‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מצורע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת מצורע. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 1 באפריל 2014

יש לך לב טוב או לב רע?

בס"ד



פרשת השבוע הנוכחית, כמו גם קודמתה, עוסקת בחלקה הגדול בדיני מחלת הצרעת, כאשר הפעם אנחנו קוראים ולומדים על כך שלנגע המחלה היו מספר אופני ביטוי – החל מצרעת בגופו של אדם, דרך צרעת בבגדים שלבש המצורע ועד לצרעת בבית עצמו שבו שהה.

בתקופתנו בה המחלה הזו כמעט וחלפה לחלוטין מהעולם, חשוב להבין שהצרעת עליה מדברת התורה אינה רק מחלה פיזית ויש לה גם משמעויות רוחניות. זו הסיבה שהתורה הקדישה שתי פרשות שלמות שעוסקות בה, ועוד פסוקים רבים בשאר חלקי התנ"ך. גם במשנה הוקדשה מסכת שלמה לענייני הצרעת – מסכת נגעים, שכן יש משהו חשוב ושורשי מאוד בצרעת. במקורות ייחסו את ההדבקות במחלה לדיבור לשון הרע, לחשיבת מחשבות שליליות על הזולת, לצרות עין ולקנאה. מי שמדבר וחושב רע על הזולת יוצר מבחינה רוחנית בינו ובין השני חיץ והפרדה, ולכן באופן הגשמי לוקה בצרעת, שהיא מחלת עור קשה וכואבת, אשר מבטאת את הפרוד הזה. התורה מספרת לנו בפרשות אלה שעונשו של המצורע היה לצאת ממחנה ישראל ולשבת לבדו תקופה מסוימת בבידוד, כאשר המטרה הייתה לא רק שלא ידביק אחרים, אלא שיחווה בעצמו מבחינה רגשית את אותו ריחוק שגרם במעשיו. בזמן ההגליה היה עליו לעשות ברור פנימי וחשבון נפש.

בשנים מעוברות, כמו השנה הנוכחית, הפרשה מופיעה מעט לפני חג הפסח וליל הסדר, ובכך היא נותנת לנו הזדמנות לעשיית סדר ובדק בית פנימי ביחס לדפוסי ההתנהגות והרגשות שלנו כלפי הזולת וכלפי עצמינו.

מצד מידת הדין היינו אמורים למעשה לראות היום את רוב בני האדם מצורעים, שכן ידוע שרובינו נופלים ולוקים באותן המידות הרעות הגורמות למחלה. למרות שאנו רואים אנשים המדברים לשון הרע בלי הרף ו/או מקנאים וצרי עין, הם נראים על פניו בריאים ושלמים ואין שום פגם בבשרם. רמז לפשר העניין מספקים ספרי הקודש, אשר מגלים לנו שהצרעת שהתורה מדברת עליה באה לידי ביטוי לא בהכרח רק בגוף, אלא גם בנשמה (ראשית חכמה, שער הקדושה י"ג). כלומר, אם הצרעת אינה פוגעת בגוף היא פוגעת בנפש והביטויים הנוכחיים שלה יכולים להיות כל מיני מרעין-בישין שאנשים סובלים מהם היום כדוגמת עצבות, פחדים, חרדות, כעסים וכו'.

האם הלימוד על הצרעת רלוונטי לחיים של כולנו כאן ועכשיו או רק לרופאים הניגשים לקורס בפרמקולוגיה? האם גם אנחנו חשופים לנזקי הצרעת (אם לא בגוף אז בנפש)? האם יש חיסון נגד המחלה הקשה? התשובות הן שכן, כן וכן, וכדי להבינן טוב יותר ראוי להכיר ולדון במונחים בסיסיים שהמהר"ל מפראג מכנה "לב טוב" ו"לב רע".

 

"לב רע" זה כשאדם שמח מכישלונו של אדם אחר. שני אנשים יכולים לשבת שנים יחד במשרד אחד, לחייך אחד אל השני, לפטפט בהפסקות הצהריים ולשדר מצג שווא של רעות וחברות, אבל כשאחד מהם יום אחד ייכשל בדבר כלשהו או ייתפס בקלקלתו, השני בתוך תוכו ישמח לראות את "חברו" נופל. לרוב הוא לא יראה את זה החוצה וישמור על המסכה המזויפת, אבל בתוכו הוא יתענג. אנחנו יכולים להתנהג בנימוס מזויף כלפי אדם מסוים ובלב לשנוא אותו ואף לאחל לו אי אילו "איחולים" לא נעימים. מעטים הם האנשים הישרים והכנים עליהם ניתן להעיד ש"תוכם כברם". לעומת צרות עין ו"לב רע", ישנם אנשים עם "לב טוב".

"לב טוב" זה כשאדם רוצה בטובת חברו (בלי קשר לאינטרסים אישיים ולטובתו האישית) ותמיד שופט אותו לכף זכות. אדם כזה לעולם ינסה למצוא "תירוץ" והסבר מדוע השני הוא אדם טוב וחיובי.

כיצד נוכל לדעת היכן אנחנו נמצאים? לב טוב ולב רע זה לא משהו שניתן לזייף, זאת מדרגה רוחנית שאדם יכול להגיע אליה רק בעמל רב ובחינוך עצמי. הבעל שם טוב אמר שאחת הדרכים לגלות האם לאדם יש לב טוב או לא זה לפי המחשבה הראשונה שעולה לו כשהוא רואה מישהו אחר במעידתו וחולשתו. אם המחשבה הראשונה היא שלילית והוא חושב עליו דבר רע או אפילו חלילה שמח מכישלונו, אזי יש לו עוד הרבה מקום לעבודת תיקון המידות. ישנם אנשים שבאמת רוצים לבחור בטוב, אבל המחשבה הראשונה שלהם תהיה שלילית ורק אח"כ יתפסו עצמם ובעזרת השכל ינסו לחשוב ולהרגיש אחרת. גם לאנשים אלה יש עוד דרך ארוכה. את המחשבה והרגש הראשוניים אי אפשר לזייף והם שמעידים על המקום האמיתי של האדם.

בהקשר הזה, אומרים שהדרך של אישה לדעת האם בעלה אוהב אותה באמת זה לפי התגובה הראשונה שלו לבקשותיה. אם כשהיא מבקשת משהו הוא תמיד מיד מסכים ורוצה לרצות ולשמח אותה - משמע שהיא באמת יקרה לליבו. ייתכן שאחרי שהוא יענה מיד בחיוב הוא יגלה שבעצם יש לו אילוצים אחרים, ולכן לא יקיים את מבוקשה, אולם הרצון הראשוני שלו היה כן לעשות את זה.

רוב האנשים כשחותכים אותם בכביש מתרגזים על הנהג ה"חצוף", שהעז לעשות להם את זה, וחלקם אף ימהר ויסנן לעברו איזו קללה עסיסית. לעומתם, ישנם אנשים עם לב טוב שישפטו מיד את אותו נהג לכף זכות ויחשבו שכנראה אשתו יולדת בספסל האחורי, ולכן הוא כה ממהר לבית החולים, או שהוא נזעק לעזור לילדיו שנתקעו מחוץ לבית בלי מפתח.

דוגמא נוספת היא כשמישהו אחר (כולל קרובים לנו) מקבל משהו שאנחנו עצמנו רצינו – האם אנחנו שמחים עבורו או שמקנאים ועסוקים במחסור ובכאב שלנו? האם מישהי, שמחכה הרבה זמן לבן זוג עמו תקים בית, תשמח בלב שלם כשתשמע שחברה טובה שלה מתחתנת או  שתהייה אכולה בקנאה, כעסים ותסכולים? האם האיחולים שלה יהיו כנים ונקיים מרגשות שליליים? כלפי חוץ אפשר לשקר, אבל בפנים אדם מרגיש את האמת!

במציאות של היום, עם החינוך המערבי לתחרותיות, אנחנו רחוקים מהמקום הנכון והטבעי שלנו אלפי שנות אור. כל הסביבה מלמדת אותנו שהצלחתנו תלויה בכישלונו של הזולת. הגדילו ועשו תכניות הריאליטי בטלוויזיה, בהן משתתף אחד צריך להיבנות על חורבן חברו כדי להתקדם לעבר הפרס, ושבפומבי מראות את מה שטמון עמוק בתוך הלב של רובנו ושראוי להתבייש בו. בטעות אנחנו חושבים שכדי שנצליח האחר צריך להיכשל. על כך נאמר ש"צור לא נבנתה, אלא על חורבנה של ירושלים".

על אהרון הכהן נכתב שהיה לו לב טוב. אהרון, כידוע, היה מנהיג העם במצרים לפני היציאה מהעבדות, ובאופן טבעי הוא היה אמור להיות המושיע שיוציא את העם לחרות. לאחר שדווקא אחיו הצעיר משה נבחר לתפקיד, מסופר שאהרון יצא וקיבל את פניו בשמחה שלמה ואמתית. על פניו היו לו סיבות טובות לקנא ולכעוס, אולם בתור בעל לב טוב התגובה הראשונית, הספונטאנית והכנה ביותר הייתה פרגון ואהבה אוטנטיים מעומק הלב.

בעל לב טוב יידע מהם הצרכים של הזולת, כולל של אנשים זרים ורחוקים ויידע לענות ולספק להם אותם. אדם כזה מחובר לכל יהודי בנשמה והוא באמת רוצה שיהיה טוב לכולם. לעומת זאת, אדם אגואיסט, שחושב רק על עצמו, אפילו אם לאשתו יהיה רע הוא לא תמיד ישים לב, ואם כבר ישים לב זה לא בהכרח יעניין אותו ויניע אותו לפעולה.

 

השורש של "לב רע", אם כך, הוא בקנאה. קינאה זה כשרוצים משהו שיש לשני ו/או כשרוצים שלשני יהיה לא טוב בלי שום סיבה אמתית והגיונית. הרב דסלר, שכתב ספרי מידות ומוסר נפלאים, אמר שזו המידה הכי טיפשית בעולם משום שהמקנא לא מרוויח כלום. בכל שאר המידות הרעות יש סוג של "הגיון", אבל בקנאה אין שום תועלת. לדוגמא: אדם שכועס לפחות מרוויח שאחרים מפחדים ממנו ועושים את רצונו, או אדם בוגדני לפחות מספק את היצרים הנמוכים שלו. לעומת זאת, המקנא לא מרוויח בפועל כלום. זה שמישהו מקנא שלאחר יש אוטו מפואר יותר לא מקדם אותו לשום מקום. אם הוא היה גונב לו את האוטו היה בזה שכל מסוים (אומנם שכל של רשע, אבל לפחות הייתה יוצאת לו מזה תועלת ממשית). בקנאה, להבדיל, אין שום הגיון ותועלת. המקנא חושב בטעות שהטוב של האחר בא על חשבונו ויש אנשים שממש עסוקים כל היום וכל הלילה במחשבות שאוכלות אותם מבפנים על מה שיש לאנשים סביבם וכמה אומללים הם עצמם שאין להם את זה. התחלה של מחשבה כזאת לרוב עוברת למחשבה ולתיקווה שלשני לא יהיה את מה שיש לו כדי שלא תהיה לו עליונות עלינו, ומשם לדיבור לשון הרע ולרכילות. זאת היא ממש שנאת חינם, עליה נאמר שבגינה נחרב בית המקדש השני, והיא משקפת את המהות של לב רע – להשוות, לקנא ולרצות שלשני יהיה פחות.

דרכו של אדם מתוקן היא לחשוב על כל אדם אחר משהו חיובי, לנסות לאהוב אותו, לפרגן ולרצות באמת ובתמים שהוא יצליח. אדם נאור מבין שההצלחה של האחר אינה באה על חשבונו. זו טעות גדולה לחשוב שאם השני מצליח אז אני נפגע מכך משום שהוא לוקח מ"עוגת השפע הכללית" ולי נשארת פרוסה קטנה יותר. ניתן לראות את זה במקומות עבודה מסוימים בהן התחרותיות בין העובדים גדולה. במקום לעסוק מתוך קטנות מוחין במחשבות כיצד אני מתבלט על פני האחרים וזוכה להכרה "איזה אדם יוצא מגדר הרגיל אני", יש לרצות שכולם יצליחו, שיהיה לכולם את מלוא הטוב האפשרי ולהתכוון לכך בלב שלם. הצלחה של כל פרט ופרט מביאה להצלחתה של החברה כולה ובמילא במצב כזה כולם ירוויחו יותר. שגשוג ושפע של אחד פותחים שפע לכולם.

דוגמא ל"עין טובה" בין בני זוג זה כשאחד הצדדים בא הביתה אחרי יום עבודה מתיש ומוצא את הבית הפוך לחלוטין ומבולגן. אם המחשבה הראשונה שלו היא "איזה עצלן/ית בן/ת-זוגי. בטח היא/הוא לא עשה/עשתה היום כלום ורק קשקש/ה עם החברים/חברות שלו/ה בטלפון", אזי ממחשבה שכזו הדרך להטחת האשמות הדדיות ולריב קצרה ביותר. מאידך, יכול אותו אדם לבוא לביתו ולחשוב "בטח קרה משהו לבן/בת-זוגי. אולי היא/הוא לא מרגיש/ה טוב או אולי סתם בא לו/לה קצת לנוח היום" ומיד הוא/היא ישנס מותניים ויסדר את הבית בעצמו מבלי בכלל לעשות עניין מהסיפור. אדם כזה חי בסביבה פנימית וחיצונית טובים יותר ויוצר אווירה חיובית ונעימה בבית.

לרובינו המכריע יש "לב רע". זאת לא אשמתנו – נולדנו כך בכוונה ומתוך הרצון שנתקן בכוחות עמלנו את המידות הרעות ("יצר לב האדם רע מנעוריו"). כיצד מתחילים לשנות את זה? בעיקר ע"י התבוננות! יש להתבונן על "הילד הפרוע והבלתי מחונך" שקיים בתוכנו – אותו ילד שמקנא, כועס, מתגאה, מדבר לשון הרע, מרכל, וכו' ולאסוף ראיות על מצבינו. מתוך ההתבוננות, הרצון לשינוי והתפילה יבוא המפנה.

בהקשר הזה, יש המפרשים את שם הפרשה "מצורע" כצירוף של שתי המילים מצו (מיצאו) - רע. כלומר כקריאה לחיפוש ומציאת הרע (המידות המקולקלות) שבתוכנו. עם הזמן, כשהתמונה מתחילה להתבהר ומתגברים על מנגנוני ההגנה וההכחשה, שמספרים לנו שאנחנו בסדר ושהסביבה היא זו שעקומה, או אז מתחילה העבודה האמתית של עידון הלב והפיכתו לטוב. בלי השלב הראשון, שבדרך כלל אינו נעים, בלתי אפשרי לעשות שינוי בנפש ובמידות.

בהקשר של פסח שמתקרב, ההלכה אומרת על שלב ביעור החמץ מהבית: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ...". רבי נחמן מברסלב התייחס לסוגיה ואמר שהאור הגדול, המאיר בליל הסדר, מקורו בהבנה שלנו שהבעיות והלכלוך נמצאים קודם כל אצלנו בבית, ולכן אין להאשים אף אחד אחר במצבינו ובצרותינו. הבנה זו, לדבריו, משחררת מדמיונות שרק אם כך וכך יקרה במציאות החיצונית נהייה מאושרים. הרב קוק אמר גם כן שעדיין אין חירות בעולם מפני שכל אחד אוהב לחפש את הרע בבית של השני. לו היה העולם לומד שקודם צריך כל אחד לחפש את הקלקולים אצל עצמו – מיד הייתה באה הגאולה השלמה.

 

יחד עם זאת, חשוב לציין שעבודת הברור הזו צריכה להיעשות בשמחה ולא חלילה להביא את האדם לייאוש ממצבו. ליתר דיוק, יש להתבונן רוב היום בצדדים הטובים שיש בנו ורק בחצי שעה בלבד של חשבון נפש לתת את הדעת על השלילי. הבנה ש"לב רע" זה המצב הראשוני אצל כולנו ושזה חלק מהמסלול שיש לעבור מחזקת וממלאת בחיוניות הנחוצה למסע. רבי נחמן דיבר רבות על כך ואמר שההצלחה הגדולה של היצר הרע היא לא בהבאתנו לידי עשיית חטא, אלא בעצבות המתלווה אליו לאחר שאנו "תופסים את עצמנו" ומתייאשים מהפער בין מי שאנחנו לבין מה שפעם חלמנו שנהייה. הטעות, לדבריו, היא שאנחנו שוכחים שלצד הלב הרע יש עמוק עמוק בפנים גם נשמה מתוקה וזכה ושביכולתנו לשוב בתשובה ברגע אחד. כדי לעשות את הסדר לקראת ליל הסדר ולשוב להאמין בקדושה שלנו יש להתבונן בנקודות הטובות שוודאי יש בנו ולשמוח בהן. כל נקודה טובה ומעשה אחד של חסד וטוב שעשינו בעולם (בנינו, מי לא עושה לפחות מעשה אחד כזה בשבוע?) הוא נקודה של אור שחושפת את כל האור שיש לנו עמוק בפנים. כמו כוכב שמאיר מרחוק, אשר כידוע הוא גדול פי מיליון ממה שנראה לנו, כך גם מעשה טוב אחד שלנו אולי נראה שולי, אבל חשיבותו ואורו גדולים פי מיליון ואף יותר. גם הגמרא אומרת "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כלומר בכל העולם אין שום דבר מספיק גדול כדי להיות שכר על מצוה אחת בודדת. שווה לזכור ולחשוב על זה בפעם הבאה שאנחנו שוב פעם חושבים על עצמינו דברים רעים ומסרסים. השילוב האופטימלי, אם כך, הוא לזכור שיש בנו רע, שצריך לחשוף אותו ולשנותו, אך עלינו לעשות זאת בעדינות ומתוך הבנה שכמו שאת הבית אנחנו מנקים מאבק וחושפים את יופיו המקורי, כך גם את הלב אנחנו מנקים וחושפים את היופי הטבעי שכבר קיים בו.

ובהקשר של חג הפסח והניקיונות המקדימים – ראוי לזכור שכמו שבשעת הנקיון אנחנו מוציאים את החפצים והלכלוך החוצה, ונראה על פניו שאנחנו דווקא עושים יותר בלגן, אזי כך הדבר גם עם עבודת הבירור בנפש שנכתבה כאן – כשמתחילים לגלות את השלילי שבתוכנו נראה שהאנדרלמוסיה הולכת וגדלה, אבל האמת הפשוטה היא שזה שלב הכרחי בדרך לבית/לב נקי ומסודר.

 

בעזרת השם שנשכיל להיפטר מהצרעת למיניה, בגוף ובעיקר בנפש, ונזכה כולנו ללב טוב ואוהב.

חודש ניסן שמח, ניר אביעד J

 

 

לאתר פרשות השבוע: http://nir.benny-aviad.com

לאתר העיסקי של ניר אביעד: www.wise-planning.co.il

 

 

יום שלישי, 5 באפריל 2011

פרשת "מצורע" – על צרעת וצרות אחרות

בס"ד

פרשת השבוע הנוכחית, כמו גם קודמתה, עוסקת בחלקה הגדול בדיני מחלת הצרעת, כאשר הפעם אנחנו קוראים ולומדים על כך שלנגע המחלה היו מספר אופני ביטוי – החל מצרעת בגופו של אדם, דרך צרעת בבגדים שלבש המצורע ועד לצרעת בבית עצמו שבו שהה.
בתקופתנו בה המחלה הזו כמעט וחלפה לחלוטין מהעולם, חשוב להבין שהצרעת עליה מדברת התורה אינה רק מחלה פיזית ויש לה גם משמעויות רוחניות. זו הסיבה שהתורה הקדישה שתי פרשות שלמות שעוסקות בה, ועוד פסוקים רבים בשאר חלקי התנ"ך. גם במשנה הוקדשה מסכת שלמה לענייני הצרעת – מסכת נגעים. יש משהו חשוב מאוד ושורשי מאוד בצרעת. במקורות ייחסו את ההדבקות במחלה לדיבור לשון הרע (כפי שראינו בסיפור של מרים, אחות משה ואהרון), לחשיבת מחשבות שליליות על הזולת, לצרות עין ולקנאה. מי שמדבר וחושב רע על הזולת יוצר בינו ובין השני חיץ והפרדה, ולכן באופן הגשמי לוקה בצרעת, שהיא מחלת עור קשה וכואבת, אשר מבטאת את ההפרדה הזאת. התורה מספרת לנו בפרשות אלה שעונשו של המצורע היה לצאת ממחנה ישראל ולשבת לבדו תקופה מסוימת בבידוד, כאשר המטרה הייתה לא רק שלא ידביק אחרים, אלא שיחווה בעצמו מבחינה רגשית את אותו ריחוק שגרם במעשיו. בזמן ההגליה היה עליו לעשות ברור פנימי וחשבון נפש.
בשנים מעוברות ,כמו השנה הנוכחית, הפרשה מופיעה מעט לפני חג הפסח וליל הסדר, ובכך היא נותנת לנו הזדמנות לעשיית סדר ובדק בית פנימי ביחס לדפוסי ההתנהגות והרגשות שלנו כלפי הזולת וכלפי עצמינו.
מצד מידת הדין היינו אמורים למעשה לראות היום את רוב בני האדם מצורעים, שכן ידוע שרובינו נופלים ולוקים באותן המידות הרעות הגורמות למחלה. למרות שאנו רואים אנשים המדברים לשון הרע בלי הרף ו/או מקנאים וצרי עין, הם נראים על פניו בריאים ושלמים ואין שום פגם בבשרם. רמז לפשר העניין מספקים ספרי הקודש, אשר מגלים לנו שהצרעת שהתורה מדברת עליה באה לידי ביטוי לא בהכרח רק בגוף, אלא גם בנשמה (ראשית חכמה, שער הקדושה י"ג). כלומר, אם הצרעת אינה פוגעת בגוף היא פוגעת בנפש והביטויים הנוכחיים שלה יכולים להיות כל מיני מרעין-בישין שאנשים סובלים מהם היום כדוגמת עצבות, פחדים, חרדות, כעסים וכו'.

האם הלימוד על הצרעת רלוונטי לחיים של כולנו כאן ועכשיו או רק לרופאים הניגשים לקורס בפרמקולוגיה? האם גם אנחנו חשופים לנזקי הצרעת (אם לא בגוף אז בנפש)? האם יש חיסון נגד המחלה הקשה? התשובות הן שכן, כן וכן, וכדי להבינן טוב יותר ראוי להכיר ולדון במונחים בסיסיים שהמהר"ל מפראג מכנה "לב טוב" ו"לב רע".

"לב רע" זה כשאדם שמח מכישלונו של אדם אחר. שני אנשים יכולים לשבת שנים יחד במשרד אחד, לחייך אחד אל השני, לפטפט בהפסקות הצהריים ולשדר מצג שווא של רעות וחברות, אבל כשאחד מהם יום אחד ייכשל בדבר כלשהו או ייתפס בקלקלתו, השני בתוך תוכו ישמח לראות את "חברו" נופל. לרוב הוא לא יראה את זה החוצה וישמור על המסכה המזויפת, אבל בתוכו הוא יתענג. אנחנו יכולים להתנהג בנימוס מזויף כלפי אדם מסוים ובלב לשנוא אותו ואף לאחל לו אי אילו "איחולים" לא נעימים. מעטים הם האנשים הישרים והכנים עליהם ניתן להעיד ש"תוכם כברם". לעומת צרות עין ו"לב רע", ישנם אנשים עם "לב טוב".
"לב טוב" זה כשאדם רוצה בטובת חברו (בלי קשר לאינטרסים אישיים ולטובתו האישית) ותמיד שופט אותו לכף זכות. אדם כזה לעולם ינסה למצוא "תירוץ" והסבר מדוע השני הוא אדם טוב וחיובי.
כיצד נוכל לדעת היכן אנחנו נמצאים? לב טוב ולב רע זה לא משהו שניתן לזייף, זאת מדרגה רוחנית שאדם יכול להגיע אליה רק בעמל רב ובחינוך עצמי. הבעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות) אמר שאחת הדרכים לגלות האם לאדם יש לב טוב או לא זה לפי המחשבה הראשונה שעולה לו כשהוא רואה מישהו אחר במעידתו וחולשתו. אם המחשבה הראשונה היא שלילית והוא חושב עליו דבר רע או אפילו חלילה שמח מכישלונו, אזי יש לו עוד הרבה מקום לעבודת תיקון המידות. ישנם אנשים שבאמת רוצים לבחור בטוב, אבל המחשבה הראשונה שלהם תהיה שלילית ורק אח"כ יתפסו עצמם ובעזרת השכל ינסו לחשוב ולהרגיש אחרת. גם לאנשים אלה יש עוד דרך ארוכה. את המחשבה והרגש הראשוניים אי אפשר לזייף והם שמעידים על המקום האמתי של האדם. אדם עם אהבה אמתית בלב ירחם אפילו על הפושעים הנתעבים ביותר.
בהקשר הזה, אומרים שהדרך של אישה לדעת האם בעלה אוהב אותה באמת זה לפי התגובה הראשונה שלו לבקשותיה. אם כשהיא מבקשת משהו הוא תמיד מיד מסכים ורוצה לרצות ולשמח אותה - משמע שהיא באמת יקרה לליבו. ייתכן שאחרי שהוא יענה מיד בחיוב הוא יגלה שהוא בעצם לא יכול ושיש לו אילוצים אחרים, ולכן לא יקיים את מבוקשה, אולם הרצון הראשוני שלו היה כן לעשות את זה.

רוב האנשים כשחותכים אותם בכביש מתרגזים על הנהג ה"חצוף", שהעז לעשות להם את זה, וחלקם אף ימהר ויסנן לעברו איזו קללה עסיסית. לעומתם, ישנם אנשים עם לב טוב שישפטו מיד את אותו נהג לכף זכות ויחשבו שכנראה אשתו יולדת בספסל האחורי, ולכן הוא כה ממהר לבית החולים, או שהוא נזעק לעזור לילדיו שנתקעו מחוץ לבית בלי מפתח.
דוגמא נוספת היא כשמישהו אחר (כולל קרובים לנו) מקבל משהו שאנחנו עצמנו רצינו – האם אנחנו שמחים עבורו או שמקנאים ועסוקים במחסור ובכאב שלנו? האם מישהי, שמחכה הרבה זמן לבן זוג עמו תקים בית, תשמח בלב שלם כשתשמע שחברה טובה שלה מתחתנת או  שתהייה אכולה בקנאה, כעסים ותסכולים? האם האיחולים שלה יהיו כנים ונקיים מרגשות שליליים? האם כשעובד אחר בתפקיד מקביל לשלנו מצליח להתבלט ולקבל קומפלימנטים מהבוס והסביבה – האם אנחנו שמחים עבורו ומפרגנים או שמקנאים ואפילו חס ושלום מאחלים לו בליבנו שיכשל? כלפי חוץ אפשר לשקר, אבל בפנים אדם מרגיש את האמת!
במציאות של היום, עם החינוך המערבי לתחרותיות, אנחנו רחוקים מהמקום הנכון והטבעי שלנו אלפי שנות אור. כל הסביבה מלמדת אותנו שהצלחתנו תלויה בכישלונו של הזולת. הגדילו ועשו תכניות הריאליטי בטלוויזיה, בהן משתתף אחד צריך להיבנות על חורבן חברו כדי להתקדם לעבר הפרס, ושבפומבי מראות את מה שטמון עמוק בתוך הלב של רובנו ושראוי להתבייש בו. בטעות אנחנו חושבים שכדי שנצליח האחר צריך להיכשל. על כך נאמר ש"צור לא נבנתה, אלא על חורבנה של ירושלים".

על אהרון הכהן נכתב שהיה לו לב טוב. אהרון, כידוע, היה מנהיג העם במצרים לפני היציאה מהעבדות. באופן טבעי הוא היה אמור להיות המושיע שיוציא את העם לחרות. לאחר שדווקא אחיו הצעיר משה נבחר לתפקיד, מסופר שאהרון יצא וקיבל את פניו בשמחה שלמה ואמתית. על פניו היו לו סיבות טובות לקנא ולכעוס, אולם בתור בעל לב טוב התגובה הראשונית, הספונטאנית והכנה ביותר הייתה פרגון ואהבה אוטנטיים מעומק הלב.
בעל לב טוב יידע מהם הצרכים של הזולת, כולל של אנשים זרים ורחוקים ויידע לענות ולספק להם אותם. אדם כזה מחובר לכל יהודי בנשמה והוא באמת רוצה שיהיה טוב לכולם. לעומת זאת, אדם אגואיסט, שחושב רק על עצמו, אפילו אם לאשתו יהיה רע הוא לא תמיד ישים לב, ואם כבר ישים לב זה לא בהכרח יעניין אותו ויניע אותו לפעולה.

השורש של "לב רע", אם כך, הוא בקנאה. קינאה זה כשרוצים משהו שיש לשני ו/או כשרוצים שלשני יהיה לא טוב בלי שום סיבה אמתית והגיונית. הרב דסלר, שכתב ספרי מידות ומוסר נפלאים, אמר שזו המידה הכי טיפשית בעולם משום שהמקנא לא מרוויח כלום. בכל שאר המידות הרעות יש סוג של "הגיון", אבל בקנאה אין שום תועלת. לדוגמא: אדם שכועס לפחות מרוויח שאחרים מפחדים ממנו ועושים את רצונו או אדם בוגדני לפחות מספק את היצרים הנמוכים שלו. לעומת זאת, המקנא לא מרוויח בפועל כלום. זה שמישהו מקנא שלאחר יש אוטו מפואר יותר לא מקדם אותו לשום מקום. אם הוא היה גונב לו את האוטו היה בזה שכל מסוים (אומנם שכל של רשע, אבל לפחות הייתה יוצאת לו מזה תועלת ממשית). בקנאה, להבדיל, אין שום הגיון ותועלת. המקנא חושב בטעות שהטוב של האחר בא על חשבונו ויש אנשים שממש עסוקים כל היום וכל הלילה במחשבות שאוכלות אותם מבפנים על מה שיש לאנשים סביבם וכמה אומללים הם עצמם שאין להם את זה. התחלה של מחשבה כזאת לרוב עוברת למחשבה ותיקווה שלשני לא יהיה את מה שיש לו כדי שלא תהיה לו עליונות עלינו. זאת היא ממש שנאת חינם, עליה נאמר שבגינה נחרב בית המקדש השני, והיא משקפת את המהות של לב רע – להשוות, לקנא ולרצות שלשני יהיה פחות. העונש על לב רע היא אותה צרעת בגוף ובנפש עליה מדברת הפרשה הנוכחיות.

ככלל, שנאה היא מידה רעה מאוד. האמת היא שאין סיבה לשנוא אף אחד (כולל את השפלים ביותר). אדם מאמין יודע שכל מה שקורה לו בעולם נשלח אליו בהשגחה פרטית מהקב"ה ובא לקדם אותו ולשפר דרכיו. אף אדם אחר לא אשם בסבל שלו ובחסרונותיו. מי שחי בפועל עם הגישה הזו חי בתוך גן עדן כבר פה בעולם הזה.
דרכו של אדם מתוקן היא לחשוב על כל אדם אחר משהו חיובי, לנסות לאהוב אותו, לפרגן ולרצות באמת ובתמים שהוא יצליח. אדם נאור מבין שההצלחה של האחר אינה באה על חשבונו. זו טעות גדולה לחשוב שאם השני מצליח אז אני נפגע מכך משום שהוא לוקח מ"עוגת השפע הכללית" ולי נשארת פרוסה קטנה יותר. ניתן לראות את זה במקומות עבודה מסוימים בהן התחרותיות בין העובדים גדולה. במקום לעסוק מתוך קטנות מוחין במחשבות כיצד אני מתבלט על פני האחרים וזוכה להכרה "איזה אדם יוצא מגדר הרגיל אני", יש לרצות שכולם יצליחו, שיהיה לכולם את מלוא הטוב האפשרי ולהתכוון לכך בלב שלם. הצלחה של כל פרט ופרט מביאה להצלחתה של החברה כולה ובמילא במצב כזה כולם ירוויחו יותר. שגשוג ושפע של אחד פותחים שפע לכולם. צריך ניסיון חיים ו"עין טובה" כדי לראות ולהבין את זה.
דוגמא ל"עין טובה" בין בני זוג זה כשאחד הצדדים בא הביתה אחרי יום עבודה מתיש ומוצא את הבית הפוך לחלוטין ומבולגן. אם המחשבה הראשונה שלו היא "איזה עצלן/ית בן/ת-זוגי. בטח היא/הוא לא עשה/עשתה היום כלום ורק קשקש/ה עם החברים/חברות שלו/ה בטלפון". ממחשבה שכזו הדרך להטחת האשמות הדדיות ולריב קצרה ביותר. מאידך, יכול אותו אדם לבוא לבית ולחשוב "בטח קרה משהו לבן/בת-זוגי. אולי היא/הוא לא מרגיש/ה טוב או אולי סתם בא לו/לה קצת לנוח היום" ומיד הוא/היא ישנס מותניים ויסדר את הבית בעצמו מבלי בכלל לעשות עניין מהסיפור. אדם כזה חי בסביבה פנימית וחיצונית טובים יותר ויוצר אווירה חיובית ונעימה בבית.

לרובינו המכריע יש "לב רע". זאת לא אשמתנו – נולדנו כך בכוונה ומתוך הרצון שנתקן בכוחות עמלנו את המידות הרעות. כיצד מתחילים לשנות את זה? בעיקר ע"י התבוננות! יש להתבונן על "הילד הפרוע והבלתי מחונך" שקיים בתוכנו – אותו ילד שמקנא, כועס, מתגאה, מדבר לשון הרע, מרכל, וכו' ולאסוף ראיות על מצבינו. מתוך ההתבוננות, הרצון לשינוי והתפילה יבוא המפנה.
בהקשר הזה, יש המפרשים את שם הפרשה "מצורע" כצירוף של שתי המילים מצו (מיצאו) - רע. כלומר כקריאה לחיפוש ומציאת הרע (המידות המקולקלות) שבתוכנו. עם הזמן, כשהתמונה מתחילה להתבהר ומתגברים על מנגנוני ההגנה וההכחשה, שמספרים לנו שאנחנו בסדר ושהסביבה היא זו שעקומה, או אז מתחילה העבודה האמתית של עידון הלב והפיכתו לטוב. בלי השלב הראשון, שבדרך כלל אינו תמיד נעים, בלתי אפשרי לעשות שינוי בנפש ובמידות.
בהקשר של פסח שמתקרב, ההלכה אומרת על שלב ביעור החמץ מהבית: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ...". רבי נחמן מברסלב התייחס לסוגיה ואמר שהאור הגדול, המאיר בליל הסדר, מקורו בהבנה שלנו שהבעיות והלכלוך נמצאים קודם כל אצלנו בבית, ולכן אין להאשים אף אחד אחר במצבינו ובצרותינו. הבנה זו, לדבריו, משחררת מדמיונות שרק אם כך וכך יקרה במציאות החיצונית נהייה מאושרים. הרב קוק אמר גם כן שעדיין אין חירות בעולם מפני שכל אחד אוהב לחפש את הרע בבית של השני. לו היה העולם לומד שקודם צריך כל אחד לחפש את הקלקולים אצל עצמו – מיד הייתה באה הגאולה השלמה.

יחד עם זאת, חשוב לציין שעבודת הברור הזו צריכה להיעשות בשמחה ולא חלילה להביא את האדם לייאוש ממצבו. ליתר דיוק, יש להתבונן רוב היום בצדדים הטובים שיש בנו ורק בחצי שעה בלבד של חשבון נפש לתת את הדעת על השלילי. הבנה ש"לב רע" זה המצב הראשוני אצל כולנו ושזה חלק מהמסלול שיש לעבור מחזקת וממלאת בחיוניות הנחוצה למסע. רבי נחמן דיבר רבות על כך ואמר שההצלחה הגדולה של היצר הרע היא לא בהבאתנו לידי עשיית חטא, אלא בעצבות המתלווה אליו לאחר שאנו "תופסים את עצמנו" ומתייאשים מהפער בין מי שאנחנו לבין מה שפעם חלמנו שנהייה. הטעות, לדבריו, היא שאנחנו שוכחים שלצד הלב הרע יש עמוק עמוק בפנים גם נשמה מתוקה וזכה ושביכולתנו לשוב בתשובה ברגע אחד. כדי לעשות את הסדר לקראת ליל הסדר ולשוב להאמין בקדושה שלנו יש להתבונן בנקודות הטובות שוודאי יש בנו ולשמוח בהן. כל נקודה טובה ומעשה אחד של חסד וטוב שעשינו בעולם (בנינו, מי לא עושה לפחות מעשה אחד כזה בשבוע?) הוא נקודה של אור שחושפת את כל האור שיש לנו עמוק בפנים. כמו כוכב שמאיר מרחוק, אשר כידוע הוא גדול פי מיליון ממה שנראה לנו, כך גם מעשה טוב אחד שלנו אולי נראה שולי, אבל חשיבותו ואורו גדולים פי מיליון ואף יותר. גם הגמרא אומרת "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כלומר בכל העולם אין שום דבר מספיק גדול כדי להיות שכר על מצוה אחת בודדת. שווה לזכור ולחשוב על זה בפעם הבאה שאנחנו שוב פעם חושבים על עצמינו דברים רעים ומסרסים. השילוב האופטימלי, אם כך, הוא לזכור שיש בנו רע, שצריך לחשוף אותו ולשנותו, אך עלינו לעשות זאת בעדינות ומתוך הבנה שכמו שאת הבית אנחנו מנקים מאבק וחושפים את יופיו המקורי, כך גם את הלב אנחנו מנקים וחושפים את היופי הטבעי שכבר קיים בו.

בעזרת השם שנשכיל להיפטר מהצרעת למיניה בגוף ובעיקר בנפש ונזכה כולנו ללב טוב ואוהב.
זכרו  את דברי התלמוד: "בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל". אני לא יודע מה אתכם, אני מרגיש שהאור קרוב מתמיד.

חודש ניסן טוב, ניר אביעד J

10 המאמרים הנצפים ביותר