‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וארא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וארא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 9 בינואר 2013

פרשת "וארא" – אני גדול, אני תותח

בס"ד



אם ניקח לרגע מרחק מעצמנו ונחשוב על זה לעומק, נבין שמיליארדים של בני אדם כמונו נולדו ומתו וממשיכים לבוא לעולם ולחלוף ממנו, בעוד רק קומץ קטנטן של אנשים בכלל יודעים על קיומנו או יצטערו על מותנו. החיים של כל אחד מאתנו כל כך קצרים אל מול הנצח, כישרונותינו כה מוגבלים, יכולתנו לחשוב, לנתח ולהרגיש כה מצומצמים וגופינו כה פגיע וחלש. לאור הקטנות הזו, תחושות הגאווה והמלאות העצמית נראות תפלות וחסרות חשיבות. מחשבה זו מעמידה באור אחר ושמה בפרופורציות המתאימות את הכעסים שלנו, את הקנאה, העצבות, התחרותיות, וכמוכן את הגאווה. ממה אנחנו כל כך שבעי רצון? מהי אותה תחושת חשיבות עצמית מוגזמת? מדוע אנחנו "מרימים את האף" ומרגישים כאילו העולם מונח על כף ידינו או שלחילופין שמגיע לנו יותר ולא מעריכים מספיק את אישיותנו הנפלאה? הרי מציאות חיינו כה זמנית ומוגבלת ועוד רגע אנחנו לא פה! שלמה המלך, החכם מכל אדם, הגדיל להגדיר זאת בספר קהלת: " כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ. וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין־עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם־שִׂנְאָתָם גַּם־קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין־לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".
מקומו האמיתי של המין האנושי הוא בהכרת קטנותו, אולם לא מתוך שפלות והלקאה עצמית (כפי שסוברים בדתות אחרות), אלא מתוך הכרה בגדלות הבורא והתבטלות אליו. רק אם נוותר על התחושה הכוזבת של הביטחון נשכיל להיות כלים לאור האמיתי של הבורא משום שרק המכיר בקטנותו יכול להכיר במעלתו האמיתית. כבני אדם יש לנו ערך העולה לאין שיעור על מעלת כל הברואים, אולם ערך זה יכול להתגלות רק לאחר שאנו מפנים מעצמינו את הגאווה ומפנימים ברמ"ח אברינו שיש בורא שמנהל פה את העסק.

פרשת "וארא" מתארת את המשך המאבק בין משה רבנו ובין פרעה מלך מצרים סביב הדרישה של משה לשחרר את עם ישראל מהעבדות הנוראית. גם כיום, כ-3300 שנה מאוחר יותר, אנחנו יכולים ללמוד רבות מהמאבק בין שני המנהיגים, המייצגים שני כוחות מנוגדים בנפש של כולנו, וכמובן להפיק הבנות נפלאות על העבודה האישית של כל אחד מאיתנו כאן ועכשיו בתוך מציאות חייו.
בפרשה הקודמת קראנו כיצד הקב"ה בחר במשה להנהיג את העם והטיל עליו את המשימה ההיסטורית, שתיחרט בזיכרון ובתודעה האנושית לדורי דורות. משה השיב לו שהוא לא ראוי וממש ניסה לשכנע אותו מדוע כדאי למנות מישהו אחר עם תכונות טובות יותר. יתרה מזאת, הוא הציע למנות למנהיג דווקא את אחיו, אהרון, המבוגר ממנו ב-3 שנים מאחר והוא לא רצה לפגוע בכבודו. מאידך מסופר על פרעה, עמוס האגו והגאווה, ובעל התפיסה הקלוקלת של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" (כלומר אני חזק ואני גדול ואני האחראי הבלעדי על העושר וההצלחות שלי) אשר אמר בהתרסה למשה "מי זה האלוקים הזה שלכם? אני לא מכיר אותו" ואף גרס כי "לי היאור ואני עשיתיני" (כלומר אני הוא השולט בכוחות הטבע עד כדי כך שאני עצמי עשיתי את עצמי).
מהקריאה בפרשות נשאלת השאלה כיצד הצליח משה להישאר כל כך צנוע? הרי זה די מחמיא שבוחרים בך לתפקיד מושיע העם! האם הוא המעיט מערכו בצורה מוגזמת? האם לא הייתה לו מודעות עצמית בסיסית? התשובה היא שמשה בהחלט כן ידע את מעלתו כאדם נעלה, ועם כל זאת זכר שאת אותן מעלות ותכונות בסופו של דבר קיבל מאת הקב"ה. הוא חשב שאם הכוחות הללו היו ניתנים לאדם אחר, סביר להניח שהוא היה מגיע גם כן לאותן יכולות (ואולי אף ליותר מכך), ולכן אין שום סיבה להתגאות בגינן. בהקשר הזה ניתן לציין גם את ההתגלות האלוקית המופלאה למשה, עליה קראנו בשבוע שעבר, עת הסנה בער ולא אוכל. הפרשנים שאלו מדוע הקב"ה התגלה למשה דווקא בסנה שהוא בסה"כ שיח קטן ולא, לדוגמא, בעץ מרשים הרבה יותר כמו ארז הלבנון? התשובה היא שכמו אותו השיח, כך גם היה משה שפל רוח וצנוע, כפי שבהמשך נוסיף ונגלה כי אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו העיד עליו: "והאיש משה עניו מכל אדם".
פרעה ומשה אלה כוחות שקיימים בכל אחד מאיתנו. בכולנו יש צד עניו וצנוע וצד גאוותן ויהיר והשאלה היא למי אנחנו נותנים משקל? מי מנצח במערכה? למי אנחנו מקשיבים? מי שמחפש שיטה להתמודד עם תכונת הגאווה שקיימת בו יכול ללמוד זאת ממשה. משה לא אמר חלילה שהוא לא אדם מוכשר, אלא פשוט שייך את מתן הכישורים לבורא.
חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות. במילה שורש הכוונה היא לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך, הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע, ומאידך, גאווה היא שורש למידות הרעות. הגאווה מביאה לכעס, אגואיזם, עצבות ובדידות. במסכת אבות אף נאמר כי "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת. באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו. באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים. לרוב האדם נוטה להגביה את עצמו ולהנמיך את האחר כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי, כפי שאמרו חז"ל: "הרוצה לרומם עצמו שיבנה לו גבעה ולא יחפור בור לחברו". הרצון להרגיש עצמנו יותר טובים מאחרים זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה המולד בנו וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות אינספור של אוצרות נפש נפלאים. הנחייה נפלאה נוספת שניתנה לנו בפרקי אבות היא "איזה מכובד? המכבד את הבריות!". האדם המכובד הוא לא זה שנוסע ברכב גדול יותר או מתהדר בתואר מנכ"ל או ד"ר לפני שמו, אלא דווקא זה שמשכיל לראות בכל אדם אחר את הטוב שיש בו ומתוקף כך לתת לו כבוד.
זו מהות העבודה הפנימית והמסע של האדם בעולם – לחנך את עצמו (ולא חלילה את האחרים), לעדן ולמתק את החומרים שעימם נברא. זו הסיבה שלא נכון לאדם לומר לעצמו שהוא "רוצה לקבל את עצמו בדיוק כמו שהוא". אין כוונה חלילה להיכנס למרה שחורה ולשיפוט עצמי שלילי, אלא להבנה שבתוך כל אחד מאיתנו מסתתרות שתי ישויות נפרדות – אדם אגואיסט וגאוותן ומולו גם אדם אלטרואיסט וצנוע ויש לחפש את החיבור לצד הגבוה והנעלה. על כך אמרו חז"ל שדווקא אור הבא מהחושך חזק הרבה יותר מסתם אור. התגברות על היצרים הללו מאירה את החיים של האדם וסביבתו.
 כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של "מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר? האם אני מרוויח או מפסיד מכך?". למרות הופעתו החיצונית, שלעיתים רבות היא מוחצנת ומשדרת על פני השטח עוצמה, הגאוותן מונע מאוד ממה שחושבים עליו, ולכן הוא בעצם חלש ולא חזק. חיפוש חיזוקים מבחוץ לרוב מעיד דווקא על חולשה פנימית ועל גאווה. כמעט כולנו פועלים בתדירות כזו או אחרת מתוך המחשבה של "מה יגידו עליי?" ו"מה יחשבו עליי?". אנחנו מאוד מעוניינים להראות מצליחנים, יפים, חכמים וכריזמטיים ובדרך לרוב שוכחים פשוט להיות עצמינו. כיצד ניתן להיות אמיתיים ואוטנטיים כשעסוקים ללא הרף ב"איך אנחנו נראים"? מאידך, אדם צנוע זה אדם שנותן מעצמו לזולת. הוא לא מרגיש מאוים מכך שגם האחר יצליח ושגם לאחר יהיה טוב, הוא פתוח ומשוחרר. אדם כזה לא מפחד להיראות חלש. לכולנו יש חולשות והניסיון להסתיר אותן ולהציג חזות של אדם אחר כל כך מעייף ומיותר. כשמדמים אדם עניו לרוב חושבים על תסביך נחיתות או כתפיים שמוטות, אבל האמת שונה לחלוטין – מדובר באנשים עם עוצמה פנימית אדירה שמאפשרת להם לחיות בשמחה תמידית. הם לא זקוקים לחיזוקים מזרים על עצם קיומם, אינם מנסים לעשות רושם על אף אחד ויכולים בקלות להתחבר לצד האלוקי שקיים בכל אחד מאיתנו. הקב"ה אמר על בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", משמע שכשאדם מלא בעצמו אין לו מקום להכניס מציאות אחרת וגבוהה יותר, ולכן באותו הזמן הוא נטול מאלוקות.
רגשות של גאווה, שכאמור מולידות קינאה ותחרותיות, ניתן למצוא לצערנו במקומות עבודה רבים. הנטייה הבסיסית, אך הכה שגויה, לראות בהצלחת האחר כאיום עלינו ועל הצלחתנו מולידה מאבקים, תככים, פוליטיזציה, דיבור לשון הרע וכפועל יוצא גם פרוד ושנאה במשרדים וחברות רבות. ישנם מעסיקים המנסים להגביר את התפוקות ע"י פנייה לאגו של העובדים וייצור אוירה של תחרות. הרצון להצטיין הוא כמובן חיובי, אולם חשוב להבין באיזה דרך משיגים אותו. חברה נבונה (כמו כל ארגון, קהילה ואף מדינה) משכילה לשדר לעובד כי הצלחתו של האחד היא בהכרח הצלחתו של השני וכי בעזרת שיתוף פעולה אמיתי ניתן להגדיל את העוגה המשותפת, כך שמי שזוכה באחת הפרוסות לא פוגע בחברו.
מאבק בתכונות היהירות, הגאווה והשחצנות, שכאמור קיימות באופן טבעי כלל וכלל אינו פשוט! כמו בכל התמודדות עם תכונה שלילית הניצחונות הם קטנים ואיטיים. על כך נאמר שמי שאוסף פרוטה לפרוטה לבסוף צובר הון גדול. "בעל התניא" (מייסד חסידות חב"ד) אמר על כך שהכוונה היא בכל יום נשתפר במעט אל מול יום האתמול ולא חלילה לדמיין שברגע אחד ניתן לעשות היפוך של שמים וארץ בתכונות הנפש ולהיהפך לאנשים אחרים. שינוי אמיתי הוא כמעט בהכרח איטי והדרגתי. בהקשר הזה כדאי לציין שהקב"ה שולח לנו מתנות נפלאות שמטרתן לסייע לנו להתגבר על תכונת הגאווה בדמות ביזיונות, "פאשלות" וכישלונות. אדם נבון יודע לראות בכל אותם דברים לא נעימים כהזדמנות להתבוננות על עצמו ועל התחושות שעולות בו. במקום להגיב ולנסות להגן על כבודנו האבוד מומלץ לשתוק, להתגבר ומתוך כך גם להתבגר ("שומע ביזיונו ושותק"). הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מזהיר אותנו מ"ענווה פסולה" שעלולה גם כן לנבוע מתחושת האגו והגאווה. מדובר על אנשים שמעמידים כלפי חוץ פני צנועים, מדברים בנחת רוח לזולת, לא מספרים על ההצלחות שלהם ונותנים כבוד לכל אדם, אולם בתוכם הם מתפוצצים מגאווה ומשוכנעים שהם יחידי סגולה ונפלאים. גאווה מהסוג הזה אף קשה מגאווה גלויה.
משה רבנו היה אחד ויחיד, אולם על פי האמונה היהודית אם אדם אחד הצליח להשיג מדרגה זו פרוש הדבר שהפוטנציאל טמון בכולנו. עולם הרוח היהודי מלא בסיפורי צדיקים, משלים והתייחסויות שונות של גדולי ישראל לאורך הדורות לתכונת הענווה המשמשים אותנו כיום כ"צידה לדרך" וכקריאת כיוון.
רבי זושא מאניפולי, שהיה צדיק ועניו במיוחד, נסע יום אחד ברכבת להעביר שיעור בעיירה סמוכה. מהקרון הוא ראה כמה עשרות מחסידיו שחיכו לבואו ברציף. מבלי שאיש הרגיש הוא ירד מהרכבת ונעלם. לאחר דקות ארוכות של חיפוש מצאו אותו תלמידיו עומד בחדר צדדי מול הראי אומר לעצמו: "אתה גדול! אתה צדיק! אתה נפלא! אתה הרב הכי גדול באזור!" ומתגלגל מצחוק. לשאלתם הוא ענה שהוא ידע שזה מה שהוא ישמע מהם וחשש שכשהם יאמרו לו את הדברים הללו הוא יתפתה להאמין להם. רק מול המראה הוא נוכח לדעת ולהיזכר כמה הדברים מגוחכים וכי רק הקב"ה הוא שגדול ונפלא באמת.
מיוחס לאליהו הנביא הסיפור על פעם אחת שהלך עם חבר בשוק ולפתע נפגשו באדם שלישי. אליהו הנביא סתם את אפו עם ידו בזמן שהם עצרו ושוחחו עימו. לאחר מכן שאל אותו החבר מדוע התנהג כך והוא ענה לו שאותו אדם שלישי היה כל כך מלא גאווה שהוא ממש הסריח כמו נבלה ולכן הוא היה חייב לסתום את האף כדי לא להריח את הסירחון הנורא! והמבין יבין...
בהקשר של הרכושנות והפרוד, שמולידה הגאווה, יום אחד פנו אל רבי זליג מקונסטנטין שני יהודים שטענו כל אחד בעלות על חלקת אדמה אחת. אחד היריבים טען "כולה שלי" בעוד השני טען "כולה שלי" ואת צעקותיהם ההדדיות שמעו למרחוק. הרב נענה לאתגר וביקש מהם ללוות אותו אל אותו שטח מריבה. בהגיעם לשם רכן הרב אל האדמה ושם עליה אוזנו כמאזין ומקשיב. השניים השתוממו על המעשה המוזר ושאלו אותו לפשרו. אותו הרב ענה להם: אתם רבים וכל אחד אומר ש"כולה שלי". שאלתי את האדמה והיא אמרה "שניהם שלי, כי מעפר באת ואל עפר תשוב...". תפקידנו בעולם הוא לצבור מעשים טובים ומצוות (ולא רכוש...) ולמצוא גשרים אל לב הזולת. כל מחלוקת, ריב, שנאה וגאווה רק מרחיקים אותנו מהייעוד האמיתי שבעטיו הגענו לכאן. ההיסטוריה של הארץ ושל העם שלנו יכולה ללמד אותנו שבכל פעם שרבנו, קינאנו, חמסנו וגזלנו אחד את השני ארץ ישראל הקיאה אותנו לגלות.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, ששכב על ערש דווי, והתכונן לרגע הפרידה מהעולם הזה. התלמידים שלו התאספו סביבו ושאלו "רבי, על מה אתה חושב ברגע זה?" ענה להם הרב: "יש בתוכי קול שאומר: תתפלל בכל הכוח, כדי שהתלמידים שלך יתרשמו מצדיקותך ודבקותך...". אפילו ברגע המוות עסק אותו צדיק במלחמה נגד האגו שלו!!
העיסוק בנושא חשוב זה מזכיר לי תמיד את מילותיו של עמיר בניון באחד השירים היפים ביותר שנכתבו והולחנו כאן בשנים האחרונות:
 "אני רואה, אני מרגיש, אני רוצה, אני אדיש, אני חכם, אני יכול, אני גיבור כל כך גדול. הכל אני, אני הכל, אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך, וידעתי בסופו של דבר היא תתפוצץ לי בדרך. התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך, ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן..." ("הכל עד לכאן")

אדם נבון, אם כך, ינסה להתחבר לכוחות משה רבנו שקיימים בו ויתרחק מפרעה. הוא יברח כמו מאש מהיצר הרע שקורה לו לעשות רושם על הסביבה, לפרסם את הצלחותיו, להגדיל עצמו על חשבון הקטנת הזולת ומגנדרנות חיצונית מופרזת. ומאידך, יחפש להצניע לכת, לא לתת פומבי לכישוריו מתוך מטרה ל"סנוור" את האחר ולהעניק כבוד ויקר דווקא לסובבים אותו. אשרי האיש שיצליח בכך...
שבת שלום, ניר אביעד

יום רביעי, 18 בינואר 2012

פרשת "וארא" – יאללה מכות!

בס"ד

בפרשת "וארא" נקרא על המשך שליחותו של משה רבנו בארמון פרעה והניסיון להשיג את האישור המיוחל לשחרור העם מעול השעבוד, ועל סרבנותו הסדרתית של פרעה, אשר הביאה עליו ועל עמו סדרה של עשר מכות קשות ומייסרות, שהביאו אותו בסופו של דבר להיכנע למשה חבול ומוכה. כידוע, התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים היסטוריים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הכוונה להתפתחותו של המין האנושי לאורך הדורות ושל כל אחד ואחד מאתנו בנסיבות חייו השונות כאן ועכשיו. מסיבה זו, כל אחת משבע המכות עליהן נקרא השבת (שלושת המכות הבאות מובאות בפרשה "בא") אינן רק סדרת אירועים ניסיים ועל-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה, אלא הן מסרים ותדרים חשובים ונצחיים שניתן ללמוד מהם גם היום רבות.
אחת השאלות הראשונות שעולה מקריאה בסיפור יציאת מצריים היא מדוע היה צורך בעשר מכות ובכל הטרראם הזה? שכן, אם הקב"ה רצה לשחרר את בני ישראל הוא היה יכול להסתפק במכה אחת גדולה ש"תעשה את העבודה".
תשובה אחת היא שניתן לראות במכות עונש על אכזריותם של המצרים כלפי עבדיהם היהודים, אולם אם נעיין בתשומת לב בפרטים נראה שלא מדובר סתם בהפגנת כוח או ברצון לגרום כאב, אלא במטרה מעודנת הרבה יותר. נראה כי בראש ובראשונה מטרתן של מכות מצרים הייתה לשנות ולעצב את השקפת החיים של אותם עבדים מוכים, כדי שלאורך הדורות הם ובני בניהם יכירו בכוחו של הקב"ה ובמשמעות התורה שהוא נתן לנו, ומתוך כך יפעלו בדרך האמת, אשר תביא לעולם תועלת ומרפא, כפי שה' אמר מפורשות בפרשה: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצריים ואת אותותי אשר שמתי בם. וידעתם כי אני ה'". (שמות י, ב).
חרף העובדה שמאז מותם של יעקב ובניו לא עברה תקופה כה ארוכה, בכל זאת, המגורים בארץ המלאה בגילולים ועבודה זרה וכל אותן שנות עבדות ושיעבוד קשה הצליחו להשכיח מליבם של בני ישראל את היעוד והייחוד הלאומי שלהם ולהביאם לדרגת אמונה נמוכה ביותר עד כדי כך שהכתובים מעידים: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה". אף על פי שמשה בא עם בשורת הגאולה בפיו, הם לא שמעו בקולו וזאת משום שהם היו בראש ובראשונה עבדים במבחינה מנטאלית, אשר לא יכלו להתרומם מעל העיסוקים הקטנים של המרדף אחר הפרנסה והנוחות החומרית אל עבר מחשבות של גדלות הקשורות לבורא ולגאולה אפשרית.
היציאה מדפוסי מחשבה ורגש של עבדים אל שיא הרוממות שחוו בני ישראל בקריעת ים סוף, ולאחריה במעמד מתן תורה בהר סיני, חייבה את הקב"ה להעביר אותם תהליך איטי ומובנה הכולל צפייה בניסים גלויים ושינוי סדרי המציאות כדי שהביטחון האישי והאמונה בעצמם ישתקמו, וכמוהם גם האמונה בבורא כמגן ומושיע. תהליך זה, כידוע, לא הסתיים מיד והיה צורך להחליף את כל דור העבדים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר כדי שהדור שיזכה להיכנס אל הארץ המובטחת ולהתחיל לממש את היעוד הלאומי הגדול יהיה נקי מכל מחשבה גלותית.
מעבר לכך, לא רק את בני ישראל הקב"ה רצה להעביר שיעור באמונה, אלא גם את פרעה ואת כל העם המצרי: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ג). החשיבות של העברת המסר גם לבני העם המצרי היא משום מאחורי הדברים הסתתר ויכוח עקרוני והתנהל מאבק רעיוני בנושא תפקיד האדם בעולם והאמונה בכוח עליון בין משה, כמיצגו של הקב"ה לבין פרעה, כמיצג של רוח הכפירה לאורך כל הדורות כולם. משה טען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ולכן עליו להכיר בשלושה עקרונות יסוד: א) קיום ה' בעולם. ב) מציאות של השגחה פרטית על כל שנעשה. ג) יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו. לעומתו, פרעה כפר בכל שלושת העקרונות וגאוותו באה לידי ביטוי במילים ששם הנביא יחזקאל בפיו: "לי היאור ואני עשיתיני". לשיטתו של פרעה (ולשיטת כל מי שמתעלם מקיומו של הבורא וממערכת החוקים שהוא נתן לנו בעולמו) גבולות האדם מתחילים ונגמרים בו עצמו. הוא לא מאמין שיש מי שברא אותו ומתוקף כך מצפה ממנו להתנהגות מסוימת. מטרת המכות אינה, אפוא, למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים בלבד, אלא ללמד אותם ואת העולם כולו את יסודות האמונה.
בנוסף, התורה רוצה לחנך אותנו ואת כל האנושות כולה כיצד להתנהג אל השונה ואל החלש, ולכן נתנה לנו סימנים כדי שנזכור שגם בעבר אנחנו עצמנו היינו חלשים ומוכים. היצר לשעבד ולרדות בחלש ממך זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה ומציינת במספר מקומות שדווקא מתוקף ההיסטוריה שלנו חובה עלינו לגלות משנה זהירות והתחשבות בזולת. כיצד היא מקווה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים. הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה של היום. אין זה עניין לאומי או אתני, אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם, ולכן יש להזהיר אותו מפני עצמו. תפקיד המכות הדרמטיות בהקשר הזה, אם כך, הוא שזיכרון אותה תקופה אפלה ייחרט היטב היטב בתודעה של עמנו.
מטרה נוספת של עשרת מכות מצרים הייתה ללמד את העולם חוק רוחני חשוב מאוד של "מידה כנגד מידה". חז"ל לימדו אותנו שכל אחת מהמכות ניתנה בדיוק מופלא כעונש מדויק על התעללות ספציפית שהעבירו המצרים את העבדים המסכנים ומטרתה הייתה להעביר את המסר שלמרות ההעלם הגדול שקיים פה, ולמרות הקושיות של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו", עדיין העולם הוא לא הפקר ועל כן דין ויש דיין. כך לדוגמא, הפיכת המים בנילוס לדם הייתה עונש על השלכת והמתת כל הזכרים היהודים באותו הנהר בדיוק, הצפרדעים שקרקרו בקול רם ומפחיד היו עונש על כך שהמצרים נהגו להעיר את היהודים באמצע הלילה ברעשים וקולות מבהילים, הכינים המגרדות היו עונש על כך שהמצרים מנעו מבני ישראל להתרחץ עד שעורם גירד וכאב, הערוב המאיים והמסוכן היה כעונש על העובדה שהמצרים שלחו את בני ישראל אל המדבר לצוד בעבורם חיות מסוכנות, הברד שהרס את כל הגנים והצמחייה בארץ מצרים היה עונש על כך שהם העבידו בפרך את היהודים בבניית אותם גנים, וכו' וכו'.
התורה, כאמור, מבקשת מאתנו לקרוא אותה כספר הכוונה לחיים, וככזו אנו יכולים ללמוד גם מהמכות מסרים אישים ועכשוויים: 1) מכת דם – ביטחון עצמי מופרז
הנילוס השופע במים, אשר בימים כתיקונם היה מקור גאוותם של המצרים, נהפך באחת במכה הראשונה לנהר מצחין של דם. כאומה, מצרים תמיד ראתה עצמה חופשיה מהזדקקות לרחמי השמים משום שעל פניו היא לא הייתה תלויה בחסדי הגשמים למען תפרח חקלאותה. במקום ביטחון עצמי חיובי הבונה את האופי של האדם ומאפשר לו רגישות לזולת, "הביטחון המצרי" הוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים. כאשר תפיסת הביטחון של האדם מבוססת על "כוחי ועוצם ידי" היא יכולה להוביל אותו לייצר נהרות של דם, כפי שאומנם עשו בני העם המצרי, או מאידך לשכוח שיש בורא לעולם ושגם הצלחותינו (כמו גם כישלונותינו) מקורם בו וברצונו.

2) צפרדע – אינטימיות קרה
על פי תורת החסידות, הצפרדעים נחשבים ליצורים המשקפים מצב רגשי של ריחוק, קור וחוסר אכפתיות, וזאת בשל העובדה, הידועה לכל חובב זואולוגיה, שהם יצורים אמפיביים בעל דם קר, ובשל העובדה שלאחר שהם מטילים את ביציהם הם משאירים אותם ללא כל הגנה הורית. אנשים רבים חיים היום "במצב מנטאלי של צפרדע", כלומר הם יכולים להיות מוקפים כל היום באנשים, אבל בתוך תוכם הם שומרים על סוג של ריחוק שמקשה עליהם להיפתח ולחוות אינטימיות רגשית אמיתית. לעיתים זה תולדה של עולם רגשי לא מפותח ולפעמים דווקא יאפיין אנשים חמים ואכפתיים, אשר נכוו מהעולם ובתגובה הסתגרו בתוך עצמם כדי לא להיפגע בשנית.

3) כינים – חכם גדול על חלשים
המכה השלישית, שהייתה מלווה בגירודים וכאב רב, הזכירה למצרים האכזריים את הטעם המר של ההשפלה וחוסר האונים שחוו קודם לכן העבדים היהודים המוכים. מטרת המכה הייתה לחנך לאמפטיה ולחמלה, ולהביא את האדם להרגיש שגם לזולת יש תחושות ורגשות שיש להתחשב בהן. בכל אחד מאתנו יש צד ש"לא רואה" את השני ואדיש למצוקות הזולת, ומסיבה זו לעיתים גם אנחנו מקבלים "צ'פחות" כאלה ואחרות שנוחתות עלינו "במקרה" ותפקידן להזכיר לנו שיש מי שמביט בנו מלמעלה ורוצה שנתנהג אחרת.

4) ערוב – חיות פרא מסוכנות
"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומרת לנו התורה כבר בפרשת "נח", ואכן מבט חטוף פנימה יגלה כי הקב"ה שתל בכל אחד מאתנו בחלק הכי עמוק וראשוני תאוות ויצרים חייתיים, כאשר אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם היא שנעדן ונתקן אותם. תוקפנות של נמר, ערמומיות של שועל, חוסר נאמנות של חתול, צביעות של צבוע – כל אלה ואחרות אלה תכונות אשר אם נתבונן היטב נבחין שהן קיימות גם בנו במינון כזה או אחר. חיות הפרא המסוכנות שהתרוצצו חופשי ברחובות מצרים במכת ערוב הן רק סממן חיצוני, אם כך, למה שמסתתר עמוק בלב פנימה, והן תזכורת חיה (ונשכנית) לעבודת תיקון המידות הנדרשת.

5) דבר – היקשרות שלילית לרכוש
במכה החמישית נאלצו המצרים לראות את כל הצאן והמקנה שלהם נספה במחלה מדבקת ולהתמודד עם אובדן של ממון ורכוש רב. רוב בני האדם רוצים לצבור כסף ורכוש ללא גבול ובלי קשר לצרכיהם האמתיים, והמצרים, שהיו העם הכי חומרי לאורך כל ההיסטוריה, קיבלו שיעור מאלף בהתמודדות עם ההזדהות האנושית השלילית עם הממון. בניגוד לגישה האמריקאית (והמצרית) בה הדולר הוא האלוקים (אגב, למרפא הפלא על שטר של דולר מופיע ציור של פירמידה מצרית!) וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח כסף, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. היהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. פחות חשוב כמה כבשים ופרות, או לחלופין, בתים ומכוניות יש לך, כמו השאלה מי אתה בתור בן אדם ומה הם ערכיך?

6) שחין – אובדן הבושה
מכת שחין גרמה לפצעים גדולים בעלי מוגלה נוזלי בכל גופם של האנשים, אשר מלבד הכאבים הרבים, גרמו למצרים להסתגר בבתיהם מהבושה שבמראה החדש, המעוות והדוחה, ובכך ללמוד שיעור חשוב בענווה. הבושה, חרף תדמיתה הציבורית כשייכת ל"חלשי האופי", הוא רגש אשר בהקשר הנכון הוא חיובי מאוד. מי שמתבייש ממשהו/מישהו פרוש הדבר שיש לו כלפיו כבוד ושאכפת לו ממנו. כמו אז במצרים שלפני אותה מכה 'מחנכת', כך גם היום בעידן המודרני בו אנו חיים, נראה כי אנשים רבים "איבדו את הבושה" וכבר לא "עושים חשבון" כלפי הסובבים אותם. בשם הערכים של "מימוש עצמי" רבים מרשים לעצמם להתנהג, להתלבש ולהתבטא בצורה שאינה הולמת ואינה מכבדת את עצמם ואת הזולת ולהוציא דברים פוגעניים מפיהם. הבושה שאנו יכולים וצריכים ללמוד מאותה מכה היא בושה חיובית, אשר במקום ובמינון הנכונים שומרת על האדם צנוע ואכפתי לסביבתו.

7) ברד – כשהלב משוחד העיניים לא רואות        
במכת הברד, בדיוק כמו בשאר המכות, ניתנה לפרעה ולכל העם המצרי האפשרות לראות את הנס הגלוי שמתרחש סביבם ואת ההזדמנות לעשות תשובה ולחדול מדרכם הרעה. למרבה הפלא, בני ישראל, שחיו עימם בשכנות, לא נפגעו כהוא זה מהצרות הצרורות שנחתו על ראשם ועל רכושם, בעוד המצרים ספגו מכה אחת אפיים. ממש כמו טיל מונחה מטרה מהדגם הכי מתקדם של 'רפאל', הברד ידע לזהות בין עבד עברי לבין מיצרי אכזר, לחוס על היהודים ולנחות במדויק דווקא על משעבדיהם. הפלא הגדול הוא שגם הוכחה חותכת זו לעובדה שמשה דובר אמת לא הצליחה לשכנע את פרעה שאולי הוא עצמו טועה ויש לשנות את הגישה, שכן כאשר הלב משוחד והאדם שקוע עמוק בתוך תאוותיו, עיניו לא פנויות לראות את האמת אפילו אם היא סנטימטר אחת מקצה חוטמו.
פרשת השבוע הנוכחית קוראת לנו לשאול את עצמינו האם כאן בנו יש ביטחון עצמי מופרז שגורם לנו להתנשא על הזולת ו/או לשכוח מהבורא? האם גם אנחנו לוקים בריחוק רגשי מאנשים אחרים? האם גם אנחנו נוטים לא להתחשב בחלשים מאתנו? האם גם בנו מסתתרת חיית פרא מסוכנת? האם גם אנו פיתחנו תלות רגשית ברכוש שלנו וחושבים שכסף זה תכלית הכל? האם איבדנו את הבושה החיובית המתלווה לעשייה שלילית? האם גם אנחנו 'מאוהבים' בתאוות שלנו ולא רואים את האמת?

שבת שלום, ניר אביעד J

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

פרשת "וארא" – רבותי, קצת פרופורציות

בס"ד


בס"ד
פרשת "וארא" - רבותי, קצת פרופורציות
זה קרה לפני כמה ימים. פתאום "תפסתי את עצמי על חם" מתגאה על משהו "מוצלח" שעשיתי. למרות שלא שיתפתי אף אחד אחר באותה "הצלחה", עדיין ביני ובין עצמי נתתי לעצמי טפיחה וירטואלית על השכם והרגשתי כאילו לפחות כבשתי את האוורסט. ואז לרגע עצרתי את שצף האירועים, התמונה התבהרה במלואה והרגשתי כל כך מטופש. הבנתי שאותה תחושה מונעת ממני כאן ובכל כך הרבה מקומות נוספים לראות מי אני באמת ולחוות את החיים שלא מבעד למשקפת הסובייקטיבית, שסיגלתי לעצמי אי שם בעבר, ושמצליחה לראות לכל היותר עד לקצה החוטם של עצמי.
אם ניקח מרחק מעצמנו ונחשוב על זה לעומק, נבין שמיליארדים של בני אדם כמונו נולדו ומתו וממשיכים לבוא לעולם ולחלוף ממנו, בעוד רק קומץ קטנטן של אנשים בכלל יודעים על קיומנו או יצטערו על מותנו. החיים של כל אחד מאתנו כל כך קצרים אל מול הנצח, כישרונותינו כה מוגבלים, יכולתנו לחשוב, לנתח ולהרגיש כה מצומצמים וגופינו כה פגיע וחלש. לאור הקטנות הזו, תחושות הגאווה והמלאות העצמית נראות תפלות וחסרות חשיבות. מחשבה זו מעמידה באור אחר ושמה בפרופורציות המתאימות את הכעסים שלנו, את הקנאה, העצבות, התחרותיות, וכמוכן את הגאווה. ממה אנחנו כל כך שבעי רצון? מהי אותה תחושת חשיבות עצמית מוגזמת? מדוע אנחנו "מרימים את האף" ומרגישים כאילו העולם מונח על כף ידינו או שלחילופין שמגיע לנו יותר ולא מעריכים מספיק את אישיותנו הנפלאה? הרי מציאות חיינו כה זמנית ומוגבלת ועוד רגע אנחנו לא פה! שלמה המלך, החכם מכל אדם, הגדיל להגדיר זאת בספר קהלת: " כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ. וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין־עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם־שִׂנְאָתָם גַּם־קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין־לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".
מקומו האמיתי של המין האנושי הוא בהכרת קטנותו, אולם לא מתוך שפלות והלקאה עצמית (כפי שסוברים בדתות אחרות), אלא מתוך הכרה בגדלות הבורא והתבטלות אליו. רק אם נוותר על התחושה הכוזבת של הביטחון נשכיל להיות כלים לאור האמיתי של הבורא משום שרק המכיר בקטנותו יכול להכיר במעלתו האמיתית. כבני אדם יש לנו ערך העולה לאין שיעור על מעלת כל הברואים, אולם ערך זה יכול להתגלות רק לאחר שאנו מפנים מעצמינו את הגאווה ומפנימים ברמ"ח אברינו שיש בורא שמנהל פה את העסק.
פרשת "וארא" מתארת את המשך המאבק בין משה רבנו ובין פרעה מלך מצרים סביב הדרישה של משה לשחרר את עם ישראל מהעבדות הנוראית. גם כיום, כ-3300 שנה מאוחר יותר, אנחנו יכולים ללמוד רבות מהמאבק בין שני המנהיגים, המייצגים שני כוחות מנוגדים בנפש של כולנו, וכמובן להפיק הבנות נפלאות על העבודה האישית של כל אחד מאיתנו כאן ועכשיו בתוך מציאות חייו.
בפרשה הקודמת קראנו כיצד הקב"ה בחר במשה להנהיג את העם והטיל עליו את המשימה ההיסטורית, שתיחרט בזיכרון ובתודעה האנושית לדורי דורות. משה השיב לו שהוא לא ראוי וממש ניסה לשכנע אותו מדוע כדאי למנות מישהו אחר עם תכונות טובות יותר. יתרה מזאת, הוא הציע למנות למנהיג דווקא את אחיו, אהרון, המבוגר ממנו ב-3 שנים מאחר והוא לא רצה לפגוע בכבודו. מאידך מסופר על פרעה, עמוס האגו והגאווה, ובעל התפיסה הקלוקלת של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" (כלומר אני חזק ואני גדול ואני האחראי הבלעדי על העושר וההצלחות שלי) אשר אמר בהתרסה למשה "מי זה האלוקים הזה שלכם? אני לא מכיר אותו" ואף גרס כי "לי היאור ואני עשיתיני" (כלומר אני הוא השולט בכוחות הטבע עד כדי כך שאני עצמי עשיתי את עצמי).
מהקריאה בפרשות נשאלת השאלה כיצד משה הצליח להישאר כל כך צנוע? הרי זה די מחמיא שבוחרים בך לתפקיד מושיע העם! האם הוא המעיט מערכו בצורה מוגזמת? האם לא הייתה לו מודעות עצמית בסיסית? התשובה היא שמשה בהחלט כן ידע את מעלתו כאדם נעלה מכל אדם, ועם כל זאת זכר שאת אותן מעלות ותכונות בסופו של דבר קיבל מאת הקב"ה. הוא חשב שאם הכוחות הללו היו ניתנים לאדם אחר, סביר להניח שהוא היה מגיע גם כן לאותן יכולות (ואולי אף ליותר מכך), ולכן אין שום סיבה להתגאות בגינן. בהמשך נגלה כי על משה מעיד הקב"ה בכבודו ובעצמו: "והאיש משה עניו מכל אדם" אודות לצניעותו הכנה והאמיתית ואהבתו ודאגתו לכל יהודי באשר הוא.
פרעה ומשה אלה כוחות שקיימים בכל אחד מאיתנו. בכולנו יש צד עניו וצנוע וצד גאוותן ויהיר והשאלה היא למי אנחנו נותנים משקל? מי מנצח במערכה? למי אנחנו מקשיבים? מי שמחפש שיטה להתמודד עם תכונת הגאווה שקיימת בו יכול ללמוד זאת ממשה. משה לא אמר חלילה שהוא לא אדם מוכשר, אלא פשוט שייך את מתן הכישורים לבורא.
חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות. במילה שורש הכוונה היא לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך, הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע, ומאידך, גאווה היא שורש למידות הרעות. הגאווה מביאה לכעס, אגואיזם, עצבות ובדידות. במסכת אבות אף נאמר כי "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת. באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו. באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים. לרוב האדם נוטה להגביה את עצמו ולהנמיך את האחר כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי, כפי שאמרו חז"ל: "הרוצה לרומם עצמו שיבנה לו גבעה ולא יחפור בור לחברו". הרצון להרגיש עצמנו יותר טובים מאחרים זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה המולד בנו וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות אינספור של אוצרות נפש נפלאים. הנחייה נפלאה נוספת שניתנה לנו בפרקי אבות היא "איזה מכובד? המכבד את הבריות!". האדם המכובד הוא לא זה שנוסע ברכב גדול יותר או מתהדר בתואר ד"ר לפני השם, אלא דווקא זה שמשכיל לראות בכל אדם אחר את הטוב שיש בו ומתוקף כך לתת לו כבוד.
זו מהות העבודה הפנימית והמסע של האדם בעולם - לחנך את עצמו (ולא חלילה את האחרים), לעדן ולמתק את החומרים שעימם נברא. זו הסיבה שלא נכון לאדם לומר לעצמו שהוא "רוצה לקבל את עצמו בדיוק כמו שהוא". אין כוונה חלילה להיכנס למרה שחורה ולשיפוט עצמי שלילי, אלא להבנה שבתוך כל אחד מאיתנו מסתתרות שתי ישויות נפרדות - אדם אגואיסט וגאוותן ומולו גם אדם אלטרואיסט וצנוע ויש לחפש את החיבור לצד הגבוה והנעלה. על כך אמרו חז"ל שדווקא אור הבא מהחושך חזק הרבה יותר מסתם אור. התגברות על היצרים הללו מאירה את החיים של האדם וסביבתו.
כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של "מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר? האם אני מרוויח או מפסיד מכך?". למרות הופעתו החיצונית, שלעיתים רבות היא מוחצנת ומשדרת על פני השטח עוצמה, הגאוותן מונע מאוד ממה שחושבים עליו, ולכן הוא בעצם חלש ולא חזק. חיפוש חיזוקים מבחוץ לרוב מעיד דווקא על חולשה פנימית ועל גאווה. כמעט כולנו פועלים בתדירות כזו או אחרת מתוך המחשבה של "מה יגידו עליי?" ו"מה יחשבו עליי?". אנחנו מאוד מעוניינים להראות מצליחנים, יפים, חכמים וכריזמטיים ובדרך לרוב שוכחים פשוט להיות עצמינו. כיצד ניתן להיות אמיתיים ואוטנטיים כשעסוקים ללא הרף ב"איך אנחנו נראים"? מאידך, אדם צנוע זה אדם שנותן מעצמו לזולת. הוא לא מרגיש מאוים מכך שגם האחר יצליח ושגם לאחר יהיה טוב, הוא פתוח ומשוחרר. אדם כזה לא מפחד להיראות חלש. לכולנו יש חולשות והניסיון להסתיר אותן ולהציג חזות של אדם אחר כל כך מעייף ומיותר. כשמדמים אדם עניו לרוב חושבים על תסביך נחיתות או כתפיים שמוטות, אבל האמת שונה לחלוטין - מדובר באנשים עם עוצמה פנימית אדירה שמאפשרת להם לחיות בשמחה תמידית. הם לא זקוקים לחיזוקים מזרים על עצם קיומם, אינם מנסים לעשות רושם על אף אחד ויכולים בקלות להתחבר לצד האלוקי שקיים בכל אחד מאיתנו. הקב"ה אמר על בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", משמע שכשאדם מלא בעצמו אין לו מקום להכניס מציאות אחרת וגבוהה יותר, ולכן באותו הזמן הוא נטול מאלוקות.
רגשות של גאווה, שכאמור מולידות קינאה ותחרותיות, ניתן למצוא לצערנו במקומות עבודה רבים. הנטייה הבסיסית, אך הכה שגויה, לראות בהצלחת האחר כאיום עלינו ועל הצלחתנו מולידה מאבקים, תככים, פוליטיזציה, דיבור לשון הרע וכפועל יוצא גם פרוד ושנאה במשרדים וחברות רבות. ישנם מעסיקים המנסים להגביר את התפוקות ע"י פנייה לאגו של העובדים וייצור אוירה של תחרות. הרצון להצטיין הוא כמובן חיובי, אולם חשוב להבין באיזה דרך משיגים אותו. חברה נבונה (כמו כל ארגון, קהילה ואף מדינה) משכילה לשדר לעובד כי הצלחתו של האחד היא בהכרח הצלחתו של השני וכי בעזרת שיתוף פעולה אמיתי ניתן להגדיל את העוגה המשותפת, כך שמי שזוכה באחת הפרוסות לא פוגע בחברו.
מאבק בתכונות היהירות, הגאווה והשחצנות, שכאמור קיימות באופן טבעי כלל וכלל אינו פשוט! כמו בכל התמודדות עם תכונה שלילית הניצחונות הם קטנים ואיטיים. על כך נאמר שמי שאוסף פרוטה לפרוטה לבסוף צובר הון גדול. "בעל התניא" (מייסד חסידות חב"ד) אמר על כך שהכוונה היא בכל יום נשתפר במעט אל מול יום האתמול ולא חלילה לדמיין שברגע אחד ניתן לעשות היפוך של שמים וארץ בתכונות הנפש ולהיהפך לאנשים אחרים. שינוי אמיתי הוא כמעט בהכרח איטי והדרגתי. בהקשר הזה כדאי לציין שהקב"ה שולח לנו מתנות נפלאות שמטרתן לסייע לנו להתגבר על תכונת הגאווה בדמות ביזיונות, "פאשלות" וכישלונות. אדם נבון יודע לראות בכל אותם דברים לא נעימים כהזדמנות להתבוננות על עצמו ועל התחושות שעולות בו. במקום להגיב ולנסות להגן על כבודנו האבוד מומלץ לשתוק, להתגבר ומתוך כך גם להתבגר ("שומע ביזיונו ושותק"). הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מזהיר אותנו מ"ענווה פסולה" שעלולה גם כן לנבוע מתחושת האגו והגאווה. מדובר על אנשים שמעמידים כלפי חוץ פני צנועים, מדברים בנחת רוח לזולת, לא מספרים על ההצלחות שלהם ונותנים כבוד לכל אדם, אולם בתוכם הם מתפוצצים מגאווה ומשוכנעים שהם יחידי סגולה ונפלאים. גאווה מהסוג הזה אף קשה מגאווה גלויה.
משה רבנו היה אחד ויחיד, אולם על פי האמונה היהודית אם אדם אחד הצליח להשיג מדרגה זו פרוש הדבר שהפוטנציאל טמון בכולנו. עולם הרוח היהודי מלא בסיפורי צדיקים, משלים והתייחסויות שונות של גדולי ישראל לאורך הדורות לתכונת הענווה המשמשים אותנו כיום כ"צידה לדרך" וכקריאת כיוון.
רבי זושא מאניפולי, שהיה צדיק ועניו במיוחד, נסע יום אחד ברכבת להעביר שיעור בעיירה סמוכה. מהקרון הוא ראה כמה עשרות מחסידיו שחיכו לבואו ברציף. מבלי שאיש הרגיש הוא ירד מהרכבת ונעלם. לאחר דקות ארוכות של חיפוש מצאו אותו תלמידיו עומד בחדר צדדי מול הראי אומר לעצמו: "אתה גדול! אתה צדיק! אתה נפלא! אתה הרב הכי גדול באזור!" ומתגלגל מצחוק. לשאלתם הוא ענה שהוא ידע שזה מה שהוא ישמע מהם וחשש שכשהם יאמרו לו את הדברים הללו הוא יתפתה להאמין להם. רק מול המראה הוא נוכח לדעת ולהיזכר כמה הדברים מגוחכים וכי רק הקב"ה הוא שגדול ונפלא באמת.
מיוחס לאליהו הנביא הסיפור על פעם אחת שהלך עם חבר בשוק ולפתע נפגשו באדם שלישי. אליהו הנביא סתם את אפו עם ידו בזמן שהם עצרו ושוחחו עימו. לאחר מכן שאל אותו החבר מדוע התנהג כך והוא ענה לו שאותו אדם שלישי היה כל כך מלא גאווה שהוא ממש הסריח כמו נבלה ולכן הוא היה חייב לסתום את האף כדי לא להריח את הסירחון הנורא! והמבין יבין...
בהקשר של הרכושנות והפרוד, שמולידה הגאווה, יום אחד פנו אל רבי זליג מקונסטנטין שני יהודים שטענו כל אחד בעלות על חלקת אדמה אחת. אחד היריבים טען "כולה שלי" בעוד השני טען "כולה שלי" ואת צעקותיהם ההדדיות שמעו למרחוק. הרב נענה לאתגר וביקש מהם ללוות אותו אל אותו שטח מריבה. בהגיעם לשם רכן הרב אל האדמה ושם עליה אוזנו כמאזין ומקשיב. השניים השתוממו על המעשה המוזר ושאלו אותו לפשרו. אותו הרב ענה להם: אתם רבים וכל אחד אומר ש"כולה שלי". שאלתי את האדמה והיא אמרה "שניהם שלי, כי מעפר באת ואל עפר תשוב...". תפקידנו בעולם הוא לצבור מעשים טובים ומצוות (ולא רכוש...) ולמצוא גשרים אל לב הזולת. כל מחלוקת, ריב, שנאה וגאווה רק מרחיקים אותנו מהייעוד האמיתי שבעטיו הגענו לכאן. ההיסטוריה של הארץ יכולה ללמד אותנו שבכל פעם שרבנו, קינאנו, חמסנו וגזלנו אחד את השני ארץ ישראל הקיאה אותנו לגלות.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, ששכב על ערש דווי, והתכונן לרגע הפרידה מהעולם הזה. התלמידים שלו התאספו סביבו ושאלו "רבי, על מה אתה חושב ברגע זה?" ענה להם הרב: "יש בתוכי קול שאומר: תתפלל בכל הכוח, כדי שהתלמידים שלך יתרשמו מצדיקותך ודבקותך...". אפילו ברגע המוות עסק אותו צדיק במלחמה נגד האגו שלו!!
אדם נבון, אם כך, ינסה להתחבר לכוחות משה רבנו שקיימים בו ויתרחק מפרעה. הוא יברח כמו מאש מהיצר הרע שקורה לו לעשות רושם על הסביבה, לפרסם את הצלחותיו, להגדיל עצמו על חשבון הקטנת הזולת ומגנדרנות חיצונית מופרזת. ומאידך, יחפש להצניע לכת, לא לתת פומבי לכישוריו מתוך מטרה ל"סנוור" את האחר ולהעניק כבוד ויקר דווקא לסובבים אותו. אשרי האיש שיצליח בכך...
שבת שלום, ניר אביעד J