‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תבוא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תבוא. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 29 באוגוסט 2015

פרשת "כי תבוא" - אל תהיה זקן!

בס"ד


בפרשה הנוכחית משה רבנו ממשיך ומורה לעם ישראל, רגע לפני הכניסה אל הארץ, על מצוות שונות הנוגעות לחייהם. בין המצוות משה מפסיק את רצף דיבורו ופונה אל קהל השומעים בבקשה והתראה שלעולם המצוות יהיו עבורם כדברים חדשים שזה עתה ניתנו ושקיומם יעשה מתוך שמחה והתלהבות. בדבריו, משה מוכיח כי הוא מכיר היטב את נפש האדם ויודע שמטבענו אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר, גם אם זה הדבר הנפלא ביותר, ולאחר זמן מה להפסיק להעריך גם את מה שקודם לכן הרעיד את ליבינו. הרצון והצורך להתחדש, למצוא את נקודות העניין בכל פעם מחדש ולהתמלא בחיות, שמאפשרת את המשך העשייה, אמורים כמובן לאפיין את דרכו של היהודי בהתייחסותו אל קיום המצוות, אולם הם רלוונטיים לכל התחומים הנוספים בחיים. היום ננסה להבין כיצד התכונות הטבעיות של "שחיקה" ו"הרדמות בשגרה" פוגשות אותנו בזוגיות, במקומות העבודה וכמובן בדרך הרוחנית.

מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם בכל אורחות חייו וזאת משום שהשגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק. כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך זעק הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).

למה כל כך הרבה אנשים הפנו עורף אל הדת במאה השנה האחרונות?

בדורות האחרונים אנשים כבר אינם מסוגלים ואינם מוכנים לקיים אורך חיים דתי בצורה טכנית כמו טייס אוטומטי. הסיבה שכל כך הרבה יהודים עזבו במאה השנים האחרונות את הדת היא משום שאנחנו כבר לא מסכימים לקיים את המצוות מתוך כפייה ובלי הבנה למה זה טוב והאם זה נכון. הרב קוק כתב כבר לפני 90 שנה (בתקופה שבה רוב העם עדיין שמר את מצוות התורה באדיקות) כי הוא צופה גל של התפקרות כללית שנובע דווקא מתוך גדלות הנפש של האנשים. אנחנו היום דור הרבה יותר מתוחכם מהדור של הסבים והסבים של הסבים שלנו. אנחנו לא מסתפקים בתשובות פשטניות של "ככה זה" ו"אנחנו עושים כי אבא וסבא עושים". אנחנו דור שמחפש להבין באמת מהי דרך האמת. קשה לנו להאמין מבלי לשמוע ולראות הוכחות ואנחנו לא מסתפקים בפשט, אלא מחפשים גם את הסוד והנסתר. הרב קוק חזה מראש כל זאת והבין שאנחנו כעם עומדים לעבור מהלך מדהים של בחירה בדת ממקום הרבה יותר עמוק. דור המייסדים של המדינה וילדיהם בעטו ביהדות הגלותית בה קיום המצוות התאפיין ב"יובש" שנבע מהצורך לשמר בגולה את המסורת בכל מחיר ומהפחד מהתבוללות בתוך סביבה עוינת של גויים. לעומת זאת, כיום, כל מי שעיניו בראשו, יכול לראות את הצימאון האדיר של רבים למשמעות ואת הכיסופים לאמת מוחלטת בעולם סובייקטיבי, קשוח ומנוכר. הרב קוק כתב שדווקא מתוך הגדלות שהביאה לשאול שאלות ולבעוט בכל מה שהריח מ"מצוות אנשים מלומדה", דווקא מתוך הכוח הזה תהיה חזרה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר אל היהדות החכמה, החמה והאנושית. ואכן, תנועת התשובה בימינו היא עצומה. עשרות אלפים רבים בכל הארץ לא מסתפקים בהבל של עולם החומר המערבי, מקשים קושיות, שואלים שאלות ומנסים לברר האם יש ליהדות מה להציע להם והאם יש משמעות לעובדה שהם נולדו יהודים.

ככלל, כשמדברים על "חזרה בתשובה" לא מתכוונים רק אל התופעה החברתית לפיה אדם חילוני מתחיל לקיים מצוות. מדובר בברור עמוק ומשמעותי, שכל יהודי (דתי או חילוני) עם טיפת מידת יושר בתוכו חייב לבצע בכל יום מחדש (ובמיוחד בחודש אלול). כל אחד צריך לשאול עצמו בכל צעד ושעל האם הוא מתייחס יפה למשפחתו וחבריו מתוך הרצון לעשות להם טוב ולשמחם או שהוא פועל מתוך אינטרסים? האם הוא מתייחס לרכושו של זולתו באותו כבוד שהיה רוצה שיתייחסו אל רכושו שלו או שהוא חוטא בגזל ושקר? האם הוא רודף צדק ושלום או שרודף בצע וכבוד? האם הוא מוציא מפיו מילים חיוביות ומקדמות או שדבריו מלאים שקרים ורכילות? ועוד ועוד. כל אלה נדבך חשוב ביותר בתשובה. להיות יהודי פירושו של דבר להיות ערני כל הזמן להתנהגות שלנו ולברר האם היא עולה בקנה אחד עם ההנחיות הנפלאות שניתנו לנו בתורה. עשייה ללא כוונה וללא מודעות הומשלה ל"גוף ללא נשמה". גם עשייה שכזו עדיפה על פני הפניית עורף מוחלטת אל התורה, אולם ללא ספק היא חלקית, משעממת וממאיסה את עצמה על ההולך בדרך הזו.

 

אל תהיה זקן!!

רבי נחמן מברסלב התייחס ארוכות לתכונה האנושית "לקפוא על השמרים" ו"להתאבן", ולימד את תלמידיו ש"אסור להיות זקן" וכי "עלינו להתחדש בכל יום ואף בכל רגע מחדש". זיקנה שמקורה באריכות שנים כמובן שהיא מבורכת (זק"ן = זה קנה ניסיון), אולם זיקנה שגורמת לאדם לא להרגיש את ההתחדשות והחיות שיש בעולם, להיות שקוע אך ורק בטבע החיצוני של המציאות ולדבוק בתפיסה של "מה שהיה הוא שיהיה" ודאי שמסוכנת לנו, ולכן חובה עלינו להילחם בכל המקומות בהם אנו נרדמים ומתרגלים. הזקן אומר לעצמו: "אני כבר מכיר את העולם, אני כבר יודע מה אלה החיים, כבר שמעתי את הרעיונות האלה בעבר". הגישה הזו נועלת את האדם בתוך עולמו הצר ובעייתית שבעתיים למי שרוצה לפתח עולם פנימי עשיר ולהתקדם רוחנית.

אדם זקן שבוי בתוך המציאות שחוזרת על עצמה והוא מדמיין שזה מה שמגן עליו עד שעולמו נהיה צר כעולמה של הנמלה. כאן יש לחדד ולהבהיר כי זיקנה זה לא כמה זמן הגוף בילה בעולם הזה, אלא איך אנו תופסים את המציאות. מובן שניתן להיות זקנים מבפנים כבר בגיל 14, כמו גם רעננים ומלאי רצון להתחדש בגיל 80. מי שנופל לזיקנה, המציאות מעייפת אותו וכל שינוי מאיים עליו. אם מזיזים לו את נעלי הבית מהמקום הקבוע הוא מתחיל להתעצבן ואם משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון, כאשר מכאן הדרך קצרה להתייחס גם אל המצוות ועבודת השם כדבר טכני שיש להגבילו למסגרת מצומצמת ויבשה.

כשילדים מסתכלים בפעם הראשונה על משהו חדש הם מלאי התפעמות וכל דבר ממלא אותם חיות והתרגשות. איפה איבדנו את היכולת הזו בדרך? מדוע כל כך קשה לנו להתרגש מדברים קטנים? לעיתים אני מביט על הבן הקטן שלי ומתמלא השתהות מהדרך שבה הוא מסתכל על אפרסק, משחק עם חבר בקוביות או רץ יחף וטוב לבב על חוף הים. זה מדהים כמה אפשר להיות שמח מדברים פשוטים וכה טריוויאליים. האתגר שלנו בחיים האלה (ובמיוחד בחודש אלול בו אנו מתכוננים לשנה חדשה) הוא לבחור להיות שוב פעם כמו ילדים ולא לתפוס שום דבר כמובן מאליו.

בתור חוזר בתשובה (לפחות משתדל...) אני זוכר את הנחת התפילין הראשונה שלי, את תפילת השמונה עשרה הראשונה, את חודש תשרי הראשון. להכל היה טעם של רעננות ואופטימיות. כל "אמן" שנאמר הרגיש כמו טיסה אל הירח, כל עלייה לתורה הרגישה כמו עלייה לדוכן קבלת פרסי נובל וכל נענוע של ארבעת המינים הרגיש כמו זרם של חשמל נעים ומחמם. הרבה פעמים אני שואל את עצמי לאיפה זה הלך? לא שחלילה שאני לא מרגיש כיום כלום, אבל כוח ההרגל, כוחה של הזיקנה, תפסו גם אותי. תורת החסידות מדברת רבות על ה"אורות" האלה של ההתחלה ואומרת שהעבודה האמיתית היא להחזיק את אותה ההתלהבות והשמחה הראשוניים ולהביאם אל תוך השגרה והיום-יום (שגם בהם ללא ספק יש את הקסם והאיכות שלהם). התורה דורשת מאתנו בפרשה הנוכחית לשמור את אותו המתח הרוחני החיובי גם בזמנים הרגילים בהם אין מסביב "קרנבלים", חגים מעוררים או שמחות מיוחדות.

לצערנו עבור רבים (מידי) בית הכנסת נהפך למקום של מפגש חברתי ואת התפילות הם מעבירים בשיחות חולין ופטפוטים על ענייני היום. כך גם ריטואלים דתיים אחרים הופכים לחסרי תוכן רוחני ונחווים כמו כל פעולה יום-יומית באנאלית. החובה שלנו היא לא לתת לעצמנו להגיע לשם. המילה "חטא" באה מהמילה להחטיא, כלומר לפספס. מי שחווה כך את היהדות מפספס את האמת ואת נשמתו.

 

גם בזוגיות ניתן בקלות ליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מוכר ומובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחו השלילי של הרגל, שגרה וחוסר הערכה.

מעבר לכל אלה, אין כמעט אחד שלא הרגיש בשלב כזה או אחר בחייו את השגרה השוחקת במקום עבודתו. רבים הם האנשים, שהתחילו קריירה מסוימת בקול התלהבות ושמחה, ומצאו עצמם אחרי תקופה כזו או אחרת מתוסכלים ובעיקר משועממים. רבים עוד יותר עמלו קשה כדי להתקבל למקום עבודה מסוים והתרגשו מאוד ביומם הראשון במקום החדש, אולם עם חלוף הזמן סר חינו של המקום והתפקיד בעיניהם והם שוב נשארו ממורמרים ועצובים. בהקשר הזה נדמה לי שהתבגרות פרושה להבין, שככל הנראה, כל מקצוע וכל תפקיד בשלב מסוים יהפכו לשגרתיים, כך שהמרדף אחר עניין מתמיד הוא דמיוני ונידון מראש לכישלון ואכזבה. תפקידו של מקום העבודה הוא לפרנס אותנו (ואם אפשר תוך כדי עשיית טוב לסביבה - מה טוב) ותו לא. התפיסה המודרנית לפיה הקריירה היא שמגדירה מיהו האדם ושעלינו לשעבד זמנינו ומרצינו בצורה טוטאלית כדי ל"ממש את עצמינו" היא שגויה ומאמללת כה רבים. המימוש העצמי האמיתי הוא בחיי זוגיות בריאים, בחיי הורות פורים ומפרים ובתיקון ועידון המידות.

כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס התלהבות וחשק?      

הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמת הכללית!! על כך נאמר "איזהו העשיר? - השמח בחלקו". העשיר הוא לא מי שמחליף רכב חדש כל שנה וגם לא מי שפעמיים בעונה נוסע ליעד אקזוטי אחר בעולם. העשיר הוא מי שיודע להעריך את המתנות הקטנות שהקב"ה שולח לו ביום יום ובעשיות ובהתמודדויות הכי בנאליות, ודווקא בהן לראות את היופי והשפע שהוא זוכה לקבל. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים, כאשר הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". טוב לי בעבודה הזו כי השכר סביר והשעות סבירות, טוב לי עם האישה הזו כי היא יודעת להקשיב לי באמת (ומכינה אחלה קוסקוס), טוב לי עם הבעל הזה כי הוא אבא טוב לילדיי (ובבוקר תמיד מוריד את הזבל) וכו'. בשגרה שלנו יש כל כך הרבה שפע וברכה ועלינו מוטל לפקוח את העיניים, לראות ולהעריך אותם.

בזוגיות, לדוגמא, השגרה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בבית אפשר להוריד את המסכות שבדר"כ לובשים, כשיוצאים אל ההתמודדויות שבעולם החיצוני, ואפשר להתהלך בלי איפור, תרתי משמע. ליד בן זוג אוהב ותומך ניתן לבטא קשיים ולהיות חלשים מבלי לחשוש מפני נטישה או עזיבה. שיגרה בריאה בבית מאפשרת לנו לקבל את עצמינו ואת בן/בת זוגנו כפי שאנחנו באמת ומבלי החשש לבטא רצונות, רגשות, קשיים וציפיות. לעומת זאת, כשעדיין חסרה השגרה הקבועה בזוגיות, אנחנו לרוב חסרי ביטחון, מעמידים פנים ומנסים להציג "כרטיס ביקור" מרשים ככל שניתן, שלעיתים לא מבטא את פנימיותינו האמיתית. מי שפוקח את עיניו ובוחר להסתכל דווקא על הצדדים החיוביים, יגלה סיבות טובות למה השגרה שלו נפלאה. עלינו לזכור שאת מה שיש לנו אנחנו בדר"כ מעריכים הכי הרבה רק אחרי שהוא כבר איננו, ולכן זה הזמן לומר לסובבים אותנו, לקב"ה ולעולם תודה.


עשייה מתוך שמחה:

השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. להיות שמח זה משהו שאפשר להתאמן עליו והוא לא קשור לנסיבות חיים חיצוניות או לתכונה מולדת, כפי שאנחנו מתפתים לחשוב. כל צרותינו שורשן בעצבות, ומתוקף כך שאנו לא מתהלכים ומתנהלים בשמחה ולא נגשים למלא את התפקיד הייחודי שהקב"ה נתן לנו עם חיוך, או כפי שניסח זאת משה רבינו בפרשה שלנו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז).

הפתרון השגוי לעצבות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו'. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו, כפי שהם, ואותם להמתיק. כאשר, הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.

כל אחד מאתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את הגוף בשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר שמחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. כך לדוגמא, אם נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני? תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך, אם השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך? תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר ש"עושים לך את זה" ותדאג להכין/לקנות אוכל מסוג אחר, וכו' וכו'. החוכמה הגדולה היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות, וכך להצליח לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון ולעשות טוב.

 
שבת של שלום ושל התחדשות, ניר אביעד

משימה לשבת

באיזה תחום בחיי נהייתי עייף והתחלתי לפעול כ"אוטומט" (ביחס לדת ולמצוות/ בזוגיות/ במקום העבודה/ בהורות ' וכו')?
האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעורר בו את עצמי?
אם לבד אני לא יכול – עם מי אני יכול לשוחח מלב אל לב ולהתייעץ כדי להעיר שוב את עצמי לפעול בחיות ובשמחה באותם המקומות?


סיפור לשבתמתוך ספרו של חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם 2" (www.chaimwalder.co.il)

בהיותי כבת שבע, התחלתי לגמגם. אני חושבת שהייתה זו תערובת של סיבות: מצב לחוץ בבית, בעיות חברתיות בכיתה, וטראומה קטנה שעברתי. התוצאה: גמגום שהלך והחריף מיום ליום.

הוריי, שלא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם. בתחילה תהו: ''מה, כל כך קשה לך לדבר בלי לנשום באמצע?'' ואחר כך התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו זאת מרוע, אלא מפחד ומלחץ, שרק החריפו יותר ויותר את הגמגום שלי. הם שלחו אותי לרופאים מומחים, שלא ממש הצליחו לעזור לי, ורק הציעו להורים: ''תעזבו אותה במנוחה, אחרת הגמגום יחריף.'' אך הנזק כבר נעשה. ברגע שאני מתחילה לדבר - אני מתבלבלת, והתוצאה היא מחסום חמור בדיבור.

במהלך השנים, לימדתי את עצמי להימנע מחזרה על אותיות, כמו: ''ל...ל...ל...מה'', או ''ת...ת...תביא ל...ל...י את הט...ט...לפון.'' אני פשוט שותקת עד שמתארגנת לי המילה, ואז אני יורה אותה בשלמות. התוצאה היא, שאמנם איני נשמעת מצחיקה, אבל איני נשמעת בכלל. כלומר, מישהו שואל אותי לשמי, ואני שותקת. הוא חושב שלא שמעתי את שאלתו, שואל שנית, ואני שותקת. ופתאום, רגע לפני שהוא נעלב, אני אומרת: ''רבקה'' (שם בדוי).

והוא לא כל כך מבין מה קורה כאן. כעיקרון, סיגלתי לי סגנון דיבור המבוסס על המילה הראשונה. אני מארגנת לי משפט שלם, ואז יורה אותו. אם אני נתקעת, אני עוצרת שוב ומארגנת בתוך הראש את המילה הבאה. אני מציעה לכל המגמגמים את השיטה הזו, שאמנם אינה פותרת את הבעיה ומצריכה המון סבלנות מצד השומעים, שצריכים להמתין לתשובה, אך לפחות מונעת את המבוכה שבחזרה על אותיות, כפי שבדרך כלל מחקים את המגמגמים. כשהגעתי לתיכון, כבר חילקתי את האנשים לסבלניים, ולחסרי סבלנות. הבנתי ששיחה אתי זו משימה, ותמיד קטלגתי אנשים לפי מידת המוכנות שלהם לעמוד במשימה.

לצערי, רוב בני האדם לא עמדו בה. אפילו מורות. היו כאלה שניסו, לפחות בשביל הנימוס, לשמוע אותי עד הסוף, אך הידיים שלהן היו מאותתות לי: ''נו, נו, תסיימי כבר את המשפט.'' גם אלה שהיו יותר עדינות, לא ידעו שהפנים הדרוכות שלהן, כמו צועקות: ''נו... נו, אני מקשיבה, תדברי כבר.'' חבל שאני לא יכולה לתאר בכתב את הפנים של האנשים, כשהם מדברים עם מגמגם. הם מרכינים את הראש קדימה, מנענעים אותו.

''כן... כן... כן...'' בשלב מסוים מכווצים את השפתיים, ואף משמיעים את מילת המפתח ''אוף'', ובמילים אחרות: ''מתי המעצבנת הזאת תגמור את המשפט שלה, ולמה בכלל עשיתי את הטעות הזו שעברתי לידה?''. היו בני אדם נדירים, ואותם אני מקטלגת באדיקות, שהיו בסדר גמור. הקשיבו לי בסבלנות, בסימפטיה, לא הביטו בי בדריכות, לאותת שאין להם זמן ושאגמור. לא סימנו עם הידיים: ''קדימה, קדימה, תמהרי''. פשוט ישבו נינוחים לחלוטין, ולפחות העמידו פנים שהשיחה היא טבעית.

הם התייחסו למום שלי בהבנה, וחשתי נינוחות לשוחח איתם. במקרים האלו, הייתי מגמגמת פחות, מסיבות מובנות. סיימתי את לימודיי ופניתי לשוק העבודה. הלכתי לכיוון של פקידות. לשבת ליד מחשב, להקליד, לכתוב מכתבים - זה דבר שכל אחד יכול לעשות.

ואז גיליתי שאנשים פשוט נרתעים מלקבל אותי לעבודה. הייתי מתיישבת לראיון עבודה. הבוס או הבוסית היו שואלים לשמי. ומייד שואלים שוב, בסברם שלא שמעתי. וברגע שהם קלטו את הבעיה שלי, כבר הבחנתי בהפתעה המסתמנת על פניהם. לאחר מכן, על מצחם היו רשומות המילים: ''מה אני עושה עכשיו עם המגמגמת הזו, ולאיזו אינעימות הכנסתי את עצמי?!''.

ואחר כך: ''טוב, אשאל אותה כמה שאלות בשביל הנימוס, וכך אצא מזה...'' היו כאלו, שאף לא ניסו להיות מנומסים. הם פשוט שאלו שלוש שאלות, ואמרו: ''תודה, נבדוק ונענה לך תשובה.'' נו, טוב, אנשים עסוקים, הם לא יקדישו עוד חמש דקות כדי לטשטש את העובדה שלא קיבלו אותי, רק מפני שאני מגמגמת. שמעו שני משפטים, החליטו שהעבודה אינה מתאימה למגמגמת, אז למה לבזבז זמן? אחרי עשרות רבות של ראיונות, ניצבתי שוב בפני שוקת שבורה. אין עבודה ואין כמעט סיכוי לעבודה. מה אני עושה? הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות. שנה שלמה השקעתי את הכסף שחסכתי, ללמוד כמו שצריך את המקצוע.

ושוב חזרתי לראיונות ולדחיות. אם חשבתי שאקח תפקיד שאינו מצריך לענות על טלפונים ללקוחות, וכעת יקבלו אותי - התברר לי שאנשים פשוט לא רוצים להתמודד. בוסים רוצים לירות שאלה ולקבל תשובה. למה להם להקדיש עוד שלוש שניות לתשובה שלי? הגעתי בכל יום לשניים או שלושה ראיונות, וחזרתי שבורה ורצוצה. היו אלה ימים קשים מאד. איש מסביבי לא ראה את הכאב שמכרסם בתוכי, את הצער הגדול. חברותיי כבר היו נשואות ברובן והיו עסוקות בעבודה עד מעל לראשן. הן התרחקו ממני, ולי לא הייתה עבודה להשקיע בה את ראשי.

חשבתי לעצמי, שהבוסים האלה מפסידים את כל הרצון העז שיש לי להוכיח את עצמי. הרהרתי בעובדה שאני עובדת מוכשרת, צייתנית, לא מדברת יותר מדי, שזה גם יתרון, לדעתי - והם משליכים אותי כחפץ חסר ערך. הייתי מתפללת לקב''ה, מורידה דמעות וגם מבקשת בקשות: ''אלי, למה עזבתני?''. יום אחד, הצעתי את עצמי למפעל גדול, ונקבע לי ראיון. הגעתי למקום, ואחת המזכירות אמרה לי ששלושה אנשים יראיינו אותי, ביניהם בעל המפעל בכבודו ובעצמו.

פחד גדול נפל עליי. מדובר במפעל מפורסם, בעל מחזור עסקי גדול מאוד. היה זה מוזר בעיני, שבעל המפעל, איש עשיר ועסוק, מתפנה לראיין מועמדים לניהול חשבונות. נכנסתי לחדר. היו שם שלושה גברים, ובראשם בעל המפעל. רעדתי כולי והתיישבתי. הם שאלו לשמי. שקט... הימני כחכח בגרונו. ''את השם, גברת.'' שתקתי. ''סליחה?!'' ''רבקה,'' הצלחתי להגות את השם. ''היכן למדת?'' שתיקה. ''למדת בתיכון או בקורס פרטי?'' שתיקה. הם הביטו בי בחמלה, ורק אז עניתי:  ''בפרטי.'' שתקתי עוד קצת, ואז אמרתי: ''סיימתי תיכון ו...'' שתקתי שוב. ''ו... אחר כך... למדתי בקורס פרטי... הנהלת... חשבונות.'' שלושתם גחנו כדי לסייע לי לסיים את המשפט. כבר ראיתי את הזעה על מצחם, את המבוכה, ואת המשפט שרשום שם על המצח: ''בואו נסיים את הסיוט, וגם נפטר את מי שהביא את הדבר הזה אלינו.'' זה היה מעניין, לראות את שלושת האנשים חושבים אותו דבר מבלי להחליף אף מילה.

אני חייבת לציין, שהם היו לפחות בני אדם. הראיון היה ארוך מהמקובל. לפחות כלפי חוץ, הם הציגו ראיון הוגן, על אף שהפנים שלהם אמרו את התוצאה שלו. הם סיימו לשאול את השאלות, והימני אומר: ''אנו מודים לך מאד, ותקבלי תשובה בדואר.'' ''אני מודה לך מאד,'' אמר השמאלי. ואילו הבוס, במרכז, שעד אותו הרגע לא הוציא הגה, אומר: ''מחר בשעה שמונה, את מגיעה לעבוד כאן.

'' שלושה אנשים היו המומים. שני המנהלים שלצדו, ואני יותר מכולם. אינסטינקטיבית, הם הביטו בו בתימהון רב. הפנים שלהם אמרו: ''אתה השתגעת? מה הסיפור שלך בדיוק?'' והוא החזיר להם מבט, וכאילו ענה על מה שלא שאלו אותו. ''זו ההחלטה שלי,'' אמר בקצרה. ''מחר בשעה שמונה בבוקר את כאן. תסדרי את העניינים עם המזכירה הראשית.'' נעמדתי. היו לי דמעות בעיניים.

לא האמנתי שזה קורה לי. רציתי לומר לו תודה, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. הם שמו לב שאני מנסה להוציא איזו מילה, לכן השתתקו והתבוננו בי ארוכות, ואני, במקום שיצאו לי מילים, יצאו לי דמעות מהעיניים. הם התרככו, והשמאלי אמר: ''זה בסדר, לא נורא, את לא צריכה להתרגש.'' ראיתי שהבוס הראשי התרגש מאד, ובעיניים שלו עמדו דמעות. יצאתי החוצה בוכייה, והמזכירה הראשית אמרה: ''זה לא נורא, תדעי לך שהרבה ניסו ולא הצליחו.'' ובדיוק אז היא שומעת מהרמקול הפנימי: ''תסדרי את העניינים עם הבחורה.

היא מתחילה לעבוד פה מחר.'' היא הביטה בי בתימהון ואמרה: ''ככה? איזו הפתעה נעימה. מעולם לא קיבלו מישהי כל כך במהירות.'' היא הייתה נחמדה וסבלנית, רשמה את הפרטים, סיכמה אתי על המשכורת ועל תנאי עבודה, ולמחרת כבר התחלתי לעבוד שם. עבדתי בחריצות וביעילות. לא הייתי צריכה לענות לטלפונים, אך מדי פעם הייתי חייבת לדבר עם ספקים וסניפים שלא העבירו חומר.

כמו כן, הייתי צריכה לשבת עם רואה החשבון כדי להעביר לו חומרים. הם היו סבלניים אליי מאד, ואיכשהו הבנתי, שמישהו מלמעלה הורה להם לנהוג כך. אם כי, אני חייבת לציין, הם לא עשו זאת רק מן השפה ולחוץ, אלא מכל הלב. העבודה שינתה את חיי מקצה לקצה. הייתה לי סיבה לקום בבוקר ודברים לחשוב עליהם לפני שאני הולכת לישון. גם הכרתי חברות בעבודה.

היו שם המון עובדות, והיה לי סוג של הגנה שלא דיברו עליו, כי פעמים רבות התעניין הבוס, באמצעות המזכירה, אם אני מרוצה, וזה גרם לכולם להבין שיש לי גב חזק. את בעל המפעל כמעט לא ראיתי, אך חשתי כלפיו הכרת הטוב גדולה. ידעתי שהוא איש טוב, שנתן לי את הזדמנות חיי והציל אותי מחיים של בדידות ומכאוב. בכל חג הייתי שולחת לביתו עוגה ומתנה, ואשתו הייתה מתקשרת ואומרת שלא צריך, ואני הייתי מנצלת את ההזדמנות ושופכת עליה ועל בעלה את כל הברכות שבעולם. מובן שזה היה לוקח פי כמה זמן מהדרוש, אך כשמדובר בברכות, אנשים מוכנים לשמוע בסבלנות.

 בעצם, היא הייתה מוכנה לשמוע אותי בכל מקרה. חמש שנים עברו. התחתנתי בינתיים, ונולדו לי שני ילדים חמודים. בעלי - אם התעניינתם - אינו מגמגם, ואין לו שום בעיה. הוא פשוט מצא את הדרך להכיר אותי בלי מילים. מסתבר שהיה מה להכיר. אך הסיפור עדיין לא מסתיים. לפני כמה חדשים התקיימה חגיגת הבר-מצווה של אחד הבנים של בעל המפעל.

אני קיבלתי הזמנה לחגיגה וכמובן התחלתי להתרגש ולחשוב מה אני קונה מתנה לאדם שאני חייבת לו כל כך הרבה. ישבנו בעלי ואני והחלטנו לקנות משהו יקר עם חריטה, כמו כן החלטנו להגיע אליהן יום לפני בר המצווה כדי להודות להם ביחד ולספר להם עד כמה גדולה היתה השפעתם על חיינו. הגענו לשם בתיאום מראש כמה ימים לפני בר המצווה. הם ישבו בסלון ואירחו אותנו כמו שצריך.  

הגשנו להם את המתנה והודנו להם כמה שיכולנו. ואז העזתי לעשות מה שלא העזתי מעולם. שאלתי אותו ''אני מוכרחה להבין מדוע החלטת לקבל אותי אחרי שכל כך הרבה אנשים דחו אותי? הם הביטו זו בזה כאילו התייעצו במבטים האם לספר ואז הוא אומר לנו יש סיפור מאחורי זה. מסתבר שלפני כחמש שנים ומשהו, כשהילד שעומד לחגוג בר מצווה היה בן שמונה, הוא קם יום אחד בבוקר והחל לגמגם. אביו היה בחו''ל ואימו הזעיקה אותו. הוא הגיע לאחר כמה ימים וגילה לחרדתו שהילד שלו פשוט מתקשה להוציא מילה מהפה.

 בתחילה הם ניסו לדבר איתו שידבר נכון ושלא ינשום באמצע ושיחשוב לפני הדיבור, אך זה הלחיץ אותו עוד יותר. הגמגום שלו רק החמיר והפך לנוראי ביותר. הם פנו מיד לטובי המומחים והמומחיות שעבדו איתו בכל מיני שיטות והטיפול האינטנסיבי כמו גם הלחץ שהפעילו עליון הוריו נתן את אותותיו. הילד כמעט הפסיק לדבר וכשרצה להוציא מילה מהפה היו הוורידיים שלו מכחילים וכולו מתאדם מרוב מאמץ. הם בכו על מר גורלם ועל הצרה שנפלה עליהם פתאום וכבר החלו להתייאש.

''את יודעת איך זה'' אמר לי האב. ''כשילד שלך בבעיה כל העולם שלך שחור. אין לך שום סיפוק בשום דבר שאתה עושה. ''ואז הגיע הריאיון איתך. ישבת לפנינו ומיד לאחר המשפט השני שמתי איקס על השם שלך. ידעתי שאני לא הולך לקחת מנהלת חשבונות שלא מצליחה להוציא משפט אחד כמו שצריך, אפילו כעסתי מי בכלל הביא אותך לראיון הזה לבזבז לי את הזמן. כמובן שלא הסגרתי את המחשבה הזו. הקשבתי לך כאילו בנימוס וידעתי את הפרוצדורה. עוד עשרים דקות זה ייגמר.

אנו נאמר לך בנימוס שהתרשמנו מאד ושיש עוד כמה מועמדות לתפקיד ואנחנו נראה - ועוד כמה ימים יגיע אליך מכתב הביתה עם המון מחמאות ועם שורה תחתונה אחת ''בינתיים לא מצאנו תפקיד עבורך והצלחה בהמשך דרכך''. ''אך בעוד אני חושב על הדברים, נזכרתי בבן שלי שגם הוא מגמגם כמוך ונחרדתי. אמרתי לעצמי זה מה שיעשו לו בחיים? לבן שלי החכם והמיוחד. ככה לא יתנו לו הזדמנויות? משהו בי התעורר דווקא לתת לך את התפקיד. לא רק בשבילך. גם בשביל הבן שלי. ואולי בתת ההכרה זה נעשה בשביל להשקיט את הדאגה שלי.

''כדי שהמחשבה הזו לא תעבור, החלטתי לעשות את זה מיידית. אמרתי ''את באה מיד לעבודה'' ראיתי את התדהמה שלך ושל חברי, והם אמנם שאלו אותי מדוע החלטתי כך ושלא כמקובל בלי התייעצות איתם. ואני אמרתי שכך החלטתי וזהו. והעניין נחתך.'' ''חכי, וזה עוד כלום'' אומרת האישה. ''שלוש שבועות לאחר מכן הבן שלנו קם בבוקר ומדבר רגיל. אני חוזרת, ר ג י ל. אין זכר לגמגום. אנחנו לא אומרים לו כלום כדי לא להלחיץ אותו או להזכיר לו את הגמגום אך איך שהוא יוצא מהבית אנחנו צורחים מאושר. ואכן תופעת הגמגום לא חזרה לעצמה עד היום הזה ולנו אין שום ספק שהקב''ה שלח את הגמגום לבן שלנו במיוחד בשבילך כדי שבעלי יחווה את הצער והסבל ואת זו שתהני מכך''.

יצאנו משם בהתרגשות רבה. צמרמורת עוברת בי בכל פעם שאני חושבת על כך. בבר המצווה לא יכולתי להפסיק להסתכל על חתן בר המצווה. לא רק בגלל שהוא היה מקסים וזורח כולו, אלא מפני שחשבתי שלא כל פעם בן אדם זוכה לראות את הדרך בה קבע הקב''ה את גורלו. הבטתי עליו בשעה שאמר את הדרשה, רהוט, קולח, ללא הפרעה קטנה, ואז הייתי בטוחה שהחודשיים האלה בחייו בהם סבל מגמגום ניתנו לו - במיוחד בשבילי.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

פרשת "כי תבוא" – שתישאר צעיר לנצח

בס"ד



בפרשה הנוכחית משה רבנו ממשיך ומורה לעם ישראל, רגע לפני הכניסה אל הארץ, על מצוות שונות הנוגעות לחייהם. בין המצוות משה מפסיק את רצף דיבורו ופונה אל קהל השומעים בבקשה והתראה שלעולם המצוות יהיו עבורם כדברים חדשים שזה עתה ניתנו ושקיומם יעשה מתוך שמחה והתלהבות. בדבריו, משה מוכיח כי הוא מכיר היטב את נפש האדם ויודע שמטבענו אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר, גם אם זה הדבר הנפלא ביותר, ולאחר זמן מה להפסיק להעריך גם את מה שקודם לכן הרעיד את ליבינו. הרצון והצורך להתחדש, למצוא את נקודות העניין בכל פעם מחדש ולהתמלא בחיות, שמאפשרת את המשך העשייה, אמורים כמובן לאפיין את דרכו של היהודי בהתייחסותו אל קיום המצוות, אולם הם רלוונטיים לכל התחומים הנוספים בחיים. היום ננסה להבין כיצד התכונות הטבעיות של "שחיקה" ו"הרדמות בשגרה" פוגשות אותנו בזוגיות, במקומות העבודה וכמובן בדרך הרוחנית.
מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם בכל אורחות חייו וזאת משום שהשגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק. כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך זעק הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).
למה כל כך הרבה אנשים הפנו עורף אל הדת במאה השנה האחרונות?
בדורות האחרונים אנשים כבר אינם מסוגלים ואינם מוכנים לקיים אורך חיים דתי בצורה טכנית כמו טייס אוטומטי. הסיבה שכל כך הרבה יהודים עזבו במאה השנים האחרונות את הדת היא משום שאנחנו כבר לא מסכימים לקיים את המצוות מתוך כפייה ובלי הבנה למה זה טוב והאם זה נכון. הרב קוק כתב כבר לפני 90 שנה (בתקופה שבה רוב העם עדיין שמר את מצוות התורה באדיקות) כי הוא צופה גל של התפקרות כללית שנובע דווקא מתוך גדלות הנפש של האנשים. אנחנו היום דור הרבה יותר מתוחכם מהדור של הסבים והסבים של הסבים שלנו. אנחנו לא מסתפקים בתשובות פשטניות של "ככה זה" ו"אנחנו עושים כי אבא וסבא עושים". אנחנו דור שמחפש להבין באמת מהי דרך האמת. קשה לנו להאמין מבלי לשמוע ולראות הוכחות ואנחנו לא מסתפקים בפשט, אלא מחפשים גם את הסוד והנסתר. הרב קוק חזה מראש כל זאת והבין שאנחנו כעם עומדים לעבור מהלך מדהים של בחירה בדת ממקום הרבה יותר עמוק. דור המייסדים של המדינה וילדיהם בעטו ביהדות הגלותית בה קיום המצוות התאפיין ב"יובש" שנבע מהצורך לשמר בגולה את המסורת בכל מחיר ומהפחד מהתבוללות בתוך סביבה עוינת של גויים. לעומת זאת, כיום, כל מי שעיניו בראשו, יכול לראות את הצימאון האדיר של רבים למשמעות ואת הכיסופים לאמת מוחלטת בעולם סובייקטיבי, קשוח ומנוכר. הרב קוק כתב שדווקא מתוך הגדלות שהביאה לשאול שאלות ולבעוט בכל מה שהריח מ"מצוות אנשים מלומדה", דווקא מתוך הכוח הזה תהיה חזרה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר אל היהדות החכמה, החמה והאנושית. ואכן, תנועת התשובה בימינו היא עצומה. עשרות אלפים רבים בכל הארץ לא מסתפקים בהבל של עולם החומר המערבי, מקשים קושיות, שואלים שאלות ומנסים לברר האם יש ליהדות מה להציע להם והאם יש משמעות לעובדה שהם נולדו יהודים.
ככלל, כשמדברים על "חזרה בתשובה" לא מתכוונים רק אל התופעה החברתית לפיה אדם חילוני מתחיל לקיים מצוות. מדובר בברור עמוק ומשמעותי, שכל יהודי (דתי או חילוני) עם טיפת מידת יושר בתוכו חייב לבצע בכל יום מחדש (ובמיוחד בחודש אלול). כל אחד צריך לשאול עצמו בכל צעד ושעל האם הוא מתייחס יפה למשפחתו וחבריו מתוך הרצון לעשות להם טוב ולשמחם או שהוא פועל מתוך אינטרסים? האם הוא מתייחס לרכושו של זולתו באותו כבוד שהיה רוצה שיתייחסו אל רכושו שלו או שהוא חוטא בגזל ושקר? האם הוא רודף צדק ושלום או שרודף בצע וכבוד? האם הוא מוציא מפיו מילים חיוביות ומקדמות או שדבריו מלאים שקרים ורכילות? ועוד ועוד. כל אלה נדבך חשוב ביותר בתשובה. להיות יהודי פירושו של דבר להיות ערני כל הזמן להתנהגות שלנו ולברר האם היא עולה בקנה אחד עם ההנחיות הנפלאות שניתנו לנו בתורה. עשייה ללא כוונה וללא מודעות הומשלה ל"גוף ללא נשמה". גם עשייה שכזו עדיפה על פני הפניית עורף מוחלטת אל התורה, אולם ללא ספק היא חלקית, משעממת וממאיסה את עצמה על ההולך בדרך הזו.

אל תהיה זקן!!
רבי נחמן מברסלב התייחס ארוכות לתכונה האנושית "לקפוא על השמרים" ו"להתאבן", ולימד את תלמידיו ש"אסור להיות זקן" וכי "עלינו להתחדש בכל יום ואף בכל רגע מחדש". זיקנה שמקורה באריכות שנים כמובן שהיא מבורכת (זק"ן = זה קנה ניסיון), אולם זיקנה שגורמת לאדם לא להרגיש את ההתחדשות והחיות שיש בעולם, להיות שקוע אך ורק בטבע החיצוני של המציאות ולדבוק בתפיסה של "מה שהיה הוא שיהיה" ודאי שמסוכנת לנו, ולכן חובה עלינו להילחם בכל המקומות בהם אנו נרדמים ומתרגלים. הזקן אומר לעצמו: "אני כבר מכיר את העולם, אני כבר יודע מה אלה החיים, כבר שמעתי את הרעיונות האלה בעבר". הגישה הזו נועלת את האדם בתוך עולמו הצר ובעייתית שבעתיים למי שרוצה לפתח עולם פנימי עשיר ולהתקדם רוחנית.
אדם זקן שבוי בתוך המציאות שחוזרת על עצמה והוא מדמיין שזה מה שמגן עליו עד שעולמו נהיה צר כעולמה של הנמלה. כאן יש לחדד ולהבהיר כי זיקנה זה לא כמה זמן הגוף בילה בעולם הזה, אלא איך אנו תופסים את המציאות. מובן שניתן להיות זקנים מבפנים כבר בגיל 14, כמו גם רעננים ומלאי רצון להתחדש בגיל 80. מי שנופל לזיקנה, המציאות מעייפת אותו וכל שינוי מאיים עליו. אם מזיזים לו את נעלי הבית מהמקום הקבוע הוא מתחיל להתעצבן ואם משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון, כאשר מכאן הדרך קצרה להתייחס גם אל המצוות ועבודת השם כדבר טכני שיש להגבילו למסגרת מצומצמת ויבשה.
כשילדים מסתכלים בפעם הראשונה על משהו חדש הם מלאי התפעמות וכל דבר ממלא אותם חיות והתרגשות. איפה איבדנו את היכולת הזו בדרך? מדוע כל כך קשה לנו להתרגש מדברים קטנים? לעיתים אני מביט על הבן הקטן שלי ומתמלא השתהות מהדרך שבה הוא מסתכל על אפרסק, משחק עם חבר בקוביות או רץ יחף וטוב לבב על חוף הים. זה מדהים כמה אפשר להיות שמח מדברים פשוטים וכה טריוויאליים. האתגר שלנו בחיים האלה (ובמיוחד בחודש אלול בו אנו מתכוננים לשנה חדשה) הוא לבחור להיות שוב פעם כמו ילדים ולא לתפוס שום דבר כמובן מאליו.
בתור חוזר בתשובה (לפחות משתדל...) אני זוכר את הנחת התפילין הראשונה שלי, את תפילת השמונה עשרה הראשונה, את חודש תשרי הראשון. להכל היה טעם של רעננות ואופטימיות. כל "אמן" שנאמר הרגיש כמו טיסה אל הירח, כל עלייה לתורה הרגישה כמו עלייה לדוכן קבלת פרסי נובל וכל נענוע של ארבעת המינים הרגיש כמו זרם של חשמל נעים ומחמם. הרבה פעמים אני שואל את עצמי לאיפה זה הלך? לא שחלילה שאני לא מרגיש כיום כלום, אבל כוח ההרגל, כוחה של הזיקנה, תפסו גם אותי. תורת החסידות מדברת רבות על ה"אורות" האלה של ההתחלה ואומרת שהעבודה האמיתית היא להחזיק את אותה ההתלהבות והשמחה הראשוניים ולהביאם אל תוך השגרה והיום-יום (שגם בהם ללא ספק יש את הקסם והאיכות שלהם). התורה דורשת מאתנו בפרשה הנוכחית לשמור את אותו המתח הרוחני החיובי גם בזמנים הרגילים בהם אין מסביב "קרנבלים", חגים מעוררים או שמחות מיוחדות.
לצערנו עבור רבים (מידי) בית הכנסת נהפך למקום של מפגש חברתי ואת התפילות הם מעבירים בשיחות חולין ופטפוטים על ענייני היום. כך גם ריטואלים דתיים אחרים הופכים לחסרי תוכן רוחני ונחווים כמו כל פעולה יום-יומית באנאלית. החובה שלנו היא לא לתת לעצמנו להגיע לשם. המילה "חטא" באה מהמילה להחטיא, כלומר לפספס. מי שחווה כך את היהדות מפספס את האמת ואת נשמתו.

גם בזוגיות ניתן בקלות ליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מוכר ומובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחו השלילי של הרגל, שגרה וחוסר הערכה.
מעבר לכל אלה, אין כמעט אחד שלא הרגיש בשלב כזה או אחר בחייו את השגרה השוחקת במקום עבודתו. רבים הם האנשים, שהתחילו קריירה מסוימת בקול התלהבות ושמחה, ומצאו עצמם אחרי תקופה כזו או אחרת מתוסכלים ובעיקר משועממים. רבים עוד יותר עמלו קשה כדי להתקבל למקום עבודה מסוים והתרגשו מאוד ביומם הראשון במקום החדש, אולם עם חלוף הזמן סר חינו של המקום והתפקיד בעיניהם והם שוב נשארו ממורמרים ועצובים. בהקשר הזה נדמה לי שהתבגרות פרושה להבין, שככל הנראה, כל מקצוע וכל תפקיד בשלב מסוים יהפכו לשגרתיים, כך שהמרדף אחר עניין מתמיד הוא דמיוני ונידון מראש לכישלון ואכזבה. תפקידו של מקום העבודה הוא לפרנס אותנו (ואם אפשר תוך כדי עשיית טוב לסביבה – מה טוב) ותו לא. התפיסה המודרנית לפיה הקריירה היא שמגדירה מיהו האדם ושעלינו לשעבד זמנינו ומרצינו בצורה טוטאלית כדי ל"ממש את עצמינו" היא שגויה ומאמללת כה רבים. המימוש העצמי האמיתי הוא בחיי זוגיות בריאים, בחיי הורות פורים ומפרים ובתיקון ועידון המידות.
כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס התלהבות וחשק?          
הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמת הכללית!! על כך נאמר "איזהו העשיר? – השמח בחלקו". העשיר הוא לא מי שמחליף רכב חדש כל שנה וגם לא מי שפעמיים בעונה נוסע ליעד אקזוטי אחר בעולם. העשיר הוא מי שיודע להעריך את המתנות הקטנות שהקב"ה שולח לו ביום יום ובעשיות ובהתמודדויות הכי בנאליות, ודווקא בהן לראות את היופי והשפע שהוא זוכה לקבל. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים, כאשר הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". טוב לי בעבודה הזו כי השכר סביר והשעות סבירות, טוב לי עם האישה הזו כי היא יודעת להקשיב לי באמת (ומכינה אחלה קוסקוס), טוב לי עם הבעל הזה כי הוא אבא טוב לילדיי (ובבוקר תמיד מוריד את הזבל) וכו'. בשגרה שלנו יש כל כך הרבה שפע וברכה ועלינו מוטל לפקוח את העיניים, לראות ולהעריך אותם.
בזוגיות, לדוגמא, השגרה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בבית אפשר להוריד את המסכות שבדר"כ לובשים, כשיוצאים אל ההתמודדויות שבעולם החיצוני, ואפשר להתהלך בלי איפור, תרתי משמע. ליד בן זוג אוהב ותומך ניתן לבטא קשיים ולהיות חלשים מבלי לחשוש מפני נטישה או עזיבה. שיגרה בריאה בבית מאפשרת לנו לקבל את עצמינו ואת בן/בת זוגנו כפי שאנחנו באמת ומבלי החשש לבטא רצונות, רגשות, קשיים וציפיות. לעומת זאת, כשעדיין חסרה השגרה הקבועה בזוגיות, אנחנו לרוב חסרי ביטחון, מעמידים פנים ומנסים להציג "כרטיס ביקור" מרשים ככל שניתן, שלעיתים לא מבטא את פנימיותינו האמיתית. מי שפוקח את עיניו ובוחר להסתכל דווקא על הצדדים החיוביים, יגלה סיבות טובות למה השגרה שלו נפלאה. עלינו לזכור שאת מה שיש לנו אנחנו בדר"כ מעריכים הכי הרבה רק אחרי שהוא כבר איננו, ולכן זה הזמן לומר לסובבים אותנו, לקב"ה ולעולם תודה.

עשייה מתוך שמחה: השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. אחד הפתרונות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו'. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו, כפי שהם, ואותם להמתיק. כאשר, הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.

כל אחד מאתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את הגוף בשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר שמחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. כך לדוגמא, אם נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני? תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך, אם השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך? תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר ש"עושים לך את זה" ותדאג להכין/לקנות אוכל מסוג אחר, וכו' וכו'. החוכמה הגדולה היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות, וכך להצליח לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון ולעשות טוב.

שבת של שלום ושל התחדשות, ניר אביעד

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

פרשת "כי תבוא" – אל תהיה זקן!

בס"ד


בפרשה הנוכחית משה רבנו ממשיך ומורה לעם ישראל, רגע לפני הכניסה אל הארץ, על מצוות שונות הנוגעות לחיי העם. בין המצוות משה מפסיק את רצף דיבורו ופונה אל קהל השומעים בבקשה והתראה שלעולם המצוות יהיו עבורם כדברים חדשים שזה עתה ניתנו ושקיומם יעשה מתוך שמחה והתלהבות. בדבריו, משה מוכיח כי הוא מכיר היטב את נפש האדם ויודע שמטבענו אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר, גם אם זה הדבר הנפלא ביותר, ולאחר זמן מה להפסיק להעריך גם את מה שקודם לכן הרעיד את ליבינו. הרצון והצורך להתחדש, למצוא את נקודות העניין בכל פעם מחדש ולהתמלא בחיות, שמאפשרת את המשך העשייה, אמורים כמובן לאפיין את דרכו של היהודי בהתייחסותו אל קיום המצוות, אולם הם רלוונטיים לכל התחומים הנוספים בחיים. היום ננסה להבין כיצד התכונות הטבעיות של "שחיקה" ו"הרדמות בשגרה" פוגשות אותנו בזוגיות, במקומות העבודה וכמובן בדרך הרוחנית.
מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם בכל אורחות חייו וזאת משום שהשגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק. כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך כתב הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).
בדורות האחרונים אנשים כבר אינם מסוגלים ואינם מוכנים לקיים אורך חיים דתי בצורה טכנית כמו טייס אוטומטי. הסיבה שכל כך הרבה יהודים עזבו במאה השנים האחרונות את הדת היא משום שאנחנו כבר לא מסכימים לקיים את המצוות מתוך כפייה ובלי הבנה למה זה טוב והאם זה נכון. הרב קוק כתב כבר לפני 90 שנה (בתקופה שבה רוב העם עדיין שמר את מצוות התורה באדיקות) כי הוא צופה גל של התפקרות כללית שנובע דווקא מתוך גדלות הנפש של האנשים. אנחנו היום דור הרבה יותר מתוחכם מהדור של הסבים והסבים של הסבים שלנו. אנחנו לא מסתפקים בתשובות פשטניות של "ככה זה" ו"אנחנו עושים כי אבא וסבא עושים". אנחנו דור שמחפש להבין באמת מהי דרך האמת. קשה לנו להאמין מבלי לשמוע ולראות הוכחות ואנחנו לא מסתפקים בפשט, אלא מחפשים גם את הסוד והנסתר. הרב קוק חזה מראש כל זאת והבין שאנחנו כעם עומדים לעבור מהלך מדהים של בחירה בדת ממקום הרבה יותר עמוק. דור המייסדים של המדינה וילדיהם בעטו ביהדות הגלותית בה קיום המצוות התאפיין ב"יובש" שנבע מהצורך לשמר את המסורת בכל מחיר ומהפחד מהתבוללות בתוך סביבה עוינת של גויים. לעומת זאת, כיום, כל מי שעיניו בראשו, יכול לראות את הצימאון האדיר של רבים למשמעות ואת הכיסופים לאמת מוחלטת בעולם סובייקטיבי, קשוח ומנוכר. הרב קוק כתב שדווקא מתוך הגדלות שהביאה לשאול שאלות ולבעוט בכל מה שהריח מ"מצוות אנשים מלומדה", דווקא מתוך הכוח הזה תהיה חזרה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר אל היהדות החכמה, החמה והאנושית שאנחנו מכירים מלימוד על אבותינו. ואכן, תנועת התשובה בימינו היא עצומה. עשרות אלפים רבים בכל הארץ לא מסתפקים בהבל של עולם החומר המערבי, מקשים קושיות, שואלים שאלות ומנסים לברר האם יש ליהדות מה להציע להם והאם יש משמעות לעובדה שהם נולדו יהודים.
ככלל, כשמדברים על "חזרה בתשובה" לא מתכוונים רק אל התופעה החברתית לפיה אדם חילוני מתחיל לקיים מצוות. מדובר בברור עמוק ומשמעותי, שכל יהודי (דתי או חילוני) עם טיפת מידת יושר בתוכו חייב לבצע בכל יום מחדש (ובמיוחד בחודש אלול). כל אחד צריך לשאול עצמו בכל צעד ושעל האם הוא מתייחס יפה למשפחתו וחבריו מתוך הרצון לעשות להם טוב ולשמחם או שהוא פועל מתוך אינטרסים? האם הוא מתייחס לרכושו של זולתו באותו כבוד שהיה רוצה שיתייחסו אל רכושו שלו או שהוא חוטא בגזל ושקר? האם הוא רודף צדק ושלום או שרודף בצע וכבוד? האם הוא מוציא מפיו מילים חיוביות ומקדמות או שדבריו מלאים שקרים ורכילות? ועוד ועוד. להיות יהודי פירושו של דבר להיות ערני כל הזמן להתנהגות שלנו ולברר האם היא עולה בקנה אחד עם ההנחיות הנפלאות שניתנו לנו בתורה. עשייה ללא כוונה וללא מודעות הומשלה ל"גוף ללא נשמה". גם עשייה שכזו עדיפה על פני הפניית עורף מוחלטת אל התורה, אולם ללא ספק היא חלקית, משעממת וממאיסה את עצמה על ההולך בדרך הזו.

רבי נחמן מברסלב התייחס ארוכות לתכונה האנושית "לקפוא על השמרים" ו"להתאבן", ולימד את תלמידיו ש"אסור להיות זקן" וכי "עלינו להתחדש בכל יום ואף בכל רגע מחדש". זיקנה שמקורה באריכות שנים כמובן שהיא מבורכת (זק"ן = זה קנה ניסיון), אולם זיקנה שגורמת לאדם לא להרגיש את ההתחדשות והחיות שיש בעולם, להיות שקוע אך ורק בטבע החיצוני של המציאות ולדבוק בתפיסה של "מה שהיה הוא שיהיה" ודאי שמסוכנת לנו, ולכן חובה עלינו להילחם בכל המקומות בהם אנו נרדמים ומתרגלים. הזקן אומר לעצמו: "אני כבר מכיר את העולם, אני כבר יודע מה אלה החיים, כבר שמעתי את הרעיונות האלה בעבר". הגישה הזו נועלת את האדם בתוך עולמו הצר ובעייתית שבעתיים למי שרוצה לפתח עולם פנימי עשיר ולהתקדם רוחנית.
אדם זקן שבוי בתוך המציאות שחוזרת על עצמה והוא מדמיין שזה מה שמגן עליו עד שעולמו נהיה צר כעולמה של הנמלה. כאן יש לחדד ולהבהיר כי זיקנה זה לא כמה זמן הגוף בילה בעולם הזה, אלא איך אנו תופסים את המציאות. מובן שניתן להיות זקנים מבפנים כבר בגיל 14, כמו גם רעננים ומלאי רצון להתחדש בגיל 80. מי שנופל לזיקנה, המציאות מעייפת אותו וכל שינוי מאיים עליו. אם מזיזים לו את נעלי הבית מהמקום הקבוע הוא מתחיל להתעצבן ואם משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון, כאשר מכאן הדרך קצרה להתייחס גם אל המצוות ועבודת השם כדבר טכני שיש להגבילו למסגרת מצומצמת ויבשה.
כשילדים מסתכלים בפעם הראשונה על משהו חדש הם מלאי התפעמות וכל דבר ממלא אותם חיות והתרגשות. איפה איבדנו את היכולת הזו בדרך? מדוע כל כך קשה לנו להתרגש מדברים קטנים? לעיתים אני מביט על הבן הקטן שלי ומתמלא השתהות מהדרך שבה הוא מסתכל על אפרסק, משחק עם חבר בקוביות או רץ יחף וטוב לבב על חוף הים. זה מדהים כמה אפשר להיות שמח מדברים פשוטים וכה טריוויאלים. האתגר שלנו בחיים האלה (ובמיוחד בחודש אלול בו אנו מתכוננים לשנה חדשה) הוא לבחור להיות שוב פעם כמו ילדים ולא לתפוס שום דבר כמובן מאליו.
בתור חוזר בתשובה (לפחות משתדל...) אני זוכר את הנחת התפילין הראשונה שלי, את תפילת השמונה עשרה הראשונה, את חודש תשרי הראשון. להכל היה טעם של רעננות ואופטימיות. כל "אמן" שנאמר הרגיש כמו טיסה אל הירח, כל עלייה לתורה הרגישה כמו עלייה לדוכן קבלת פרסי נובל וכל נענוע של ארבעת המינים הרגיש כמו זרם של חשמל נעים ומחמם. הרבה פעמים אני שואל את עצמי לאיפה זה הלך? לא שחלילה שאני לא מרגיש כיום כלום, אבל כוח ההרגל, כוחה של הזיקנה, תפסו גם אותי. תורת החסידות מדברת רבות על ה"אורות" האלה של ההתחלה ואומרת שהעבודה האמיתית היא להחזיק את אותה ההתלהבות והשמחה הראשוניים ולהביאם אל תוך השגרה והיום-יום (שגם בהם ללא ספק יש את הקסם והאיכות שלהם). התורה דורשת מאתנו בפרשה הנוכחית לשמור את אותו המתח הרוחני החיובי גם בזמנים הרגילים בהם אין מסביב "קרנבלים", חגים מעוררים או שמחות מיוחדות.
לצערנו עבור רבים (מידי) בית הכנסת נהפך למקום של מפגש חברתי ואת התפילות הם מעבירים בשיחות חולין ופטפוטים על ענייני היום. כך גם ריטואלים דתיים אחרים הופכים לחסרי תוכן רוחני ונחווים כמו כל פעולה יום-יומית באנאלית. החובה שלנו היא לא לתת לעצמנו להגיע לשם. המילה "חטא" באה מהמילה להחטיא, כלומר לפספס. מי שחווה כך את היהדות מפספס את האמת ואת נשמתו.

גם בזוגיות ניתן בקלות ליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מוכר ומובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחו השלילי של הרגל, שגרה וחוסר הערכה.
מעבר לכל אלה, אין כמעט אחד שלא הרגיש בשלב כזה או אחר בחייו את השגרה השוחקת במקום עבודתו. רבים הם האנשים, שהתחילו קריירה מסוימת בקול התלהבות ושמחה, ומצאו עצמם אחרי תקופה כזו או אחרת מתוסכלים ובעיקר משועממים. רבים עוד יותר עמלו קשה כדי להתקבל למקום עבודה מסוים והתרגשו מאוד ביומם הראשון במקום החדש, אולם עם חלוף הזמן סר חינו של המקום והתפקיד בעיניהם והם שוב נשארו ממורמרים ועצובים. בהקשר הזה נדמה לי שהתבגרות פרושה להבין, שככל הנראה, כל מקצוע וכל תפקיד בשלב מסוים יהפכו לשגרתיים, כך שהמרדף אחר עניין מתמיד הוא דמיוני ונידון מראש לכישלון ואכזבה. תפקידו של מקום העבודה הוא לפרנס אותנו (ואם אפשר תוך כדי עשיית טוב לסביבה - מה טוב) ותו לא. התפיסה המודרנית לפיה הקריירה היא שמגדירה מיהו האדם ושעלינו לשעבד זמנינו ומרצינו בצורה טוטאלית כדי ל"ממש את עצמינו" היא שגויה ומאמללת כה רבים. המימוש העצמי האמיתי הוא בחיי זוגיות בריאים, בחיי הורות פורים ומפרים ובתיקון ועידון המידות.
כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס התלהבות וחשק?
הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמת הכללית!! על כך נאמר "איזהו העשיר? - השמח בחלקו". העשיר הוא לא מי שמחליף רכב חדש כל שנה וגם לא מי שפעמיים בעונה נוסע ליעד אקזוטי אחר בעולם. העשיר הוא מי שיודע להעריך את המתנות הקטנות שהקב"ה שולח לו ביום יום ובעשיות ובהתמודדויות הכי בנאליות, ודווקא בהן לראות את היופי והשפע שהוא זוכה לקבל. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים, כאשר הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". טוב לי בעבודה הזו כי השכר סביר והשעות סבירות, טוב לי עם האישה הזו כי היא יודעת להקשיב לי באמת (ומכינה אחלה קוסקוס), טוב לי עם הבעל הזה כי הוא אבא טוב לילדיי (ובבוקר תמיד מוריד את הזבל) וכו'. בשגרה שלנו יש כל כך הרבה שפע וברכה ועלינו מוטל לפקוח את העיניים, לראות ולהעריך אותם.
בזוגיות, לדוגמא, השגרה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בבית אפשר להוריד את המסכות שבדר"כ לובשים, כשיוצאים אל ההתמודדויות שבעולם החיצוני, ואפשר להתהלך בלי איפור, תרתי משמע. ליד בן זוג אוהב ותומך ניתן לבטא קשיים ולהיות חלשים מבלי לחשוש מפני נטישה או עזיבה. שיגרה בריאה בבית מאפשרת לנו לקבל את עצמינו ואת בן/בת זוגנו כפי שאנחנו באמת ומבלי החשש לבטא רצונות, רגשות, קשיים וציפיות. לעומת זאת, כשעדיין חסרה השגרה הקבועה בזוגיות, אנחנו לרוב חסרי ביטחון, מעמידים פנים ומנסים להציג "כרטיס ביקור" מרשים ככל שניתן, שלעיתים לא מבטא את פנימיותינו האמיתית. מי שפוקח את עיניו ובוחר להסתכל דווקא על הצדדים החיוביים, יגלה סיבות טובות למה השגרה שלו נפלאה. עלינו לזכור שאת מה שיש לנו אנחנו בדר"כ מעריכים הכי הרבה רק אחרי שהוא כבר איננו, ולכן זה הזמן לומר לסובבים אותנו, לקב"ה ולעולם תודה.

עשייה מתוך שמחה: השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. אחד הפתרונות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו'. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו, כפי שהם, ואותם להמתיק. כאשר, הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.

כל אחד מאתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את הגוף בשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר שמחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. כך לדוגמא, אם נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני? תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך, אם השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך? תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר ש"עושים לך את זה" ותדאג להכין/לקנות אוכל מסוג אחר, וכו' וכו'. החוכמה הגדולה היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות, וכך להצליח לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון ולעשות טוב.

שבת של שלום ושל התחדשות, ניר אביעד J

יום שלישי, 24 באוגוסט 2010

פרשת "כי תבוא" – על שיגרה ושחיקה

בס"ד


בס"ד
פרשת "כי תבוא" - על שיגרה ושחיקה
בפרשה הנוכחית משה רבנו ממשיך ומורה לעם ישראל, רגע לפני הכניסה אל הארץ, על מצוות שונות הנוגעות לחיי העם. בין המצוות משה מפסיק את רצף דיבורו ופונה אל קהל השומעים בבקשה והתראה שלעולם המצוות יהיו עבורם כדברים חדשים שזה עתה ניתנו ושקיומם יעשה מתוך שמחה והתלהבות. בדבריו, משה מוכיח כי הוא מכיר היטב את נפש האדם ויודע שמטבענו אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר, גם אם זה הדבר הנפלא ביותר, ולאחר זמן מה להפסיק להעריך גם את מה שקודם לכן הרעיד את ליבינו. הרצון והצורך להתחדש, למצוא את נקודות העניין בכל פעם מחדש ולהתמלא בחיות חדשה, שמאפשרת את המשך העשייה, אמורים כמובן לאפיין את דרכו של היהודי בהתייחסותו אל קיום המצוות, אולם הם רלוונטיים לכל התחומים הנוספים בחיים. היום ננסה להבין כיצד התכונות הטבעיות של "שחיקה" ו"הרדמות בשגרה" פוגשות אותנו בזוגיות, במקומות העבודה וכמובן בדרך הרוחנית.
מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם בכל אורחות חייו וזאת משום שהשגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק. כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך כתב הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).
בדורות האחרונים אנשים כבר אינם מסוגלים, ואינם מוכנים, לקיים "מצוות אנשים מלומדה", לא המבוגרים ולא הילדים. הסיבה שכל כך הרבה יהודים עזבו במאה השנים האחרונות את הדת היא משום שאנחנו כבר לא מסוגלים לקיים את המצוות מתוך כפייה ובלי הבנה למה זה טוב והאם זה נכון. הרב קוק כתב כבר לפני 80 שנה (בתקופה שבה רוב העם עדיין שמר את מצוות התורה באדיקות) כי הוא צופה גל של התפקרות כללית שנובע דווקא מתוך גדלות הנפש של האנשים. אנחנו היום דור הרבה יותר מתוחכם מהדור של הסבים והסבים של הסבים שלנו. אנחנו לא מסתפקים בתשובות פשטניות של "ככה זה" ו"אנחנו עושים כי אבא וסבא עושים". אנחנו דור שמחפש להבין באמת מהי דרך האמת. קשה לנו להאמין מבלי לשמוע ולראות הוכחות ואנחנו לא מסתפקים בפשט, אלא מחפשים גם את הסוד והנסתר. הרב קוק חזה מראש כל זאת והבין שאנחנו כעם עומדים לעבור מהלך מדהים של בחירה בדת ממקום הרבה יותר עמוק. דור המייסדים של המדינה וילדיהם בעטו ביהדות הגלותית בה קיום המצוות התאפיין ב"יובש" שנבע מהצורך לשמר את המסורת בכל מחיר ומהפחד מהתבוללות בתוך סביבה של גויים עוינים. כיום, לעומת זאת, מי שעיניו בראשו, רואה את הצימאון האדיר של רבים למשמעות ואת הכיסופים לאמת מוחלטת בעולם סובייקטיבי, קשוח ומנוכר. הרב קוק כתב שדווקא מתוך הגדלות שהביאה לשאול שאלות ולבעוט בכל מה שהריח מ"מצוות אנשים מלומדה", דווקא מתוך הכוח הזה תהיה חזרה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר אל היהדות החכמה, החמה והאנושית שאנחנו מכירים מלימוד על אבותינו. יהודי עם מידת היושר בתוכו צריך לשאול עצמו בכל צעד ושעל האם הוא מתייחס יפה למשפחתו וחבריו מתוך הרצון לקיים את מצוות אהבת הזולת או שהוא פועל מתוך אינטרסים? האם הוא מתפלל מתוך כוונה ושמחה או עושה זאת כי "ככה צריך"? האם הוא מתייחס לרכושו של זולתו באותו כבוד שהיה רוצה שיתייחסו אל רכושו שלו או שהוא חוטא בגזל ושקר? האם הוא רודף צדק ושלום או שרודף בצע וכבוד? האם הוא מוציא מפיו מילים חיוביות ומקדמות או שדבריו מלאים שקרים ורכילות? ועוד ועוד. להיות יהודי פירושו של דבר להיות ערני כל הזמן להתנהגות שלנו ולברר האם היא עולה בקנה אחד עם ההנחיות הנפלאות שניתנו לנו בתורה. עשייה ללא כוונה וללא מודעות הומשלה ל"גוף ללא נשמה". גם עשייה שכזו עדיפה על פני הפניית עורף מוחלטת אל התורה, אולם ללא ספק היא חלקית, משעממת וממאיסה את עצמה על ההולך בדרך זו.
בזוגיות ניתן גם כן בקלות ליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מוכר ומובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצעם. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס. אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!" זהו כוחו השלילי של הרגל, שגרה וחוסר הערכה.
מעבר לכל אלה, אין כמעט אחד שלא הרגיש בשלב כזה או אחר בחייו את השגרה השוחקת במקום עבודתו. רבים הם האנשים, שהתחילו קריירה מסוימת בקול התלהבות ושמחה, ומצאו עצמם אחרי תקופה כזו או אחרת מתוסכלים ובעיקר משועממים. רבים עוד יותר עמלו קשה להתקבל למקום עבודה מסוים והתרגשו מאוד ביומם הראשון במקום החדש, אולם עם חלוף הזמן סר חינו של המקום והתפקיד בעיניהם והם שוב נשארו ממורמרים ועצובים. בהקשר הזה נדמה לי שהתבגרות פרושה להבין, שככל הנראה, כל מקצוע וכל תפקיד בשלב מסוים יהפכו לשגרתיים, כך שהמרדף אחר עניין מתמיד הוא דמיוני ונידון מראש לכישלון ואכזבה. תפקידו של מקום העבודה הוא לפרנס אותנו (ואם אפשר תוך כדי עשיית טוב לסביבה - מה טוב) ותו לא. התפיסה המודרנית לפיה הקריירה היא שמגדירה מיהו האדם ושעלינו לשעבד זמנינו ומרצינו בצורה טוטאלית כדי ל"ממש את עצמינו" היא שגויה ומאמללת כה רבים. המימוש העצמי האמיתי הוא בחיי זוגיות בריאים, בחיי הורות פורים ומפרים ובתיקון ועידון המידות.
כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית? הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיי מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר שלנו הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמת הכללית!! על כך נאמר "איזהו העשיר? - השמח בחלקו". העשיר הוא לא בעל המרצדס החדשה, הוא אינו בעל פלזמת ה-85 אינץ' וגם לא המפליג ביאכטה הפרטית שלו לעוד חופשה בקריביים. העשיר הוא מי שיודע להעריך את המתנות הקטנות והגדולות שהקב"ה שולח לו ביום יום ובעשיות ובהתמודדויות הכי בנאליות. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. אדם, כאמור, פעמים רבות מסתכל וסובל ממה שעדיין אין לו. אין לו בית מספיק גדול, אין לו אוטו מספיק חדש, אין לו אישה מספיק יפה, אין לו רעמת שיער כמו פעם, אין לו ואין לו ואין לו... למרבה האבסורד, כשהוא סוף סוף משיג את מה שחפץ ליבו, בדר"כ תחושת הסיפוק שהוא חווה קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם בו ולספר לו על כל הדברים שהוא עדיין לא השיג. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". טוב לי בעבודה הזו כי השכר סביר והשעות סבירות, טוב לי עם האישה הזו כי היא יודעת להקשיב לי באמת (ומכינה אחלה קוסקוס) וטוב לי עם הבעל הזה כי הוא אבא טוב לילדיי (ובבוקר תמיד מוריד את הזבל). בזוגיות, לדוגמא, השגרה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בבית אפשר להוריד את המסכות שבדר"כ לובשים כשיוצאים אל ההתמודדויות שבעולם החיצוני ואפשר להתהלך בלי איפור, תרתי משמע. ליד בן זוג אוהב ותומך ניתן לבטא קשיים ולהיות חלשים מבלי לחשוש מפני נטישה או עזיבה. שגרה בריאה בבית מאפשרת לנו לקבל את עצמינו ואת בן/בת זוגנו כפי שאנחנו באמת ומבלי החשש לבטא רצונות, רגשות, קשיים וציפיות. לעומת זאת, כשעדיין חסרה השגרה הקבועה בזוגיות, אנחנו לרוב חסרי ביטחון, מעמידים פנים ומנסים להציג "כרטיס ביקור" מרשים ככל שניתן, שלעיתים לא מבטא את פנימיותינו האמיתית. מי שפוקח את עיניו ובוחר להסתכל דווקא על הצדדים החיוביים, יגלה סיבות טובות למה השגרה שלו נפלאה. עלינו לזכור שאת מה שיש לנו אנחנו בדר"כ מעריכים הכי הרבה רק אחרי שהוא כבר איננו. זה הזמן לומר לסובבים אותנו, לקב"ה ולעולם תודה.
עשייה מתוך שמחה: השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. במקום בו השגרה מכרסמת והאדם מוצא עצמו פועל במונוטוניות, בהכרח אין שמחה. אחד הפתרונות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו, כפי שהם, ואותם להמתיק. הכול, אם כך, תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר. מי שמשכיל להבין זאת בהכרח יהיה שמח עם חייו. רבי נחמן מברסלב לימד אותנו שהיצר הרע לא נהנה דווקא מהעובדה שהוא הצליח להכשיל אותנו ולגרום לנו לעבור עבירה, אלא כל חיותו היא מהעצבות שנופלת עלינו לאחר שעשינו את אותה עבירה. אותה עצבות ואותה הלקאה עצמית מקבעות אותנו במקום ומונעות מאיתנו ל"הזרים דם חדש במערכת", כלומר להיות יצירתיים ולהילחם בשחיקה ובשגרה.
ובעניין אחר - בפרשה הנוכחית התורה מונה מספר עבירות מוסריות בין אדם לחברו שהעובר עליהן מכונה בתואר הקשה "ארור". אחת מהן היא "אָרוּר המַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז'). רש"י פירש את הדברים באומרו כי להכות אדם בסתר פירושו לדבר לשון הרע על אדם אחר מאחורי גבו. לשון הרע זה כל דיבור שיכול לעשות נזק ולפגוע במישהו אחר (רכילות/ השמצה/ הקנטה/ המעטה ביכולתו של הזולת/ הטלת ספקות בכישוריו וכוונותיו, וכו'). למחשבות ולמילים שלנו יש כוח אדיר, ומחשבה או דיבור שלילי על אדם יכולים, מבלי שנבין או אפילו נתכוון, להשפיע על המציאות שלו ולהזיק לו. בכוח המילים שלנו ממש להחריב אדם אחר, לפגוע בתא המשפחתי שלו, בפרנסתו, בדימויו עצמי, במעמדו החברתי וכו'. רבים יכולים להעיד שמילה אחת פוגעת יכולה להכאיב יותר ממאה דקירות סכין ומכות בגוף, ולהיפך - מילת עידוד וחיזוק יכולה לפוגג מועקות ולהחיות נפשות. מומלץ לכולנו, במיוחד באלול - חודש ההכנה למשפט הגדול בראש השנה, להיזהר מדיבור סרה על אף אדם אחר. בספרי הקודש נכתב כי בשמיים שופטים אדם על מעשיו הרעים לפי הדרך שבה הוא שופט אנשים אחרים שחטאו באותו הדבר. אם אנחנו אומרים דברים שליליים על מישהו אחר שראינו אותו "מפשל" ומועד, אזי אולי בכלל את עצמינו אנחנו שופטים לכף חובה באותו הרגע... שווה לזכור את זה ואת האמרות של חז"ל: "המתכבד בקלון חברו - אין לו חלק בעולם הבא" ו"שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו".
שבת שלום, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר