פרשת "וארא" – יאללה מכות!

בס"ד

בפרשת "וארא" נקרא על המשך שליחותו של משה רבנו בארמון פרעה והניסיון להשיג את האישור המיוחל לשחרור העם מעול השעבוד, ועל סרבנותו הסדרתית של פרעה, אשר הביאה עליו ועל עמו סדרה של עשר מכות קשות ומייסרות, שהביאו אותו בסופו של דבר להיכנע למשה חבול ומוכה. כידוע, התורה אינה רק ספר המתעד סיפורים היסטוריים, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הכוונה להתפתחותו של המין האנושי לאורך הדורות ושל כל אחד ואחד מאתנו בנסיבות חייו השונות כאן ועכשיו. מסיבה זו, כל אחת משבע המכות עליהן נקרא השבת (שלושת המכות הבאות מובאות בפרשה "בא") אינן רק סדרת אירועים ניסיים ועל-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני כ-3,300 שנה, אלא הן מסרים ותדרים חשובים ונצחיים שניתן ללמוד מהם גם היום רבות.

אחת השאלות הראשונות שעולה מקריאה בסיפור יציאת מצריים היא מדוע היה צורך בעשר מכות ובכל הטרראם הזה? שכן, אם הקב"ה רצה לשחרר את בני ישראל הוא היה יכול להסתפק במכה אחת גדולה ש"תעשה את העבודה".

תשובה אחת היא שניתן לראות במכות עונש על אכזריותם של המצרים כלפי עבדיהם היהודים, אולם אם נעיין בתשומת לב בפרטים נראה שלא מדובר סתם בהפגנת כוח או ברצון לגרום כאב, אלא במטרה מעודנת הרבה יותר. נראה כי בראש ובראשונה מטרתן של מכות מצרים הייתה לשנות ולעצב את השקפת החיים של אותם עבדים מוכים, כדי שלאורך הדורות הם ובני בניהם יכירו בכוחו של הקב"ה ובמשמעות התורה שהוא נתן לנו, ומתוך כך יפעלו בדרך האמת, אשר תביא לעולם תועלת ומרפא, כפי שה' אמר מפורשות בפרשה: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצריים ואת אותותי אשר שמתי בם. וידעתם כי אני ה'". (שמות י, ב).

חרף העובדה שמאז מותם של יעקב ובניו לא עברה תקופה כה ארוכה, בכל זאת, המגורים בארץ המלאה בגילולים ועבודה זרה וכל אותן שנות עבדות ושיעבוד קשה הצליחו להשכיח מליבם של בני ישראל את היעוד והייחוד הלאומי שלהם ולהביאם לדרגת אמונה נמוכה ביותר עד כדי כך שהכתובים מעידים: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה". אף על פי שמשה בא עם בשורת הגאולה בפיו, הם לא שמעו בקולו וזאת משום שהם היו בראש ובראשונה עבדים במבחינה מנטאלית, אשר לא יכלו להתרומם מעל העיסוקים הקטנים של המרדף אחר הפרנסה והנוחות החומרית אל עבר מחשבות של גדלות הקשורות לבורא ולגאולה אפשרית.

היציאה מדפוסי מחשבה ורגש של עבדים אל שיא הרוממות שחוו בני ישראל בקריעת ים סוף, ולאחריה במעמד מתן תורה בהר סיני, חייבה את הקב"ה להעביר אותם תהליך איטי ומובנה הכולל צפייה בניסים גלויים ושינוי סדרי המציאות כדי שהביטחון האישי והאמונה בעצמם ישתקמו, וכמוהם גם האמונה בבורא כמגן ומושיע. תהליך זה, כידוע, לא הסתיים מיד והיה צורך להחליף את כל דור העבדים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר כדי שהדור שיזכה להיכנס אל הארץ המובטחת ולהתחיל לממש את היעוד הלאומי הגדול יהיה נקי מכל מחשבה גלותית.

מעבר לכך, לא רק את בני ישראל הקב"ה רצה להעביר שיעור באמונה, אלא גם את פרעה ואת כל העם המצרי: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ג). החשיבות של העברת המסר גם לבני העם המצרי היא משום מאחורי הדברים הסתתר ויכוח עקרוני והתנהל מאבק רעיוני בנושא תפקיד האדם בעולם והאמונה בכוח עליון בין משה, כמיצגו של הקב"ה לבין פרעה, כמיצג של רוח הכפירה לאורך כל הדורות כולם. משה טען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ולכן עליו להכיר בשלושה עקרונות יסוד: א) קיום ה' בעולם. ב) מציאות של השגחה פרטית על כל שנעשה. ג) יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו. לעומתו, פרעה כפר בכל שלושת העקרונות וגאוותו באה לידי ביטוי במילים ששם הנביא יחזקאל בפיו: "לי היאור ואני עשיתיני". לשיטתו של פרעה (ולשיטת כל מי שמתעלם מקיומו של הבורא וממערכת החוקים שהוא נתן לנו בעולמו) גבולות האדם מתחילים ונגמרים בו עצמו. הוא לא מאמין שיש מי שברא אותו ומתוקף כך מצפה ממנו להתנהגות מסוימת. מטרת המכות אינה, אפוא, למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים בלבד, אלא ללמד אותם ואת העולם כולו את יסודות האמונה.

בנוסף, התורה רוצה לחנך אותנו ואת כל האנושות כולה כיצד להתנהג אל השונה ואל החלש, ולכן נתנה לנו סימנים כדי שנזכור שגם בעבר אנחנו עצמנו היינו חלשים ומוכים. היצר לשעבד ולרדות בחלש ממך זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה ומציינת במספר מקומות שדווקא מתוקף ההיסטוריה שלנו חובה עלינו לגלות משנה זהירות והתחשבות בזולת. כיצד היא מקווה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים. הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה של היום. אין זה עניין לאומי או אתני, אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם, ולכן יש להזהיר אותו מפני עצמו. תפקיד המכות הדרמטיות בהקשר הזה, אם כך, הוא שזיכרון אותה תקופה אפלה ייחרט היטב היטב בתודעה של עמנו.

מטרה נוספת של עשרת מכות מצרים הייתה ללמד את העולם חוק רוחני חשוב מאוד של "מידה כנגד מידה". חז"ל לימדו אותנו שכל אחת מהמכות ניתנה בדיוק מופלא כעונש מדויק על התעללות ספציפית שהעבירו המצרים את העבדים המסכנים ומטרתה הייתה להעביר את המסר שלמרות ההעלם הגדול שקיים פה, ולמרות הקושיות של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו", עדיין העולם הוא לא הפקר ועל כן דין ויש דיין. כך לדוגמא, הפיכת המים בנילוס לדם הייתה עונש על השלכת והמתת כל הזכרים היהודים באותו הנהר בדיוק, הצפרדעים שקרקרו בקול רם ומפחיד היו עונש על כך שהמצרים נהגו להעיר את היהודים באמצע הלילה ברעשים וקולות מבהילים, הכינים המגרדות היו עונש על כך שהמצרים מנעו מבני ישראל להתרחץ עד שעורם גירד וכאב, הערוב המאיים והמסוכן היה כעונש על העובדה שהמצרים שלחו את בני ישראל אל המדבר לצוד בעבורם חיות מסוכנות, הברד שהרס את כל הגנים והצמחייה בארץ מצרים היה עונש על כך שהם העבידו בפרך את היהודים בבניית אותם גנים, וכו' וכו'.

התורה, כאמור, מבקשת מאתנו לקרוא אותה כספר הכוונה לחיים, וככזו אנו יכולים ללמוד גם מהמכות מסרים אישים ועכשוויים: 1) מכת דם – ביטחון עצמי מופרז

הנילוס השופע במים, אשר בימים כתיקונם היה מקור גאוותם של המצרים, נהפך באחת במכה הראשונה לנהר מצחין של דם. כאומה, מצרים תמיד ראתה עצמה חופשיה מהזדקקות לרחמי השמים משום שעל פניו היא לא הייתה תלויה בחסדי הגשמים למען תפרח חקלאותה. במקום ביטחון עצמי חיובי הבונה את האופי של האדם ומאפשר לו רגישות לזולת, "הביטחון המצרי" הוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים. כאשר תפיסת הביטחון של האדם מבוססת על "כוחי ועוצם ידי" היא יכולה להוביל אותו לייצר נהרות של דם, כפי שאומנם עשו בני העם המצרי, או מאידך לשכוח שיש בורא לעולם ושגם הצלחותינו (כמו גם כישלונותינו) מקורם בו וברצונו.

2) צפרדע – אינטימיות קרה

על פי תורת החסידות, הצפרדעים נחשבים ליצורים המשקפים מצב רגשי של ריחוק, קור וחוסר אכפתיות, וזאת בשל העובדה, הידועה לכל חובב זואולוגיה, שהם יצורים אמפיביים בעל דם קר, ובשל העובדה שלאחר שהם מטילים את ביציהם הם משאירים אותם ללא כל הגנה הורית. אנשים רבים חיים היום "במצב מנטאלי של צפרדע", כלומר הם יכולים להיות מוקפים כל היום באנשים, אבל בתוך תוכם הם שומרים על סוג של ריחוק שמקשה עליהם להיפתח ולחוות אינטימיות רגשית אמיתית. לעיתים זה תולדה של עולם רגשי לא מפותח ולפעמים דווקא יאפיין אנשים חמים ואכפתיים, אשר נכוו מהעולם ובתגובה הסתגרו בתוך עצמם כדי לא להיפגע בשנית.

3) כינים – חכם גדול על חלשים

המכה השלישית, שהייתה מלווה בגירודים וכאב רב, הזכירה למצרים האכזריים את הטעם המר של ההשפלה וחוסר האונים שחוו קודם לכן העבדים היהודים המוכים. מטרת המכה הייתה לחנך לאמפטיה ולחמלה, ולהביא את האדם להרגיש שגם לזולת יש תחושות ורגשות שיש להתחשב בהן. בכל אחד מאתנו יש צד ש"לא רואה" את השני ואדיש למצוקות הזולת, ומסיבה זו לעיתים גם אנחנו מקבלים "צ'פחות" כאלה ואחרות שנוחתות עלינו "במקרה" ותפקידן להזכיר לנו שיש מי שמביט בנו מלמעלה ורוצה שנתנהג אחרת.

4) ערוב – חיות פרא מסוכנות

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומרת לנו התורה כבר בפרשת "נח", ואכן מבט חטוף פנימה יגלה כי הקב"ה שתל בכל אחד מאתנו בחלק הכי עמוק וראשוני תאוות ויצרים חייתיים, כאשר אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם היא שנעדן ונתקן אותם. תוקפנות של נמר, ערמומיות של שועל, חוסר נאמנות של חתול, צביעות של צבוע – כל אלה ואחרות אלה תכונות אשר אם נתבונן היטב נבחין שהן קיימות גם בנו במינון כזה או אחר. חיות הפרא המסוכנות שהתרוצצו חופשי ברחובות מצרים במכת ערוב הן רק סממן חיצוני, אם כך, למה שמסתתר עמוק בלב פנימה, והן תזכורת חיה (ונשכנית) לעבודת תיקון המידות הנדרשת.

5) דבר – היקשרות שלילית לרכוש

במכה החמישית נאלצו המצרים לראות את כל הצאן והמקנה שלהם נספה במחלה מדבקת ולהתמודד עם אובדן של ממון ורכוש רב. רוב בני האדם רוצים לצבור כסף ורכוש ללא גבול ובלי קשר לצרכיהם האמתיים, והמצרים, שהיו העם הכי חומרי לאורך כל ההיסטוריה, קיבלו שיעור מאלף בהתמודדות עם ההזדהות האנושית השלילית עם הממון. בניגוד לגישה האמריקאית (והמצרית) בה הדולר הוא האלוקים (אגב, למרפא הפלא על שטר של דולר מופיע ציור של פירמידה מצרית!) וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח כסף, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. היהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. פחות חשוב כמה כבשים ופרות, או לחלופין, בתים ומכוניות יש לך, כמו השאלה מי אתה בתור בן אדם ומה הם ערכיך?

6) שחין – אובדן הבושה

מכת שחין גרמה לפצעים גדולים בעלי מוגלה נוזלי בכל גופם של האנשים, אשר מלבד הכאבים הרבים, גרמו למצרים להסתגר בבתיהם מהבושה שבמראה החדש, המעוות והדוחה, ובכך ללמוד שיעור חשוב בענווה. הבושה, חרף תדמיתה הציבורית כשייכת ל"חלשי האופי", הוא רגש אשר בהקשר הנכון הוא חיובי מאוד. מי שמתבייש ממשהו/מישהו פרוש הדבר שיש לו כלפיו כבוד ושאכפת לו ממנו. כמו אז במצרים שלפני אותה מכה 'מחנכת', כך גם היום בעידן המודרני בו אנו חיים, נראה כי אנשים רבים "איבדו את הבושה" וכבר לא "עושים חשבון" כלפי הסובבים אותם. בשם הערכים של "מימוש עצמי" רבים מרשים לעצמם להתנהג, להתלבש ולהתבטא בצורה שאינה הולמת ואינה מכבדת את עצמם ואת הזולת ולהוציא דברים פוגעניים מפיהם. הבושה שאנו יכולים וצריכים ללמוד מאותה מכה היא בושה חיובית, אשר במקום ובמינון הנכונים שומרת על האדם צנוע ואכפתי לסביבתו.

7) ברד – כשהלב משוחד העיניים לא רואות        

במכת הברד, בדיוק כמו בשאר המכות, ניתנה לפרעה ולכל העם המצרי האפשרות לראות את הנס הגלוי שמתרחש סביבם ואת ההזדמנות לעשות תשובה ולחדול מדרכם הרעה. למרבה הפלא, בני ישראל, שחיו עימם בשכנות, לא נפגעו כהוא זה מהצרות הצרורות שנחתו על ראשם ועל רכושם, בעוד המצרים ספגו מכה אחת אפיים. ממש כמו טיל מונחה מטרה מהדגם הכי מתקדם של 'רפאל', הברד ידע לזהות בין עבד עברי לבין מיצרי אכזר, לחוס על היהודים ולנחות במדויק דווקא על משעבדיהם. הפלא הגדול הוא שגם הוכחה חותכת זו לעובדה שמשה דובר אמת לא הצליחה לשכנע את פרעה שאולי הוא עצמו טועה ויש לשנות את הגישה, שכן כאשר הלב משוחד והאדם שקוע עמוק בתוך תאוותיו, עיניו לא פנויות לראות את האמת אפילו אם היא סנטימטר אחת מקצה חוטמו.

פרשת השבוע הנוכחית קוראת לנו לשאול את עצמינו האם כאן בנו יש ביטחון עצמי מופרז שגורם לנו להתנשא על הזולת ו/או לשכוח מהבורא? האם גם אנחנו לוקים בריחוק רגשי מאנשים אחרים? האם גם אנחנו נוטים לא להתחשב בחלשים מאתנו? האם גם בנו מסתתרת חיית פרא מסוכנת? האם גם אנו פיתחנו תלות רגשית ברכוש שלנו וחושבים שכסף זה תכלית הכל? האם איבדנו את הבושה החיובית המתלווה לעשייה שלילית? האם גם אנחנו 'מאוהבים' בתאוות שלנו ולא רואים את האמת?

שבת שלום, ניר אביעד J