פרשת "וישלח"– מי רוצה להיות מיליונר?

בס"ד

פרשת "וישלח" עוסקת ברובה במפגש הפיוס בין יעקב אבינו לבין עשיו, וזאת לאחר שיעקב נאלץ לגלות מארץ ישראל לשנים רבות מחמת כעסו של אחיו. לאחר הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מציע לעשיו לקבל ממנו מנחה בדמות כמות גדולה של עזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂיו יֶשׁ לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ", אולם יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלוקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". בהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין יעקב ועשיו.

לכאורה, התבטאות יעקב "יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכול?! ובכן, מסתבר שיעקב בא ללמד אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים – יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש עצבות ותחושת מחסור גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. המילה "רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג את התפיסה (שלצערנו רבים מאוד מאיתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לעשיו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים, העזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל", ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה שהוא צריך.

בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים לנו.

התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים יחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא יחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב לזכור שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.

לקראת סוף ברכת המזון אנחנו אומרים: "הרחמן הוא יברך אותנו ואת כל אשר לנו כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה". כאשר אנחנו מודים לה' על המזון הגשמי שסיפק לנו, אנו מוצאים צורך להדגיש כי אנו לא רואים במזון הגשמי את המטרה, אלא את האמצעי לכך שנוכל לחיות כאבותינו, כלומר בהרגשה שיש לנו כל.

הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו ובזכות הנתינה הם הרגישו עשירים. בדורנו בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות", וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין ולהרגיש את אותו חסר.

תאוות הממון היא מהקשות שישנן, ולראייה, להבדיל מתאוות אחרות, כדוגמת אוכל או מין, גם כשמשיגים ממנו עוד לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמתיים שלהם. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו הכספי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. עובדה זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת אלמלא שלתפיסה הזו יש מחיר מעשי כבד מאוד בחיים של רבים. אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס, אולם, לצערנו, הרבה אנשים עובדים הרבה יותר מידי שעות מכפי הצורך והדבר בהכרח בא על חשבון בילוי זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים או זמן חשוב גם כן של פנאי אישי. רבים רצים לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או שלחלופין עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והלגמרי מיותר שהם רכשו או כדי לקנות אוטו במודל חדש יותר משל השכן ממול. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ.

מדוע רובינו עסוקים כמו עשיו בספירות מלאי של מה יש לנו ועד כמה אנו רחוקים ממה שהיינו רוצים שיהיה לנו? מדוע אנחנו לא נוהגים כמו יעקב שהשכיל לשמוח עם מה שיש לו? התבוננות פנימית מגלה כי הטבע של רובינו הוא לראות את "חצי הכוס הריקה". אנחנו מעבירים אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לנו וכוח ההרגל משכיח מאיתנו את הטוב שישנו. אדם כמעט ואף פעם לא עוצר ואומר לעצמו: "כמה טוב לי עכשיו, אני ממש מאושר, חיי שלמים ושמחים". ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו בתמציתיות להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את שישנו, לראות את חצי הכוס המלאה. למרבה האבסורד, כשאנו סוף סוף משיגים את מה שחפץ ליבו, בדר"כ תחושת הסיפוק שאנו חווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם בנו ולספר לנו על כל הדברים שעדיין לא השגנו. חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותם. כך, בתקופת התיכון רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"), בצבא אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות, באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. כשכבר סוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לרובינו היום.

לכל אחד מאתנו יש אשליה מתוקה שאומרת "אילו רק היה לי... בן זוג מתאים, ילדים, תפקיד בכיר יותר, זכייה בפיס, מכונית גדולה, וכו...". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", דמיון שנגרר אל תוך חיינו ומעורר בנו תסכול, תחושת חסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון משום ששם תמיד נעים. רצונו של הקב"ה שנחיה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאיתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שניהנה מכל דבר ודבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה. אם איננו שמחים בחלקינו בחיים, לא יהיה זה משנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק ובאיזה רכב ניסע? משום שתמיד נחווה שחסר לנו עוד.

דרך המלך האמיתית לאושר הנכסף היא בהערכה של מה שכן יש לנו. במקום לחשוב על עצמינו כקורבנות וכמסכנים שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים – להפך את המחשבה ולראות את המתנות שאנחנו כן זוכים להן. על כך נאמר שכדי להבטיח עתיד טוב ובריא יותר חובה להודות על העבר וההווה. להודות על כל מה שישנו – גם על מה שאנחנו אוהבים וגם על מה שפחות! את אחד השיעורים החשובים בחיי קיבלתי מהשומר המבוגר וקשה-היום בחניון שבמקום עבודתי. יום אחד הוא פנה אלי ושאל: "אתה יודע מה זה עשיר?" כמובן שחשבתי מיד על הווילה והוולבו שעדין אין לי, בעוד הוא משיב: "עשיר זה ראשי תיבות של עיניים, שיניים, ידיים ורגלים". אשרי מי שאכן יודע לראות ולהעריך את המובן מאליו ולהיות שמח בחלקו. רובינו מבינים מה היה טוב חלקינו רק לאחר שדבר מה נלקח מאיתנו. רק כשהשן כואבת אנחנו נזכרים בתחושה הנפלאה של שיניים בריאות.

למען הסר ספק, אין בדברי משום קריאה להסתפק בהכרח רק במה שישנו. מצב טבעי ובריא הוא שהאדם רוצה להתקדם כמה שיותר, ובמיוחד אנו, בניו של אברהם אבינו, מחוייבים ב"לך לך" – כלומר להתקדם, לנוע, לשאוף לשפר ולהשתפר. הקב"ה ברא אותנו כיצורים שרוצים להפוך כותנה לבגדים יפים, פולי קקאו לשוקולד איכותי וטעים ועץ ואבנים לבית מגן ונוח. החוכמה הגדולה היא לרצות להתקדם במה שמועיל באמת, בד בבד עם שימחה במה שכבר ישנו. בדורינו כל אדם שואף לגדלות, אף יותר מבדורות הקודמים. היום כל סנדלר שואף לפתוח רשת ארצית של חנויות נעלים, כל בעל דוכן פלאפל חולם לנהל מסעדת יוקרה וכל מי שרק גמר תואר במנהל עסקים באוניברסיטה משוכנע שהוא יכבוש את העולם ויתעשר. השורש של הרצון לצמיחה, כאמור, חיובי, אולם חשוב לדעת להשתמש בו במקומות ובמצבים הנכונים. העולם הזה צריך גם "סתם" סנדלרים ומוכרי פלאפל. יש אנשים שזה ייעודם בחיים וזה בסדר גמור. עדיף למלא את תפקידנו בעולם בשמחה ובפשטות מבורכת, גם אם הסביבה מעקמת את האף על בחירותינו, מאשר לנסות לרצות ולהרשים אנשים אחרים תוך התעלמות מהצרכים האמתיים שלנו.

כיצד נוכל לדעת האם הרצונות שלנו להתקדמות ולשינוי נכונים ובריאים ומתי מדובר בדמיון ובקריאה של היצר הרע? כיצד נדע ליישב את המתח התמידי הזה בין שני כוחות הנפש הללו שמתחוללים בקרב כולנו? לעניות דעתי, המבחן צריך לנוע סביב השאלה: "האם הרצונות שלי באים ממקור אגואיסטי או מתוך חשיבה אמיתית גם על הסביבה והזולת?" אם אדם רוצה להתפרנס טוב יותר כדי שיוכל לגור במקום סביר, לספק אוכל למשפחתו ולתרום יותר לנזקקים - הרי זה מבורך, אולם אם כוונתו היא להתהדר במשרה מרשימה יותר שתנפח לו את האגו במפגשים חברתיים או שתאפשר לו להוציא יותר כספים על עוד דברים מיותרים שרק ירחיקו אותו מנשמתו כמו טלוויזיית פלזמה נוספת למטבח/שירותים ורכב עם גלגלי מגנזיום יותר חדישים – הרי עצת היצר הרע היא. למרבה הצער, הרצונות המקולקלים לגדלות מגיעים אף לעולמו הרוחני של האדם ויש לא מעט אנשים נפלאים שמתחילים (או ממשיכים) את המסע הרוחני שלהם מתוך גאווה ותחושת עליונות על הזולת. האגו משכנע רבים שהם "משהו מיוחד" וש"העולם עדיין לא השכיל לגלות אותם", וכפועל יוצא מכך שהם טובים יותר ממי שטרם עשה את המהלך הרוחני שהם עשו. דרך רוחנית אמיתית, ובזה נבדלת היהדות מרוב המכריע של הדתות והשיטות האחרות, אינה שמה את האדם במוקד, כאשר תפקיד העולם מסביב לשרת אותו, אלא אומרת בדיוק הפוך – תגדל ותתפתח הן רוחנית והן גשמית על מנת שתוכל לעשות טוב לסביבתך. אין רע בלהיות עשיר מופלג ואין רע בלהיות חכם עצום בתורה ובעל מידות טובות. החוכמה היא לקשר את הטוב והשפע הזה שזכינו לו למקום של עשייה חברתית ונתינה לזולת.

בהקשר הזה נתנו לנו חז"ל כלל מדהים לפיו על כל אדם להרגיש ולומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי!!". במבט שטחי אמירה זו נראית כשיא האגואיזם השלילי והמאוס, אולם בעומק חז"ל מנסים לחנך אותנו לתפיסה מחשבתית שרואה את העולם הזה כמגרש המשחקים והאימון האישי של כל אחד מאיתנו, כאשר המטרה היא לראות עד כמה אנו מצליחים לתת ולתרום, ולא חלילה לינוק ולנצל.

אמיתה מפורסמת נוספת מפרקי אבות היא: "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם". מי שעסוק בספירה של כמה יש לו ועל פי זה מחליט האם הוא מאושר, מובטח לו שהוא יאבד את דרכו בעולם ואת האיזון הפנימי והנפשי הנכון. מי שמונע מהמרדף אחר החומר והתאוות, כמעט לבטח ייפול לרגשות הקשים של קינאה וצרות עין, שכן תמיד יהיה מי שיש לו יותר ממה שלו עצמו יש והדבר יצרום לו. ללא אמונה שכל אחד מקבל את חלקו בהשגחה עליונה ופרטית ושיותר חומר/כבוד אין פירושו של דבר יותר שימחה/אושר, קשה להימנע מאותם שלושה דברים שחז"ל כה הזהירו אותנו מפניהם.

בעזרת השם שנתחבר למילים המתוקות שאנו אומרים מידי בוקר בברכות השחר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי". כן! עשית לי את כל צרכי, את כל מה שאני באמת צריך (גם אם הדמיון משתולל ומספר לי על כל מה שעדין אין...).

שבת שלום, ניר אביעד