בס"ד
אור חדש הפציע בעולם. אברהם
אבינו, אבי האומה והיהודי הראשון, מתחיל להתגלות לנו במלוא גדולתו בפרשת "לך
לך", וכל שנותר לנו במרחק כמעט 4,000 שנה מאז זה לפתוח את הלב ולהתמסר
לסיפורים על דמותו המופלאה, אותם סיפורים שיכולים ללמד כל אחד מאתנו כל כך הרבה על
מציאות חייו כאן ועכשיו.
פנטזיונר, משוגע, מרדן. הרבה
עלבונות הוא נאלץ לשמוע, ובכל זאת הוא בשלו – מחפש את האמת ונלחם על האמת גם במחיר
של איום על חייו ועמידה בניסיונות קשה ומורכבים. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַייִם
וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" נכתב בפרשת "בראשית". ספר הזוהר
הסביר ש"בהבראם" זה אותיות "אברהם" ואף הוסיף משל:
"כשברא הקב"ה את העולם לא היה העולם יציב. אמר לו הקב"ה לעולם: 'מה
לך שאינך יציב?'. אמר: 'ריבונו של עולם אינני יכול לעמוד כי אין לי יסוד על מה
להתקיים'. אמר לו הקב"ה: 'עתיד אני להעמיד בך צדיק שהוא אברהם אוהבי' ומיד
התייצב העולם".
דמותו של אברהם תלווה אותנו בפרשות הקרובות, ולמרות שחלק
ניכר מספר בראשית מוקדש לקורותיו, למרבה הפלא בתורה אנו פוגשים אותו בגיל די מאוחר
בחייו רבי התהפוכות. המדרשים על הפרשה, שמשלימים את התמונה, מספרים לנו שכבר בגיל
שלוש החל מסעו הרוחני, וכילד צעיר לאב בעל חנות יצור וממכר לפסלי אלילים סקרנותו
הובילה אותו להבחין באמת גדולה יותר ולהכרה בעובדה שיש לעולם בורא ושליט אחד. כאדם
בודד הוא ניצב אל מול העולם כולו, נאבק בעבודת האלילים, שהייתה מושרשת בתקופתו,
וקירב רבים לחיים של אמונה מונותיאיסטיות. האירוע הראשון בחיי אברהם המתואר בתורה
התרחש כאשר הוא היה בן שבעים וחמש. בזמן הזה אברהם היה מסוגל כבר לסכם חיים שלמים
של הישגים משמעותיים, אך אז הגיע אירוע בעל משמעות אדירה שהאפיל על כל שקדם לו. מקל
נדודים הונח בידיו והוא נצטווה לצאת לעבר יעד נעלם: "וַיֹּאמֶר ה'
אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,
אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א'). ואכן אברהם, אשתו
שרה ובני משפחה נוספים יצאו מחרן אל עבר ארץ ישראל.
מה היה הסוד לכוחו העצום
וכיצד נוכל אנחנו ללמוד מכך לקח לחיינו?
התשובה נמצאת באותו ציווי בפסוק הראשון של פרשת השבוע עליו פרשנויות רבות ונפלאות.
הבורא מופיע בפני אברהם אבינו ואומר: לֶךְ-לְךָ, כלומר לך אליך, אל עצמיך.
הקב"ה מגלה לאברהם שכדי להפוך לאדם גדול במידות עליו "לחתוך את חבל
הטבור" ולצאת למסע של צמיחה וגילוי עצמי - הרחק מכל שיגרה מוכרת וקרובה.
בהיענותו של אברהם לדברים ובהליכתו אל ארץ ועתיד לא ברורים, חרף כל היגיון מוכר,
הוא שתל את הזרע ל"נעשה ונשמע" שאפשר לבני ישראל במדבר לקבל את התורה
הקדושה.
לא לשווא נקרא שמו "אברהם
העברי", שכן זו היא התכונה שאפיינה אותו. למרות שכל העולם עמד
מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני. סגולה זו נותרה קבועה
בליבנו - צאצאיו. קשיות העורף היהודית
הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך
כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, נותרנו דבוקים בה, יחידים מול רבים.
לפי הקבלה, למשמעות הציווי
עמקות נוספת: לך אל תוך העצמי הפנימי ביותר שלך, התרחק מהרצונות שלך, מן הרגשות
שלך, מן האינטלקט שלך וע"י ויתור על ה"אני" וה"אגו" תוכל
להפנים את האמת שאני, הקב"ה, אגלה לך. רק כשאדם מניח לרגע את המחשבות שלו
ביחס לעצמו ולסביבתו הוא יכול להבחין במציאות של בורא שמחייה בכל רגע את העולם.
נקודת מבט נוספת לציווי רואה
בו קריאה תמידית להתקדם ולהשתפר. אין להסתפק במה שכבר עשינו ולהיכן שהגענו. הדבר
הראשון שנדרש מיהודי הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. להיות יהודי פירושו לא לדרוך
במקום ותמיד לנוע מן המקום שבו אתה נמצא למקום שבו אתה יכול להיות, וממה שאתה חושב
על עצמך אל מימד עמוק יותר של מה שהנך באמת. להיות יהודי זה להיות עסוק בחיפוש
תמידי לשיפור עצמי ולשיפור העולם.
הקב"ה מצווה על אברהם
ללכת ולעזוב את העבר מאחוריו. הקריאה הראשונה היא לעזוב את ארצך. הפרשנים לימדו
אותנו ש"ארצך" מרמז על ארציות, כלומר על חומריות. על מנת להתקדם
ולממש את תפקידנו בעולם ולהתחבר אל נקודת האמת שקיימת בתוך כל אחד מאתנו, הלא היא
הנשמה, יש לזנוח את החשיבה שחומריות ועושר הם אלה שיביאו לנו שמחה ואושר.
אברהם עזב בית עשיר ומלא בכל טוב חומרי והלך אל הלא נודע. נראה כי בימינו התפיסה
הקלוקלת שכסף מביא לשמחה מחלחלת לכל מקום ואנחנו שבויים בקונספציה שאם לא נשיג את
הוולבו, הווילה, חופשת הסקי השנתית ושלל המותגים המופיעים בפרסומות, לא נהיה
מאושרים. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו",
ו"יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים. יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". שלמה המלך הוסיף וכתב בספר קהלת: "אוהב
כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע
לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות
יותר ויותר. מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מאושר כי תמיד הוא
ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. מי שרוצה 1000 (לא
משנה ממה) ויש לו רק 200 ירגיש אומלל, בעוד מי שרוצה 10 ומשיג 20 ירגיש אושר
וסיפוק עילאיים. חשוב לציין כי להבדיל מהגישה של תורות המזרח שמדברת על צמצום
הרצונות למינימום, היהדות היא "תורת חיים" וככזו היא בעד חיים גשמיים
וחומריים טובים, נוחים וראויים. אולם להבדיל מהגישה המערבית, היא שמה את הדברים
בפרופורציה הראויה ומלמדת שתפקיד החומר לשמש כלי שמשרת ומאפשר את עולם הרוח. לא
בכדי ישראל ממוקמת גיאוגרפית בין המזרח והמערב, ובגישתה, היהדות מורה על איזון
נכון ובריא בין שני הכוחות הסותרים. תחושת השמחה, אם כך, אינה תלויה בגורמים
חיצוניים אלא במצבו הפנימי של האדם ואושר לא תלוי בכסף, אלא בהגשמת היעוד האישי,
בתחושות של אהבה וחום ובעשיית טוב לזולת. אברהם היה האדם הראשון בעולם שהבין זאת
ושהיה מוכן להקריב את הנוחות החומרית והחברתית שבעולמו הישן וללכת לכיוון מימוש
ייעודו בעולם, ועל כן זכה להיות היהודי הראשון. כמו שאברהם מורה לכולנו את
הדרך, כך בתור עם אנחנו מחויבים להראות לשאר העמים את הדרך הנכונה ומכאן הביטוי
"עם סגולה". ככאלה, יש לנו עודף מחויבויות ולא עודף זכויות, כפי
שרבים בטעות חושבים.
בדרך הטבע, אנו נשאבים אל
דפוסים חברתיים, שיגרה של לחץ חברתי, ציפיות מהסובבים אותנו והרגלים ישנים שהוטבעו
בתוכנו מילדות. המהלך שעשה אברהם אבינו אמור להביא כל אחד לשאול את עצמו את
השאלה הבאה: "מהיכן
מגיעה 'השקפת העולם' שלי?" האם זו השקפה שאימצתי
לעצמי תוך כדי בדיקה ומחקר, או שמא זו גישה שהושתלה בתוכי עקב נסיבות חיי וללא
בחירה אישית? האם לעובדה שנולדתי דווקא כיהודי יש בכלל משמעות עבורי?
מוטב לכל "חילוני",
שנולד להורים ולחברה חילונית, כמו גם לכל "דתי" שנולד להורים וחברה דתית
לשאול עצמו האם זה באמת מסלול החיים הנכון ביותר עבורו? אסור לחיות בתוך זרם מסוים
רק משום שככה התרגלנו. רבים ממי שנולדו למסגרת אמונית חמה ותומכת מעידים שהם מעולם
לא עצרו ושאלו את עצמם את השאלות החשובות באמת, כך שעבודת השם שלהם הייתה ברבדים
שטחיים בלבד. לעניות דעתי, דווקא אי שאילת שאלות זה השורש לתופעת הדתיים-לשעבר
(דתל"שים) ולא תכונת הספקנות, כפי שיש מי שחושב. מוטב לכל אדם לעשות ברור
אמיתי, כן ואמיץ עם הזהות שלו ומכאן הבחירה בדרך תהיה חזקה הרבה יותר.
בדיוק לשם כך מצווה
הקב"ה את אברהם: "לך לך (אל עצמך) מארצך וממולדתך ומבית
אביך". ובמילים שלנו - אל תקבל (או תדחה) באופן אוטומטי
את ערכיה של החברה, מבלי לבחון באופן יסודי את ערכם ומהותם. יש שמשתיקים את הקול
של הנשמה באומרם: "אין לי זמן", "אני טרוד מידי בענייני
פרנסה/בריאות/משפחה" או "אני כבר מבוגר מדי", אבל זו טעות מרה
ו"טריק" של היצר הרע שינסה לספר לנו כל סיפור אפשרי כדי למנוע מאתנו
להתחיל במלאכת בירור האמת.
יחד עם ההשפעות החיצוניות,
לאדם יש נקודה פנימית וחופשית מכל מה שמגדיר וכובל אותו. זהו הניצוץ האלוקי המהווה
את גרעין נשמתו. אברהם היה הראשון שהסכים להקריב את כל עולמו והרגליו על מנת לגלות
את אותו ניצוץ. רוב בני האדם לא עוצרים להתבונן בחייהם ולא שואלים שאלות. קורה לא אחת לאנשים שהם מוצאים עצמם בנסיבות
חיים מורכבות ותוהים בינם ובין עצמם "איך הגעתי לכאן"? או "איפה
טעיתי בדרך?" כל אלה הם תולדות של חוסר תשומת לב למעשים, להרגלים, לדפוסי
חשיבה ולעולם הרגשי שלנו. על תופעה זו אמר ירמיהו הנביא "אין איש נחם על
רעתו לאמור במרוצתם כסוס שוטף
במלחמה".
בני האדם שאינם עמלים על מודעות והתבוננות פנימית משולים לסוס הרץ בשעטה בשדה הקרב
מבלי להבחין בין ימינו ושמאלו.
אברהם אבינו היה הראשון שהבין
שתפקידנו פה בעולם הוא לעבוד ולתקן את מידותינו ודרכינו. מי שחושב שהוא בא לכאן
כדי לנוח וליהנות ממנעמי העולם פשוט משלה את עצמו. לראייה, כל מי שכביכול לא עמל
על תיקון ושיפור עצמי בסופו של דבר סובל יותר מכולם משום שהוא נשאר עם התאוות,
הכעסים, הקנאה והתחרותיות שמאמללים בראש ובראשונה את מי שחווה אותם. אדם שמח באמת
זה אדם שיודע שכל מה שקורה לו פה בעולם זה ניסיון בלבד ושבמילא הכול לטובה. את
אברהם רצו לזרוק לכבשן האש בגלל הרעיונות "המהפכניים" שלו, אבל הוא דבק
בשמחה ובאמונה. אדם נבון יודע שאם קרה לו מקרה רע/העליבו אותו/פגעו בו/וכו' זה הכול
ניסיון ועליו להישאר שמח. אסור לנו ליפול לעצבות, ללשון הרע ולכעס. זאת, בראייתי,
תמצית ומהות היהדות, כפי שמלמד אותנו האבא של כולנו - אברהם אבינו.
הדרך להגיע לפסגות שהגיע
אליהן אברהם עוברת, כאמור, דרך התעקשות חיובית על העקרונות שלנו ודבקות באמת גם אם
היא קשה ולא תמיד מתיישבת עם הנורמות החברתיות שמסביב. תחילת ה"שולחן
ערוך" היא: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם".
ספר ההלכה דואג לומר לנו חיזוק גדול בדרך עוד לפני שהוא מתחיל למנות את המצוות
וההלכות, ומחדד שכדי להצליח לקיים את התורה הגדולה – אל לנו להתבייש מבני אדם
המלעיגים עלינו בניסיוננו להתקרב אל הבורא. על כך אמר יהודה בן תימא בפרקי אבות:
"הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים".
לא צריכה להיות לנו חלילה
מטרה לפגוע באף אחד, אבל כדי להצליח להתגבר על הבלי העולם הזה חובה עלינו להיות עם
עזות ואומץ של נמר ולא להתחשב יותר מידי או לפחד ולהתבלבל ממה שאומרים לנו ועלינו
מסביב. לעיתים אפילו במסגרת דתית יהיה מי שיבקר וינסה לקרר אותנו אם ננסה להתחזק
מעט יותר או "לפרוש כנפיים" ולהמריא למחוזות ששונים ממחוזותיו, ולעיתים
יהיו אלה אפילו הקרובים לנו ביותר שינסו לשים לנו מקל בגלגלים ולמנוע מאתנו את
אותו "לך לך". במתינות, בסבלנות ובהרבה חיבור ואמונה יש לזכור את המטרה ולדבוק
באמת. כפי שלעיתים אנשים שדרכיהם שונה משלנו עלולים להפריע, כך גם הסתכלות שלנו על
אנשים שכבר קידשו עצמם ונכנסו לעולמו של הקב"ה יכולה להחליש כוחנו משום שאנו
משווים אותנו אליהם ומתייאשים מהמרחק שעוד נותר לנו לעבור. תורת החסידות טוענת שכל
אדם הוא יצור חד פעמי שלא היה וגם לא יהיה בדיוק כמוהו. התפקיד שלנו פה בעולם הוא
להביא לידי ביטוי את הכוחות המיוחדים שהבורא טמן בכל אחד מאתנו ולא באלה של
השכנים. חוזרים בתשובה רבים (ואברהם אבנו ביניהם) יכולים להעיד שאת הקצב הנכון
להתקדמות יודעת היטב הנשמה, ולכן רק לה יש להקשיב וכל מבט לצדדים יכול להחליש ולייאש.
ללמוד מהזולת ולהתחזק מהצלחתו ודרכו בוודאי שזו מעלה טובה, אבל רק בתנאי שזה מפרה
ומעורר ולא חלילה מייאש ומרחיק.
המשנה במסכת סנהדרין מלמדת כי
"צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי".
כל הצמחים, כל החיות וגם כל בני האדם – כולם נבראו במיוחד בעבורי! רבים ודאי ירימו
גבה בסיפוק ויגידו – "אוהו הינה סוף סוף רעיון אחד ביהדות שאני יכול להתחבר
אליו בקלות...", אבל כאן בא האבל הגדול – כל העולם אומנם נברא בעבורי, אבל
לא כדי שאנצל אותו לטובתי ולטובת ההנאה האישית שלי, אלא כדי שאוכל לשרת אותו, כדי
שאוכל להפוך אותו לטוב ונעים יותר וכדי שאתן לו בחזרה את הטוב שהבורא טמן בתוכי.
כך כל אחד ואחד צריך לחשוב שבידו ובכוחו לשנות ולתקן את כל העולם כולו. אברהם
אבינו היה הראשון שהפנים רעיון זה ויצא מהתפיסה הפרטית לתפיסה הכללית, מדאגה לעצמו
ולמשפחתו הקרובה לדאגה לכלל הציבור. גם לפניו היו צדיקים ואנשי מידות (כדוגמת חנוך
ונח), אולם הם מעולם לא ניסו להרחיב את מעגל השפעתם ולהטיב לציבור הרחב. אברהם,
יחד עם אשתו שרה, היו עסוקים ללא הרף בגיור אנשים נוספים ובפעולות חסד שונות
ומגוונות בחברה בה חיו. בזכות התכונה הזו, אברהם זכה לתוספת ושינוי שמו ע"י
הקב"ה מאברם לאברהם ולכינוי "אבינו" כאב האומה ולמימוש ההבטחה
והברכה שקיבל: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
כל מי שמתעמק בפרשה יכול בקלות
לשמוע את הקול הקורא לכל אחד ואחת מאתנו: לך לך או לכי לך אל עצמך.
נא להדק חגורות, להתאזר בעוז,
בכנות ובהמון סבלנות ולצאת אל מסע של גילוי הניצוץ האלוקי (הנשמה) שטמון עמוק בתוך
כל אחד ואחת מאתנו. בהצלחה!!!
שבת
שלום, ניר אביעד J
משימה
לשבת
בערוב ימיי, כשאסרוק ואזכר בכל
קורות חיי, איזה מסע אזכור כמשמעותי ביותר? מהו אותו לֶךְ-לְךָ יחודי שלי?
מה הייתי רוצה כעת לעשות או
לשנות באורחות חיי כדי שכשיגיע אותו הרגע אדע שעשיתי באמת את המירב כדי לממש את
אותו חלום ואת אותו לֶךְ-לְךָ שלי?
סיפור
לשבת – "כריות לא מדברות" – מתוך הספר
"העיתונאי" של הרב קובי לוי
אם הכרית של טלי פרץ, מורה
בכירה בת 32, יכולה היתה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב. הכרית של
טלי פרץ אם לשלושה ילדים (האחרון מבניה, אז, תינוק בן יומו) עברה חוויות לא מעטות
של דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה בכל סיגנון שתעלו בדעתכם, במשך
חודשים ארוכים של אימה ובלהות.
צריכות הנשים היולדות להודות
לקב"ה השכם והערב, על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה של נפש וגוף. נכון,
שעות המכאוב והסבל מסתיימות על פי רוב בחיוך מאושר של אם מתרגשת ושל תינוק מקומט
משהו, הנכנס לעולם, צווחני וצרחני כמיטב המסורת של מי שלפתח חטאת רובץ.
כשטלי ילדה את בנה השלישי
מיכאל, הכל היה תקין. מיכאל קיבל ציון גבוה מיד עם היוולדו, משקלו 4.5 ק"ג
בלי עין הרע, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים וסבתות ולבני המשפחה
העליזים, הובל מיכאל למחלקת התינוקות ואמו הוזזה לנוח שנת ישרים במחלקת יולדות.
לאחר שש שעות שינה עמוקות
התעוררה טלי וביקשה לקום מן המיטה. זה לא כל כך הלך. הרגליים היו כבדות עליה,
והידיים עוד יותר. היא ניסתה להזיז אצבעות, אבל זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת
וביקשה לישון עוד קצת... אולי זה רק חלום בלהות. היא עצמה שוב עיניה וניסתה
להירדם... אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך אבוי, חוץ מהראש שנע ימינה ושמאלה, ושאר חושיו,
כל הגוף היה מאובן ומשותק כאבן שאין לה הופכין.
הזעקה המבוהלת של טלי פרץ הדהדה
מקצה המחלקה והגיעה עד לחדרי הניתוח, ועד מעבר לחלונות בית החולים. צעקה-זעקה של
שוד ושבר, אובדן, בהלה, חרדת מוות מפני הבאות. מה לא. חולים, רופאים ואחיות אטמו
אוזניים.
טלי, סגנית המנהל, מורה בכירה
בבית ספר מכובד במרכז הארץ, אשה כשרונית ורבת-פעלים, נחשפה לראשונה בחייה, ללא
הכנה מוקדמת לנורא מכל. שיתוק טוטלי של הגפיים. היא, שהיתה הרוח החיה, נעה מכיתה
לכיתה, מנחה מורות, בודקת ויוזמת מבחנים ופרוייקטים חינוכיים, מנהלת ישיבות ביד
רמה, מצוייה עכשיו בתחושה משפילה של כלי אין חפץ בו... והרופאים? לאחר בדיקות
ארוכות נותרו פעורי פה וחסרי אונים לא פחות ממנה. גם רופאים מומחים שהוזעקו
מחו"ל לא הצליחו לאבחן מה מקור הבעיה, האם זה וירוס, חיידק חצי-טורף, או אולי
טורף וחצי, קריסת מערכת העצבים, פגיעה מוחית. שומכלום. תמהון ושיתוק מקצועי אחז
בהם.
לאחר שבועיים של נסיונות
טיפוליים, איבחונים ובדיקות שונות ומשונות הועברה טלי פרץ שבורה לבית לוינשטיין
אולי שם תרשם איזו ישועה. מיכאל התינוק נשאר אצל סבתא. טלי היתה רוויה געגועים
פוצעים. בעלה גלעד, איש טוב ירא שמים וחרוץ לא עזב אותה לרגע, ופיו מלא מילות
עידוד ואופטימיות, כמו שבעל יהודי צדיק צריך להיות. "משותק לנו הגוף"
לחש גלעד לרעייתו, "אבל אין לי ספק אשתי, שישועה קרובה לבוא".
טלי פרצה בבכי תמרורים. שלושה
חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשוא. כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר לגלעד את
המונולוג הבא "גלעד, אתה עדיין איש צעיר, ועתידך לפניך, יש לנו שלושה ילדים
מתוקים שצריך לגדל. אני מחוץ למשחק החיים. אני רק ראש בלי גוף, ובשביל לגדל ילדים
ולבנות משפחה צריך גם גוף. הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצון השם ואני מקבלת גזירה
זו באהבה עד כמה שביכולתי... אתה בעל צדיק ואיש נפלא ויקר, ואני מלאת הערכה לעידוד
שלך ולחיזוק היומיומי, אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים גלעד, בלעדי".
טלי בלעה את דמעותיה וליבה נכמר
בקירבה, אבל היא הרגישה שזו האמת לאמיתה, וכי אין זה הוגן וצודק להעמיס על גלעד גם
אותה, החולנית והמשותקת...
"אני עד יום מותי אשאר
בעלך" ענה גלעד "את עוד תלכי על הרגליים... חידלי מדברי ההבל
הללו...".
בחדר של טלי היו עוד שלוש חולות
באיזשהו תהליך של שיקום, אם בכלל. האחת, מירב, אשה צעירה עיוורת, השניה, נורית
חולת טרשת נפוצה, והשלישית, נוגה, פצועת תאונת דרכים צולעת קשה שאיבדה את יציבותה
הנפשית במידת מה, ועסקה ברקימת כריות. כשטלי הגיעה למחלקה היא העניקה לה כרית
במתנה "את חברה שלי" אמרה נוגה, "תניחי ראשך על הכרית שלי, ובעזרת
השם תבריאי".
כשגלעד הלך השמש כבר שקעה, וירח
צהבהב עגמומי משהו ריצד מעבר לחלון יחד עם שלל כוכביו הזערוריים. טלי השקיעה את
ראשה בכרית הקטנה שקיבלה מנוגה והחלה לדבר עם הקב"ה:
"אבא שבשמים, אני יודעת
שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים. אני יודעת שנלקחו
ממני הגפיים בגלל עבירות אבל יש לי תינוק קטן בבית. שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי,
שלא הניח ראשו על ראשי. מיכאל שלי עדיין לא חש מגע של אמא מגפפת וחמימה. למה? למה
אבא שבשמים? אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב. נכון
היא עיוורת, אבל היא יכולה לחבק את ילדיה... ואני כל כך רוצה לחבק את מיכאל... ואם
לא עיוורת אז אולי תחליף את השיתוק הנורא שלי בטרשת נפוצה, כמו שיש לנורית. נכון,
זו מחלה סופנית, אבל לפחות עכשיו נורית יכולה לשחק עם ילדיה... או אולי לחילופין
אבא שבשמים, אני אפילו מוכנה לאבד את היציבות הנפשית כמו נוגה, שהיא אומנם משונה,
אבל לפחות היא אמא עם רגשות ויכולת לחבק, לנשק... כמה נורא להיות משותקת, חסרת
אונים, כמו סמרטוט שאין בו שימוש...".
והכרית של טלי פרץ הפנימה וספגה
הכל לתוכה.
"אבא שבשמים... אתה יודע
מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים. אתה הרי יודע מה טוב ומה נכון
בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים".
וגם את זה שמעה הכרית. ותפילה
זו בקעה רקיעים.
למחרת הגיע לבית לוינשטיין דר'
ארנולד סקופשטיין מהולנד מומחה בעל שם עולמי. הוא בדק את טלי פרץ במשך שעה ארוכה,
עיין בתיק הרפואי ואמר: "השיתוק שלה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה ייעלם
והיא תבריא תוך חודשיים או שלושה חודשים לכל היותר".
המילים החמות הללו היו כמים
צוננים לנפשה העייפה של טלי פרץ. לראשונה היא שומעת רופא מומחה שמשמיע עתיד ורוד.
אחה"צ כשהגיע גלעד עם
אחותו נחמה לביקור, הוא שמח לשמוע את אבחונו של דר' סקופשטיין. לפתע נעורה בו
תקווה שניתן לקצר את הזמן. הוא חיכה לרגע שבו חברותיה לחדר של טלי תלכנה לחדר
האוכל.
הוא נעל את הדלת פנה לטלי ואמר
"טלי את בריאה. לבי אומר לי שהגזירה בוטלה. דר' סקופשטיין איננו מדבר מגרונו,
זו בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!".
טלי היתה המומה.
"קומי" צעק גלעד
"את בריאה!!! זהו, עכשיו זה זמן של רחמים. הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה
של טלי ולסייע לה לשבת. טלי לא האמינה, לפתע נוסכו בה כוחות טמירים, היא צבטה את
רגליה וחשה בכאב דקיק... כאב שחודשים ארוכים נעלם ממנה.
נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה
לגרור רגליים... נשענת על קירות וכיור ודלת.
לא יאומן, גוררת צעדים אבל
מתקדמת.
לקח לטלי פרץ 10 ימים לחזור
לעצמה, עדיין לא ב- 100%, אבל השיתוק הנורא נעלם כלא היה. היא נפרדה בנשיקות
מחברותיה לחדר ואיחלה להן החלמה מהירה. כשהיא פנתה ללכת, קראה לה נוגה "טלי,
טלי... אל תשכחי את המתנה שלי, קחי אותה איתך... את הכרית הרקומה שנתתי לך ביום
שהגעת לכאן".
טלי נטלה את הכרית מידיה של
נורית וחיבקה אותה חזק חזק. כשהגיעה הביתה, היא נפנתה לחדרו של מיכאל, תינוקה
החמוד, הרימה את ראשו והניחה את הכרית למראשותיו.
"ילד מתוק שלי... הכרית
הזו שמעה הרבה תפילות של אמא... תפילות שהרקיעו שחקים. היא גם מלאה דמעות של אמא.
יהי רצון שהן ילוו אותך ילדי בהמשך חייך, בבריאות ושמחה".
טלי נעמדה סמוך למיטתו של מיכאל
לתפילת ערבית. עיניה זלגו כשהגיעה לברכה: "ברוך אתה השם רופא חולי עמו
ישראל".
שבת
שלום, ניר אביעד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.