‏הצגת רשומות עם תוויות יעקב אבינו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יעקב אבינו. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 25 בנובמבר 2015

פרשת "וישלח" - אין לי כסף אין לי

בס"ד


ניסיון הפרנסה הוא אחד מהניסיונות הקשים והמאתגרים ביותר שרובנו מתמודדים עימו במהלך חיינו, והוא מחייב שילוב של השתדלות ומאמצים מעשיים יחד עם הרבה אמונה. כולם זוכרים את חטא אדם וחוה שבעטיו נגזר עלינו "בזיעת אפך תאכל  לחם", ובכל פעם שאנחנו חווים עוד יום ארוך ושוחק במשרד או שוב פעם מקבלים בדואר מעטפה ובה חשבון ארנונה/חשמל/גז אנו נזכרים באבא ובאמא של כולנו ושואלים "למה למען השם לא התאפקתם קצת? עץ הדעת היה כל כך טעים שזה היה שווה את כל זה?!".

"אין לי כסף אין לי" שר גידי גוב, ואכן רוב בני האדם מתהלכים בתחושה פנימית שאין להם מספיק כסף כפי שהיו רוצים ומרגישים טרודים מאוד מסוגיה זו. במאמר היום ננסה לתאר את הגישה והתפיסה של היהדות כלפי אותו קושי שכולנו נתקלים בו ולהציג מספר עצות וטיפים מעשיים שנתנו לנו חכמי ישראל לאורך הדורות כיצד לחיות חיים של אמונה יחד עם חיים של רווחה כלכלית.

 

פרשת השבוע שלנו עוסקת ברובה במפגש הפיוס בין יעקב אבינו לבין עשיו לאחר שיעקב נאלץ לגלות מארץ ישראל לשנים רבות מחמת כעסו של אחיו. לאחר הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מבקש לתת לעשיו מנחה בדמות כמות גדולה של עזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו בתחילה מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב". יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי הקב"ה וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". בהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין השניים. לכאורה, התבטאות יעקב "יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכול?! ובכן, מסתבר שיעקב בא ללמד אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים - יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש עצבות ותחושת מחסור גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. המילה "רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג את התפיסה (שלצערנו רבים מאוד מאתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים, העזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל" ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה שהוא צריך.

בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות",  לובש את המותגים העדכניים, מבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל ורוכש את שלל המותגים המופיעים בפרסומות. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה - "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים יחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא יחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט! מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מסופק כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. תחושת העושר והעניות הן סובייקטיביות ותלויות במתבונן. חשוב לזכור שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.

הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו ובזכות הנתינה הם הרגישו עשירים.  בדורנו בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות", וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין ולהרגיש את אותו חסר מדומה.

 

תאוות הממון היא מהקשות שישנן, ולראייה, להבדיל מתאוות אחרות, כדוגמת אוכל או מין, גם כשמשיגים ממנו עוד לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמתיים שלהם. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו החומרי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. עובדה זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת אלמלא שלתפיסה הזו יש מחיר מעשי כבד מאוד בחיים של רבים מאיתנו.

אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס, אולם, לצערנו, הרבה אנשים עובדים הרבה יותר מידי שעות מכפי הצורך, והדבר בהכרח בא על חשבון בילוי זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים, או על חשבון זמן חשוב של פנאי אישי. רבים רצים לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או שלחלופין עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והלגמרי מיותר שהם רכשו או כדי לקנות אוטו במודל חדש יותר משל השכן ממול. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ.

כולם מדברים על "יוקר המחייה" ומפנים אצבע מאשימה לממשלה, לתעשיינים, ליבואנים, לחרדים, למתנחלים, לשמאלנים, וכו' וכו', וכל זאת במקום להפנות את המבט פנימה ולבחון בכנות האם אנחנו באמת צריכים את כל מה שאנחנו רוצים.

בקריאה  של פרשת השבוע הנוכחית אנחנו פוגשים שתי התייחסויות חשובות נוספות לנושא הכסף והממון. כתוב ביחס ליעקב, רגע לפני המפגש עם עשיו: "וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק... וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ונשאלת השאלה מדוע במצב המסובך בו הוא היה נמצא הוא בחר לחזור לבדו למקום הקודם בו כל פמלייתו שהתה ולהסתכן בפגיעה? רש"י התייחס לסוגיה באומרו כי "יעקב שכח פכים (כלים) קטנים והוא חזר לצדו השני של הנהר כדי לקחתם". מהעובדה, שעבור יעקב רכושו היה כה חשוב, חז"ל למדו כלל גדול לפיו "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם". לכאורה הדבר מהווה פלא גדול, שכן מה פשר אהבת הממון הזו? על פניו, היינו מצפים שאדם גדול כמו יעקב יהיה כל כולו שקוע בעולם הרוח והוא לא יסתכן בעבור זוטות כמו מספר כלים קטנים שנשכחו. (בהערת אגב ציין שעל פי תורת הסוד אותם פכים קטנים הם פח השמן המפורסם שמצאו החשמונאים במקדש, אולם על ענייני חנוכה נדבר בע"ה בשבוע הבא...).

במקום אחר הגמרא במסכת תענית מביאה את הסיפור המפורסם על אבא חלקיה שבשובו מן העבודה, כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו. שאלו אותו חכמים למה הוא עושה כך, הרי הגלימה תגן עליו מן הקוצים והוא ענה להם שהשריטות שבגוף חולפות ומתרפאות ואילו הבגדים לעומתם עלולים להיפגע ולהתקלקל. כדי להבין את ההתנהגות המשונה הזו של השניים יש להבין קודם לכן את המקום שנותנת הדת שלנו למונחים של כסף וממון. על פי התפיסה היהודית, כסף שהרווחנו ביושר (ולא חלילה בגזל ובמרמה) הוא יקר מאוד וערכו עולה לאין ערוך על שוויו הכלכלי. הדבר נובע מהעובדה שתפקיד האדם בעולמו של הקב"ה הוא לפתח ולשכלל אותו. כבר בפרשת "בראשית" ניתנה לנו הנחייה לכבוש ולרדות בשאר הברואים, ובעצם להיות שותפים לבורא במלאכת עיצוב העולם. הממון שאנחנו יוצרים כתוצאה מעבודתנו (בין אם פיתחנו תרופה חדשה, בין אם אפינו עוגות בקונדיטוריה ובין אם סללנו כבישים) הוא העדות לכך שביצענו את ייעודינו ויצרנו מציאות חדשה שבגינה אף זכינו לשכר. בזכות העבודה והעשייה הפיזית שלנו אנחנו נהיים שותפים של הקב"ה למלאכת הבריאה. מהסיבה הזו כל הצדיקים הגדולים התייחסו בכבוד גדול לממונם ולרכושם.

יעקב אבינו היה השילוב הבריא בין הקודש והחול. מצד אחד הוא היה "איש תם יושב אוהלים", ומהצד השני הוא לחלוטין חי את חיי המעשה והחומר. שקדנותו של יעקב בלמוד תורה לא סתרה את העובדה שהוא הבין שהעולם יתקדם אם יהיו בו חיי מסחר שוקקים ותוססים. זהו בתמציתיות אותו סולם המקשר בין השמיים והארץ, עליו יעקב חלם בפרשה הקודמת – סולם המחבר בין החומר והרוח ומחייב אותנו להביא קדושה אף לעשיות שהן כביכול הארציות ביותר כדוגמת פרנסה, אכילה ושתיה ופרייה ורבייה.

ה"חידוש" של יעקב היה שאת פעולת המסחר יש לעשות מתוך כללים אמוניים הכוללים הדדיות ויושר. עוד לפני שמצוות המשא ומתן ביושר ואמונה ניתנו, יעקב השכיל להבין שהדרך היחידה לקדם את העולם לעבר היעוד והתיקון שלו היא בעשייה כלכלית נמרצת ואקטיבית, הנעשית גם מתוך אהבת הזולת ולא רק מתוך אהבה עצמית.

בנוסף, בפרשה הנוכחית מופיע התיאור הבא: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם. וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר". המשנה במסכת שבת מסבירה ביחס לפסוק זה שאחת הפעולות הראשונות שיעקב אבינו עשה עם חזרתו לארץ אחרי השנים הרבות בניכר הייתה לבנות מערכת מסחר וכלכלה בעיר. האדם, שאולי היה הגדול ביותר מבחינה רוחנית בהיסטוריה האנושית ("בכיר האבות"), מצא זמן בין כל עיסוקיו הנעלים לדאוג לענייני החומר הכי ארציים. בזכות גדולתו הוא השכיל להבין שכלכלה מפותחת היא המפתח לאושר ולעושר של העולם.
מהנדס/עורך דין/פועל זבל/כלכלן – בכל מקצוע ניתן לעשות טוב ולקיים את רצון התורה או לחלופין להיות אגואיסט. המשימה שלנו בעולם היא לחיות בתודעה שבכל מה שאנחנו עושים הקב"ה נמצא עמנו ושתפקידנו להיות "חיילים בצבא של עשיית הטוב". אדם שעובד, לדוגמא, כקופאי בסופרמרקט יכול לחשוב רק על המשכורת ועל המשימות הטכניות שיש לבצע תוך תחושת מרירות פנימית וציפייה לתום המשמרת, או לחלופין לעשות את אותן הפעולות בדיוק, כאשר במקביל הוא חושב ומכוון כיצד הוא עושה טוב לסובבים אותו (הלקוחות להם יאיר פנים, המעסיק שירוויח בזכותו, משפחתו שתהנה ממשכורתו, וכו') – גם זה נחשב לחיבור בין הקודש לחול.

מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. נקודת מבט גשמית על העולם בהחלט תראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות, ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו. ראייה לכך אנו מוצאים בכבוד הגדול שנהגו חז"ל לתת לאנשים עשירים. לפי תפיסתם, מאחר והקב"ה הוא זה שבחר לתת שפע חומרי לאותו עשיר, אזי ודאי יש בו מעלה טובה ששווה לכבד. מעבר לכך, ישנם תיאורים על רבנים גדולים שנהגו ללמוד תורה, כאשר על שולחנם בזווית העין הם נהגו להציב את כל היהלומים והאבנים הטובות שהיו להם. על פניו, התנהגות זו נראית ההיפך הגמור מרוחניות, אולם מאחר שהם הכירו את נפש האדם היטב, הם ידעו את האמת לפיה הממון ותחושת הרווחה הכלכלית נותנים שקט נפשי המאפשר לנו לעסוק בתורה בנחת רוח. כאשר הרמה ההישרדותית שלנו אינה מאוימת אנחנו פנויים רגשית להתקדם בעולמות המשמעותיים יותר של הרוח. אין ברצוני חלילה לומר שלא יכול להיות אדם עני שהוא גם גדול בתורה, ולראייה לא מעט מגדולי ישראל היו עניים מרודים, אולם מבחינתנו, "האנשים הרגילים", פרנסה וממון בהחלט חשובים ומאפשרים מחשבה צלולה ופנויה יותר. רווחה כלכלית, אם כך, היא דבר חיובי מאוד ביהדות, כאשר הסייג היחיד הוא שאותה עשירות לא תגרום לאדם לשכוח את מי שנתן לו את אותו שפע ותביאו להיכלא בשבי הגאווה והאגו של "אני ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". בפרשת "האזינו" אנחנו מוזהרים שלא ליפול לכפירה ולבעיטה במסגרת הדתית דווקא מתוך שפע חומרי ("וישמן ישורון ויבעט") ומסיבה זו נאמר שניסיון של עשירות קשה מניסיון העניות.

מה שאנו יכולים ללמוד מההתייחסויות השונות שהובאו עד כה ביחס לכסף הוא שהיהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". השאלה הראשונה אותה כל אחד מאתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה? לפרנסה מתוך יושר ואמונה פשוטה ותמימה יש חשיבות אדירה! לכל חובותיו הנוספים של האדם ולכל חמש השאלות הנוספות אין ערך רב אם לשאלה הבסיסית תהא תשובה שלילית. ללימוד תורה, לעשיית מצוות בין אדם לחברו, להפעלת המוח להיות יצירתי ולהקמת משפחה יש ערך מופחת אם הדברים לא נעשו מתוך אמונה ומתוך יושר אמיתי.

לפי האמונה היהודית, הפרנסה שלנו למשך כל השנה הקרובה נגזרת משמים בראש השנה. למרות שהסכום הסופי שיכנס לכיסינו כבר קבוע וידוע מראש במדויק, אנחנו בהחלט מצופים להשתדלות ולעשיות בתחום. השכר הכולל אומנם קבוע מראש, אבל כמה נהנה מכסף זה – זה יקבע ע"י מעשינו היום-יומיים. תכלית האמונה היא שהאדם יחזיק בחבל בשני קצותיו – מצד אחד יקום בבוקר ויאמר לעצמו שאם הוא לא ילך היום לעבודה לא יהיה לו מה לאכול, ומהצד השני כשהוא חוזר בערב הביתה מיום עבודה מפרך יאמר לעצמו שגם אם הוא לא היה יוצא היום מביתו עדיין הוא היה זוכה להשיג את אותו הסכום בדיוק. בעצם בשלוב הזה אנחנו זוכים לקיים את ההנחיה של הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי לי?" יחד עם המשך המשפט "וכשאני לעצמי – מה אני?".

טיפים לפרנסה טובה ורווחה כלכלית שקיבלנו לאורך הדורות מחכמי ישראל:

לא לדאוג- העיסוק האובססיבי של רבים בשאלות של "מה יהיה איתי?" ו"איך אצליח לפרנס את משפחתי?" הוא מוגזם וגוזל אנרגיות רבות. יש לסמוך על מי שדואג בטבע למזון לכל חיה וחיה שגם עלינו הוא לא יפסח. אם נפתח את העיניים נראה שכל העולם הזה הוא מסעדה אחת גדולה ושכולם בסוף מסתדרים. כן להשתדל עבור הפרנסה (כמובן במידה סבירה), אבל לא לדאוג!

מעשר כספים - במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. מעבר לכך, הקב"ה אומר לנו ביחס למצוות הצדקה באמצעות הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". חז"ל אף חידדו את העניין באומרם "עשר למען תתעשר". בין אם נתעשר מכך ובין אם לא – נתינה לאחר היא חובה מוסרית בסיסית והיא הופכת אותנו לאנשים טובים יותר .

שלום בית – המשנה במסכת 'בבא-מציעא' גורסת כי "מי שמכבד את אשתו זוכה לעשירות", וזאת משום שהקב"ה, בתור מי שרוצה תמיד לתת שפע לעולם, עשה את השלום ככלי שיכול לקלוט ולהכיל את אותם ברכה ושפע. רבי נחמן מברסלב פיתח נקודה זו באומרו כי גבר שמתנהג בצורה לא הולמת כלפי אשתו אזי במו ידיו הוא שופך את הדלי עם השפע שניתן לו מלמעלה. גם אם הוא ירוויח סכומי עתק הוא לא ייהנה מאותו כסף, הצרות ירדפו אותו והוא אפילו לא יבין מדוע.

יושר בעסקים - אדם שמילה שלו היא מילה ושהוא מתאמץ בכל מצב לעמוד בדיבורו זוכה להצלחה בעסקים, כפי שנכתב ב'מדרש בראשית': "הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין". כל הטריקים והשטיקים הלא הוגנים שבמסחר אולי יביאו לאדם עוד כסף, אבל הקדושה תצא מחייו והוא יחייה חיים פנימיים שלא שונים מהותית מחייה של חיה. בהקשר הזה ראוי להזכיר את ההזהרה של חז"ל שטענו שאדם שמאכיל את ילדיו מכסף שהוא הרוויח בגזל גורם לנשמתם הזכה נזק אדיר. בבואנו להבין את ההגדרות של יושרה מומלץ לעיין בדבריו של הרמח"ל ב'מסילת ישרים' שטען, כדוגמא, כי על בעל חנות לממכר תפוחים אסור להציב את התפוחים היפים במעלה הערימה ואת הכעורים למטה, שכן גם פעולה זו נקראת תרמית. עד כדי כך צריך לדקדק ולהיזהר.

להימנע ככל האפשר מכעס - כאשר רוצים להביא לאדם שפע מן השמים בוחנים אותו ע"י מקרה מכעיס ואם הוא מתגבר ולא כועס אז הוא מקבל את אותו השפע. הינה עוד סיבה להימנע מכעס - ייתכן שהרגזנות גורמת לנו להפסד ממון.


שנזכה כולנו לרווחה כלכלית יחד עם שמחה במה שקיים.

שבת שלום, ניר אביעד J


משימה לשבת

נקודות למחשבה:

·         "איזהו העשיר? השמח בחלקו". האם אני שמח בחלקי?

·         האם הדאגה לפרנסה מעסיקה אותי במחשבות יותר ממה שאני רוצה?

·         האם בגלל הרדיפה אחר הפרנסה והנוחות החומרים אני מפספס את העיקר בחיים (קשר אמיתי וחי עם בן/בת הזוג, קשר עם הילדים, זמן ללימוד רוחני וזמן פנוי לעצמי)?

·         האם נקלעתי למערבולת של רצונות שהם לא באמת שלי לרכישת מוצרים שונים שראיתי בפרסומות ואצל אנשים אחרים,  ולכן אני נאלץ לרדוף אחר הכסף ולעבוד יותר מידי קשה?

 

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

פרשת "ויצא" - מה התכלית של זה הכאב?

בס"ד


עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא מוסיפה ומעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשה הקודמת. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול, המקורב למלך מלכי המלכים, הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשלו ביותר עלי אדמות. והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול אחיו הרשע עשיו, כך היה בהתמודדות הקשה עליה נקרא בפרשה הנוכחית עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל את תמימותו וטוב ליבו, כך היה באונס ביתו דינה ע"י שכם וכמובן כך היה בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף עליה נקרא בפרשות הבאות. השאלה המתבקשת לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק כה נשגב וגדול סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן - מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?
כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?

מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע", עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.

ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, אשר שוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון שקע החשמל שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון ועם התחושה שלא מבינים אותו ואולי אף שההורה חלילה שונא אותו. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו - לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/ להטיב/ לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית.

לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות), או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.

אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי" ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה,  ועל כן יש בזה מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון.

על כך נכתב - מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. בהקשר הזה נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.

האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר וכמתנה אישית שבאים ישירות מהבורא ושתפקידם לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים". על כך אמר החכם באדם בספר 'משלי': "את אשר יאהב ה' יוכיח". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורא לנו לעבוד על מידת הכעס/ קמצנות/ חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, או שלדוגמא חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין חוטאים בגזל ולכן נענשים על כך. הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.

את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד, או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".

הרב קוק המשיל באחד מכתביו את הסבל והקשיים שכל אחד מאתנו עובר ל"כקורטוב המלח בתבשיל" – כמו שדווקא המלח, שלבדו הוא מר ולא ניתן לאכילה, הופך את האוכל לטעים יותר, כך גם הסבל בחיינו בא לחדד ולהצביע על הטוב. תפוח אדמה לבדו, לדוגמא, הוא לרוב תפל וחסר טעם, אולם אם נוסיף לו קורטוב (מעט) מלח אזי טעמו יהיה טעים הרבה יותר. כיצד זה ייתכן שדווקא הוספה של המרירות ושל דבר שלילי כביכול מוסיפה טוב? התשובה היא שתפקיד המר לחשוף ולגלות את הפוטנציאל שהיה טמון בתבשיל (ובכל אחד מאתנו...) ושבלעדיו הוא לא יכול היה להתגלות.


בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת, וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויים כישרונות, כל עוד הם לא באו לכלל ביצוע אין להם משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם - בזכות הטלטלות שהוא עובר הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות.

התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר והזדמנות לגדול ולהתקדם הלאה.

הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואת אמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים יותר, שכן ידוע שהמחשבה בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם יותר מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה. כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדיי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.

רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'".


חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. תורת החסידות גורסת כי מה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שהוא צובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק בסיסי וידוע של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.

בנוסף לזאת, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר - "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד אתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. ובשפתינו - אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.

יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת ולאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שיבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. בהמשך, ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום שנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא סבירה, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.

פרשת השבוע שלנו נפתחת בתיאור מופלא על "סולם יעקב" - יעקב רואה בחלומו סולם המוצב על הארץ וראשו מגיע עד לשמיים,  כאשר מלאכים עולים ויורדים בו. לחלום ולסולם פרשנויות רבות וצר המקום מלהתייחס במאמר זה לכולן. בהקשר שלנו, ניתן לציין את דבריו של הרמב"ן אשר טען שמדובר ברמז על ההשגחה הפרטית לה אנו זוכים, כאשר לכל אחד יש מלאכים אישיים שעולים ומספרים לקב"ה מה קורה עמנו ונשלחים בחזרה למטה לסייע לנו בדרכים שונות.

בנוסף, עלינו לזכור שכל אחד עומד בחייו בפני שלבי הסולם וכי הירידה היא רק שלב ביניים בדרך לעלייה מחדש. אין אדם שלא חווה עליות וירידות, זמנים של הצלחה וזמנים בהם הוא מרגיש שכלום לא הולך לו ומצב הרוח ירוד. התנודות האלה בין שמחה לכבדות ובין כוחות חיוביים לפעול לבין תחושת עצירה ואף דכדוך הם חלק ממחזור החיים של רובינו. ככה החיים בנויים. הקב"ה בעצם אמר  ליעקב בחלום – גם מלאכים עולים ויורדים בסולם ואין לך מה לחשוש מהתנודה הזו, נהפוך הוא – זוהי דרך החיים הטבעית ויש להבינה. החוכמה היא להמשיך לרצות להתקדם גם בירידה, להישאר על הסולם ולא להרפות ממנו. אם נבין שכך החיים בנויים נדע שלא להיכנס לעצבות וייאוש, שהם הם האויב האמיתי שלנו. לא תמיד נהיה ב"היי" וזה בסדר, אבל נפילה לעצבות אסורה ומיותרת.

לסיכום - אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". מצד אחד אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מהצד השני מרגע שהם כבר מגיעים אלינו - מוטב שנזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו, ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית.

 

שבת שלום, ניר אביעד


משימה לשבת

א.       עם איזה קשיים פיזיים (פרנסה, זוגיות, חינוך ילדים, קשרים במשפחה, וכו') ורוחניים (עצבות, יאוש, בדידות, וכו') אני מתמודד כעת בתקופה זו של חיי?

ב.       לכשאותם קשיים העומדים כנגד ענינו – לנסות להפך את המחשבה ולחשוב איזו הזדמנות כל אחד מהקשיים הללו מזמן לי בדרך להיות אדם טוב, מודע ושלם יותר? כיצד אני יכול להתנוסס מאותו הנסיון?

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

פרשת "וישלח" - הכסף מסובב את העולם

בס"ד



ניסיון הפרנסה הוא אחד מהניסיונות הקשים והמאתגרים ביותר שרובנו מתמודדים עימו במהלך חיינו, והוא מחייב שילוב של השתדלות ומאמצים מעשיים יחד עם הרבה אמונה. כולם זוכרים את חטא אדם וחוה שבעטיו נגזר עלינו "בזיעת אפך תאכל  לחם", ובכל פעם שאנחנו חווים עוד יום ארוך ושוחק במשרד או שוב פעם מקבלים בדואר מעטפה ובה חשבון ארנונה/חשמל/גז אנו נזכרים באבא ובאמא של כולנו ושואלים "למה למען השם לא התאפקתם קצת? עץ הדעת היה כל כך טעים שזה היה שווה את כל זה?!".

"אין לי כסף אין לי" שר גידי גוב, ואכן רוב בני האדם מתהלכים בתחושה פנימית שאין להם מספיק כסף כפי שהיו רוצים ומרגישים טרודים מאוד מסוגיה זו. במאמר היום ננסה לתאר את הגישה והתפיסה של היהדות כלפי אותו קושי שכולנו נתקלים בו ולהציג מספר עצות וטיפים מעשיים שנתנו לנו חכמי ישראל לאורך הדורות כיצד לחיות חיים של אמונה יחד עם חיים של רווחה כלכלית.


פרשת השבוע שלנו עוסקת ברובה במפגש הפיוס בין יעקב אבינו לבין עשיו לאחר שיעקב נאלץ לגלות מארץ ישראל לשנים רבות מחמת כעסו של אחיו. לאחר הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מבקש מעשיו לקבל ממנו מנחה בדמות כמות גדולה של עזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו בתחילה מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב". יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי הקב"ה וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". בהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין השניים. לכאורה, התבטאות יעקב "יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכול?! ובכן, מסתבר שיעקב בא ללמד אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים - יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש עצבות ותחושת מחסור גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. המילה "רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג את התפיסה (שלצערנו רבים מאוד מאתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים, העזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל" ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה שהוא צריך.

בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות",  לובש את המותגים העדכניים, מבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל ורוכש את שלל המותגים המופיעים בפרסומות. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה - "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים יחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא יחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט! מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מסופק כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. תחושת העושר והעניות הן סובייקטיביות ותלויות במתבונן. חשוב לזכור שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.

הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו ובזכות הנתינה הם הרגישו עשירים.  בדורנו בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות", וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין ולהרגיש את אותו חסר מדומה.

 

תאוות הממון היא מהקשות שישנן, ולראייה, להבדיל מתאוות אחרות, כדוגמת אוכל או מין, גם כשמשיגים ממנו עוד לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמתיים שלהם. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו החומרי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. עובדה זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת אלמלא שלתפיסה הזו יש מחיר מעשי כבד מאוד בחיים של רבים מאיתנו. אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס, אולם, לצערנו, הרבה אנשים עובדים הרבה יותר מידי שעות מכפי הצורך, והדבר בהכרח בא על חשבון בילוי זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים, או על חשבון זמן חשוב של פנאי אישי. רבים רצים לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או שלחלופין עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והלגמרי מיותר שהם רכשו או כדי לקנות אוטו במודל חדש יותר משל השכן ממול. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ.

כולם מדברים על "יוקר המחייה" ומפנים אצבע מאשימה לממשלה, לתעשיינים, ליבואנים, לחרדים, למתנחלים, לשמאלנים, וכו' וכו', וכל זאת במקום להפנות את המבט פנימה ולבחון בכנות האם אנחנו באמת צריכים את כל מה שאנחנו רוצים.

 

בקריאה  של פרשת השבוע הנוכחית אנחנו פוגשים שתי התייחסויות חשובות נוספות לנושא הכסף והממון. כתוב ביחס ליעקב, רגע לפני המפגש עם עשיו: "וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק... וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ונשאלת השאלה מדוע במצב המסובך בו הוא היה נמצא הוא בחר לחזור לבדו למקום הקודם בו כל פמלייתו שהתה ולהסתכן בפגיעה? רש"י התייחס לסוגיה באומרו כי "יעקב שכח פכים (כלים) קטנים והוא חזר לצדו השני של הנהר כדי לקחתם". מהעובדה, שעבור יעקב רכושו היה כה חשוב, חז"ל למדו כלל גדול לפיו "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם". לכאורה הדבר מהווה פלא גדול, שכן מה פשר אהבת הממון הזו? על פניו, היינו מצפים שאדם גדול כמו יעקב יהיה כל כולו שקוע בעולם הרוח והוא לא יסתכן בעבור זוטות כמו מספר כלים קטנים שנשכחו. במקום אחר הגמרא במסכת תענית מביאה את הסיפור המפורסם על אבא חלקיה שבשובו מן העבודה, כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו. שאלו אותו חכמים למה הוא עושה כך, הרי הגלימה תגן עליו מן הקוצים והוא ענה להם שהשריטות שבגוף חולפות ומתרפאות ואילו הבגדים לעומתם עלולים להיפגע ולהתקלקל. כדי להבין את ההתנהגות המשונה הזו של השניים יש להבין קודם לכן את המקום שנותנת הדת שלנו למונחים של כסף וממון. על פי התפיסה היהודית, כסף שהרווחנו ביושר (ולא חלילה בגזל ובמרמה) הוא יקר מאוד וערכו עולה לאין ערוך על שוויו הכלכלי. הדבר נובע מהעובדה שתפקיד האדם בעולמו של הקב"ה הוא לפתח ולשכלל אותו. כבר בפרשת "בראשית" ניתנה לנו הנחייה לכבוש ולרדות בשאר הברואים, ובעצם להיות שותפים לבורא במלאכת עיצוב העולם. הממון שאנחנו יוצרים כתוצאה מעבודתנו (בין אם פיתחנו תרופה חדשה, בין אם אפינו עוגות בקונדיטוריה ובין אם סללנו כבישים) הוא העדות לכך שביצענו את ייעודינו ויצרנו מציאות חדשה שבגינה אף זכינו לשכר. בזכות העבודה והעשייה הפיזית שלנו אנחנו נהיים שותפים של הקב"ה למלאכת הבריאה. מהסיבה הזו כל הצדיקים הגדולים התייחסו בכבוד גדול לממונם ולרכושם.

יעקב אבינו היה השילוב הבריא בין הקודש והחול. מצד אחד הוא היה "איש תם יושב אוהלים", ומהצד השני הוא לחלוטין חי את חיי המעשה והחומר. שקדנותו של יעקב בלמוד תורה לא סתרה את העובדה שהוא הבין שהעולם יתקדם אם יהיו בו חיי מסחר שוקקים ותוססים. זהו בתמציתיות אותו סולם המקשר בין השמיים והארץ, עליו יעקב חלם בפרשה הקודמת – סולם המחבר בין החומר והרוח ומחייב אותנו להביא קדושה אף לעשיות שהן כביכול הארציות ביותר כדוגמת פרנסה, אכילה ושתיה ופרייה ורבייה.

ה"חידוש" של יעקב היה שאת פעולת המסחר יש לעשות מתוך כללים אמוניים הכוללים הדדיות ויושר. עוד לפני שמצוות המשא ומתן ביושר ואמונה ניתנו, יעקב השכיל להבין שהדרך היחידה לקדם את העולם לעבר היעוד והתיקון שלו היא בעשייה כלכלית נמרצת ואקטיבית, הנעשית גם מתוך אהבת הזולת ולא רק מתוך אהבה עצמית.


בנוסף, בפרשה הנוכחית מופיע התיאור הבא: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם. וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר". המשנה במסכת שבת מסבירה ביחס לפסוק זה שאחת הפעולות הראשונות שיעקב אבינו עשה עם חזרתו לארץ אחרי השנים הרבות בניכר הייתה לבנות מערכת מסחר וכלכלה בעיר. האדם, שאולי היה הגדול ביותר מבחינה רוחנית בהיסטוריה האנושית ("בכיר האבות"), מצא זמן בין כל עיסוקיו הנעלים לדאוג לענייני החומר הכי ארציים. בזכות גדולתו הוא השכיל להבין שכלכלה מפותחת היא המפתח לאושר ולעושר של העולם.

מהנדס/עורך דין/פועל זבל/כלכלן – בכל מקצוע ניתן לעשות טוב ולקיים את רצון התורה או לחלופין להיות אגואיסט. המשימה שלנו בעולם היא לחיות בתודעה שבכל מה שאנחנו עושים הקב"ה נמצא עמנו ושתפקידנו להיות "חיילים בצבא של עשיית הטוב". אדם שעובד, לדוגמא, כקופאי בסופרמרקט יכול לחשוב רק על המשכורת ועל המשימות הטכניות שיש לבצע תוך תחושת מרירות פנימית וציפייה לתום המשמרת, או לחלופין לעשות את אותן הפעולות בדיוק, כאשר במקביל הוא חושב ומכוון כיצד הוא עושה טוב לסובבים אותו (הלקוחות להם יאיר פנים, המעסיק, משפחתו שתהנה ממשכורתו, וכו') – גם זה נחשב לחיבור בין הקודש לחול.

מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. נקודת מבט גשמית על העולם בהחלט תראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו. ראייה לכך אנו מוצאים בכבוד הגדול שנהגו חז"ל לתת לאנשים עשירים. לפי תפיסתם, מאחר והקב"ה הוא זה שבחר לתת שפע חומרי לאותו עשיר, אזי ודאי יש בו מעלה טובה ששווה לכבד. מעבר לכך, ישנם תיאורים על רבנים גדולים שנהגו ללמוד תורה, כאשר על שולחנם בזווית העין הם נהגו להציב את כל היהלומים והאבנים הטובות שהיו להם. על פניו, התנהגות זו נראית ההיפך הגמור מרוחניות, אולם מאחר שהם הכירו את נפש האדם היטב, הם ידעו את האמת לפיה הממון ותחושת הרווחה הכלכלית נותנים שקט נפשי המאפשר לנו לעסוק בתורה בנחת רוח. כאשר הרמה ההישרדותית שלנו אינה מאוימת אנחנו פנויים רגשית להתקדם בעולמות המשמעותיים יותר של הרוח. אין ברצוני חלילה לומר שלא יכול להיות אדם עני שהוא גם גדול בתורה, ולראייה לא מעט מגדולי ישראל היו עניים מרודים, אולם מבחינתנו, "האנשים הרגילים", פרנסה וממון בהחלט חשובים ומאפשרים מחשבה צלולה ופנויה יותר. רווחה כלכלית, אם כך, היא דבר חיובי מאוד ביהדות, כאשר הסייג היחיד הוא שאותה עשירות לא תגרום לאדם לשכוח את מי שנתן לו את אותו שפע ותביאו להיכלא בשבי הגאווה והאגו של "אני ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". בפרשת "האזינו" אנחנו מוזהרים שלא ליפול לכפירה ולבעיטה במסגרת הדתית דווקא מתוך שפע חומרי ("וישמן ישורון ויבעט") ומסיבה זו נאמר שניסיון של עשירות קשה מניסיון העניות.

מה שאנו יכולים ללמוד מההתייחסויות השונות שהובאו עד כה ביחס לכסף הוא שהיהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". השאלה הראשונה אותה כל אחד מאתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה? לפרנסה מתוך יושר ואמונה פשוטה ותמימה יש חשיבות אדירה! לכל חובותיו הנוספים של האדם ולכל חמש השאלות הנוספות אין ערך רב אם לשאלה הבסיסית תהא תשובה שלילית. ללימוד תורה, לעשיית מצוות בין אדם לחברו, להפעלת המוח להיות יצירתי ולהקמת משפחה יש ערך מופחת אם הדברים לא נעשו מתוך אמונה ומתוך יושר אמיתי.

לפי האמונה היהודית, הפרנסה שלנו למשך כל השנה הקרובה נגזרת משמים בראש השנה. למרות שהסכום הסופי שיכנס לכיסינו כבר קבוע וידוע מראש במדויק, אנחנו בהחלט מצופים להשתדלות ולעשיות בתחום. השכר הכולל אומנם קבוע מראש, אבל כמה נהנה מכסף זה – זה יקבע ע"י מעשינו היום-יומיים. תכלית האמונה היא שהאדם יחזיק בחבל בשני קצותיו – מצד אחד יקום בבוקר ויאמר לעצמו שאם הוא לא ילך היום לעבודה לא יהיה לו מה לאכול, ומהצד השני כשהוא חוזר בערב הביתה מיום עבודה מפרך יאמר לעצמו שגם אם הוא לא היה יוצא היום מביתו עדיין הוא היה זוכה להשיג את אותו הסכום בדיוק. בעצם בשלוב הזה אנחנו זוכים לקיים את ההנחיה של הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי לי?" יחד עם המשך המשפט "וכשאני לעצמי – מה אני?".

טיפים לפרנסה טובה ורווחה כלכלית שקיבלנו לאורך הדורות מחכמי ישראל:

לא לדאוג- העיסוק האובססיבי של רבים בשאלות של "מה יהיה איתי?" ו"איך אצליח לפרנס את משפחתי?" הוא מוגזם וגוזל אנרגיות רבות. יש לסמוך על מי שדואג בטבע למזון לכל חיה וחיה שגם עלינו הוא לא יפסח. אם נפתח את העיניים נראה שכל העולם הזה הוא מסעדה אחת גדולה וכולם בסוף מסתדרים. כן להשתדל עבור הפרנסה (כמובן במידה סבירה), אבל לא לדאוג!

מעשר כספים - במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. מעבר לכך, הקב"ה אומר לנו ביחס למצוות הצדקה באמצעות הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". חז"ל אף חידדו את העניין באומרם "עשר למען תתעשר". בין אם נתעשר מכך ובין אם לא – נתינה לאחר היא חובה מוסרית בסיסית והיא הופכת אותנו לאנשים טובים יותר .

שלום בית – המשנה במסכת 'בבא-מציעא' גורסת כי "מי שמכבד את אשתו זוכה לעשירות", וזאת משום שהקב"ה, בתור מי שרוצה תמיד לתת שפע לעולם, עשה את השלום ככלי שיכול לקלוט ולהכיל את אותם ברכה ושפע. רבי נחמן מברסלב פיתח נקודה זו באומרו כי גבר שמתנהג בצורה לא הולמת כלפי אשתו אזי במו ידיו הוא שופך את הדלי עם השפע שניתן לו מלמעלה. גם אם הוא ירוויח סכומי עתק הוא לא ייהנה מאותו כסף, הצרות ירדפו אותו והוא אפילו לא יבין מדוע.

יושר בעסקים - אדם שמילה שלו היא מילה ושהוא מתאמץ בכל מצב לעמוד בדיבורו זוכה להצלחה בעסקים, כפי שנכתב ב'מדרש בראשית': "הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין". כל הטריקים והשטיקים הלא הוגנים שבמסחר אולי יביאו לאדם עוד כסף, אבל הקדושה תצא מחייו והוא יחייה חיים פנימיים שלא שונים מהותית מחייה של חיה. בהקשר הזה ראוי להזכיר את ההזהרה של חז"ל שטענו שאדם שמאכיל את ילדיו מכסף שהוא הרוויח בגזל גורם לנשמתם הזכה נזק אדיר. בבואנו להבין את ההגדרות של יושרה מומלץ לעיין בדבריו של הרמח"ל ב'מסילת ישרים' שטען, כדוגמא, כי על בעל חנות לממכר תפוחים אסור להציב את התפוחים היפים במעלה הערימה ואת הכעורים למטה, שכן גם פעולה זו נקראת תרמית. עד כדי כך צריך לדקדק ולהיזהר.

להימנע ככל האפשר מכעס - כאשר רוצים להביא לאדם שפע מן השמים בוחנים אותו ע"י מקרה מכעיס ואם הוא מתגבר ולא כועס אז הוא מקבל את אותו השפע. הינה עוד סיבה להימנע מכעס - ייתכן שהרגזנות גורמת לנו להפסד ממון.


שנזכה כולנו לרווחה כלכלית יחד עם שמחה במה שקיים.

שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר