פרשת "משפטים" – אל תהיה "ראש קטן"

בס"ד

פרשת "משפטים", המופיעה בתורה מיד לאחר מעמד הר סיני הנשגב עליו קראנו בפרשה הקודמת, עמוסה בחוקים חברתיים שונים ומגוונים ומלמדת אותנו הלכות רבות בחיי המעשה והיום-יום, כמו גם מעניקה לנו כלים למסע הרוחני והפנימי ולעבודת השם האישית. הפרשה נפתחת בדיני עבד עברי ומסבירה כי יהודי שרוצה למכור את עצמו לאדונו ולהיות לו לעבד באופן קבוע (מעבר לשש השנים שהתורה מתירה לאדם למכור עצמו לעבד אם הוא נמצא בחובות ורוצה ע"י כך לגייס כספים או שהוא נתפס גונב ואין לו כיצד להחזיר), אזי צריך לרצוע לאותו האדם את האוזן בדלת, כלומר להטיל בו מום פיזי כעונש.

"וְאִם אָמֹור יֹאמַר הָעֶבֶד: 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי'. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹולָם" (שמות כא').

מהציווי הזה עולה השאלה המתבקשת – איזה פסול יש שאדם ימכור את עצמו לעבד עד שהוא צריך להיענש בצורה כה קשה, וחשוב לא פחות – מה זה אומר לכל אחד מאתנו על מציאות חייו כאן ועכשיו?!

התחלה של מציאת תשובות עוברת דרך הבנתם של כמה מהיסודות הבסיסיים והמהותיים ביותר בתורה המדברים על בחירה חופשית ועל התמודדות עם אתגרי החיים. אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמתיים יותר. הקב"ה דורש מאתנו שנתמודד עם המציאות שהוא שולח לכל אחד בהשגחה פרטית ומדויקת ומתוך הרצון לחנך ולקדם אותנו בדרך כדי שנשכיל לפתח אישיות עצמאית, חושבת ובוחרת.

כל אחד מאתנו ניצב בכל יום בפני אינסוף החלטות (קטנת ושוליות, כמו גדולות ומהותיות) ובחירותיו הן אלה שמגדירות מיהו בתור בן אדם. העבד למעשה, ועל כך הביקורת הגדולה על מי שבוחר במודע להיות כזה גם כשיש לו ברירה אחרת, מסיר מעליו את העול של הבחירה וההתמודדות ועושה את מה שמצווה עליו אדונו. אותו אדם אומנם מפסיד את חרותו, אך מרוויח את אי הצורך שבהתמודדות. חז"ל לימדו אותנו ששורש העבדות היא בדיוק באותה בריחה מאחריות. "להיות עבד" פרושו להיות כפוף וכנוע לכוחות שגדולים ממך ולא לעשות את ההשתדלות הנדרשת כדי להתגבר עליהם.

זה יכול להיות, כמו שמלמדת הפרשה שלנו, בעבדות ממשית לאדם אחר, ויכול לבוא לידי ביטוי גם בשעבוד ותלות בטפיחות על השכם וכבוד מהסובבים אותנו (אגו) או אפילו בתלות בסיגריה/ שוקולד/ כסף כדי להרגיש טוב. ברגע שהאדם מוותר על הכוחות האדירים שקיימים בתוכו להיות טוב ולבחור בטוב (בתוך כל אחד יש, כידוע, נשמה אלוקית) ונהייה תלותי באדם או בדבר אחר הרי הוא עבד ועל כך מגיע לו להיענש כדי להזכיר לו שהוא סטה מהכיוון.

הגמרא במסיכת קידושין אומרת בשם הקב"ה: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים (כלומר לבני אדם אחרים), והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע". פרוש הדברים הוא שיהודי ששמע באוזנו (בין במישרין או בין מאביו ששמע מאביו ששמע מאביו, וכך הלאה עד למעמד מתן תורה) שיהודי הוא בן של מלך וככזה הוא יכול להיות עבד רק של מלך מלכי המלכים ובכל זאת מכר עצמו להיות עבד של אדם אחר בשר ודם – הרי מגיע לו עונש באותה האוזן ששמעה אבל לא מיישמת.

הפרשה, אם כך, קוראת לנו לא רק ללמוד על דיני עבד עברי, כי אם גם לשאול את עצמינו את השאלה המתבקשת – האם אני עצמי עבד? ואם כן – מה גורם לי להיות כזה וכיצד ניתן להשתחרר מלפיתתו של "תסמין הראש הקטן" שמעדיף לא להתמודד עם אתגרי החיים ו"לסבול את הצרות המוכרות" גם אם המחיר הוא סבל נוראי לנשמה שהיא בהגדרתה שואפת תמיד לגדלות.

נראה לי, על פניו, כי הדרך לבריחה מסוג העבדות הזה היא בכל מקום בו אנחנו נמצאים לשאוף לעשות את הטוב ביותר האפשרי ולהיות נוכחים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים פעולות בבינוניות, מתוך הרצון לסמן וי ולעבור הלאה. לעיתים אנחנו רואים בחיים אוסף ארוך של מטלות מייגעות ומטרידות שפשוט צריך לעשות אותן כדי להגיע ליעד לא ברור. מומלץ לכל אחד לרגע לעצור ולחשוב: לאן אני הולך? מה המטרה של כל העשיות שלי? האם אני משקיע את כול כולי בדבר? האם אני חי באמת או שחיי מתנהלים כמו קו ישר ואופקי של אקו לב שסופו ידוע מראש?

על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. זה הזמן להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלנו אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אישה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.

חז"ל ועימם כל גדולי ישראל לאורך הדורות מורים לנו לנסות ולעשות את הטוב ביותר האפשרי לנו, להיות אנשי אמת, אנשים שרואים במטלות חייהם אוסף של הזדמנויות להוציא מתוכם את החלק האלוקי שבהם, את האור שגנוז בם. הדבר נוגע לכל תחום ותחום בחיים. כך לדוגמא:

עובד צריך לעשות את עבודתו מכל הלב ובכל הכוונה והרצון להטיב למקום עבודתו. אין טעם "לחפף", אין מקום ב"עיגול פינות". אם בהסכם עם המעסיק הוחלט כי הוא יעבוד מספר שעות מסוים אז עליו לוודא שהן יהיו המועילות והפרודוקטיביות ביותר.

הורה צריך להשקיע בילדיו את מיטב כוחותיו בכל רגע ורגע. כה עצוב לראות היום הורים שרואים בילדיהם מעמסה ועול ושולחים אותם לבהות שעות על גבי שעות בטלוויזיה רק כדי "להשיג מעט שקט", או לחלופים מממנים אינסוף חוגים ומורים פרטיים בעוד כל מה שהילד באמת רוצה וזקוק לו זה עשר דקות ביום של תשומת לב אישית, חיבוק, פרגון ושיחה מלב אל לב בלי הסחות דעת ברקע.

בזוגיות עלינו להקדיש לבת/בת הזוג את העלית שבעלית שבכוחותינו. יש לפרגן, לתמוך, להתמסר ובעיקר לאהוב כל הזמן בלי הפסקה ותנאי. בלי הנכונות לוותר על הנוחות האישית שלי לטובתו/לטובתה אי אפשר באמת לבנות מערכת של אמון שתחזיק למעמד אורך שנים ותשרוד את הסטטיסטיקה ההולכת ועולה של אחוזי הגירושין.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש. אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.

מדוע התורה מזהירה את העבד שלא "להתמכר" למצב הנפשי הזה של עבדות ואף מאיימת עליו בעונש כואב ? התשובה היא אותה התשובה לשאלה מדוע רוב בני ישראל נרתעו מהיציאה מהעבדות הנוראית במצריים ועל כן מצאו שם את מותם או התשובה לשאלה מדוע אנחנו נרתעים מלעשות שינוים מסוימים בחיים שלנו גם אם הראש יודע שזה נכון וחשוב? התשובה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם פשוט לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. עבד מתרגל לרע שהוא מכיר ומעדיף אותו על פני חוסר הודאות שבשינוי כזה או אחר.

הדוגמא הקיצונית היא של אישה מוכה ש"בוחרת" להיות עם הגבר המכה, מאשר להסתכן בפתיחת דף חדש והתחלה של חיים עצמאיים משלה אשר לא ברור מראש כיצד הם ייראו ומה יהיה טיבם. האמת היא שבכל אחד מאתנו מסתתר עבד שכזה ש"לא רוצה שיזיזו את הגבינה שלו" ועל כן מומלץ לכל אחד לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו עבד ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו".

אחת המצוות בתורה מחייבת כל יהודי לזכור מדי יום את יציאת מצרים "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים". ברמה הפשוטה ביותר, משמעות הדבר היא זכירת האירועים ההיסטוריים והבנה שהקב"ה מתערב במציאות וגואל אותנו באופן אישי וקולקטיבי, אולם ברמה הנפשית העמוקה מתייחסת היציאה ממצרים ליציאה מתוך ההגדרה שהמצרים כה ניסו (ואף הצליחו) לטעת בנו של עבדים תלותיים וחסרי יכולת לשלוט בחיינו אל ההגדרה העצמית שלנו כבעלי נשמה אלוקית המסוגלים לבחירות מוסריות ולנשגב.

כל אחד מאתנו נולד ונועד לגדולות. כפרטים וכאומה יש לנו תפקיד חשוב ומשמעותי ואין דבר משמח (כמו גם קשה) מהיציאה מדפוס החשיבה של העבד אל עבר מימוש אותו תפקיד. הלוואי ונצליח בכך.

שבת שלום,

ניר אביעד