‏הצגת רשומות עם תוויות חרדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חרדים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 ביולי 2012

פרשת "מטות" – החרדים צריכים להתגייס לצבא?

בס"ד

"העומדים על משמר ארצנו" (צילום: תמונה יהודית)

סיפורי התורה, כדרכם, לא מפסיקים להיות אקטואליים ורלוונטיים גם למציאות חיינו העכשווית והם שולחים לנו מידי שבוע מסרים נפלאים שיכולים ללמד אותנו רבות גם כאן ועכשיו. בסוף הפרשה הנוכחית, "פרשת מטות", בני שבטי גד וראובן, שלהם היה צאן רב, פנו אל משה וביקשו לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום שהיה עתיר במרעה. משה ראה בבקשתם זו התחמקות מהצורך להיכנס אל ארץ ישראל המערבית – דבר שחייב עימות צבאי עם העמים הקדומים שישבו פה קודם, ועל כן תגובתו הייתה חריפה ונחרצת באומרו שלא ייתכן שבעוד האחים שלהם, שאר בני ישראל, ילחמו בקרב, הם ישבו בצד, ידאגו לאינטרסים האישים שלהם ובכך אף יגרמו לדמורליזציה כללית ("הַאַחֵיכֶם יָבֹואוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?").
בתגובה נציגי השבטים הבהירו למשה כי חלילה אין זו הייתה כוונתם, אלא, אדרבא, הם מתחייבים לעבור כחלוצים לפני מחנה ישראל במסע הכיבוש של הארץ ולסייע לכולם, עד שלבסוף משה התרשם מכנות דבריהם ומנכונותם להילחם עם אחיהם.

בעוד בני גד וראובן ביקשו "פטור מגיוס" על פניו מטעמים חומריים גרידא, הפטור שניתן היום לבני הישיבות החרדים הוא על רקע וצרכים שונים לחלוטין, ובכל זאת לא ניתן שלא לנסות ללמוד מהמאורע ההוא לימינו אנו. בראש ובראשונה, לעניות דעתי, עלינו להצר על דו-השיח של חרשים, חוסר ההבנה הבסיסית של כל צד לעולמו וצרכיו של הצד השני ולהתלהמות המיותרת שאנו עדים להן כיום בדיון הציבורי סביב סוגיה מורכבת זו. בעוד הפרשה מתארת שהדיאלוג בין הצדדים התנהל בסבלנות ובדרכי נועם, כיום בתחושתי האישית אין לא סבלנות ולא נועם, וכמעט שלא דנים כלל במהות האמיתית של הדברים. אנו נמצאים בימי 'בין המייצרים' בהם אנו מחויבים להיזכר בתוצאות הטראגיות של סבב הפרוד ושנאת החינם הקודמים, שהביאו לחורבן הבית, ולהתעורר מהר להבנה שאם לא נשכיל לכבד אחד את השני ולמצוא גשרים בין הלבבות, חלילה נשמוט שוב במו ידינו את הקרקע עליה כולנו יושבים. 

במה מתבטאים חוסר ההבנה והכבוד ההדדיים? מהצד האחד, רוב הציבור החילוני כלל לא מכיר בחשיבות העצומה של לימוד תורה, ומשום כך מקטלג את החרדים בביטוים מעליבים כדוגמת "פרזיטים" ו"ואוכלי חינם", ואילו, מהצד השני, רוב הציבור החרדי לא מפנים שלצד זכותו לשמור על צביון חייו העצמאי, עליו להיות שותף מלא למלאכת בניית המדינה ושמירתה בכוח הנשק מיד האויבים הרבים שצרים עלינו לכלותינו. כל צד מתכנס בדעותיו ובעלבונו מבלי להיות פתוח ולהבין באמת את הדעות הנוספות. עם היד על הלב – לכמה חילונים יצא לשבת לשיחה כנה עם חרדי ולשמוע ממקור ראשון על חייו ודעותיו האמתיים, או שמא כל ידיעותיו מבוססות רק על המוצג לו בסלקטיביות רבה ע"י התקשורת "הנאורה", וכמה חרדים מצדם יזמו שיחה עם מי שחושב, מתנהג ומתלבש שונה מהם?

עם ישראל הוא כמו גוף אחד – כמו שיש רגליים שהולכות, אוזניים ששומעות וכליות שמסננות רעלים, כך גם יש את מי שמקיים את הבסיס החומרי של המדינה ע"י סלילת כבישים ובניית מגדלי משרדים, ויש מי שמקיים את הבסיס הרוחני ע"י לימוד תורה. אי אפשר אחד בלי השני! הדיאלוג של רוב החילונים עם העולם החרדי כה קשה משום שהם כלל לא מכירים בחשיבות של לימוד תורה והשפעתה האקוטית על שלומו, טובתו ורווחתו של כלל עם ישראל. תלמידי הישיבות, למרות שהם יודעים שלימוד תורה מבוקר עד לילה לא יקנה להם שום תועלת חומרית, מקריבים את מיטב שנותיהם מתוך אמונה כנה ומתוקה להפליא שעל ידי כך הם מגנים ושומרים על כל העם! מי שקורא להם "משתמטים" מפגין חוסר הבנה מוחלט, וגרוע מזה – הוא מבטא בוז לערכים כה מרכזיים בעולמה של היהדות. במאמר היום בהחלט אנסה לטעון שעל החרדים כן לשרת בצבא (או במסגרת אזרחית חלופית כלשהיא), אבל בכל מקרה אי אפשר לשכוח או להתעלם מתרומתם האדירה לעם ישראל ולביטחונו בעצם לימוד התורה, כפי שהם כבר עושים בפועל.
ומהצד השני, לי חסר בשיח החרדי את הכרת הטוב למדינת ישראל, שמאפשרת להם להשקיע את זמנם ומרצם ללימוד תורה, ע"י ההגנה הפיזית על שלומם ותשלום קצבאות כאלה ואחרות אשר מאפשרות להם חיים חומריים בסיסיים. זה לא מובן מאליו שמאפשרים להם את כל זה ו"תודה" זה המעט שניתן לצפות לקבל בחזרה. לצערי, במקום זאת ניתן לשמוע לא מעט זלזול והתנשאות מצד עסקנים חרדים מסוימים כלפי מי שלא מאמין בשיטתם והולך בדרכם, דבר המגביר את מפלס השנאה ההדדית.

בתור אדם דתי גם לי קשה וכואב לראות את החילון הגדול ולקבל תופעות שונות ושליליות שעמנו הקדוש אימץ מאומות העולם שמסביב, ובכל זאת, ומעל הכל, אני מאמין שהקב"ה נתן לנו את המדינה כחלק חשוב מתהליך הגאולה הארוך והכולל, ושהתיקון יכול לבוא רק מתוך שיתוף ואחדות, ולכן השרות בצבא וחיזוק חוסנה הכלכלי והלאומי של המדינה הוא לא פחות ממלאכת קודש ורצונו הברור של ה'!
יתר על כן, להבנתי, התורה עצמה מחייבת אותנו לשרת בצבא, כפי שמלמדות אותנו המצוות הבאות:
א.      "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" – מהציוויים של "לא תעמוד על דם רעיך" ו"אהבת לרעך כמוך" אנו למדים כי אנו חייבים לעשות הכל, לרבות השקעת כל ממוננו וכוחותינו, בשביל להציל אפילו אדם אחד בודד שנמצא בסכנת חיים (מבחינת "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"). קל וחומר כאשר יש סכנה ליהודים רבים, או אפילו יותר מכך – סכנה לעם ישראל כולו. לא להיות שותף אקטיבי למאמץ על הגנת העם היהודי, בעיני, זה ממש היפך כוונת הבורא.
ב.      "בואו ורשו את הארץ" – ירושת וישוב הארץ פרושן הקמת ריבונות של העם היהודי בארץ ישראל, כפי שכתב הרמב"ן: "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות". במציאות חיינו הנוכחית ברור לחלוטין שללא צבא חזק ומאיים סיכויינו לשרוד כאן אפסיים. השואה הנוראית, בה נרמסו עד דק והושמדו חסידויות שלמות, צריכה ללמד אותנו יותר מכל עד כמה חשובה אותה הריבונות.

תלמוד תורה ועיסוק בעולם הרוחני, כפי שנכתב קודם לכן, הם בעלי חשיבות גדולה לטובת כל עם ישראל, וברור שבניין הרוח באדם ובעם חשוב לאין ערוך מהבניין החומרי והפיזי, ובכל זאת לא צריך להיות קשר בין חשיבות זו לבין החובה והצורך לעשות דברים חשובים פחות. כפי שאנחנו אוכלים, שותים וישנים, למרות שמדובר בעיסוקים "גשמיים", כך טוב וראוי שנדאג גם לצרכים הגשמיים של האומה.
"אם אין קמח – אין תורה, ואם אין תורה – אין קמח" נכתב בפרקי אבות, ולכן השאיפה לעסוק בקודש לא צריכה לעמוד בסתירה לצורך לפתח את עולם החומר, הכולל, בין היתר, לצערנו, גם את ההכרח להגן על עצמינו לא רק בעזרת כוח התפילה והלימוד כי אם גם בעזרת כוח הזרוע. ראייה לכך היא העובדה שלאורך כל התנ"ך (כולל בתקופות יהושוע בן-נון ודוד המלך) ממלכות ישראל החזיקו כוח צבאי. ייתכן שעילויים ויחידי סגולה אכן ראוי שימשיכו לעסוק כל זמנם בלימודי הקודש, אולם, לעניות דעתי, לא יקרה לשאר מתגייסים דבר (להיפך – תצמח מכך תועלת גדולה להם ולכולם) אם הם יקדישו מספר שנים מתוך ה-120 שניתנו להם גם למטרה זו.

התורה מחנכת אותנו לחשיבה ולדאגה לזולת, ולכן החרדים ככלל הם ציבור מאוד מסור שנתינה ועזרה הדדית עומדים תמיד כנגד עיניו (לראייה מאות מוסדות גמילות החסדים שקיימים במגזר זה). בנוסף, די אם נסתכל על הנתון ש-40% מכלל הקצינים כיום בצה"ל הינם חובשי כיפה סרוגה (למרות חלקם היחסי באוכלוסייה הקטן בהרבה) נבין שאם נחבר את מסירות הנפש של האדם המאמין והמוכנות לתת מעצמו לטובת עם ישראל אל ערכי אהבת המדינה והמולדת כולנו נרוויח כוח אדיר שיכול לחולל לא פחות ממהפכה במדינה.
על מנת לנסות למצוא את הגשר עלינו קודם לכן להבין את ההתנגדויות של הציבור החרדי להשתלבות בצבא ובכלכלה.
א.      חילוקי דעות אמוניים ביחס לתהליך הגאולה הרצוי – המתנגדים לקיומה של מדינה יהודית עצמאית, שמוקמת שלא בדרך של ביאת המשיח וגאולה, מסתמכים בעיקר על הגמרא המפורסמת על "שלושת השבועות" המפרשת את "שיר השירים" וגורסת, בקצרה, שאסור לדחוק את הקץ ולהקים מדינה וצבא לבדינו עד שהמשיח יבוא, יוציא אותנו מהגלות ויביאנו אל הארץ המובטחת. יחד עם זאת, מי שקשוב לעולם החרדי מגלה שלאט לאט בסקטורים מסוימים בתוך ציבור זה ההתנגדויות האידאולוגיות המסורתיות הולכות ונעלמות וקיימת הפנמה שקטה שהתהליך ההיסטורי האדיר שהתחולל עם ראשית הציונות ולאחריה עם הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות אחרי אלפים שנות גלות אינו מקרי או סתמי, ועל כן יש להתייחס אל התוצר (מדינת ישראל) בצורה פחות שלילית מבעבר.
הדוגמא שהיא אולי המפורסמת ביותר לתהליך הזה היא כמובן של הרב שלמה יששכר טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.
ב.      קושי לקיים את אורך החיים החרדי במסגרת השרות הנוכחית. כבוד הדדי מתחיל בקבלה שלאחר יש אמונות ואורחות חיים השונים משלי, ולכן דיאלוג אמיתי אפשרי רק אם מכבדים אותו ומאפשרים לו להיות מי ומה שהוא. משום כך, על המדינה לנסות ולהתאים את מסגרת השרות לצרכיהם המיוחדים ולאפשר להם, לדוגמא, שרות ביחידות לחרדים בלבד תוך כיבוד רצונם שלא יהיו נשים בתפקידים מנהלתיים סביבם, או לחלופין המרת השרות הצבאי בשרות אזרחי (מה עוד שהצבא נכון לעכשיו לא צריך עוד כוח אדם כה גדול), כדוגמת ב'יד שרה', 'זק"א', 'מד"א' וכו'. לעניות דעתי, הרבה יותר חשוב לשלבם בעשייה תוך גמישות ומציאת פתרונות יצירתיים מאשר לדבוק בדפוס המחשבה ש"אם הם לא עושים את הדברים בדרך שלנו מוטב שלא יעשו דבר".

התחושה שלי ושל רבים נוספים היא שאותם חילוקי דעות אינם כה גדולים כפי שזה נראה, ובוודאי שקטנים מבעבר, ולכן הסיכוי למציאת פתרון בהחלט אפשרי. הכל שאלה, כאמור, של מוכנות כל הצדדים להקשיב, לגלות רגישות ולהתגמש. ה"חרדים" הם ציבור מגוון מאוד, בטעות מתייחסים אליהם כאל מיקשה אחת, וכבר היום ניתן לראות שבמגזרים מסוימים בתוך ציבור זה יש נכונות גדולה יותר לשינוי. בפועל יותר ויותר חרדים מתגייסים בכל שנה לשרות צבאי ואזרחי ולאחר מכן משתלבים בעולם העבודה. ראייה לכך הם דבריה של ראש אכ"א, אשר מסרה לאחרונה בועדת החוץ והביטחון של הכנסת את הנתונים הבאים: בעוד בשנת 2007 התגייסו 287 חרדים, ב-2011 כבר התגייסו 1,400. מדובר על הכפלת שיעור הגיוס פי חמישה! שנתון ממוצע במגזר החרדי מקיף כ-8,500 איש, כך שב-2011 אחוז הגיוס כבר עומד על 16.5%. עדיין מדובר על מספרים יחסית נמוכים, אבל המגמה ברורה. אבל, ופה מגיע האבל הגדול – כל הפרסומים האחרונים והרעש התקשורתי רק עושים נזק למטרה משום שהם דוחקים את החרדים, שכן שוקלים להשתלב, אל הפינה וגורמים להם 'להשתבלל' ושוב להסגר מאימת ההתקפות. כל הסיסמאות של הפוליטיקאים האינטרסנטים וכל הכותרות של העיתונים מחפשי הסנסציות רק גורמים לנזק וחוטאים למטרה, שאותם גורמים כביכול כה רוצים לקדם.
מעבר לכך, יש לומר את האמת – הציבור החילוני ככלל (כמובן שיש יוצאי דופן) לא באמת מעוניין בשילוב מלא של החרדים בחברה. שהם ישרתו בצבא כן, אבל לשלבם במקומות העבודה? תודה, אבל לא. לראייה, יעידו חרדים רבים שכן שירתו בצבא ולמדו במוסדות אקדמאים טובים ונחשבים, ואשר נדחים שוב ושוב בראיונות עבודה על רקע שונותם. על כך נאמר "טול קורה מבין עיניך".

בנוסף, אם כבר מדברים על שרות צבאי ומוטיבציה לתרום למדינה ולכלל, אין ספק שגם הציבור החילוני צריך לעשות בדק בית עמוק לא רק לגבי אחוזי הגיוס שלו שהולכים ויורדים, אלא גם על הלך הרוח הנפוץ של "אין ברירה, אז נתגייס, אבל נעשה את המינימום שנדרש".
שמעתי השבוע ניצול שואה שהתקומם על הביטוי "עול שרות בצבא". לדבריו, עבורו ועבור חבריו לתרום למדינה ולהגן עליה מפני הזאבים שמקיפים אותנו לא היה עול כלל וכלל, נהפוך הוא – זו הייתה זכות גדולה! שווה לחשוב על כך לרגע.

לסיכום – תגובתו הנחרצת של משה רבינו לבקשת שבטי גד וראובן צריכה ללמד אותנו על החשיבות שרואה התורה בהתגייסות בכל הרבדים (כולל הצבאי) למאמץ המשותף. לפיכך, התשובה לשאלה האם על החרדים להתגייס לשרות צבאי או אזרחי, לעניות דעתי, היא כן, אבל. האבל הוא בתנאי שקודם לכן יכבדו הרבה יותר את עולמם ואת המאמצים שהם כבר עושים למען הכלל בעצם לימוד התורה במסירות נפש, ובתנאי שיתאימו את מסגרת השרות לאורחות חייהם הנוכחים מבלי לנסות "לשפץ" אותם בהתאם לאיך שנוח לצד השני.
שבת שלום, ניר אביעד

10 המאמרים הנצפים ביותר