‏הצגת רשומות עם תוויות סבל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סבל. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

פרשת "ויצא" - מה התכלית של זה הכאב?

בס"ד


עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא מוסיפה ומעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשה הקודמת. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול, המקורב למלך מלכי המלכים, הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשלו ביותר עלי אדמות. והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול אחיו הרשע עשיו, כך היה בהתמודדות הקשה עליה נקרא בפרשה הנוכחית עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל את תמימותו וטוב ליבו, כך היה באונס ביתו דינה ע"י שכם וכמובן כך היה בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף עליה נקרא בפרשות הבאות. השאלה המתבקשת לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק כה נשגב וגדול סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן - מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?
כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?

מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע", עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה.

ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, אשר שוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון שקע החשמל שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון ועם התחושה שלא מבינים אותו ואולי אף שההורה חלילה שונא אותו. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו - לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/ להטיב/ לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית.

לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות), או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.

אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי" ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה,  ועל כן יש בזה מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון.

על כך נכתב - מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. בהקשר הזה נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.

האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר וכמתנה אישית שבאים ישירות מהבורא ושתפקידם לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים". על כך אמר החכם באדם בספר 'משלי': "את אשר יאהב ה' יוכיח". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורא לנו לעבוד על מידת הכעס/ קמצנות/ חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, או שלדוגמא חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין חוטאים בגזל ולכן נענשים על כך. הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.

את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד, או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".

הרב קוק המשיל באחד מכתביו את הסבל והקשיים שכל אחד מאתנו עובר ל"כקורטוב המלח בתבשיל" – כמו שדווקא המלח, שלבדו הוא מר ולא ניתן לאכילה, הופך את האוכל לטעים יותר, כך גם הסבל בחיינו בא לחדד ולהצביע על הטוב. תפוח אדמה לבדו, לדוגמא, הוא לרוב תפל וחסר טעם, אולם אם נוסיף לו קורטוב (מעט) מלח אזי טעמו יהיה טעים הרבה יותר. כיצד זה ייתכן שדווקא הוספה של המרירות ושל דבר שלילי כביכול מוסיפה טוב? התשובה היא שתפקיד המר לחשוף ולגלות את הפוטנציאל שהיה טמון בתבשיל (ובכל אחד מאתנו...) ושבלעדיו הוא לא יכול היה להתגלות.


בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת, וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויים כישרונות, כל עוד הם לא באו לכלל ביצוע אין להם משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם - בזכות הטלטלות שהוא עובר הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות.

התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר והזדמנות לגדול ולהתקדם הלאה.

הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואת אמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים יותר, שכן ידוע שהמחשבה בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם יותר מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה. כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדיי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.

רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'".


חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. תורת החסידות גורסת כי מה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שהוא צובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק בסיסי וידוע של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.

בנוסף לזאת, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר - "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד אתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. ובשפתינו - אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.

יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת ולאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שיבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. בהמשך, ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום שנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא סבירה, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.

פרשת השבוע שלנו נפתחת בתיאור מופלא על "סולם יעקב" - יעקב רואה בחלומו סולם המוצב על הארץ וראשו מגיע עד לשמיים,  כאשר מלאכים עולים ויורדים בו. לחלום ולסולם פרשנויות רבות וצר המקום מלהתייחס במאמר זה לכולן. בהקשר שלנו, ניתן לציין את דבריו של הרמב"ן אשר טען שמדובר ברמז על ההשגחה הפרטית לה אנו זוכים, כאשר לכל אחד יש מלאכים אישיים שעולים ומספרים לקב"ה מה קורה עמנו ונשלחים בחזרה למטה לסייע לנו בדרכים שונות.

בנוסף, עלינו לזכור שכל אחד עומד בחייו בפני שלבי הסולם וכי הירידה היא רק שלב ביניים בדרך לעלייה מחדש. אין אדם שלא חווה עליות וירידות, זמנים של הצלחה וזמנים בהם הוא מרגיש שכלום לא הולך לו ומצב הרוח ירוד. התנודות האלה בין שמחה לכבדות ובין כוחות חיוביים לפעול לבין תחושת עצירה ואף דכדוך הם חלק ממחזור החיים של רובינו. ככה החיים בנויים. הקב"ה בעצם אמר  ליעקב בחלום – גם מלאכים עולים ויורדים בסולם ואין לך מה לחשוש מהתנודה הזו, נהפוך הוא – זוהי דרך החיים הטבעית ויש להבינה. החוכמה היא להמשיך לרצות להתקדם גם בירידה, להישאר על הסולם ולא להרפות ממנו. אם נבין שכך החיים בנויים נדע שלא להיכנס לעצבות וייאוש, שהם הם האויב האמיתי שלנו. לא תמיד נהיה ב"היי" וזה בסדר, אבל נפילה לעצבות אסורה ומיותרת.

לסיכום - אנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". מצד אחד אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מהצד השני מרגע שהם כבר מגיעים אלינו - מוטב שנזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו, ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית.

 

שבת שלום, ניר אביעד


משימה לשבת

א.       עם איזה קשיים פיזיים (פרנסה, זוגיות, חינוך ילדים, קשרים במשפחה, וכו') ורוחניים (עצבות, יאוש, בדידות, וכו') אני מתמודד כעת בתקופה זו של חיי?

ב.       לכשאותם קשיים העומדים כנגד ענינו – לנסות להפך את המחשבה ולחשוב איזו הזדמנות כל אחד מהקשיים הללו מזמן לי בדרך להיות אדם טוב, מודע ושלם יותר? כיצד אני יכול להתנוסס מאותו הנסיון?

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

פרשת "כי תצא" - שלוש ארבע ולעבודה

בס"ד


פרשת השבוע הנוכחית כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה (שבעים וארבע), ועוסקות בקשת רחבה של תחומים מהחיים היהודיים – החל מדינים הקשורים למלחמה, חינוך, משפט ומסחר הוגן, ועד לדיני פסולי חיתון וייבום וחליצה.

בתחילת הפרשה מתואר כי אדם, שיצא למלחמה, ראה בשבי אישה יפת תואר וייצרו תקף אותו, רשאי לקחת אותה לאישה, וזאת רק לאחר שהביאה לביתו והיא גילחה את שערה, הסירה את שמלת שביה מעליה ובכתה על אביה ואימה חודש ימים. במידה והוא לבסוף לא ירצה להתחתן עמה עליו לשלחה לחופשי ולא למכרה לאחר או להתעלל בה ("כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּואַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה").


פרשנים רבים ניסו להבין כיצד קוראת לנו התורה לקרוא אותה, מהי אותה "מלחמה" המתוארת בפסוק, ומהו הפרוש של אותה סיטואציה תמוהה לפיה הכתוב כביכול לא מדבר על גורלה של האישה ולא נותן לה קול להשמיע את רצונה שלה. אמנם התורה מורה להתיר לה להתאבל על הניתוק משפחתה, אבל לא עוסקת בשאלה האם היא בכלל מעוניינת להינשא לאיש? התיאור הוא כיצד על הגבר שחושק בה לנהוג, ולכן אותה שבויה כביכול מופיעה כחפץ כשכל השאלות הן מה לעשות בו.

את אחד ההסברים היפים נתנו גדולי החסידות באומרם כי המילה "אויביך" רומזת ליצר הרע, בו אנו נלחמים מדי יום, ולאו דווקא רק לאישה פיזית שנפלה בשבי. כידוע, גם הנשמה האלוקית, שניתנה לכל יהודי, מכונה במקומות רבים "יפת תואר", ועל כן המאבק והמלחמה שמתאר הפסוק הוא בשחרור הנשמה הקדושה והזכה שלנו מהשבי של עומק הקליפות והלכלוך של היצר הרע.

כזכור, לכל אדם ניתנו שני יצרים – טוב ורע. היצר הרע מפתה את האדם למעשים רעים והתנהגות לא טובה, בעוד היצר הטוב מנסה לשמור את האדם שילך בדרך הישר ויגבר על השלילי. מי ינצח? הבחירה היא שלנו ותלויה במאבק יום-יומי, שכן זוהי עבודה קשה להתנגד לטבע שבנו. למרות הקושי המובן, התורה מעניקה לנו תקוה – הפסוק מבשר לנו כי הקב"ה ייתן אותו בידינו: "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו...", וזאת כמובן אם נהייה רציניים ועקבים בשאיפתנו לבחור בטוב.

 

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן לעולם ונתקן אותן. זאת אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם. תיקון המידות אינו פשוט כלל וכלל, ובאופן טבעי אנחנו נמשכים לעשיות אחרות שמסבות לנו הנאה מידית, אולם אדם חכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן. מה שמגדיר אדם, להבדיל משאר החיות, כ"נזר הבריאה" זאת היכולת לעצור, להתבונן, לבחון את המצב ולא להגיב כאוטומט. היהדות מחנכת אותנו לא להיות מכונות אוטומטיות המונעות ע"י גירוי-תגובה כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פאבלוב. רגע לפני שאנחנו פועלים מתוך היצר הרע והנמוך יש לעצור ולבחור במה שהוא אולי קשה, אך ודאי נכון ואמיתי הרבה יותר. דוד המלך כתב בספר "תהילים": "הזורעים בדמעה – ברינה יקצרו" ויש באמירה זו רמז ברור לתהליך התיקון והעידון שאנחנו נדרשים לו. תהליך זה מורכב ודורש תעצומות נפש, אולם מי שזוכה והשתחרר מאותם יצרים רעים הוא בן חורין אמיתי ששום קושי ושום רוח לא תוכל לכופף ולשבור אותו. ביהדות גבר אמיתי הוא לא מי שמרים את הקול והופך שולחן, אלא דווקא מי שמתגבר על עצמו (גב"ר – ראשי תיבות של גומל חסדים, ביישן ורחמן). בפרקי אבות אף מגדילים ומסבירים ש"איזהו הגיבור – הכובש את יצרו" ו"טוב המושל ברוחו מכובש עיר".

כיצד עושים זאת? כיצד מצליחים להתגבר על היצר הרע שתוקף אותנו בלי סוף בתחומים רבים כל כך של החיים? נראה כי על כך בדיוק עונה התורה בסוגיה הנוכחית של השבויה שנפלה בשבי בהנחותה אותנו להמתין בסבלנות בין הגירוי והתגובה, ובזכות ההמתנה הזו לנסות לזהות את הרצון האמיתי שלנו מעבר לתאוות החומר והחיצוניות.

כפי שמצווה הפסוק, התורה מחייבת את האישה השבויה קודם "לנוול" את עצמה, כלומר לגלח את שערות ראשה, להסיר את שמלת שביה ולבכות על אביה ואימה חודש שלם, וכל זאת כדאי שתהיה פחות אטרקטיבית בעיני הגבר השובה כמקודם. הרמב"ם הוסיף וכתב בספרו 'הלכות מלכים' כי לאחר חודש האבל על הגבר להמתין חודשיים נוספים בטרם ייקח אותה לאישה. נראה כי מטרת האיפוק וההמתנה בת שלושת החודשים הזו היא כדי לתת לגבר זמן לחשוב היטב על מהות הקשר שביניהם ולברר לעומק האם הרצון שלו נובע מצד תאוות החומר והיצר או שמצד הרוח.

סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים - סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר - להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה - כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.

הגמרא במסכת יומא אומרת: "הבא להיטמא - פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר - מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע - עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש.

מהתיאור של המאבק, שהתורה מכתיבה, בחשקים המידיים אנו יכולים ללמוד רבות על הבחירות שלנו בחיינו בתחומים שונים ומשונים (החל מהחלטות גדולות כמו בחירת בן/בת זוג, בחירת מקום מגורים ובחירת מקצוע ועד להחלטות הכי קטנות וזניחות של החיים). בכל צומת החלטה מוטב לבחון תחילה האם בחרנו באותו העניין משום הפיתוי החומרי שהוא מציע, או מצד שהדבר עצמו טוב לנו. את הפעולה הזו ניתן לעשות ע"י שממתינים מעט, לא פועלים באימפולסיביות ומנסים לבודד את הדברים החומריים שמשכו אותנו לאותו עניין. אם עדיין גם לאחר הסרת הצדדים החומריים ישנו קשר של חיבה ומציאת חן כלפי אותו העניין אזי סימן שהחיבור אליו הוא נכון ולא מדובר ביצר הרע.

 

עצה טובה ליישם את הרעיון הזו נקראת "עוד 5 דקות". בכל פעם שבא לנו לעשות דבר מה, שייתכן שבסבירות גבוהה מדובר בעצת היצר הרע ולא בהחלטה שנכונה וטובה לנו, כדאי להגיד ל"חיה" שיש בתוכנו ושרוצה לטרוף את כל הנאות ותאוות העולם כאן ועכשיו – "בואי נחכה 5 דקות ונחליט אח"כ מה לעשות". זה יכול להיות לפני שמכניסים לפה עוגה, למרות הניסיונות להוריד במשקל, יכול להיות לפני עישון סיגריה למרות שאנחנו יודעים שזה ממש לא בריא, יכול להיות לפני שמתחשק לנו לרכל על הפקידה במשרד ממול למרות שברור לנו שזה אסור, ויכול להיות לפני מבט בבחורה לא צנועה ברחוב למרות שאנחנו יודעים כמה זה לא טוב לנו, לדרך בה נסתכל ונעריך אח"כ את בת הזוג שלנו וגם לא לאותה בחורה מעורטלת ומסכנה שנפלה קורבן לצווי האופנה הנוכחיים. ייתכן שאחרי 5 דקות של המתנה כוחנו לא יעמוד לנו וכן נעשה את אותו דבר אסור, אבל בסבירות לא מבוטלת שהפעם נצליח להתמודד מול אותו יצר רע. מניסיון של רבים, לאחר הרבה 5 דקות שכאלה (בין אם הצלחנו ובין אם לא) בסופו של דבר אנחנו מתעייפים מהרצון האסור ולאט לאט הוא נעלם.

 

יהיו כלי הנשק אשר יהיו, החשוב הוא להיות באותה מלחמה עליה מדברת הפרשה. אדם שחי את חייו "כאילו אין מחר" וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא "החיים" נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, "המסדרון" בשפת הרמח"ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

 

אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו בורחים מכל התמודדות. קושי נתפס בעיני רבים כאיום ולא כהזדמנות להתבגר. אל תפיסה זו מתווספת המוסכמה החברתית השגויה לפיה על האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ולא להילחם בחלקים הנמוכים שלו. חז"ל אמרו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "כי המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (התבלין בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים המשתקפים לנו בין הסיפורים השונים על אבותינו ממש להאיר בנשמתנו. ניסיון של רבים מלמד כי באורח פלא, בזכות העיסוק בחומרים האלה, הנשמה ממש מתחזקת ומצליחה להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שיש לעולם הזה להציע לנו.

אל ההסבר הזה של החסידות, שרואה בסוגיית אישה יפת תואר בשבי כמאבק לשחרור הנשמה שנפלה בשבי, ראוי לציין כמובן את פרשנותו של רש"י, אשר טען כי מאחר והתורה ידעה שאם לא יתירו לגבר להשיג את אותה האישה בהיתר הוא יעשה זאת באיסור, ולכן אפשרו הדבר והקלו עליו. ובהמשך מבאר רש"י כי מכיוון שאותו הקשר הוא תולדה של תקיפת היצר, הוא כמובן שלילי, ולכן מועד לכישלון עד שבסופו של דבר הגבר כנראה ישנא את אותה האישה ויצא מהם בן סורר ומורה. רבי חיים בן עטר, 'אור החיים הקדוש', תמה על פרשנותו של רש"י באומרו שלא יתכן שהתורה, ששוב ושוב מנחה אותנו להיאבק ביצר הרע, תתיר ללוחם בקרב להיכנע לחולשתו, ולכן משמעות ההיתר חייבת להיות גבוהה הרבה יותר. לדבריו, לאחר חטא האדם הראשון נישבו כמה נשמות בין אומות העולם ולכן תפקיד הזיווג הזה בין היהודי לגויה השבויה, אשר כמובן עוברת תהליך גיור לטובת חתונתם, הוא לחבר לעם ישראל את אותן נשמות אבודות הנמצאות בין אומות העולם. 

 

לסיום, אומרת הגמרא: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה-וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא-וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת". בקיצור חברים, כולם בעולם הזה עמלים ומתרוצצים. מזה אי אפשר כנראה להימנע. לו יהיה חלקינו דווקא עם העמלים לעשות טוב ולתקן ועם המנצלים את זמנם למאבקים הנכונים. אז שלוש ארבע ולעבודה.

 

שבת שלום, ניר אביעד

 

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

פרשת "ויצא" – למה העולם מלא בסבל?

בס"ד


בס"ד
פרשת "ויצא" - למה העולם מלא בסבל?
עיון בדברי חז"ל מגלה כי הם החשיבו את יעקב אבינו כבחיר האבות, אשר השלים את מידותיו אף יותר מאברהם ויצחק. הגמרא אף מעידה עליו כי הוא הגיע למדרגת אדם הראשון קודם החטא באומרה כי "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב מעין יופיו של אדם הראשון). לאורך חייו קיבל יעקב אבינו מספר הבטחות מבורא העולם כי הוא לא יעזבו לבדו ואף זכה לברכות מיוחדות מיצחק אביו, כפי שקראנו בפרשה הקודמת. הדבר שהיינו מצפים ביחס לאדם כל כך גדול המקורב למלך מלכי המלכים הוא שחייו יהיו מבורכים ויעברו עליו בנעימים וללא "תקלות" מיוחדות. יעקב היה צריך לחיות את חייו, לפחות על פי ראייתנו, כאדם המאושר והשליו ביותר עלי אדמות. והנה, עיון בקורות פועלו של יעקב אבינו מגלה כי דווקא חייו של בחיר האבות היו מורכבים ומסובכים יותר משל אברהם ויצחק, וכל הישגיו רצופים היו בצרות וקשיים. כך היה בתחילת דרכו מול עשיו הרשע בקבלת הברכות והבריחה מפניו, כך היה בהתמודדות הקשה עליה נקרא בפרשה הנוכחית עם לבן הארמי, אשר רימה אותו שוב ושוב וניצל עד תום את תמימותו וטוב ליבו, וכך היה כמובן גם בבשורה המרה על מותו של בנו האהוב יוסף עליה נקרא בפרשות הבאות. השאלות המתבקשות לאור רצף הצרות והטלטלות הפיזיות והרגשיות שעבר יעקב הן כיצד ייתכן הדבר? מדוע צדיק נשגב וגדול שכזה סבל כל כך הרבה בחייו? וכמובן - מה התפקיד של הסבל והייסורים בעולם בכלל ובחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו בפרט?
כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד", אולם כשאנו מתבוננים בו, בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה. העולם מלא בסבל וקשיים. אין אדם שלא נאבק כל יום בגילויים של קושי ואף רוע מסביבו. החל מפקק מעיק בדרך לעבודה, דרך קשיי פרנסה ועד מחלות ומוות של קרובים לנו. איך ייתכן שילד קטן חולה בסרטן? מדוע יש כל כך הרבה תאונות דרכים? למה מנהל הבנק מתקשר אלי כעוס פעמיים בשבוע? למה יש אנשים שלא מוצאים בן/בת זוג וכאלה שלא מצליחים להביא ילדים לעולם?
מאחורי השאלה "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?" מסתתרות הנחות בסיסיות שגויות, שכן מה שאנו תופסים כדבר "רע" עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות. לפי האמונה היהודית, שום מקרה בחיינו אינו שרירותי או זדוני והכול מעוצב ותפור בדיוק מופלא. למרות שאנחנו לא מסוגלים לקלוט את הרעיון במלוא היקפו, אנחנו יודעים שכל רגע בחיינו, בכל זמן נתון, הוא בדיוק כמו שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית האלוקית ועל פי הגורל המחכה לנו בעתיד. טווח הראייה האנושי מוגבל לנתח זמן קטן מאוד. המבט הצר שמורכב מההווה לבדו, בלי הזיכרון של העבר והידיעה של העתיד, מגביל את תפיסת המציאות האמיתית שלנו. רק נקודת מבטו הכוללת של ה', שאינה מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ושמקיפה גם את צורכי הגוף וגם את צרכיה של הנשמה, יכולה ליצור מערך שלם של התנהלות מופלאה ומדויקת, גם אם אנחנו כבני אדם בשר ודם לא תמיד מבינים או "מצדיקים" אותה. ניתן לדמות את הדבר לאדם שהושם כצופה בחדר ניתוח. אם הוא לא מבין את הסיטואציה הכוללת הוא עלול לחשוב שהאדם עם הסכין ביד שמתקרב אל הקורבן המסכן, ששוכב חסר אונים על המיטה, הוא רוצח נתעב ויש לעצור אותו מלבצע את הפשע. כמובן שמי שמבין את הדברים רואה שה"רוצח" דווקא בא להציל את החיים של האדם השני. אנחנו מאמינים שהקב"ה, ה"דוקטור" שלנו, הוא רופא מסור ואוהב וכל פעולותיו הן לטובתנו. מטאפורה נוספת היא לילד שרץ עם המזלג ישר לכיוון השקע החשמלי שבקיר. לעיתים הפעולה הנדרשת מהורה אחראי היא להגיב במכה קלה על היד על מנת להעביר את המסר שפעולה כזו אסורה ומסוכנת. אותו ילד, שלא מבין שהמכה הייתה לטובתו, נשאר עם הכאב והעלבון. כך גם ביחסינו עם האבא של כולנו - לפעמים המכה, שבאה דווקא להציל/להטיב/לחנך, נתפסת כאכזריות חסרת תכלית. לא חסרות דוגמאות מהחיים של מקרים שנראו בהתחלה כקללה והתבררו כברכה. ישנם לא מעט בעלי עסק מצליחים ואמידים שהיוזמה להקים עסק עצמאי נולדה בעקבות טראומה של פיטורים ממקום עבודה (בו, אגב, הרוויחו משמעותית פחות) או של גברים/נשים שננטשו ע"י בן/בת זוג, שקעו בדיכאון וחשבו שזהו סוף העולם, אולם מהר מאוד מצאו עצמם בזוגיות חדשה וטובה הרבה יותר.
אל מול הדוגמאות הללו יכולים אנשים לתת דוגמאות הפוכות של סבל חריף כמו מחלה קשה שלא הסתיימה בהפי-אנד, אלא במוות כואב. גם כאן איננו יכולים לראות את התמונה השלמה. האמונה היהודית גורסת כי המוות הוא השער למה שנמצא מעבר לעולם הזה. ה' אומר למשה בספר שמות "כי לא יראני האדם וחי" ונראה שבאמירה זו הוא מרמז לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר בהמשך. מי שחושב שהעולם רע ואכזרי בעצם מאשים את הקב"ה שהוא רע ואכזרי כי למעשה הוא זה שתכנן וממשיך לתכנן בכל שנייה כל מה שקורה פה. יש בזה גם מעט מן היוהרה לחשוב שאנחנו יודעים טוב ממנו מה נכון. על כך נאמר - מי הוא "צדיק"? האדם שמצדיק את הבורא בכל מה שהוא עושה ומאמין שהכול לטובה. לעומת זאת, מי הוא "רשע"? האדם שמרשיע את הבורא. נאמר כי לאחר ביאת המשיח "יהיה צחוק גדול בעולם". הכוונה היא כי כולנו נצחק כשנראה שמה שחשבנו כאיום ונורא יתגלה לבסוף בדיעבד כדבר נפלא.
האדם המודע והמאמין רואה, כאמור, בכל קושי כמסר אישי שבא ישירות מהבורא ושתפקידו לכוון אותו למקום טוב יותר במסע הזה שנקרא "החיים". דוגמאות אפשריות לכך ניתן למצוא בשפע. כך למשל, ייתכן שהבעיות בשלום הבית עם האישה/הבעל הם רמז מהבורא שקורא לנו לעבוד על מידת הכעס/קמצנות/חוסר-סבלנות שקיימת בנו ובת/בן הזוג הוא/היא רק המראה והשליח, חיסרון הפרנסה הוא רמז מהבורא שמדרבן אותנו לבדוק האם אנחנו עצלים מידי או לחלופין עסוקים בגזל ולכן נענשים על כך. הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב, אבל עלינו לעבוד עבור האושר שלנו. הוא שולח לנו רמזים ומתנות קטנות לאורך הדרך וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולסגל מחשבה שממירה את הקושי שאנחנו חווים למסר מהבורא. מי שמצליח להקנות לעצמו את צורת המחשבה הזו נמצא בקשר מתמיד עם הקב"ה ואין תענוג גדול מזה! במקביל להמתקת הגלולה המרה, אותו אדם יפתח חושים חדים יותר לראות את הטוב שהוא כן זוכה לו ולמעשה לצאת מכהות החושים ואטימות הלב שרובינו חווים.
בפרקי אבות נכתב: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי כמות הצער והקושי של האדם כך תהיה גם מידת השכר שהוא יקבל. הסבל שלנו אינו סתמי. משלים טובים לרעיון זה ניתן למצוא בתהליך כתישת הזית והפקת שמן או בתהליך כתישת הפשתן והפיכתו לבד משובח. על פניו הזית/הפשתן עוברים תהליך מכאיב, אבל לכל ברור שהתוצרת שווה את ה"סבל". אנחנו חייבים סבלנות כדי להבין את התמונה הכללית ותמיד להתחזק באמונה שהצער שלנו אינו מקרי או חסר תועלת וכי בדרך כזו או אחרת גם נקבל שכר בגינו. קשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה בריאה רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה להתנוסס/להתרומם. ההתמודדות עם משבר מחזקת אותנו והופכת אותנו לאנשים מנוסים, נבונים וחסונים יותר, וזאת למרות שבזמן הקושי לרוב הוא נראה כמו דבר נורא ואיום ולפעמים אף כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה. ההוצאה לפועל של כוחות הנפש החבויים מקנה למעלות הגנוזות את עוצמתן. גם אם בתוך תוכו של האדם מצויות סגולות מסוימות, כל עוד הן לא באו לכלל ביצוע אין להן משמעות. דוגמא לכך היא ההדס בסוכות, שבזכות הנענוע שלה מפיקה ריח חזק וטוב יותר. כך גם האדם - בזכות הטלטלות שעובר לרוב הוא מפיק מעצמו איכויות נסתרות, ועל כן אין לראות בסבל בהכרח כדבר שלילי.
התפיסה הרווחת בתרבות המערבית רואה בסבל כאיום שיש לעשות הכול על מנת לסלקו במהירות הגדולה ביותר. אם כואב לאדם איבר מסוים הוא מיד ייקח משכך כאבים, כדוגמת אקמול או אופטלגין. אם כואב לו בנפש הוא ייקח משכך כאבים מסוג אחר, כדוגמת פרוזאק ואף סמים. אם קשה לו בחיי הנישואין הוא ימהר מידי לפרק את החבילה ואם הילד שלו משווע לתשומת לב ומפגין זאת בהתנהגות אנרגטית ו"תוססת" הוא ימהר לשלוח אותו לפסיכולוג או להרגיע אותו עם חומרים כאלה ואחרים. אנחנו חיים היום בחברה שהמונחים של "התמודדות" ו"התגברות" על קשיים זרים לה ואנחנו מחפשים את הפתרונות הקלים והמהירים כדי להעלימם מעלינו. זו כמובן טעות קשה משום שכאמור כל קושי הוא מסר.
הניסיונות שעבר יעקב ללא ספק חישלו את כוחו והגבירו את אמונתו בבורא ואמונתו בעצמו על שעמד בהם. האתגרים שקיבל היו אומנם עצומים (כל אדם מקבל ניסיונות על פי מדרגתו), אולם את השקפתו על החיים נוכל לאמץ כולנו. זו ההשקפה שרואה בכל קושי כאתגר ובכל מכאוב כניסיון וככלי שבא להפוך אותנו לאנשים טובים ומוסריים יותר. צריך להתאמן על גישה ומחשבות חיוביות ובכך גם להנעים את זמננו בעולם הזה וגם לזמן לנו אירועים חיוביים, שכן ידוע שהמחשבה שלנו בוראת את המציאות. לצופה מהצד זה יכול להראות כמו שקר או ניסיון להונאה עצמית, אבל האמת היא שאין דבר מתוק וחכם מאמונה פשוטה שבאמת אבל באמת הכול לטובה.
כך לדוגמא, המחשבה שהעיכוב בגלל הפנצ'ר שהיה לי בבוקר באוטו בדרכי לעבודה אולי בא להציל אותי מתאונת דרכים חס ושלום שהייתה צפויה לי בהמשך הדרך, או שהגבס והרגל השבורה שחייבו אותי להיות שבוע ימים מרותק לבית תפקידם היה שארוויח זמן איכות של שיחה ומשחק עם ילדי שלא ראו את האבא הקרייריסט שלהם יותר מידי זמן.
רבי נחמן פעם אמר לתלמידיו: "מי שאומר 'רע לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה רע? אני אראה לו מה זה רע באמת'. לעומת זאת מי שאומר 'טוב לי' - הקב"ה אומר לעצמו: 'הוא חושב שזה טוב? אני אראה לו מה זה טוב באמת'". את הקשיים ניתן לראות כמתנה שקיבלנו שמטרתה לעזור לנו להתעורר אל מה שבאמת חשוב ונכון ולא כעונש ומטרד או כפי שכתב ושר שולי רנד (בדיסק שזכה לא מזמן באלבום פלטינה כפול): "מה התכלית של זה הכאב אם לא לנענע לי את הלב? הלב ששקע בתרדמה וזה זמן רב שלא החסיר פעימה...".
בנוסף לכל שנאמר, חשוב שנדע שאף אחד לא מקבל קושי (או בשפה מודעת יותר - "אתגר") אם הוא לא מקבל במקביל גם את הכוחות להתמודד איתו. זאת הבנה מנחמת מאוד להפנים שאם קשה לנו בהכרח יש לנו כלים או יכולת לפתח כלים כדי לצאת מהפלונטר. סיפור יפה בהקשר הזה משויך לבעל שם טוב (הבעש"ט) מייסד תנועת החסידות. יום אחד התקיים כינוס חשוב מאוד של עשירי ונכבדי אוקראינה בעיירה בה שהה באותה העת. באמצע הכנס התפרץ אל האולם שליח מתנשף ורכוב על סוס ופנה אל אחד מהנוכחים באומרו כי "ארע אסון גדול ושרפה שפרצה באחוזתו פצעה את ילדיו וכילתה את כל רכושו". אותו עשיר התעלף במקום והנוכחים נאלצו לשפוך עליו דלי מים על מנת להעירו. ברגע שהוא קם הוא ראה את אותו שליח, נזכר בבשורה האיומה ומיד התעלף שוב. כך חזר המחזה על עצמו מספר פעמים. פנו הנוכחים אל הבעש"ט לקבלת עצה מה לעשות. הוא ענה להם שבפעם הבאה שהם שופכים מים על ראשו של אותו עשיר ומעירים אותו שיגידו לו ש"נפלה טעות בזיהוי והשריפה לא פרצה באחוזתו". הם שמעו לעצתו ואכן אותו יהודי מסכן שב לאיטו לחיים תוך אנחת רווחה לשמע הבשורה החדשה. מספר דקות לאחר שהוא התאושש נכנס אל האולם שליח שני בדהרה ואמר שהשליח הראשון אכן טעה והכוונה הייתה בכלל לשריפה שפרצה לאדם אחר מעיר אחרת. באו האנשים אל הבעש"ט ושאלו אותו בתמיהה: "כיצד ידעת שמדובר בטעות?" ו"כיצד הייתה לך רוח הקודש לדעת את העתיד לבוא?". הבעש"ט ענה להם: "לא הייתה לי רוח הקודש ולא ראיתי נסתרות, הסיטואציה הייתה ברורה כשמש. ברגע שהבנתי שאותו אדם לא מצליח להתמודד עם האסון שנפל עליו הבנתי שהייתה פה טעות והניסיון אינו שלו, שכן אין אדם מקבל קושי שאין בכוחו להכילו". ובשפתינו - אף אדם אינו מקבל לימון אם אין ביכולתו להפוך אותו לימונדה.
חשוב לזכור שבשעת קושי המציאות נראית אכזרית, אפלה וחסרת תקנה, אולם כמו כל דבר אחר בעולם הזה, שהוא זמני ובר חלוף, כך גם גורלו של כל קושי לחלוף כלא היה. רבי נחמן לימד את תלמידיו שמה שמגדיר ומקדם את האדם זה לא מה הוא משיג (בטח לא הישגים חומריים), אלא כיצד הוא מתמודד עם הכישלונות והקשיים שצובר לאורך הדרך, והאם הוא יודע להישאר חיובי ולהאמין בעובדה שיש יד מכוונת וסוג של סדר נסתר בתוך הכאוס שהוא חווה? להיות בשמחה תמיד זה האתגר הכי גדול שלנו בעולם הזה. תכונת המרירות, שאנחנו מכירים כל כך טוב, היא ממש כמו רעל שאנחנו מכניסים לתוך המערכת הרגשית שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתר שד קטן שאומר לנו בשעת קושי: "רע לך? קשה לך? לך על זה! תיכנס לדיכאון, זה הרי הגיוני שתרגיש רע, תראה כמה מסכן אותה!". זהו טריק ידוע ובסיסי של היצר הרע, אשר נהנה לראות אותנו מרחמים על עצמינו בזמן משבר ולא מתמודדים עימו בשמחה וברוח חיובית.
יחד עם כל זאת, חשוב להבהיר שהיהדות לא מתכחשת לקשת הרגשות האנושיים הכוללים גם צער ועצב, אלא פשוט מנתבת
ושמה אותם בהקשר ובפרספקטיבה המתאימים להם. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם דיני האבלות. אדם שאיבד את אחד מיקיריו צריך לעבור תהליך של השלמה עם המאורע הכולל יום אחד של עצבות מתפרצת, לאחריה שבוע של ניחומים והסתגרות בביתו ("שיבעה"), אולם לאחר מכן ביום השמיני הוא מצווה לקום ולחזור כמעט לחלוטין אל שגרת יומו הקודמת. לאחר מכן ביום השלושים הוא עובר עוד תהליך שקשור לעיבוד רגשותיו ולבסוף בתום השנה מהמאורע התהליך נשלם. היהדות לא אומרת לאבל: "תן חיוך, הכול לטובה". זאת תהיה אכזריות וציפייה לא הגיונית, אולם היא כן קובעת גבולות ברורים על מנת לא לתת לאותה עצבות לגלוש מעבר לזמן ולמקום הנכונים לה.
לסיכום - אנחנו מתפללים בכל יום בברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אנחנו בטח שלא רוצים לזמן לעצמינו בכוונה קשיים ומכאובים, אולם מרגע שהם כבר מגיעים אלינו - מוטב שנזכור מי שלח אותם בהשגחה פרטית לפתחינו ושבסך הכול מדובר במתנה שתפקידה לקדם אותנו לעבר חיים נכונים ובריאים יותר ואל עבר התכלית.
מוקדש לרפואה שלמה ומהירה לחברי ג.ד, שהמחלה הקשה התגלתה בגופו בשבוע שעבר, ותגובתו האצילית, האמיצה והאמונית היוותה השראה עבורי לכתיבת מאמר זה.
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר