בס"ד
בס"ד
פרשת "בא" - חצי הכוס המלאה
התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעותו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. לנושא שלוש בחינות עיקריות עליהן ננסה בע"ה לדון היום: לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לשמוח במה שיש ולהודות על הטוב. מסופר על אדם שהלך יום אחד לתומו ברחוב ופתאום הוא שומע קול חזק שקורא לו "עצור!!". הוא קופא במקום ומיד נופל מלמעלה פסנתר ענקי שני סנטימטר מהאף שלו. הוא מסתכל ימינה ושמאלה לראות מי עזר לו ורואה מלאך לבן כנפיים. המלאך אומר לו: "אני המלאך ששומר עליך ונשלחתי להציל אותך". האיש מסתכל עליו רגע ואז מחטיף לו סתירה מצלצלת. בעוד המלאך המום לגמרי מוסיף האיש: "אתה המלאך ששומר עלי?! איפה היית כשהתחתנתי?!!"
רובינו, כאמור, פעמים רבות מסתכלים וסובלים ממה שעדיין אין לנו. אין לנו בית מספיק גדול, אין לנו אוטו מספיק חדש, אין לנו אישה מספיק יפה/נחמדה או גבר מספיק נאה/כריזמטי/מצחיק/עשיר, אין לנו רעמת שיער כמו פעם, אין לנו ואין לנו ואין לנו... למרבה האבסורד, כשאנחנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבנו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם בנו ולספר לו על כל הדברים שעדיין לא השגנו. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". גם אם אני חי בבית עם 3 חדרים בלבד - לפחות יש לי בית, גם אם האוטו מודל 98' - לפחות הוא נוסע, גם אם האישה מעט השמינה אחרי הלידות - לפחות אנחנו ביחד, גם אם הגנים המשפחתיים עושים את שלהם, הקרחת מבצבצת ו"מלחמת המפרץ" היא מלחמה יומיומית - לפחות אני בריא. גם, ואולי אפילו בזכות כל אלה - אני כעת מאושר. זאת הכרת טובה אמיתית לבורא ולעולם! לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על העתיד. הבודהיזם ושאר תורות המזרח מדברות גם כן על קבלה של המציאות והשלמה עימה, אולם להבדיל מתורות אלה המורות על "זרימה" ו"ביטול הרצון", היהדות בהחלט כן מציעה לאחוז בחבל בשני קצותיו - לקבל את מה שישנו בד בבד עם שאיפה מתמדת לשיפור והתקדמות ברוחניות ובגשמיות, וכל זאת במסגרת של עשיית הטוב ביותר עם מה שישנו ואפשרי. היהדות מחנכת אותנו על כל צעד ושעל להגיד תודה. גם על הדברים שנראים טריוויאליים לכאורה. יהודי מאמין פותח בבוקר את עיניו ועוד בשכבו במיטה מיד מודה. המילים הראשונות שנאמרות בבוקר הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". כן, גם על לקום בבוקר, לנשום ולפתוח עיניים ליום חדש צריך לומר תודה. יש מישהו שיכול לחתום על כך שמחר בוודאות הוא קם?
המפתח להתקדמות רוחנית של האדם זה להודות לבורא על כל מה שנתן לו. רבי נחמן מברסלב לימד את תלמידיו לראות את הטוב שבכל סיטואציה. עד היום אנחנו רואים אותם בצמתי דרכים קופצים ורוקדים עם סטיקרים של "תן חיוך - הכול לטובה". במבט ראשון גישה זו יכולה להיתפס כנאיביות, אולם עיון מעמיק מראה שצורת המחשבה הזו היא רפואה אמיתית לנפש. התפיסה היהודית היא שכל מה שהבורא שולח לנו זה הכול לטובה ואם אנחנו לא רואים וחווים את זה כך זה רק בגלל שעדיין לא הגענו למדרגה מספיק גבוהה. אפשר לראות את זה, לא עלינו, במשפחות שכולות בעלות אמונה, שמתמודדות עם הכאב והאובדן הנורא תוך השלמה וזאת אודות לאמונה שמה שקרה (גם אם הוא קשה ביותר) הוא בהשגחה אישית מהבורא ולכן ודאי הוא לטובה. מאחר ואין סבל סתמי שנשלח לאדם רק כדי לענות אותו אז ודאי גם זה לטובה. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך מה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם. קראתי בעבר ראיון עם נכה צה"ל כרות רגל. הוא סיפר כיצד בהתחלה ביכה את מצבו והרגיש אומלל וקורבן. אולם לאחר מכן, הוא היפך את גישתו וחש שימחה והערכה על עצם העובדה (שלרובינו המכריע נראית טריוויאלית לחלוטין) שיש לו עוד רגל בריאה, עוד 2 ידיים, 2 אוזניים, ראש צלול וכו. ההבדל בין גן עדן לגיהינום, אם כך, הוא בתפיסה שלנו על החיים. חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותם. שורש הבעיות בין בני זוג זה כשהם מתחילים לקבל כמובן מאליו את העשיות אחד של השני. תרופה לבעיה הזו היא פשוט להתחיל לומר "תודה". החוכמה היא לעצור ולהודות על כל דבר ודבר בחיים. כך לדוגמא, להודות לבן/בת הזוג על עצם העובדה שהוא נמצא איתי ובזכותו אני לא בודד. זה לא מובן מאליו! מי שזוכר את הטעם החמוץ של בדידות יכול להבין זאת בקלות. להודות שהוא עוזר בעבודות הבית (גם אם זה לא מושלם בעיניי), על שהוא מקשיב לי כשאני זקוק, שהוא מוריד את הזבל בבוקר או תופר את הכפתור שנפרם בחולצה. אם נשכיל להודות על הדברים הקטנים שבחיים נראה שבעצם אנחנו מקבלים המון, רבות מתחושות המירמור שלנו ייעלמו מאליהן ונקבל את מה שהחיים מזמנים לנו בקלות ובנועם גדולים יותר. במקום לחשוב על עצמינו כקורבנות וכמסכנים שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים - להפך את המחשבה ולראות את המתנות שאנחנו כן זוכים להן. על כך נאמר שכדי להבטיח עתיד טוב ובריא יותר חובה להודות על העבר וההווה. להודות על כל מה שישנו - גם על מה שאנחנו אוהבים וגם על מה שפחות. משל מפורסם הוא על אדם שנפטר מהעולם ונשמתו מופיעה בפני בית דין של מעלה. "עכשיו" אומר לו הבורא "אני אראה לך את כל חייך בצורת עקבות בחול ואתה תראה שכל הזמן הייתי איתך". ירדה הנשמה לעולם הזה וראתה בחול שני זוגות עקבות שהולכים תמיד במקביל. כל מהלך חייה עבר בפניה עד שפתאום ראתה שבתקופות הכי קשות נשאר בחול רק זוג אחד של עקבות. פנתה הנשמה בתרעומת לבורא ואמרה: "למה בזמנים הקשים עזבת אותי?" ענה הבורא: "אף פעם לא עזבתי אותך. בתקופות האלו נשאתי אותך על הידיים שלי..."
איך כל זה קשור לפרשת השבוע הנוכחית? האמת היא שזה קשור לכל רגע ורגע בחיים שלנו. ובכל זאת, ניתן לראות כיצד בני ישראל מודים לקב"ה רגע לפני המכה העשירית (מכת בכורות) והבשורה שעליהם להתארגן בחופזה ליציאה ממצריים על הטוב והחסד שעושה עימם. בהמשך הדרך במדבר העם ישוב לסורו וימרר למשה, שליח השם, את החיים בקיטורים, תביעות וטענות לרוב, אולם, לרגע אחד, אל מול פני ניסי הניסים שהקב"ה הפגין, נותר העם מאוחד בהכרת התודה על שראו עיניו. מקריאה בפרשה עולה השאלה מדוע ה' הקשיח את ליבו של פרעה ולא דאג מיד שהוא יענה לתביעת משה ואהרון וישחרר את העם? למה היה צריך להתרחש כל המהלך הזה של המכות והיפוך סדרי הטבע? התשובה היא שיותר מאשר היה חשוב שפרעה והעם המצרי המשעבד יראו את העוצמה של הקב"ה - היה חשוב שעם ישראל יראה את כל האותות והמופתים ושהזיכרון הזה ייחרט לדורות. האמונה שלנו היום, אלפי שנים אחרי, מקורה בין היתר, באותן אותות ומופתים. מתוך הנקודה שבני ישראל ראו ניסים גדולים ומופלאים אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים ולהתחיל לראות את הניסים שקורים לנו כל יום ויום. אנשים מאושרים הם אנשים שיודעים להבחין לא רק ב"מגה-ניסים" כמו קריעת ים סוף, אלא גם בניסים הקטנים שנשלחים לעזרתנו ולהודות על כך לבורא. בנוסף, ניתן ללמוד ממשה כיצד בפרשה הקודמת הוא ידע להודות לא רק לחי, אלא גם לדומם. מסופר שבמכה הראשונה (מכת דם) דווקא אהרון הוא זה שמצווה להכות עם מטהו על היאור. רש"י אומר על כך שמשה זכר חסד נעורים ליאור על ששמר עליו כאשר הוא הושם בתיבה בהיותו תינוק ולכן לא רצה להכות עליו. נשמע מופרך ומוגזם? אולי, אבל בודאי יש כאן מודל לחיקוי והערכה. אדם אשר מסוגל לחנך את עצמו לא להיות כפוי טובה אפילו כלפי הדומם, אין ספק שיתחשב ויכיר תודה גם לבן אנוש. על כך חז"ל אמרו במקום אחר: "בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן".
בשבתות מתפלל איתי בבית הכנסת יהודי מתוק מדבש שניצל מאושוויץ לאחר שהיה הטבח האישי של ד"ר מנגלה יימח שמו. בשהותו במחנה הוא עבר אינסוף חוויות מזוויעות שכללו ניסיון בריחה שנכשל ושבגינו נידון למוות במכות. אותו יהודי מספר שהאופטימיות והאמונה שמרו עליו גם כשהושלך לערימת הגוויות אחרי שחשבו שמת מהמכות. מאז שאני מכיר אותו האופטימיות והחיוך הם סימני ההיכר המובהקים שלו. בשבועיים האחרונים נבצר ממנו להגיע לתפילה מאחר והוא סעד את אשתו החולה. כשנפגשנו בשבת האחרונה ושאלתי לשלומו הוא ענה במאור פנים "שלומי טוב ברוך השם. ואם אתלונן זה יעזור? עדיף להיות שמח". דבריו, ובעיקר חיוכו הלבבי, שלחו אותי לטמון ראשי עמוק בטלית ולהרהר מחדש על דירת שלושת החדרים, הרכב הישן והקרחת המבצבצת, שקודם לכן הטרידו את שלוותי...
דוד המלך כתב במזמורי תהילים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". משמע, אדם הרואה טוב, לפי דוד המלך, הוא אדם חי ואילו אדם הרואה רע משהו בתוכו מת. ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא שכל אחד יפנה מספר דקות מזמנו, יכבה את הטלפון, הביפר והאינטרנט, יתחבר לקול הנינוח והשקט שקיים בו ויקדיש את הזמן לסוג של חשבון נפש. בזמן הזה כדאי לעשות רשימה של כל הדברים הטובים (הגדולים וחשוב לא פחות - גם הקטנים) שיש לו בחיים. אפשר להתייחס ספציפית לטובה שעשו ועושים לו הוריו, בן/בת זוגו, הילדים, מקום העבודה וכו. מניסיונם של רבים - הדבר מקרב מאוד להיות אותו איש "החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוב"...
קורות הפרשה בקצרה:
- משה שב ודורש מפרעה לשחרר את העם. כשפרעה מסרב נוחתות על מצריים המכה השמינית - מכת ארבה והמכה התשיעית - מכת חושך. פרעה מבועת, אולם נשאר בסירובו העיקש.
- הקב"ה מבטיח למשה, כי המכה הבאה העשירית במספר, תהיה אנושה ואחרונה ואחריה ישלח ואף יגרש פרעה את בני ישראל מארצו. ה' שולח את משה לומר לבני ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב מהמצרים לקראת חגם הגדול. כך מקיים ה' את הבטחתו לאברהם אבינו "ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול". העם המצרי אכן נותן את כליו היקרים - הכול במטרה לרצות את עם ישראל שיעזבו.
- ההכנות למכת בכורות יוצאות לדרך. הקב"ה מורה למשה לומר לבני-ישראל להכין שה תמים ביום העשירי לחודש, כדי שיהיה מזומן להקריבו ביום י"ד בחודש ניסן, ערב היציאה ממצרים. מדם הקורבן יתנו בני-ישראל על המשקוף ועל שתי המזוזות, סימן זיהוי למנוע ממכת הבכורות לפגוע בבני הבית. העם מודה לשם על הבשורה הטובה ויוצאים מייד לקיים את מצוותו.
- הקב"ה מצווה על משה על הלכות חג הפסח הכוללות ביעור כל החמץ, אכילת מצות וכיבוד יום מיוחד שבו תהיה אסורה כל מלאכה. משה מכנס את זקני העם ומצווה אותם למסור את המידע לדורות הבאים במטרה לקיים את הפסח בכל שנה במועדו. מי ששאל למה הוא מוצא את עצמו כל ליל סדר יחד עם כל הדודות אוכל מצה, חסה וביצה קשה - התשובה מתחילה פה...
- כהבטחת ה', בחצות ליל ט"ו בניסן החלה מגיפה נוראה במצרים. בזה אחר זה מתו הבכורות, מבכורות בית המלוכה ועד לבכורות השפחות, השבויים והאסירים ואפילו בכורות בהמות מצרים. זעקה גדולה והיסטריה התחוללו בכל רחבי הממלכה. בני מצרים המבועתים התחננו ואף הפצירו בשכניהם העבריים: קחו מה שתרצו, העיקר שתצאו מכאן מהר. בני ישראל שהיו עסוקים בהכנות האחרונות לקראת היציאה למדבר, אף לא הספיקו להניח לבצק לטפוח, וכך אפו מצות כצידה לדרך.
שבת שלום, ניר אביעד J