נוספת לכך היא חברה שבונה מגדלי יוקרה בת"א. לדבריהם, כדאי לנו לקנות שם דירה כדי שנוכל "להשקיף על כולם מלמעלה". גם כאן האושר שלנו יבוא אם נהיה מורמים משאר האנשים ונזכה למבטי הערצה על ההישגים החומריים שהגענו אליהם. דוגמא נוספת ומוכרת יותר מידי טוב היא כמובן לחברת המשקאות השחורים, אשר לא מתביישת וגורסת כי המשקה, שהוכח במעבדות שהוא מאוד לא בריא, הוא לא פחות ולא יותר "טעם החיים". אל אלה הצטרפה לאחרונה חברת מכוניות נוספת אשר מנסה לקדם עסקיה תחת הסלוגן: "חייה את התשוקות שלך". השם ישמור אותנו מהיום בו נקשיב להם ובאמת ניתן דרור לכל חשקינו ותשוקותינו. אני מבטיח לכם שאף אחד לא ירצה לחיות בעולם שכזה. את שיא האבסורד ראיתי בפרסומת לחברת מכוני כושר, אשר הציבה דוגמנית צעירה וחטובה שקראה אלינו במבט רציני "השנה אני עובדת על המידות שלי". כמה חבל שאותה חברה לא יודעת שמידות טובות לא נמדדות לפי היקף המותנים, אלא פירושן, כפי שהבנו קודם לכן, בהתמודדות עם היצר הרע ורכישת תכונות טובות בנפש, כדוגמת שמחה, ענווה, נתינה וותרנות.

וכמה מילים, ברשותכם, על הטרנד החדש של "הדרת נשים" והקשר לפרשת השבוע. זה נכון שבשולי השוליים של ציבורים דתיים מסוימים יש תופעות מכוערות שיש לגנותן בכל תוקף ולגרום להפסקתן, אולם הפער בין מה שמציגה התקשורת, בעלת האג'נדה המאוד מגמתית, לבין המציאות הוא א-ד-י-ר. אם יש משהו שהיהדות מחנכת אותנו, הגברים, זה האדרתן של הנשים ולא הדרתן. כל פגיעה ו/או הפחתה כזו או אחרת מכבודן מנוגדת לחלוטין לרוח היהדות. כשהתחתנתי אמר לי הרב: "תפקידך בעולם מעתה ואילך הוא אחד – לגרום לאשתך להרגיש מלכה", ואת זה אמור כל גבר יהודי ליישם בכל יום מחדש.

מעבר לכך, אותי מטרידים פי אלף דווקא הגורמים "הנאורים" בחברה שמעודדים, כאמור, נשים להתערטל בפרסומות בפרהסיה ובכך בעצם מתייחסים אליהן כחפץ שתפקידו לקדם מכירות ומזלזלים בכבודן הרבה יותר, כמו גם השנאה והפרוד שגורמים מסוימים מנסים לזרות בתוכנו. כעם אנו לא חייבים להסכים אחד עם השני על כל דבר אבל לשסות ציבור אחד במשנהו זה ממש עצוב ומסוכן.

ובכל זאת, ביחס לתופעת ההפרדה בין המינים, שהקצינה לאחרונה (לפחות לדעת העיתונות "האובייקטיבית" שלנו) – כאדם דתי אני יכול במובן מסוים להבין את החשש שבערבוביה (עיין ערך תופעות הבגידות והגירושים שמרקיעות שחקים), אולם נראה לי שדווקא הניסיונות להתנתק ולשמור את האדם בסביבה הרמטית ומוגנת מכל התמודדות וניסיונות לא ימנעו ממנו את החטא והנפילה, אלא במקרה הטוב יהפכו אותו לרובוט/קוף מאולף, אשר לא ירחק היום והטבע הקודם שלו יבוא ויפרוץ, ואולי אף ביתר עוז. הדרך האמיתית להפך את אותו טבע גס, כפי שמלמד אותנו היטב יוסף בפרשה הנוכחית, היא ע"י חינוך עצמי. זה נכון שיש לשים גבולות חיצוניים מסוימים, אבל כל אלה משניים לעבודת עידון ותיקון המידות הפנימית. לבנות חומות בגובה קילומטר בין האדם לבין מה שעלול להכשיל אותו יביא במקרה הטוב לתוצאה קצרת טווח, בעוד שינוי אמיתי יתכן רק ע"י מאמץ והתמודדות מעשית עם מקור הקושי.
שבת שלום, ניר אביעד J