‏הצגת רשומות עם תוויות מודעות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מודעות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

פרשת "בראשית" - מה שביס אחד מיותר יכול לעשות

בס"ד


המחזוריות הנפלאה של התורה ושל החיים. רק לפני ימים ספורים רקדנו בשמחת תורה וקראנו את פרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר "דברים", וכבר בשבת הקרובה נתחיל שוב את כל מחזור הקריאה מחדש עם פרשת "בראשית". מעיון בשתי הפרשות עולה שיש רעיון אחד משמעותי שמחבר בין שתיהן והוא זכות ויכולת הבחירה שיש לנו כבני אדם בעולמו של הקב"ה. הפסוקים האחרונים של פרשת "וזאת הברכה" מסתיימים בתיאור קבורתו של משה רבנו, כאשר התורה טורחת לציין שהוא נקבר "בגיא בארץ מואב מול בית פעור". בית פעור, כידוע, מסמל את שיא הטומאה והעבודה הזרה, כאשר הסיבה שמשה נקבר דווקא מולו מרמזת על העובדה ש"זה כנגד זה ברא אלוקים", כלומר שיש בעולם כוחות טובים ומולם כוחות שליליים, ושעלינו מוטל לבחור בכל רגע נתון מחדש בטוב ובנכון (גם אם הוא קשה ופחות מפתה). פרשת "בראשית", להבדיל, נפתחת בתיאור בריאת העולם ביום הראשון בו הקב"ה מבדיל בין האור ובין החושך, ומגדיר את ה"אור" כ"טוב". בקבלה למונחים "אור" ו"חושך" משמעויות עמוקות ורבות, כאשר גם הן מדברות על הצורך שלנו להבדיל בין הטוב, המותר והמעשים שבונים את העולם, לבין הרע, האסור והמעשים שמחריבים אותו.

פרשת בראשית נפתחת, כאמור, בתיאור נפלא ואופטימי על בריאת העולם והאדם. האדם נברא בצלם אלוקים כנזר הבריאה, הוא הושם בגן עדן ונאמר לו כי הוא יכול לשלוט על כל שנברא, אולם מרגע זה ואילך התחלנו לבחור בחושך במקום באור, לחרב את שניתן לנו ולקשקש על התמונה והציור היפה שקיבלנו. וכך, בפרשת "בראשית" מתואר לא רק חטא אדם וחוה, אלא גם רצח קין את הבל אחיו.

לחטא אדם וחוה, באוכלם מעץ הדעת האסור, פרשנויות רבות. מה שבטוח זה שהיום אנחנו כולנו עדיין סובלים מההשלכות של הגירוש מגן עדן ומהעונשים שהם קיבלו. למרות שהאפידורל היום מטשטש מעט את החוויה, כל אישה הכורעת ללדת נזכרת בעונשה של חוה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹונֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", ולמרות שאת הזיעה בשדה תחת השמש הקופחת החליפו משרדים ממוזגים ונורות ניאון, אנו נזכרים כמעט מידי יום בעונשו של אדם: "בְּזֵיעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

למהות החטא ולעונש שבא אחריו הסברים רבים. היום ננסה להביא ארבעה פרושים שונים שיכולים להאיר את מציאות חיינו העכשווית.


1. חוסר סבלנות – האר"י הקדוש ז"ל (מקובל וגאון עצום שחי בצפת במאה ה-16 ופירש את ספר הזוהר שכתב רבי שמעון בר-יוחאי) טען כי אדם וחוה נענשו על חוסר סבלנותם. לדבריו, הקב"ה אמר להם שאם הם ימתינו לכניסת שבת (כזכור הם נבראו ביום השישי) הם יוכלו לאכול מעץ הדעת, אולם הם נחפזו ואכלו ממנו שש שעות לפני הזמן המותר. האר"י עשה הקבלה בין חטא אדם וחוה לחטא עם ישראל ועגל הזהב. גם בפרשה אומללה זו עם ישראל היה צריך להמתין שש שעות למשה, שירד מהר סיני עם התורה לאחר ארבעים יום וארבעים לילה, ובגלל חוסר סבלנותם הם הקימו פסל וזבחו לו, ועל כך נענשו. חוסר סבלנות, אם כך, היה קיים מהיום הראשון לבריאת האדם והוא מידה רעה שקיימת בכולנו בצורה כזו או אחרת.

מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופת הקולנוע או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאיתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים – סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר – להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמיתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו, ולכן חוסר סבלנות נובע מהחולי הידוע של האגואיזם והאגוצנטריות.

סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".    

אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי להבין שמשהו רע קורה (וזה עוד לפני שדיברנו על אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים מידי שנה בכבישי ישראל). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס לאוטו הוא הופך לאדם אחר – אגרסיבי ופרוע הרבה יותר. בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את כל הנהגים שסביבו אולי יגיע למקום חפצו 5 דקות קודם לכן, אולם מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג ב-5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא כבר תכנן לזמן הזה שהוא חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או מותו או אל פציעתם, ומותם של חפים מפשע סביבו?!    

אדם שהחל להתבונן בדרכיו ובמידותיו יכול לאפיין היכן הם "המקומות המועדים" בהם הוא בדר"כ נוטה לחוסר סבלנות ואז לגשת אל אותן סיטואציות מוכן וחזק יותר.


2. אי לקיחת אחריות – מיד לאחר החטא, הקב"ה מאמת את אדם וחוה עם מעשיהם ושואל אותם מדוע המרו פיו? התגובה של אדם הייתה:  "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹוכֵל". – הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו של שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹוכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמיתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

בני אדם אוהבים לתלות את האחריות באנשים אחרים. לעיתים רבות אנחנו נוטים להאשים את הסביבה בבעיות שלנו ובטוחים שכל התופעות הרעות בהם הננו מעורבים נגרמות באשמתם של אחרים (ההורים שחינכו אותנו "עקום", בן/בת הזוג שלא מבין אותנו, הבוס שלא מעריך מספיק את כישורינו המדהימים, וכו'). אנחנו מעדיפים  להסיר מעלינו את החובה והעול שבעשיית דבר-מה ומנסים להטיל  אותה על כתפי אחרים. כדי להסיר מעלינו את האחריות אנו אומרים לעצמנו שהמצב בו אנחנו נמצאים אינו תוצאה של מעשינו, אלא תוצאה של גורמים חיצוניים נוספים.

המילה אַחֲרָיוּת היא מילה מדהימה (כמו כל השפה העברית): היא מתחיל ב- א ומסתיימת ב- ת, והכוונה היא שכשמישהו לוקח אחריות, היא צריכה להיות כוללת מההתחלה ועד הסוף. הוא לא מחפש אשמים ולא "שותפים" לצרה.

הלל הזקן אמר: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי". בדבריו הוא הסביר את כלל גדול בתורה –  אף אחד אחר לא יכול לעשות את העבודה (עבודת תיקון המידות או כל עשייה גשמית אחרת) במקומנו ("אם אין אני לי מי לי?"). אנחנו רבי החובל של הספינה בים החיים של עצמנו. הסכנות בדרך הן רבות ואם נתרשל ונרדם בתפקיד, אנחנו עלולים להטביע את הספינה. בד בבד עם ההבנה הזו, קריטי שנבין שעם כל הכבוד לנו, כוחנו כבני אדם מוגבל ביותר ("וכשאני לעצמי מה אני?"). התנהלות בריאה ונכונה בעולם היא בשילוב של לקיחת אחריות אישית על גורלנו יחד עם אמונה שמי שבאמת משפיע על המציאות הוא הקב"ה. הסתמכות רק על עצמינו (מבחינת "אני ועוצם ידי עשו את החיל הזה") או לחלופין רק על ניסי הבורא (כדוגמת מי שאינו עובד וסומך שהפרנסה תגיע אליו מעצמה) מוגבלת וחלקית.


3. הקב"ה, באמת תודה על כל מה שעשית עד עכשיו, אבל אני יכול להסתדר בלעדיך...  כל כוחו ותורתו של הנחש, שפיתה את השניים, הוא בתפיסה שהאדם לא צריך את הקב"ה ויכול להסתדר בלעדיו. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" הוא אמר לחוה. "למה אתם צריכים להיות תחתיו? למה אתם צריכים לשרת אותו? תהיו בעצמכם בוראי העולם. אתם המנהיגים ואתם העיקר". הנחש הקדמוני (המסמל גם את היצר הרע עמו כולנו מנסים להילחם בכל רגע ורגע) הוא השורש לכל הקלקולים והתכונות הרעות שלנו – האגו והגאווה. המוטו שלו הוא: אני במרכז! אני ואפסי עוד! אדם שחושב שהצלחותיו (או לחלופין כישלונותיו) באים בזכות לכישוריו אינו נידון אלא לחיים של ריחוק מאור הבורא וכפועל יוצא לחוסר שמחה וחיות. הנחש, שממשיך ומפיץ את ארס הכפירה שלו לכל עבר עד היום, רוצה בדיוק שנתמלא בתחושת הגאווה הזו ושכרו הוא באותו ניתוק שנוצר בנינו לבין השפע של הבורא כשזה קורה, שכן ידוע שהקב"ה טוען כלפי בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד". אדם שמלא בעצמו לא יכול להכיל אף אדם/ רעיון/ מחשבה אחרים ובטח ובטח שלא את הקב"ה ("ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקך").


4. עם היצר הרע לא צריך לנהל משא ומתןהשיחה שהתנהלה בין הנחש והאישה התחילה כביכול בצורה תמימה. למרות שכוונתו של הנחש הייתה רעה, על פניו הוא שאל אותה שאלה כללית ולא מזיקה אודות הדברים שה' ציווה אותה ואת אדם הראשון: "ויאמר (הנחש) אל האישה אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן?". האישה עשתה את טעות חייה כשנענתה ללשונו החלקלקה והתחילה עימו את השיחה, שאת סופה כולנו מכירים. הטעות הקריטית הייתה, אם כך, עצם תחילת השיחה עם הנחש (היצר הרע).

רבי נחמן מברסלב כתב כי ברגע שנקרה לאדם פיתוי כלשהו עליו להתרחק ממנו וכלל לא לבוא לידי דין ודברים עימו, וזאת משום שאם מתחילים את התקשורת עם אותו מזיק (יכול להיות במעשה, דיבור או אפילו במחשבה אודותיו) אזי המדרון הוא חלקלק והדרך למטה כמעט ובטוחה. לדבריו, גם אם נגיד לאותו הפיתוי שהוא אסור ושהוא נגד מה שאנחנו והתורה רוצים עדיין בסופו של דבר כנראה נגיע לידי חטא. הפתרון הוא פשוט – להתעלם וע"י כך לא לתת ליצר הרע דריסת רגל בחיינו.

כל אחד אמור להכיר את עצמו, לדעת מהם המקומות בהם הוא מועד ליפול ולעשות כל מאמץ בכלל לא להגיע לקרבתם. כך, לדוגמא, אדם שנוטה לרכל שיעשה השתדלות גדולה לא להתחיל שיחה (אפילו חיובית) על אדם אחר, אדם שלא מצליח להתגבר על תאוות האכילה שלו וכל יום מתחיל ושובר דיאטה מחדש שלא יכנס למאפייה ריחנית או למסעדה האהובה עליו ואדם שחלילה נוטה להיכנס לאתרים מפוקפקים באינטרנט שישים לעצמו אלף גדרות וימנע מעצמו גלישה בזמנים או במקומות המועדים מבחינתו לפורענות. את ראש הנחש צריך לרוצץ כשהוא קטן וזה מחייב הכרות ומשמעת עצמית.


לסיום – לאחר אכילת עץ הדעת, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך עוצמתית ונוקבת: "אַיֶּכָּה?". הייתכן שה' לא ידע היכן הוא נמצא? באותו הזמן היו בעולם שני אנשים בלבד וסיכויים רבים להתחבא לא היו להם... מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף הדורות בקריאה לבדק בית פנימי ותמידי איפה אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מהם הרצונות שלנו? האם אנחנו בכיוון טוב או רע? האם אנחנו יודעים שיש בורא שמכוון ומפקח או שוגים באשליה שהכול מקריות, ומתוקף כך מותר לנו לעשות הכול (כולל פגיעה בסובבים אותנו) כדי שיהיה לנו יותר נעים ונוח?

כשעוצרים אדם ברחוב ושואלים אותו "לאן אתה הולך?" סביר שהוא ייתן תשובה ברורה כמו "אני הולך לעבודה/להוציא את הילד מהגן/לקניות בסופר/וכו'. אם נעצור אדם ברחוב ונשאל אותו לאן הוא הולך ובתשובה הוא יאמר: "אתה יודע מה, אני לא באמת יודע" – זה יהיה הסימן שהדבר הראשון שעלינו לעשות זה להתקשר למחלקה לבריאות הנפש ולדווח על אדם תימהוני ומסוכן לעצמו. מי שלא יודע להיכן הוא הולך בחמש הדק' הקרובות הוא אדם לא יציב. יחד עם זאת, משום מה נראה לנו סביר והגיוני שביחס לחיים בכללותם זה נורמאלי והגיוני שלא נדע להיכן אנחנו הולכים. מה המטרה של החיים? מה הייעוד שלנו? בשביל מה נולדנו? אלה שאלות שלדעתי שווה לשאול אותן בכל יום מחדש ולא לשקוע בשינה הכללית שעוטפת את העולם בלי להבין ולקבל החלטה – לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו רוצים מהחיים האלה? אייכה?
שבת שלום ושנה של התחדשות בהבנת התורה ובאהבתה, ניר אביעד

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

פרשת "ניצבים" - הכנות אחרונות לראש השנה

בס"ד


פרשת ניצבים הינה אחת הפרשות המרגשות והיפות בתורה. במעמד מרשים בעוצמתו, הקב"ה, באמצעות משה, כורת ברית עם עם ישראל רגע לפני כניסתם אל הארץ המובטחת לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. משה שב ומדגיש בפני העם עד כמה עשיית דברי הבורא וציוויו השונים חשובים לקיומם בארץ, ומחזק את האנשים באומרו כי קיום מצוות התורה אינו כה קשה כפי שאולי היה מי שחשב: "לֹא בַשָּׁמַיִם... וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הוא... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂותוֹ". היכולות לבחור תמיד בטוב, להתגבר על היצרים ולחיות חיים של קדושה אינם נמצאים מעבר לים או בשמיים, אלא ממש בתוכנו. אנחנו נולדנו עם המסוגלות הטבעית לקלוט את דברי השם וליישמם. זו המשמעות הייחודית של "עם סגולה". בהקשר הזה מובאים בהמשך הדברים המפורסמים המשקפים את נקודת הבחירה של העם ככלל ושל כולנו כפרטים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶות וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים - לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמיתיים יותר.

הפרשה הנוכחית היא תמיד הפרשה האחרונה בשנה והיא מאפשרת לנו את ההזדמנות הכמעט אחרונה לבדק בית, "שיפור עמדות" והכנה למעמד המשפט הגדול שכל אחד עובר, על פי האמונה היהודית, בראש השנה.

חודש אלול כולו, שבעיצומו אנחנו נמצאים, מכונה גם "חודש הסליחות והרחמים". יש לנו הזדמנות במשך חודש שלם לפשפש ולמשמש במעשינו השנה ולבדוק מה היה טוב ומה פחות. את הטעויות שעשינו ניתן לתקן ע"י חרטה וקבלה טובה לשנה החדשה ובכוחם ממש לנקות את כתמי העבר. "המלך בשדה" ולכן כל אחד יכול לפנות אליו בבקשות לשינוי ולתשובה (מלשון לשוב) ורצונותיו מתקבלים ביתר קלות מאשר בשאר הזמנים. לפי החסידות ההכנה לעשיית המצווה חשובה אף יותר מהמצווה עצמה, ולכן להכנה הפנימית שלנו בימים האלה לקראת ראש השנה משקל גדול.

רובינו מתעוררים יום אחד, מביטים בצער על החיים ומרגישים שהם לא  הלכו למקום שהיינו רוצים שם ילכו. אצל אחד זה יכול לבוא לידי ביטוי ב-20 קילוגרמים עודפים, אצל השני בחוסר תקשורת עם בן/בת הזוג ואילו השלישי בכלל מגלה שהילדים כבר "לא סופרים אותו" או שהוא ממש סובל במקום עבודתו ובמקצוע שהוא עצמו בחר. מדוע זה קורה לנו? מדוע ישנו פער בין החלום הראשוני למציאות הנוכחית? התשובה היא שפשוט הזנחנו את עצמינו ונתנו לשצף החיים לקחת אותנו עימם. ה"חזון איש" כינה זאת "הזנחת החיים על מסלולם הטבעי". אם אנחנו לא עוצרים כדי לבחון את ההתנהגות ואת הבחירות היום-יומיות שלנו ומנסים תוך כדי תנועה לשפר וליישר את הדרוש יישור, אזי בהכרח נגלה שהגענו למקום לא בריא.

מידי שנה אנחנו מכניסים את הרכב למוסך ועושים לו טיפול תקופתי. כעבור שנה של נסיעה ושימוש אנחנו לא מופתעים שהמצבר התרוקן, שהאורות מעומעמים ושהברקסים שחוקים. זאת תוצאה טבעית של השימוש ברכב. כך בדיוק, אל לנו להיות מופתעים שגם המצבר הפנימי שלנו לפעמים מתרוקן, האור הפנימי שלנו מתעמעם, ולעיתים אף הברקסים שחוקים. גם האדם, כמו כל מכונה שהיא, צריך מידי פעם לעצור ולטפל בעצמו. עליו לשוב אל התוכנית הראשונית והמקורית שלשמה הוא נברא. לזה בדיוק קוראים "לחזור בתשובה" – לשוב אל מי שאני באמת. כל יום, כאמור, מסוגל לכך, אבל ימי אלול, ולאחריהם עשרת ימי תשובה הם הזמן האופטימלי בשנה לביצוע אותו טיפול 10,000 גם בנפש.

היהדות טוענת כי לכל מעשה ועבירה יש תשובה. אסור לעולם להתייאש ולומר שאין לנו תקנה או יכולת וזכות לתקן דרכינו. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (התלמוד הבבלי). זו טעות לומר לעצמינו ש"במילא עשינו כבר כל כך הרבה רע אז מה זה משנה אם נמשיך בעשייה השלילית?". משמעות המשפט "לב שבור הוא לב שלם" הוא שדווקא מי שמרגיש צער על מעשיו הרעים הוא זה שזוכה לתחושת השלמות וההשלמה. מתוך הצער והחרטה צומח כוח חדש ועוצמתי של התחדשות.

ידוע הסיפור החסידי על רבי ישראל סלנטר, שהיה מגדולי ישראל, ושהתהלך באחד הימים בשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה המושלגת ונעליו קרועות. לפתע הבחין באור קטן ומהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. הוא נכנס לחנות ושאל האם יוכל לתקן את נעליו. הסנדלר ענה לו ש"כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן". רבי ישראל נרעד מהתשובה עד עמקי נשמתו וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא! הנר מסמל את הנשמה ("נר השם נשמת אדם"), ולכן כל עוד אנו חיים אף פעם לא מאוחר מידי לתקן את מעשינו, לבקש סליחה ממי שצריך, להתחייב להשתפר, להתחיל מחדש ולמעשה לבחור ב"חיים" ו"בטוב" עליהם מדברת הפרשה.

בכל מקום בו אנחנו נמצאים עלינו לעשות את הטוב ביותר האפשרי ולהיות נוכחים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים פעולות בבינוניות, מתוך הרצון לסמן וי ולעבור הלאה. לעיתים אנחנו רואים בחיים אוסף ארוך של מטלות מייגעות ומטרידות שפשוט צריך לעשות אותן כדי להגיע ליעד לא ברור.

מומלץ לכל אחד לרגע לעצור ולחשוב: לאן אני הולך? מה המטרה של כל העשיות שלי? האם אני משקיע את כול כולי בדבר? האם אני חי באמת או שחיי מתנהלים כמו קו ישר ואופקי של אקו לב שסופו ידוע מראש?

על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. רגע לפני ראש השנה זה הזמן המושלם להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלנו אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אשה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.

חז"ל ועימם כל גדולי ישראל לאורך הדורות מורים לנו לנסות ולעשות את הטוב ביותר האפשרי לנו, להיות אנשי אמת, אנשים שרואים במטלות חייהם אוסף של הזדמנויות להוציא מתוכם את החלק האלוקי שבהם, את האור שגנוז בם. הדבר נוגע לכל תחום ותחום בחיים.  כך לדוגמא:

עובד צריך לעשות את עבודתו מכל הלב ובכל הכוונה והרצון להטיב למקום עבודתו. אין טעם "לחפף", אין מקום ב"עיגול פינות". אם בהסכם עם המעסיק הוחלט כי הוא יעבוד מספר שעות מסוים אז עליו לוודא שהן יהיו המועילות והפרודוקטיביות ביותר.

הורה צריך להשקיע בילדיו את מיטב כוחותיו בכל רגע ורגע. כה עצוב לראות היום הורים שרואים בילדיהם מעמסה ועול ושולחים אותם לבהות שעות על גבי שעות בטלביזיה רק כדי "להשיג מעט שקט", או לחלופים מממנים אינסוף חוגים ומורים פרטיים בעוד כל מה שהילד באמת רוצה וזקוק לו זה עשרים דקות ביום של תשומת לב אישית, חיבוק, פרגון ושיחה מלב אל לב בלי הסחות דעת ברקע.

בזוגיות עלינו להקדיש לבת/בת הזוג את העלית שבעלית שבכוחותינו. יש לפרגן, לתמוך, להתמסר ובעיקר לאהוב כל הזמן בלי הפסקה ותנאי. בלי הנכונות לוותר על הנוחות האישית שלי לטובתו/לטובתה אי אפשר באמת לבנות מערכת של אמון שתחזיק מעמד לאורך שנים ותשרוד את הסטטיסטיקה ההולכת ועולה של אחוזי הגירושין.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש. אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.

הקב"ה נתן לנו ברוב חסדו את תחושות ההנאה והעונג המצטרפות אל עשיות בסיסיות וקיומיות שכל אחד עושה. כך לדוגמא, קיבלנו את היכולת ליהנות מטעם משובח של מזון ומשקה וליהנות מבחינה גופנית ורגשית מפעולת הזיווג בין גבר ואישה. שתי פעולות אלה, החיוניות לחיים ולהמשכו של המין האנושי, יכלו היו להינתן לנו בלי תחושת ההנאה הנלווית אליהן. הבעיה הגדולה של בני האדם (אשר החריפה במיוחד בעידן המודרני) היא שהפכנו את תחושות העונג הנלוות לתהליכי החיים הבסיסיים והבריאים למטרה בפני עצמה והפרדנו אותן מייעודן המקורי. רבים וטובים כלואים בתוך התאוות של עצמם ונכנעים לתכתיבים של הגוף ושל היצר הרע. כך, אכילה איבדה את מהותה הראשונית להזין את הגוף באבות המזון ונהפכה למרדף אחר זללנות לא בריאה, פעולת הייחוד בין גבר ואישה איבדה את מהותה הראשונית של "פרו ורבו" והפכה למרדף אחר תאוות מקולקלות המפרקות משפחות ומבלבלות את השכל והלב של האדם, הצורך בכבוד איבד את מהותו הראשונית כמאפשר תקשורת נעימה בין בני אדם ונהפך לתלות אובססיבית של כולנו בתשומת לב ופידבקים חיובים בלתי פוסקים מהסביבה, וכו' וכו'. לעניות דעתי, ה"בחירה בחיים" עליה מדברת הפרשה הנוכחית היא בדיוק באבחנה הזו בין העיקר והטפל וזכירה שתחושת העונג היא חשובה (שאם לא כן היא לא הייתה ניתנת), אולם היא משנית למהות ולעשייה אותה היא מלווה.

מסופר שפעם עלה ר' מאיר מפרמישלן בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלביזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר".

בהקשר דומה, מסופר על האדמו"ר מגור, אשר נפטר בגיל 58 בלבד וכונה ה"שפת אמת" על שום סיפרו המפורסם, שבנו ספד לו בהלווייתו באומרו כי "אבי זכה לאריכות ימים גדולה". כשהוא נשאל מה פשר אמירה משונה זו הוא הסביר שיש "אריכות שנים" ויש "אריכות ימים". "אריכות שנים" זה כשאדם חי, למשל, מאה ועשרים שנים, אולם "אריכות ימים" פרושה שהימים שלו ארוכים, כלומר שהוא ממש מנצל כל רגע ורגע לחיות בו.

אם לאדם יש 24 שעות ביממה ומתוכם הוא עסוק רוב היום בלכעוס, לקנא, להיות עצוב, להיות תחרותי, או "סתם" בלהעביר את הזמן בהבל וריק מתוך רצון לסיים את המשימה הנוכחית ולעבור למשימה הבאה כדי להגיע סוף סוף אל המנוחה בכורסת הבטטה שלו או אל המיטה בסוף היום - אזי אותו אדם לא כל כך חי באותו היום. הלב אומנם המשיך להזרים דם לחלקי הגוף, הריאות נשמו והרגליים הלכו, אולם מה עם הנשמה?? מה עם העולם הרגשי?? מה עם קירבה אל בן/בת זוגו/ה, אל הילדים וכמובן אל הבורא?. "ובחרת בחיים" מצווה עלינו הפרשה. חיים אמיתיים זה לא משהו שבא מאליו לבד. צריך לבחור בזה וצריך לעמול על מנת להשיג את זה.

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ ועַד שֹׁואֵב מֵימֶיךָ" אומרת הפרשה. סמיכות הפרשה לראש השנה חוזר על עצמו מידי שנה והוא אינו מקרי. בשניהם כל העם ניצבים בפני ה' ובשניהם צפוי להתרחש חיבור מחודש וחיזוק הקשר. דרשות רבות נאמרו על הדימוי "חוטב עצים ושואב מים". אחד היפים שבהם (לדעתי) מדבר על כך שהמילה "עץ" באה מאותו שורש כמו המילה "עצה", ולכן בעצם אנחנו מבקשים מהקב"ה שישלח לנו את המורים והחברים הנכונים שיתנו לנו עצות טובות וחיזוקים בדרך כיצד להתקרב אליו. כמו כן אנו מבקשים "לשתות" מהתורה, שהומשלה למים, כמה שיותר ולהכניס אותה לחיינו בכל צורה ואופן.

לסיום - טיפ נוסף וחשוב לקראת השבוע האחרון של השנה. הגמרא במסכת ברכות מספרת על תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר רגעים לפני פטירתו נפרדו מרבם היקר וביקשו ממנו ברכה. הרב אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (כלומר שתפחדו מהתגובה של הקב"ה כמו שאתם מפחדים מהתגובות/מילים/מעשים של בני אדם). התלמידים שאלו בתמיהה: "זה הכול?" והוא השיב: "הלוואי שתהיו כן. תדעו שבשעה שאדם עובר עבירה הוא אומר שלא יראני אדם ואינו שם אל ליבו שהקב"ה בכבודו ובעצמו רואה אותו".

חז"ל אמרו לנו במקום אחר: "דע מה למעלה ממך. עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים! אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". המשפט הקריטי של כולנו בפתח ואנחנו רוצים לזכות בחיים ארוכים, טובים ומלאים. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים צרור של סנגורים ממולחים ואמינים, שייצגו אותנו שם למעלה כשספר החיים יפתח וידונו בעניינינו. מי הם אותם סנגורים מבוקשים? – לימוד התורה, עשיית המצוות, הרצון הטוב, הלב הטהור, המחשבות החיוביות, נתינת הצדקה והעזרה הפרקטית לזולת. בכוחם של אלה לעשות את ההבדל ולהכריע את הכף לטובתנו. עוד לא מאוחר. כל יום יקר ובכל רגע ורגע ניתן לצבור עוד נקודות של זכות.

 

אין זמן טוב יותר מעכשיו להתכוונן לעבר העתיד הנפלא שאנחנו מייחלים לעצמינו מעברו השני של ראש השנה. אסור לנו להפסיק להאמין שמגיע ושיהיה לנו טוב. זה לא בשמיים ולא מעבר לים, זה כאן - בפינו (בדיבורים טובים ומרוממים) ובלבבנו (בהחלטות לתיקון ושינוי) לעשותם. אבא, השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.

שבת שלום, ניר אביעד J


משימה לשבת

1.      האם ישנם דברים בחיי שאני מרגיש ביחס אליהם ש"אכלתי אותה" ולצערי הם חלק מהמציאות שלי? אם כן – זו הזדמנות נהדרת לפני השנה החדשה "לעשות עימם שולם", ולנסות להתבונן מדוע הם נשלחו אליי וכיצד אני יכול לגדול מהם ואף למצוא בהם נקודות של טוב.

2.      באיזה מקומות אני מתנהג כמו ילד קטן, שחושב בעיקר רק על הנוחות האישית שלו ורואה בעיקר את הצרכים האישיים שלו?



סיפור לשבת – מתוך הספר "עין רואה" של עודד מזרחי

הרב יהודה יוספי מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבית הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי בית הכנסת הגדול בבני ברק.

אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, אחד מחבריו שאינם שומרי מצוות, שיגיע לשיעור. הוא הבטיח שמדובר בשיעור רציני ומעמיק, ולא באיזו הטפה דתית עיוורת. בסופו של דבר התרצה אייל והסכים להגיע.

תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא המספר כי פרעה לכד את משה לאחר שהרג את המצרי ורצה להוציאו להורג. אז נעשה למשה נס וכאשר הונפה החרב על צווארו הוא הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה. הרב יוספי סיים בהתלהבות עצומה את מסקנת המדרש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!".

אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: "האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הקשקוש הזה על חרב חדה?! האם זה מה שיש לדתיים למכור?!".

הוא יצא בעזות מופגנת, ואפילו הרב הבחין בכך. אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות.

השיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו. לאחר שנתיים הבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם הרב זוכר אותי?" הרב ניסה להיזכר.

"לא כל כך למען האמת...".

"אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים".

"אה, כן... מה עבר עליך מאז? איפה התגלגלת?".

ואז סיפר לו אייל שהוא נסע למזרח הרחוק ולאחר תקופת מה הגיע ליפן ונכנס לעסקים מפוקפקים עם המאפיה היפנית, היאקוזה.

בשלב מסוים הערים על ראשי היאקוזה והם חשפו את תרמיתו. מיד ערכו לו בית דין שדה ופסקו שיש להוציאו להורג בחרב סמוראים.

כמובן שלא ניתן לתאר במילים את החרדה שהייתה מנת חלקו ממתן פסק הדין ועד למועד ביצועו. ביום המיועד השכיבו את אייל על השולחן המיוחד להוצאה להורג. גופו היה כפות וראשו היה עקוד ומוכן לכריתה באבחת חרב אחת. לפתע נזכר בשיעור התורה שבו השתתף לפני שנתיים ובדבריו של הרב:

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!".

אייל, שעמד שניה אחת לפני מותו מחרב יפנית חדה, גלגל את עיניו למרום וזעק:

"ריבונו של עולם. בוא נראה אותך מוציא אותי מפה! נראה אם יש אמת בדברים שלך...".

היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב... אייל עצם את עיניו...

זהו זה, הגיע הסוף - - -

לפתע שמע קול נשי דק בוקע מפאתי החדר. הוא פקח את עיניו המבועתות והבחין באשה יפנית, שנכנסה לחדר והחלה לצעוק:

"מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הישראלי הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!".

לאחר כמה רגעים התברר שזו אשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו שחה, והיא הזכירה לו שלפני חמש שנים התרחשה רעידת אדמה גדולה בעירם, והישראלי הזה הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אייל הביט בה בזווית עינו, כשראשו עדיין עקוד ולא האמין למשמע אזניו.

ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם ולחלץ את נפשו בתמורה.

לאחר שניצל בדרך כה בלתי צפויה, ניסה אייל להבין איך הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, שהרי היא מדברת על הצלה שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו הוא נמצא במזרח הרחוק פחות משנתיים...

הוא סיפר על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה ישראלי אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כל הישראלים נראים אותו דבר...

הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: "איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה. לאחר המקרה החלטתי לחזור מיד לישראל, ולאחר שהגעתי, הדרך חזרה לשיעור השבועי שלך הייתה קצרה".

 

שבת שלום, ניר אביעד J

 

יום ראשון, 26 ביוני 2011

פרשת "לֶךְ-לְךָ" – לך אליך, אל עצמיך

בס"ד


בס"ד
פרשת "לֶךְ-לְךָ" - לך אליך, אל עצמיך
אברהם אבינו, היהודי הראשון, מתחיל להתגלות לנו במלוא גדולתו בפרשת לך לך. חלק ניכר מספר בראשית מוקדש לקורותיו, למרות שלמרבה הפלא בתורה אנו פוגשים אותו בגיל די מאוחר בחייו רבי התהפוכות. המדרשים על הפרשה, שמשלימים את התמונה, מספרים לנו שכבר בגיל שלוש החל מסעו הרוחני של אברהם. כילד צעיר לאב בעל חנות יצור וממכר לפסלי אלילים סקרנותו הובילה אותו להבחין באמת גדולה יותר ולהכרה בעובדה שיש לעולם בורא ושליט אחד. כאדם בודד הוא ניצב אל מול העולם כולו, נאבק בעבודת האלילים, שהייתה מושרשת בתקופתו, וקירב רבים לחיים של אמונה מונותיאיסטיות. האירוע הראשון בחיי אברהם המתואר בתורה התרחש כאשר הוא היה בן שבעים וחמש. בזמן הזה אברהם היה מסוגל כבר לסכם חיים שלמים של הישגים חשובים אך אז הגיע אירוע בעל משמעות אדירה שהאפיל על כל שקדם לו. מקל נדודים הונח בידיו והוא נצטווה לצאת לעבר יעד נעלם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א'). ואכן אברהם, אשתו שרה ובני משפחה נוספים יצאו מחרן אל עבר ארץ ישראל.
ידוע כי "מעשה אבות סימן לבנים", כלומר אורחות חייו של אברהם מהווים שביל שבו כולנו צועדים ועתידים לצעוד. מה היה הסוד לכוחו העצום וכיצד נוכל אנחנו ללמוד מכך לקח לחיינו? התשובה נמצאת באותו ציווי בפסוק הראשון של פרשת השבוע עליו פרשנויות רבות ונפלאות. הקב"ה מופיע בפני אברהם אבינו ואומר: לֶךְ-לְךָ, כלומר לך אליך, אל עצמיך. הקב"ה מגלה לאברהם שכדי להפוך לאדם גדול במידות עליו "לחתוך את חבל הטבור" ולצאת למסע של צמיחה וגילוי עצמי - הרחק מכל שיגרה מוכרת וקרובה. בהיענותו של אברהם לדברי הבורא ובהליכתו אל ארץ ועתיד לא ברורים, חרף כל היגיון מוכר, הוא שתל את הזרע ל"נעשה ונשמע" שאפשר לבני ישראל במדבר לקבל את התורה הקדושה.
לא לשווא נקרא שמו "אברהם העברי", שכן זו היא התכונה שאפיינה אותו. למרות שכל העולם עמד מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני. סגולה זו נותרה קבועה בליבנו - צאצאיו. קשיות העורף היהודית הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, נותרנו דבוקים בה, יחידים מול רבים. לפי הקבלה, למשמעות הציווי עמקות נוספת: לך אל תוך העצמי הפנימי ביותר שלך, התרחק מהרצונות שלך, מן הרגשות שלך, מן האינטלקט שלך וע"י ויתור על ה"אני" וה"אגו" תוכל להפנים את האמת שאני, הקב"ה, אגלה לך. רק כשאדם מניח לרגע את המחשבות שלו ביחס לעצמו ולסביבתו הוא יכול להבחין במציאות של בורא שמחייה בכל רגע את העולם.
נקודת מבט נוספת לציווי רואה בו קריאה תמידית להתקדם ולהשתפר. אין להסתפק במה שכבר עשינו ולהיכן שהגענו. הדבר הראשון שנדרש מיהודי הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. להיות יהודי פירושו לא לדרוך במקום ותמיד לנוע מן המקום שבו אתה נמצא למקום שבו אתה יכול להיות, וממה שאתה חושב על עצמך אל מימד עמוק יותר של מה שהנך באמת. להיות יהודי זה להיות עסוק בחיפוש תמידי לשיפור עצמי ולשיפור העולם.
הקב"ה מצווה על אברהם ללכת ולעזוב את העבר מאחוריו. הקריאה הראשונה היא לעזוב את ארצך. הפרשנים לימדו אותנו ש"ארצך" מרמז על ארציות, כלומר על חומריות. על מנת להתקדם ולממש את תפקידנו בעולם ולהתחבר אל נקודת האמת שקיימת בתוך כל אחד מאיתנו, הלא היא הנשמה, יש לזנוח את החשיבה שחומריות ועושר הם אלה שיביאו לנו שמחה ואושר. אברהם עזב בית עשיר ומלא בכל טוב חומרי והלך אל הלא נודע. נראה כי בימינו התפיסה הקלוקלת שכסף מביא לשמחה מחלחלת לכל מקום ואנחנו שבויים בקונספציה שאם לא נשיג את הוולבו, הווילה, חופשת הסקי השנתית ושלל המותגים המופיעים בפרסומות, לא נהיה מאושרים. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", ו"יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". שלמה המלך הוסיף וכתב בספר קהלת: "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מאושר כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. מי שרוצה 1000 (לא משנה ממה) ויש לו רק 200 ירגיש אומלל, בעוד מי שרוצה 10 ומשיג 20 ירגיש אושר וסיפוק עילאיים. חשוב לציין כי להבדיל מהגישה של תורות המזרח שמדברת על צמצום הרצונות למינימום, היהדות היא "תורת חיים" וככזו היא בעד חיים גשמיים וחומריים טובים, נוחים וראויים. אולם להבדיל מהגישה המערבית, היא שמה את הדברים בפרופורציה הראויה ומלמדת שתפקיד החומר לשמש כלי שמשרת ומאפשר את עולם הרוח. לא בכדי ישראל ממוקמת גיאוגרפית בין המזרח והמערב, ובגישתה, היהדות מורה על איזון נכון ובריא בין שני הכוחות הסותרים. תחושת השמחה, אם כך, אינה תלויה בגורמים חיצוניים אלא במצבו הפנימי של האדם ואושר לא תלוי בכסף, אלא בהגשמת היעוד האישי, בתחושות של אהבה וחום ובעשיית טוב לזולת. אברהם היה האדם הראשון בעולם שהבין זאת ושהיה מוכן להקריב את הנוחות החומרית והחברתית שבעולמו הישן וללכת לכיוון מימוש ייעודו בעולם, ועל כן זכה להיות היהודי הראשון. כמו שאברהם מורה לכולנו את הדרך, כך בתור עם אנחנו מחויבים להראות לשאר העמים את הדרך הנכונה ומכאן הביטוי "עם סגולה". ככאלה, יש לנו עודף מחויבויות ולא עודף זכויות, כפי שרבים בטעות חושבים.
בדרך הטבע, אנו נשאבים אל דפוסים חברתיים, שיגרה של לחץ חברתי, ציפיות מהסובבים אותנו והרגלים ישנים שהוטבעו בתוכנו מילדות. המהלך שעשה אברהם אבינו אמור להביא כל אחד לשאול את עצמו את השאלה הבאה: "מהיכן מגיעה 'השקפת העולם' שלי?" האם זו השקפה שאימצתי לעצמי תוך כדי בדיקה ומחקר, או שמא זו גישה שהושתלה בתוכי עקב נסיבות חיי וללא בחירה אישית? האם לעובדה שנולדתי דווקא כיהודי יש בכלל משמעות עבורי? מוטב לכל "חילוני" שנולד להורים ולחברה חילונית, כמו גם לכל "דתי" שנולד להורים וחברה דתית לשאול עצמו האם זה באמת מסלול החיים הנכון ביותר עבורו? אסור לחיות בתוך זרם מסוים רק משום שככה התרגלנו. רבים ממי שנולדו למסגרת אמונית חמה ותומכת מעידים שהם מעולם לא עצרו ושאלו את עצמם את השאלות החשובות באמת, כך שעבודת השם שלהם הייתה ברבדים שטחיים בלבד. לעניות דעתי, דווקא אי שאילת שאלות זה השורש לתופעת הדתיים-לשעבר (דתל"שים) ולא תכונת הספקנות, כפי שיש מי שחושב. מוטב לכל אדם לעשות ברור אמיתי, כן ואמיץ עם הזהות שלו ומכאן הבחירה בדרך תהיה חזקה הרבה יותר.
בדיוק לשם כך מצווה הקב"ה את אברהם: "לך לך (אל עצמך) מארצך וממולדתך ומבית אביך". ובמילים שלנו - אל תקבל (או תדחה) באופן אוטומטי את ערכיה של החברה, מבלי לבחון באופן יסודי את ערכם ומהותם. יש שמשתיקים את הקול של הנשמה באומרם: "אין לי זמן", "אני טרוד מידי בענייני פרנסה/בריאות/משפחה" או "אני כבר מבוגר מדי", אבל זו טעות מרה ו"טריק" של היצר הרע שינסה לספר לנו כל סיפור אפשרי כדי למנוע מאיתנו להתחיל במלאכת בירור האמת.
יחד עם ההשפעות החיצוניות, לאדם יש נקודה פנימית וחופשית מכל מה שמגדיר וכובל אותו. זהו הניצוץ האלוקי המהווה את גרעין נשמתו. אברהם היה הראשון שהסכים להקריב את כל עולמו והרגליו על מנת לגלות את אותו ניצוץ. רוב בני האדם לא עוצרים להתבונן בחייהם ולא שואלים שאלות. קורה לא אחת לאנשים שהם מוצאים עצמם בנסיבות חיים מורכבות ותוהים בינם ובין עצמם "איך הגעתי לכאן"? או "איפה טעיתי בדרך?" כל אלה הם תולדות של חוסר תשומת לב למעשים, להרגלים, לדפוסי חשיבה ולעולם הרגשי שלנו. על תופעה זו אמר ירמיהו הנביא "אין איש נחם על רעתו לאמור במרוצתם כסוס שוטף במלחמה". בני האדם שאינם עמלים על מודעות והתבוננות פנימית משולים לסוס הרץ בשעטה בשדה הקרב מבלי להבחין בין ימינו ושמאלו.
אברהם אבינו היה הראשון שהבין שתפקידנו פה בעולם הוא לעבוד ולתקן את מידותינו ודרכינו. מי שחושב שהוא בא לכאן כדי לנוח וליהנות ממנעמי העולם פשוט משלה את עצמו. לראייה, כל מי שכביכול לא עמל על תיקון ושיפור עצמי בסופו של דבר סובל יותר מכולם משום שהוא נשאר עם התאוות, הכעסים, הקנאה והתחרותיות שמאמללים בראש ובראשונה את מי שחווה אותם. אדם שמח באמת זה אדם שיודע שכל מה שקורה לו פה בעולם זה ניסיון בלבד ושבמילא הכול לטובה. את אברהם רצו לזרוק לכבשן האש בגלל הרעיונות "המהפכניים" שלו, אבל הוא דבק בשמחה ובאמונה. אדם נבון יודע שאם קרה לו מקרה רע/העליבו אותו/פגעו בו/וכו' זה הכול ניסיון ועליו להישאר שמח. אסור לנו ליפול לעצבות, ללשון הרע ולכעס. זאת, בראייתי, תמצית ומהות היהדות, כפי שמלמד אותנו האבא של כולנו - אברהם אבינו.
בנוסף, אברהם היה האדם הראשון שיוצא מהתפיסה הפרטית לתפיסה הכללית, מדאגה לעצמו ולמשפחתו הקרובה לדאגה לכלל הציבור. גם לפניו היו צדיקים ואנשי מידות (כדוגמת חנוך ונח), אולם הם מעולם לא ניסו להרחיב את מעגל השפעתם ולהטיב לציבור הרחב. אברהם, יחד עם אשתו שרה, היו עסוקים ללא הרף בגיור אנשים נוספים ובפעולות חסד שונות ומגוונות בחברה בה חיו. בזכות התכונה הזו, אברהם זכה לתוספת ושינוי שמו ע"י הקב"ה מאברם לאברהם ולכינוי "אבינו" כאב האומה.
מעבר לכל זאת, בפרשה הנוכחית אנחנו מתוודעים לראשונה גם אל לוט, בן אחיו של אברהם. לוט, שהיה בן טיפוחיו עוד בימי חרן העליזים, בחר לבגוד במורשת דודו והלך לגור בסדום, שהתפרסמה באותם הימים כמקום השפל והנמוך ביותר בעולם (לא רק גיאוגרפית...). מסיפורי המקרא עולה ומתחדדת דמותו של אברהם כאדם סבלני, ותרן ונטול גינוני כבוד וגאווה. חרף העובדה שלוט הצטרף ואף הנהיג את עיר החוטאים הגדולים, אשר בעבורם גזל, רצח וניאוף היו עניינים של יום יום (לא בכדי הביטוי "מעשה סדום" מזוהה עימם), וחרף העובדה שהוא פעם אחר פעם בגד באברהם וגילה כפיות טובה נוראית (כשאברהם הציל אותו מהמלכים ששבו אותו ולאחר מכן מסדום הנחרבת), אברהם המשיך והאמין בלוט וראה בו את הטוב שגנוז עמוק עמוק בתוכו. כשקוראים את הסיפורים לא ניתן להימנע מלשאול את עצמינו: "מהיכן אברהם שאב את הכוח למחול ללוט, לסכן את חייו פעם אחר פעם כדי להציל אותו ותמיד להאיר לו פנים?". התשובה, כאמור, נעוצה בתכונתו של אברהם לראות בכל אדם את הטוב שיש בו. בהמשך לעיסוק בשבוע שעבר בנח, אברהם מתגלה כאיש חסד אמיתי. חסד זה לא רק נתינת צדקה ועזרה פיזית/כלכלית לחלשים, אלא בראש ובראשונה לשפוט לכף זכות כל אדם ובכך לרומם אותו. פרוש ההנחיה שקיבלנו בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" הוא לראות את האדם שמולנו כמכלול. כמכלול לכל אדם יש גם תכונות טובות וגם רעות ולכן בבואנו להתייחס למעשה שלילי שהוא עושה עלינו תמיד לראות ולזכור גם את הטוב שיש בו, ומתוקף כך "פסק הדין" שלנו תמיד יהיה מרוכך ומפויס הרבה יותר. נראה כי אברהם אבינו השכיל להבין זאת יותר מכולם, ולראייה בזכות העובדה שלא ויתר על לוט ובזכות העובדה שזיהה בו ניצוץ חיובי, בסופו של דבר דווקא מאותו אדם כפוי טובה ומושחת מוסרית יצא העם המואבי, שממנו יצאה רות המואבייה (אם סבו של דוד המלך) ובסופו של דבר גם ייצא משיח בן דוד.
כל מי שמתעמק בפרשה יכול בקלות לשמוע את הקול הקורא לכל אחד ואחת מאתנו: לך לך או לכי לך אל עצמך.
נא להדק חגורות, להתאזר בעוז, בכנות ובהמון סבלנות ולצאת אל מסע של גילוי הניצוץ האלוקי (הנשמה) שטמון עמוק בתוך כל אחד ואחת מאתנו. בהצלחה!!!
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר