בס"ד
בס"ד
לקראת ט' באב - על שנאת חינם ואהבת חינם
יום ט' בחודש אב הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן ירושלים ושני בתי המקדש, והוא נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לטרגדיה הכפולה שארעה, למרבה הפלא, באותו תאריך במדויק. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר, מלך בבל, בתשעה באב בשנת 586 לפני הספירה והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בתשעה באב בשנת 70 לספירה. מהגמרא אנו למדים כי הבית הראשון נהרס בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. חז"ל אף הגדילו ואמרו כי שנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים האיומים ההם.
רבי עקיבא, גדול התנאים, שחי באותם ימים חשוכים של טרום החורבן וחווה את הרס המקדש, השכיל להגדיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באומרו שמדובר ב"כלל גדול בתורה", ושככזו עלינו לשאוף בכל רגע ורגע לקיימה. מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו, כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת, ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו ומכאן חשיבותה המיוחדת.
חכמי הקבלה דימו את עם ישראל לגוף אחד שלם וכל אחד מאיתנו לאיבר בודד בו. כל איבר מחויב לבריאותו והצלחתו של שאר האיברים לא פחות מאשר להצלחתו האישית. כך לדוגמא, לא ייתכן שהריאה תחליט שהיא רוצה לספק חמצן אך ורק לעצמה או שהכבד יקבע כי מעתה ואליך הוא מסנן רעלים אך ורק שקשורים אליו. למעשה כל האיברים עסוקים 99% מזמנם בעשייה למען יתר האיברים ורק באותו אחוז בודד הם פועלים למען עצמם. כך גם כל יהודי ויהודי מחויב ברוב זמנו וכוחותיו לשרת ולהטיב עם חבריו ולוותר על תכונת האגואיזם המולדת בו. המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.
התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא איכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.
רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומינו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. כך היה בדיוק באותם הימים שלפני החורבן הנורא בשנת 70 לספירה. הרומאים היו רק כלי משחק בידיו של הקב"ה שניסה ללמד אותנו לקח. הכוח הוא בידיים שלנו. יש לנו את האפשרות לבחור את הגורל שלנו כפרטים וכעם. במידה ונחזור להיות מאוחדים וננהג בסבלנות ובכבוד איש לרעהו כל האיומים החיצוניים ייעלמו כלא היו.
אחרי שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, צפונים מול דרומיים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. אוף!! זה כל כך מעייף ומיותר!! אנחנו אחד. עם ישראל אחד.
לסיכום, חשוב שנצא מיום ט' באב מחוזקים ברצון לחפש את המאחד והמשותף ולאהוב כל יהודי ויהודי. אם אהבה זה רגש שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג, מבלה ומאמין אחרת מאתנו. מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו וכו - יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...
ובעניין אחר - אי אפשר לשוחח על ט' באב מבלי להתייחס לבית המקדש ולחשיבותו העצומה עבורינו. אנחנו לא מבינים היום מה המשמעות של חיים בלי בית מקדש. המקדש בטעות נתפס בעיני רבים במקרה הטוב כמו עוד מקום פיזי שפעם היה שוקק חיים ונהרס, ובמקרה הרע כחבית חומר נפץ פוליטית ואף כמכשול להגעה לשלום עם מדינות ערב. חרף הקושי להכיל ולהבין את המשמעות האמיתית של החורבן, חשוב לי לנסות ולהסביר שהמציאות הנוכחית בה הבית עדיין הרוס היא כה מהותית ורלוונטית לחיינו כאן ועכשיו עד כי נראה כי אין דבר שיכול היה לשנות את מציאות חיינו לטובה בכל מובני החיים יותר מאשר החזרת עבודת המקדש לקדמותה. הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא של משפחה מיוחסת ומכובדת שלפתע החלה להתנהג לא כשורה (לא שילמה ארנונה וחשמל, הסתכסכה עם השכנים ממול ובעיקר ניהלה אינסוף מלחמות פנימיות בין חבריה) עד שלבסוף לאחר מספר אזהרות היא הושלכה אל הרחוב והיא נאלצה לשנות את סגנון חייה הנוצץ ולחיות כאחרון ההומלסים והקבצנים. למרבה הטרגדיה, אחרי תקופה לא קצרה ברחוב אותה המשפחה כבר התרגלה לחייה החדשים ואף ראתה בהם כדבר טבעי ואף חיובי.
הלוואי ונזכה לאהוב אחד את השני מעומק הלב ולחגוג שוב יחד בבית המקדש בקרוב ממש.