פרשת "דברים" - ביקורת בונה שהורסת

בס"ד

ספר "דברים", אותו נתחיל לקרוא השבת, הינה למעשה סידרת הנאומים המפורסמים ביותר שנאמרו אי פעם בהיסטוריה האנושית. במשך ספר שלם, ורגע לפני הכניסה של העם אל הארץ המובטחת לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, משה רבינו מתגבר על חולשתו כ"כבד פה וכבד לשון" ו"מצייד" את העם בתובנות, הנחיות, דברי חיזוק ומצוות רבות שילוו את העם היהודי עד עצם היום הזה.

את הנאום משה רבינו פותח בפרשה שלנו בתוכחה לעם על חטאיו השונים בשנות הנדודים הארוכות במדבר. דבריו של משה חריפים ביותר, והוא אינו מסתפק במניית חטאיהם ובהצדקת עונשם, אלא אף מאשים אותם בעונש שהוא עצמו צפוי לקבל.

אולם, למרות שדברי התוכחה עצמם קשים, משה משכיל לומר אותם בצורה כזו שתצליח להישמע, להתקבל ולהתיישב על לב השומעים, ובזה מתחדדת גדולתו כמנהיג. במעשהו זה משה מלמד אותנו את אומנות התוכחה והתקשורת הבינאישית.

 

במה דברים אמורים? הפסוק הראשון בפרשה מסביר הכל: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב". רש"י מבאר את הפסוק בכותבו כי לא בכדי המילים כאן לא לגמרי מובנות וישנם מקומות שלא מוכרים לנו מהעבר. לדבריו, זוהי בדיוק כוונתו של משה - להעביר את מסריו בצורה שתהיה מצד אחד מלמדת ומחנכת לדורות, אולם מהצד השני עדינה ומרומזת, וכל זאת כדי לא לפגוע ישירות בכבודם של בני ישראל שעמדו מולו.

רש"י מוסיף ומסביר ש"בַּמִּדְבָּר" זה במקום בו מרדנו בקב"ה ואמרו "מי יתן מותנו במדבר", "מוֹל סוּף" זה על שאמרו מול ים סוף "המבלי אין קברים במצרים", "דִי זָהָב" זהו רמז לעגל הזהב, וכן הלאה. כל אחד מהשמות שבפסוק הראשון הוא רק מעין מילת קוד ורמז לחטא גדול שביצע עם ישראל באותו המקום, אולם במקום לגעור בהם בצורה משפילה, הדברים נאמרו בנועם וברמיזה.

 

תוכחה הינה למעשה כל אמירה או מעשה שמטרתם לעזור לצד השני לראות את התנהגותו השלילית ולסייע לו לשנות את דרכיו. בפשט הדברים התורה מעודדת אותנו להוכיח אחד את השני ואף משתמשת בה כדרך להתגבר על הניכור ועל השנאה בין בני אדם: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז). בנוסף לכך, אנו קוראים כי תוכחה היא ביטוי  לאהבה: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב), וכי בכוחה אף לעורר אהבה: "הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח). הפסוק הקודם ל'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' הוא 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. כאן הצמידות מרמזת שהימנעות מאמירת תוכחה משולה למי שאינו נוקף אצבע כאשר הוא רואה את דם חברו נשפך.

למרות שהמצוות הללו כביכול מעודדות אותנו להרבות בדברי תוכחה וביקורת, המציאות מראה לנו שבפועל הן גורמות לתוצאה ההפוכה – להעמקת הניכור והקרע בין המוכיח למקבל התוכחה. למרות שהביקורת מכונה "ביקורת בונה" בפועל ברוב המקרים היא דווקא הורסת ולא גורמת לשומע אותה לקחת את הדברים למקום חיובי של שינוי וצמיחה, כי אם למקום של עלבון ופגיעה.

עם יד על הלב – מי מאתנו שמח לקבל ביקורת? מי מאתנו באמת משתוקק שישקפו עבורו את הצדדים הפחות נעימים באישיותו? בפועל כשמישהו רק ניגש אלינו ופותח במילים "יש לי משהו לומר לך..." מיד אנחנו מתכווצים, נכנסים לעמדת מגננה ועוטים את השריון. אולי כלפי חוץ נעמיד פנים של קשובים ומשתפי פעולה עם הביקורת שנאמרת, אולם בתוכנו אנחנו לרוב אטומים וחסרי כל פניות נפשית לשמוע את שנאמר לנו.

 

מדוע, אם כך, הביקורת שאנחנו נוהגים לשמוע ולהשמיע שונה מהביקורת שדיברה עליה התורה? מדוע דברי ביקורת רק מרחיקים היום אנשים במקום לקרבם האחד לשני? התשובה נעוצה בשאלה: "מאיזה מקום אותם דברי ביקורת נאמרים?"

משה רבינו מלמד אותנו שתוכחה וביקורת יכולים להיאמר ולהישמע אך ורק בהתקיים התנאים הבאים:

א.      הם נאמרים ממקום של אהבה אמתית וטהורה כלפי הצד השני ומי שאומר אותם נקי מאינטרסים.

ב.      המבקר מתוקן בעצמו באותה המידה עליה הוא מעיר (או לפחות עשה מאמצים משמעותיים לתיקון אותה המידה).

אם נבחן את עצמינו באמת נגלה שברוב המקרים, כשאנחנו מעירים למישהו בסביבתנו, הדברים לא בהכרח נאמרים (בלשון המעטה) מתוך אהבה כנה, רצון אמיתי להיטיב עם מצבו ובחינה מדויקת של מה נכון וטוב בעבורו.

יתרה מכך, אנחנו לרוב נתעצבן ונעיר לזולת על פגמים שבעצם קיימים בנו ושאנחנו עצמינו טרם זכינו לעדן ולתקן.

בפועל אנחנו מעירים מתוך פריקת רגש שלילי שלנו ורצון להכניס את השני לתבנית התנהגות שתהיה לנו עצמינו נוחה ונעימה יותר.

 

הצורך לשלוח הערה ביקורתית (ולפעמית אף צינית) לזולת עולה בנו באופן אוטומטי. קל לנו הרבה יותר לראות את השלילי בזולת ובמציאות מאשר בנו. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים שקיים בחוץ - קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים אותו ומזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "הפוסל במומו – במומו פוסל", כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו.

כבר במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לעניין ואמר: "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות" - על ידי המחשבה הטובה שלנו אנחנו יכולים ממש בפועל לשנות את ההתנהגות הרעה של אדם אחר. "נקודה טובה ועוד נקודה טובה עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו" - כשמוצאים נקודות טובות אצל האדם השני זה יכול ממש לשנות את מקומו והתנהגותו. בכוחנו לעורר את הטוב אצל אנשים אחרים! כשמסתכלים על מעט הטוב שכן ישנו אצל אדם אחר, עצם הראייה של הטוב תגדיל אותו יותר ויותר, ולהיפך - כשמסתכלים על הרע שקיים אצל אדם אחר עצם הראייה תגדיל את הרע. יש לנו כוחות השפעה אדירים במחשבה ובדיבור שלנו על הזולת!! בכוחם של מבט חיובי ומילה טובה להשפיע פי אלף מכל ביקורת ותוכחה שהם.

אנחנו נוטים לשפוט אנשים אחרים לחומרה. מי שלא מתנהג/נראה/חושב/מבלה/מדבר/מרגיש כמונו מבחינתו כבר יש בו איזה פגם והיינו שמחים לשלוח אותו למוסך לתיקון. אדם כן עם עצמו יגלה שהוא בדר"כ מאוד ביקורתי כשהוא פוגש לראשונה אדם אחר והוא ישר מנסה להכניסו לתבניות מוכרות (וזה עוד עם אדם שעדיין אין לו כלפיו שום קושי וטינה). הבעיה מחריפה עם אנשים שיש לנו איתם קושי ו/או אנשים שעשו לנו משהו שאנחנו מגדירים כרע. .

ידוע ש"אין האדם רואה נגעי עצמו", כלומר לשגיאותיו לרוב יחוס ויסלח, ואילו אל הזולת יתייחס בקפדנות גדולה יותר. כולם מכירים את זה שהילד שלהם "שובב", ואילו הילד של השכן "מופרע". מתוך ההבנה הזאת צריך להגדיל את הראייה הטובה (שלצערנו אינה באה לנו באופן טבעי ויש צורך לעבוד עליה) כלפי הזולת ולהתייחס בסלחנות וסבלנות יתרה.

 

לפעמים צריך לעצום עין ולהתעלם מהנפילה של החבר ולפעמים צריך פשוט לחבק ובמילת עידוד ופרגון להראות את התקלה ולהצמיח לדרך חדשה וטובה יותר. אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת רכילות עסיסית. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו.

 

ב"קריאת שמע" אנחנו אומרים פעמיים ביום: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זנים אחריהם". פשט הפסוק הוא שיש לשמור על העיניים ממראות לא צנועים (בעיקר בקיץ התל-אביבי...) שעלולים לגרום ללב לרגשות שאנו לא חפצים בהם. בעומק הדברים שמירת העיניים היא גם מלראות את הנגעים של הזולת, אשר מתן דגש גדול מידי עליהם מקלקל לא פחות את הלב הטהור שניתן לנו.

 

עד כה דיברנו על העמדה הנפשית הרצויה ביחס לצורך שעולה בנו לבקר את הזולת. אבל מה עם הסיטואציה שכולנו מכירים לפיה דברי הביקורת והתוכחה נאמרים לעברינו? גם כאן היהדות מכוונת אותנו לפעול מתוך מודעות ולנצל את הסיטואציה לצמיחה רוחנית.

העצה הטובה ביותר היא קודם כל לא להגיב ולא להדוף את הדברים עם האשמה או עקיצה שכנגד. יש לתת לדברים לחלחל אלינו ולבדוק האם יש בהם אמת. הרמח"ל בספרו המפורסם "מסילת ישרים" כתב שהציניות והנטייה להדוף ביקורת סוגרות את האדם ו"מגנות" עליו: "כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות". בדבריו הוא המשיל את תכונת הדיפת הביקורת ל"מגן המשוח בשמן", אשר כל חץ שנורה לכיוונו מחליקו ממנו הלאה ולא מאפשר לו לחדור. מי שרגיל לענות לאנשים מתוך צחוק ולצון, לעוות את דבריהם ולהעמידם באור מגוחך למעשה לעולם לא יוכל להשתנות ולהשתפר משום שהוא דוחה מעליו את דברי התוכחה, שלרוב יכולים להיות עבורו כקרש הצלה ממש.

יתר על כן, מומלץ לזכור שמי שאמר לנו את הדברים (גם אם הם מעצבנים ולא נעימים או מחמיאים) הוא בסופו של דבר רק שליח של הקב"ה, אשר מנסה להגיד לנו דרכו משהו. זה לא אומר שצריך לקבל כפשוטם את כל דברי הביקורת שנאמרים לנו, אבל ודאי שיש גם בהם סוג של מסר שעלינו להיות קשובים אליו.

 

לאחרונה שמעתי סיפור ששבה את ליבי ושנוגע עמוק פנימה:

בארה"ב ישנן מסעדות מיוחדות שאפשר להזמין בהן אוכל בטלפון, להגיע עם הרכב לדלפק ולאסוף את המנה ישר אל תוך המכונית. יום אחד הגיע מישהו לקבל אוכל שהזמין, הוא פתח את החלון והתכוון לשלם לקופאית.

לקח לו רגע להוציא את הארנק מהכיס עד שהנהג שמאחוריו התעצבן, צפר לו שוב ושוב, ומשלא נענה התחיל לצעוק ולנסוע קדימה עד שדחף את המכונית שעמדה לפניו!

הנהג שילם בעבור ההזמנה שלו והגיש עוד עשרים דולרים. "זה תשלום על ההזמנה של הנהג שמאחוריי", אמר לקופאית.

הקופאית לא הבינה: "השתגעת? הוא דחף אותך ואתה עוד משלם בעבורו?".

הנהג ענה לה בנחת: "כן, אני רואה שהוא עצבני, בטח היה לו יום קשה. אם אני יכול לגרום לו להרגיש קצת טוב יותר, אז למה לא?".

הקופאית הביטה בהזמנה של הנהג השני ואמרה: "מצטערת, הוא הזמין אוכל לחמישה אנשים... הכסף שנתת לי לא יספיק לזה".

הנהג פתח את הארנק, שלף כרטיס אשראי ושילם.

ואז קרה דבר מדהים: הוא המשיך לנסוע מבלי להסתכל אחורה ולראות מיהו הנהג שעמד מאחוריו וכיצד הוא יגיב.

סוף סוף הגיע תורו של הנהג העצבני. הוא הוציא כסף, אולם הקופאית אמרה לו: "לא צריך, הנהג שלפניך כבר שילם". הנהג היה בהלם. "מה? מי? למה הוא שילם?", והקופאית סיפרה לו "הוא חשב שהיה לך יום קשה ורצה לעשות לך קצת טוב".

הנהג העצבני כל כך התרגש ואמר לקופאית: "את יודעת מה, גם אני רוצה לעשות משהו טוב. אני רוצה לשלם עבור הנהג שמאחוריי".

הגיע תור הנהג הבא וגם הוא מוציא כסף לשלם והקופאית אומרת לו "הנהג הקודם שילם בשבילך" ומספרת לו את כל מה שקרה. גם הוא מתרגש מאוד ומשלם עבור הנהג שאחריו. וכך, כל אותו היום הסיפור חזר על עצמו וכל אחד שילם בשביל השני.

הסיפור הזה כל כך יפה בעיניי משום שהוא מדגים עד כמה למעשה אחד טוב שלנו יש יכולת להשפיע הלאה לאינסוף מעגלים נוספים. אותו נהג ראשון בחר במקום להחזיר לנהג החצוף והאלים שמאחוריו באותה המטבע פשוט לשנות גישה. הוא בחר בדרך שוודאי נחרטה בליבו של הצד השני ושינתה אותו יותר מאלף מילים כעוסות. במקום להיות עסוק בעלבון האישי שלו עצמו הוא החליט להסתכל על טובתו של השני באמת ולנסות לשמח אותו, כאשר התוצאה הוכיחה שדווקא דרך מקורית זו סייעה לנהג העצבני להפך לחלוטין את התנהגותו.

 

חברים, זהו סיפורו של יום ט' באב שיחול ביום ראשון הקרוב. אנחנו לא בוכים (רק) על הקירות ההרוסים של בית המקדש. אנחנו בוכים בעיקר על שאנו לא נותנים מספיק מקום לחלק האלוקי שקיים בכל אחד מאתנו לבוא לידי ביטוי. לאותו החלק שמלא בחמלה, בהתבוננות חיובית על הסביבה ועל הזולת, ברצון לתת ולתרום ובמוכנות להתעלות מעל האגו והחשבונאות האישית.

אני מאמין שאם כל אחד יבקר קצת פחות את הסביבה שלו ובמקום זה ירבה בעין טובה ובסבלנות, אזי נחגוג בקרוב ממש את בניין הבית מחדש.

 

 

משימה לשבת

סיפור התוכחה של משה רבינו מזמן לנו הזדמנות לבחון את עצמינו בשני מצבים:

א.      רגע לפני שאני מתפרץ ומעביר ביקורת על אדם כזה או אחר (בן/בת זוג, ילד, הורה, כפוף אליי בעבודה, חבר לעבודה, וכו') – לעצור ולבחון האם אני רואה כעת את טובתו האמיתית של הצד השני ויש לו באמת יכולת לגדול מהדברים שאני רוצה לומר לו כעת, או שבסך הכל אני רוצה לפרוק אנרגיה שלילית וארסית שקיימת בתוכי והצד השני הוא רק קורבן מזדמן?

ב.      רגע לאחר שנאמרת לי ביקורת – לא למהר להגיב. לומר "תודה על הדברים. אני צריך לחשוב על זה". בזמן הזה כדאי לבחון מה עובר בתוכנו? איזה כוחות חיוביים ושליליים פועלים בנו? אם ממש בוער בנו להגיב אז לעשות זאת רק לאחר ש"התקררנו".

 

 

סיפור לשבת (מתוך "הרבי מקרן הרחוב – סיפורים מופלאים על ר' שלמה קרליבך". הוצאת "רשימו")

"האם יצא לך פעם להיות בחברת אדם המהלל בכל פה את מעלותיה של עוגת מאפין?" שאל מנדל שטרנהל. "אם לא, סימן שלא התלווית אף פעם לשלמה לארוחת בוקר בבית קפה!"

"ישבנו במסעדה קטנה וקודרת שהייתה שייכת לטבחית חמוצת פנים, ששימשה גם כמלצרית. בדרך כלל אינני מושפע כל כך ממראה פניהם של אחרים, אבל האישה הזו הייתה כל כך מכוערת, כמעט דוחה, והיה קשה שלא לשים לב לכך. גם השירות שלה היה בלתי נעים. היא הגישה את המאפינס והקפה שהזמנו בנוקשות שגבלה בגסות, ולומר את האמת, הוקל לי כשעזבה את שולחננו וחזרה לדלפק. לאחר טעימה אחת מן המאפין, שלמה סימן לה שתחזור.

"כן?" שאלה בקדרות, ידיה מונחות על מותניה בהתרסה, דרוכות לכל צרה.

"ידידתי היפה כל כך", אמר שלמה בעדינות, "האם במקרה את זאת שאפית את המאפין הזה?"

"'כן, זו אני, מה העניין?" שאלה קצרות.

"אני רק רוצה שתדעי שזה המאפין הטעים ביותר שטעמתי כל חיי!"

שמץ חיוך החל להופיע על שפתי האישה.

"תודה", אמרה, והתכוננה לחזור למקומה.

"ואני גם רוצה שתדעי... שאכלתי מאפינים בכל העולם, אבל אף אחד מהם אפילו לא מתקרב למאפין הזה".

"טוב, שוב תודה", אמרה, נוקשה מעט פחות, ובזוויות פיה החל להיראות חיוך של ממש, אבל היא עדיין מיהרה לשוב למקומה מאחורי הדלפק.

"ואני ממש חייב להודות לך מפני שהייתי כל כך רעב, ואת עשית לי את הטובה הכי גדולה בעולם בכך שאפית את המאפין הזה במומחיות שכזו, שיש לו לגמרי טעם של עולם הבא!"

"'טוב, וואו, תודה רבה", אמרה בחיוך רחב, נטועה כעת היטב במקומה. "נחמד מאוד מצדך לומר את זה. רוב האנשים בכלל לא אומרים כלום כשהאוכל טוב; אתה שומע מהם משהו רק כשיש להם תלונות!"

"אה, אבל אף אחד לא יכול להתלונן אי פעם על האוכל שלך. געוואלד, זה בטח האוכל הכי טוב בעולם. תאמרי לי, מה את שמה במאפין הזה כדי שיהיה כל כך טעים?"

בשלב זה האישה הזעופה כבר הייתה קורנת ממש, ופתחה בדיון ארוך על שיטות האפייה והבישול שלה. שלמה הקשיב קשב רב, וכשסיימה את דבריה, המשיך להרעיף עליה תשבחות. מחמאותיו גם היו מפורטות מאוד: המרקם של המאפין היה לא רק רך ואוורירי אלא גם חמאתי ובעל ניחוח, והיא חיממה אותו במומחיות בדיוק לחום הנכון. בעודי מאזין בשעשוע מעורב בפליאה לרבי הדגול הגומר את ההלל על המאפין, הסטתי את מבטי אל האישה. עד לאותו רגע היו עיניי מרותקות אל שלמה, כך שלא שמתי לב לשינוי שעברה האישה. כשפניתי להביט בה, נדהמתי.

האישה המכוערת נעלמה כלא הייתה. כמה דקות עם שלמה הספיקו לשם כך. היא עברה שינוי מוחלט, וממש נעשתה יפה.

למדתי משלמה דברים רבים, אבל אחד החשובים שבהם היה הכרת הטוב ואמנות נתינת המחמאות. אולי ביום מן הימים, אם אעמול מספיק ואזכה למדרגה המתאימה, אוכל גם להשיג את כישרונו המבורך של שלמה – לשיר שיר הלל למאפין ולהפוך אנשים ליפים.

 

שבת שלום,

ניר אביעד