פרשת "כי תבוא" – שתישאר צעיר לנצח

בס"ד

בפרשה הנוכחית משה רבנו ממשיך ומורה לעם ישראל, רגע לפני הכניסה אל הארץ, על מצוות שונות הנוגעות לחייהם. בין המצוות משה מפסיק את רצף דיבורו ופונה אל קהל השומעים בבקשה והתראה שלעולם המצוות יהיו עבורם כדברים חדשים שזה עתה ניתנו ושקיומם יעשה מתוך שמחה והתלהבות. בדבריו, משה מוכיח כי הוא מכיר היטב את נפש האדם ויודע שמטבענו אנחנו נוטים להתרגל לכל דבר, גם אם זה הדבר הנפלא ביותר, ולאחר זמן מה להפסיק להעריך גם את מה שקודם לכן הרעיד את ליבינו. הרצון והצורך להתחדש, למצוא את נקודות העניין בכל פעם מחדש ולהתמלא בחיות, שמאפשרת את המשך העשייה, אמורים כמובן לאפיין את דרכו של היהודי בהתייחסותו אל קיום המצוות, אולם הם רלוונטיים לכל התחומים הנוספים בחיים. היום ננסה להבין כיצד התכונות הטבעיות של "שחיקה" ו"הרדמות בשגרה" פוגשות אותנו בזוגיות, במקומות העבודה וכמובן בדרך הרוחנית.

מרכיב השגרה הוא רב השפעה על מעשיו ומחדליו של האדם בכל אורחות חייו וזאת משום שהשגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק. כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תדיר (בכל תחומי החיים), בנקל הוא עלול לשקוע בשגרה המכלה כל חלקה טובה. גם המצוות עלולות להיהפך לסדרות של מעשים חיצוניים ללא חיות פנימית. על כך זעק הנביא ישעיה: "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (כלומר העשיות הן חיצוניות בלבד בעוד הלב ריק מכוונה).

למה כל כך הרבה אנשים הפנו עורף אל הדת במאה השנה האחרונות?

בדורות האחרונים אנשים כבר אינם מסוגלים ואינם מוכנים לקיים אורך חיים דתי בצורה טכנית כמו טייס אוטומטי. הסיבה שכל כך הרבה יהודים עזבו במאה השנים האחרונות את הדת היא משום שאנחנו כבר לא מסכימים לקיים את המצוות מתוך כפייה ובלי הבנה למה זה טוב והאם זה נכון. הרב קוק כתב כבר לפני 90 שנה (בתקופה שבה רוב העם עדיין שמר את מצוות התורה באדיקות) כי הוא צופה גל של התפקרות כללית שנובע דווקא מתוך גדלות הנפש של האנשים. אנחנו היום דור הרבה יותר מתוחכם מהדור של הסבים והסבים של הסבים שלנו. אנחנו לא מסתפקים בתשובות פשטניות של "ככה זה" ו"אנחנו עושים כי אבא וסבא עושים". אנחנו דור שמחפש להבין באמת מהי דרך האמת. קשה לנו להאמין מבלי לשמוע ולראות הוכחות ואנחנו לא מסתפקים בפשט, אלא מחפשים גם את הסוד והנסתר. הרב קוק חזה מראש כל זאת והבין שאנחנו כעם עומדים לעבור מהלך מדהים של בחירה בדת ממקום הרבה יותר עמוק. דור המייסדים של המדינה וילדיהם בעטו ביהדות הגלותית בה קיום המצוות התאפיין ב"יובש" שנבע מהצורך לשמר בגולה את המסורת בכל מחיר ומהפחד מהתבוללות בתוך סביבה עוינת של גויים. לעומת זאת, כיום, כל מי שעיניו בראשו, יכול לראות את הצימאון האדיר של רבים למשמעות ואת הכיסופים לאמת מוחלטת בעולם סובייקטיבי, קשוח ומנוכר. הרב קוק כתב שדווקא מתוך הגדלות שהביאה לשאול שאלות ולבעוט בכל מה שהריח מ"מצוות אנשים מלומדה", דווקא מתוך הכוח הזה תהיה חזרה עוצמתית ומשמעותית הרבה יותר אל היהדות החכמה, החמה והאנושית. ואכן, תנועת התשובה בימינו היא עצומה. עשרות אלפים רבים בכל הארץ לא מסתפקים בהבל של עולם החומר המערבי, מקשים קושיות, שואלים שאלות ומנסים לברר האם יש ליהדות מה להציע להם והאם יש משמעות לעובדה שהם נולדו יהודים.

ככלל, כשמדברים על "חזרה בתשובה" לא מתכוונים רק אל התופעה החברתית לפיה אדם חילוני מתחיל לקיים מצוות. מדובר בברור עמוק ומשמעותי, שכל יהודי (דתי או חילוני) עם טיפת מידת יושר בתוכו חייב לבצע בכל יום מחדש (ובמיוחד בחודש אלול). כל אחד צריך לשאול עצמו בכל צעד ושעל האם הוא מתייחס יפה למשפחתו וחבריו מתוך הרצון לעשות להם טוב ולשמחם או שהוא פועל מתוך אינטרסים? האם הוא מתייחס לרכושו של זולתו באותו כבוד שהיה רוצה שיתייחסו אל רכושו שלו או שהוא חוטא בגזל ושקר? האם הוא רודף צדק ושלום או שרודף בצע וכבוד? האם הוא מוציא מפיו מילים חיוביות ומקדמות או שדבריו מלאים שקרים ורכילות? ועוד ועוד. כל אלה נדבך חשוב ביותר בתשובה. להיות יהודי פירושו של דבר להיות ערני כל הזמן להתנהגות שלנו ולברר האם היא עולה בקנה אחד עם ההנחיות הנפלאות שניתנו לנו בתורה. עשייה ללא כוונה וללא מודעות הומשלה ל"גוף ללא נשמה". גם עשייה שכזו עדיפה על פני הפניית עורף מוחלטת אל התורה, אולם ללא ספק היא חלקית, משעממת וממאיסה את עצמה על ההולך בדרך הזו.

אל תהיה זקן!!

רבי נחמן מברסלב התייחס ארוכות לתכונה האנושית "לקפוא על השמרים" ו"להתאבן", ולימד את תלמידיו ש"אסור להיות זקן" וכי "עלינו להתחדש בכל יום ואף בכל רגע מחדש". זיקנה שמקורה באריכות שנים כמובן שהיא מבורכת (זק"ן = זה קנה ניסיון), אולם זיקנה שגורמת לאדם לא להרגיש את ההתחדשות והחיות שיש בעולם, להיות שקוע אך ורק בטבע החיצוני של המציאות ולדבוק בתפיסה של "מה שהיה הוא שיהיה" ודאי שמסוכנת לנו, ולכן חובה עלינו להילחם בכל המקומות בהם אנו נרדמים ומתרגלים. הזקן אומר לעצמו: "אני כבר מכיר את העולם, אני כבר יודע מה אלה החיים, כבר שמעתי את הרעיונות האלה בעבר". הגישה הזו נועלת את האדם בתוך עולמו הצר ובעייתית שבעתיים למי שרוצה לפתח עולם פנימי עשיר ולהתקדם רוחנית.

אדם זקן שבוי בתוך המציאות שחוזרת על עצמה והוא מדמיין שזה מה שמגן עליו עד שעולמו נהיה צר כעולמה של הנמלה. כאן יש לחדד ולהבהיר כי זיקנה זה לא כמה זמן הגוף בילה בעולם הזה, אלא איך אנו תופסים את המציאות. מובן שניתן להיות זקנים מבפנים כבר בגיל 14, כמו גם רעננים ומלאי רצון להתחדש בגיל 80. מי שנופל לזיקנה, המציאות מעייפת אותו וכל שינוי מאיים עליו. אם מזיזים לו את נעלי הבית מהמקום הקבוע הוא מתחיל להתעצבן ואם משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון, כאשר מכאן הדרך קצרה להתייחס גם אל המצוות ועבודת השם כדבר טכני שיש להגבילו למסגרת מצומצמת ויבשה.

כשילדים מסתכלים בפעם הראשונה על משהו חדש הם מלאי התפעמות וכל דבר ממלא אותם חיות והתרגשות. איפה איבדנו את היכולת הזו בדרך? מדוע כל כך קשה לנו להתרגש מדברים קטנים? לעיתים אני מביט על הבן הקטן שלי ומתמלא השתהות מהדרך שבה הוא מסתכל על אפרסק, משחק עם חבר בקוביות או רץ יחף וטוב לבב על חוף הים. זה מדהים כמה אפשר להיות שמח מדברים פשוטים וכה טריוויאליים. האתגר שלנו בחיים האלה (ובמיוחד בחודש אלול בו אנו מתכוננים לשנה חדשה) הוא לבחור להיות שוב פעם כמו ילדים ולא לתפוס שום דבר כמובן מאליו.

בתור חוזר בתשובה (לפחות משתדל...) אני זוכר את הנחת התפילין הראשונה שלי, את תפילת השמונה עשרה הראשונה, את חודש תשרי הראשון. להכל היה טעם של רעננות ואופטימיות. כל "אמן" שנאמר הרגיש כמו טיסה אל הירח, כל עלייה לתורה הרגישה כמו עלייה לדוכן קבלת פרסי נובל וכל נענוע של ארבעת המינים הרגיש כמו זרם של חשמל נעים ומחמם. הרבה פעמים אני שואל את עצמי לאיפה זה הלך? לא שחלילה שאני לא מרגיש כיום כלום, אבל כוח ההרגל, כוחה של הזיקנה, תפסו גם אותי. תורת החסידות מדברת רבות על ה"אורות" האלה של ההתחלה ואומרת שהעבודה האמיתית היא להחזיק את אותה ההתלהבות והשמחה הראשוניים ולהביאם אל תוך השגרה והיום-יום (שגם בהם ללא ספק יש את הקסם והאיכות שלהם). התורה דורשת מאתנו בפרשה הנוכחית לשמור את אותו המתח הרוחני החיובי גם בזמנים הרגילים בהם אין מסביב "קרנבלים", חגים מעוררים או שמחות מיוחדות.

לצערנו עבור רבים (מידי) בית הכנסת נהפך למקום של מפגש חברתי ואת התפילות הם מעבירים בשיחות חולין ופטפוטים על ענייני היום. כך גם ריטואלים דתיים אחרים הופכים לחסרי תוכן רוחני ונחווים כמו כל פעולה יום-יומית באנאלית. החובה שלנו היא לא לתת לעצמנו להגיע לשם. המילה "חטא" באה מהמילה להחטיא, כלומר לפספס. מי שחווה כך את היהדות מפספס את האמת ואת נשמתו.

גם בזוגיות ניתן בקלות ליפול אל אותה תחושה של שגרה ושל מוכר ומובן מאליו. באופן טבעי כל שני אנשים, שנמצאים ביחד זמן ממושך, מתרגלים אחד אל השני ומתאמצים פחות למצוא חן, לשמח ולרגש. מעבר לכך, העשיות של הצד השני נתפסות בשלב מסוים כמובנות מאליהן ואנחנו שוכחים את הטרחה והמאמצים שנדרשו מהפרטנר שלנו כדי לבצען. זוג שלא ער לתהליכים הללו, בקלות רבה ימצא את עצמו בריבים שנעים סביב תסכולים הדדיים מחוסר הבנה וחוסר יחס, ועובדה היא כי אנשים רבים מרגישים שבן/בת הזוג לא מעריך אותם ואת מאמציהם מספיק. ידועה הבדיחה על הזוג הצעיר שרק התחתן. יום אחד הם הלכו ברחוב והאישה כמעט נפלה לבור במדרכה. הגבר תפס אותה בזרועותיו האוהבות, מיהר להרגיע ולהגיש מים קרים והבטיח להתקשר למחרת היום לעירייה להתלונן על המפגע. שנה לאחר מכן הם הלכו באותו מקום בדיוק והאישה שוב פעם מעדה באותו הבור. הפעם תגובתו של הגבר הייתה: "מה יש לך?! למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?!". זהו כוחו השלילי של הרגל, שגרה וחוסר הערכה.

מעבר לכל אלה, אין כמעט אחד שלא הרגיש בשלב כזה או אחר בחייו את השגרה השוחקת במקום עבודתו. רבים הם האנשים, שהתחילו קריירה מסוימת בקול התלהבות ושמחה, ומצאו עצמם אחרי תקופה כזו או אחרת מתוסכלים ובעיקר משועממים. רבים עוד יותר עמלו קשה כדי להתקבל למקום עבודה מסוים והתרגשו מאוד ביומם הראשון במקום החדש, אולם עם חלוף הזמן סר חינו של המקום והתפקיד בעיניהם והם שוב נשארו ממורמרים ועצובים. בהקשר הזה נדמה לי שהתבגרות פרושה להבין, שככל הנראה, כל מקצוע וכל תפקיד בשלב מסוים יהפכו לשגרתיים, כך שהמרדף אחר עניין מתמיד הוא דמיוני ונידון מראש לכישלון ואכזבה. תפקידו של מקום העבודה הוא לפרנס אותנו (ואם אפשר תוך כדי עשיית טוב לסביבה – מה טוב) ותו לא. התפיסה המודרנית לפיה הקריירה היא שמגדירה מיהו האדם ושעלינו לשעבד זמנינו ומרצינו בצורה טוטאלית כדי ל"ממש את עצמינו" היא שגויה ומאמללת כה רבים. המימוש העצמי האמיתי הוא בחיי זוגיות בריאים, בחיי הורות פורים ומפרים ובתיקון ועידון המידות.

כיצד ניתן להתמודד עם אותה שחיקה טבעית בכל תחומי החיים? כיצד ניתן להכניס התלהבות וחשק?          

הכרת הטוב: התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מבזבזים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו ובתלונות על השגרה והאפרוריות שבחיינו. בזמנים של מצוקה קשה, לעומת זאת, מתעוררת בתוכנו גדלות נפש ועוצמה נסתרת. במצבים אלה אנחנו לא עסוקים ברחמים עצמיים ולא בהתחשבנות האם מציאות חיינו מרגשת ומלהיבה מספיק. החוכמה והאתגר הם לדעת להכיר בטוב הקיים ביום-יום מבלי שנצטרך לעבור זעזוע על מנת להעיר אותנו מהתרדמת הכללית!! על כך נאמר "איזהו העשיר? – השמח בחלקו". העשיר הוא לא מי שמחליף רכב חדש כל שנה וגם לא מי שפעמיים בעונה נוסע ליעד אקזוטי אחר בעולם. העשיר הוא מי שיודע להעריך את המתנות הקטנות שהקב"ה שולח לו ביום יום ובעשיות ובהתמודדויות הכי בנאליות, ודווקא בהן לראות את היופי והשפע שהוא זוכה לקבל. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים, כאשר הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". טוב לי בעבודה הזו כי השכר סביר והשעות סבירות, טוב לי עם האישה הזו כי היא יודעת להקשיב לי באמת (ומכינה אחלה קוסקוס), טוב לי עם הבעל הזה כי הוא אבא טוב לילדיי (ובבוקר תמיד מוריד את הזבל) וכו'. בשגרה שלנו יש כל כך הרבה שפע וברכה ועלינו מוטל לפקוח את העיניים, לראות ולהעריך אותם.

בזוגיות, לדוגמא, השגרה מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו באמת. בבית אפשר להוריד את המסכות שבדר"כ לובשים, כשיוצאים אל ההתמודדויות שבעולם החיצוני, ואפשר להתהלך בלי איפור, תרתי משמע. ליד בן זוג אוהב ותומך ניתן לבטא קשיים ולהיות חלשים מבלי לחשוש מפני נטישה או עזיבה. שיגרה בריאה בבית מאפשרת לנו לקבל את עצמינו ואת בן/בת זוגנו כפי שאנחנו באמת ומבלי החשש לבטא רצונות, רגשות, קשיים וציפיות. לעומת זאת, כשעדיין חסרה השגרה הקבועה בזוגיות, אנחנו לרוב חסרי ביטחון, מעמידים פנים ומנסים להציג "כרטיס ביקור" מרשים ככל שניתן, שלעיתים לא מבטא את פנימיותינו האמיתית. מי שפוקח את עיניו ובוחר להסתכל דווקא על הצדדים החיוביים, יגלה סיבות טובות למה השגרה שלו נפלאה. עלינו לזכור שאת מה שיש לנו אנחנו בדר"כ מעריכים הכי הרבה רק אחרי שהוא כבר איננו, ולכן זה הזמן לומר לסובבים אותנו, לקב"ה ולעולם תודה.

עשייה מתוך שמחה: השמחה היא הכוח המניע לכל פעולה ופעולה שאדם עושה. ללא שמחה אנחנו מומשלים למכונה עם מנוע ששבק חיים. אחד הפתרונות הוא לקום ולשנות את המציאות החיצונית (לעזוב את העבודה/לעזוב את בן או בת הזוג/לעזוב את הדת שמחייבת לעשייה/וכו'), אולם לרוב זה לא עוזר משום שאת האישיות שלו האדם ייקח גם להתמודדות הבאה וסביר להניח שהוא שוב יחווה את אותם רגשות מתסכלים. אדם נבון, אם כך, ינסה להביא אל תוך מציאות החיים הנוכחית שלו יותר התלהבות, יותר רגש, יותר כוונה, יותר רצון טוב, יותר השתדלות וכו'. הגדולה היא לקחת את נסיבות חיינו, כפי שהם, ואותם להמתיק. כאשר, הכל תלוי בהחלטתו של האדם לשמוח עם מה שיש. החיים הם פה ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על מציאות מוצלחת יותר.

כל אחד מאתנו נולד עם מנגנון פנימי של משיכה אל עונג ומנוסה מכאב. כדי לרתום גם את הגוף בשר ודם שלנו, שעצל וכבד מטבעו, לעשיות נעלות יותר שמחייבות מאמץ וסבלנות, יש לשכנע אותו במונחים שלו שיהיה לו שם טוב ונעים. כך לדוגמא, אם נוסח התפילה נראה לך משעמם ומונוטוני? תוסיף לתפילה הרגילה גם כמה משפטים שניסחת לבד ושמבטאים טוב יותר את שעל ליבך, אם השירים הרגילים ששרים על שולחן השבת והחמין שמוגש בקביעות נמאסו עליך? תשיר במקומם שירים אחרים ועכשוויים יותר ש"עושים לך את זה" ותדאג להכין/לקנות אוכל מסוג אחר, וכו' וכו'. החוכמה הגדולה היא להכניס "כיף" ו"תשוקה" אל תוך הקודש ואל תוך העשיות השגרתיות, וכך להצליח לרתום גם את האופוזיציה שבתוכנו לחיות נכון ולעשות טוב.

שבת של שלום ושל התחדשות, ניר אביעד