בס"ד
לאחר מתן התורה מצווה הקב"ה על בני ישראל לבנות משכן עראי ונייד, שילווה אותם בכל מסעותיהם במדבר, ושבו הכוהנים יוכלו לעבוד אותו. בהמשך הדרך לאחר כניסתם לארץ ישראל יהפוך אותו משכן להיות בית המקדש הקבוע על הר הבית ויהווה, כידוע, את מקום המפגש והתקשורת הישירה בין בורא העולם ועם ישראל. בפרשת "תרומה" נקרא על הציווי הראשוני לבניית המשכן ונקבל תיאור מפורט ודקדקני של הדרך לבנייתו, בדגש על כלי הקודש שאמורים לשמש את הכוהנים בעבודתם. המפליא בתיאור על המשכן הוא שהתורה, שידועה בדר"כ כחסכנית במילים, מספרת לנו חמש פעמים את אותו הסיפור ומקדישה לו ארבע פרשיות שונות ("תרומה", "תצוה", "ויקהל", "פקודי")! מאחר והתורה היא נצחית ולכל אות בה משמעות עצומה עולות השאלות מדוע היא בחרה "לבזבז" למעלה מארבע מאות פסוקים על רעיון זה, כמו גם מה התיאור על הבדים, העורות, החבלים, הקרשים והכלים, שהרכיבו את המשכן, יכולים ללמד אותנו היום – הדור שמטיס חלליות לחלל, מפצח את הגינום האנושי ובונה גורדי שחקים?
המדרש ופרשני התנ"ך, ובמיוחד גדולי החסידות והקבלה, מדברים רבות על נושא זה ומתארים את המשכן בתור מודל לאדם, ליקום הפיזי ולבריאה בכללותה. על כן, דרך המשכן משתקפת בבואת הבריאה כולה, ובבוא האדם לנסות להכיר את העולם בו הוא חי, להבין את עצמו, לעמוד על רזי נפשו ורגשותיו ולפענח מה התפקיד שלו בעולם, עליו לחשוף את סודות המשכן ולפענח את המסרים שפסוקי התורה שולחים לו מבעד למעטה התיאור הגשמי והפיזי של מבנה המשכן ושל כלי הקודש שהוצבו בו.
על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי. רבי שניאור זלמן מלאדי, מחבר ספר החסידות 'התניא' הוסיף וכתב: "תכלית בריאתו (של האדם) ובריאת כל העולמות העליונים והתחתונים היא להיות לו (לקב"ה) דירה בתחתונים". בדבריו למעשה אומר 'בעל התניא' כי מטרת בריאת האדם והעולם היא כדי שאורו של הקב"ה יוכל לשרות בתוכנו ושדרכינו נאיר בעצם את אורו. איך עושים את זה? בפשט בונים משכן שהוא מקום פיזי בו השכינה יכולה להתגלות, ובעומק לומדים את סודותיו וע"י תיקון ועבודה פנימית מבטאים במעשינו את תכונותיו ומעלותיו של הבורא.
כל המסע הזה של החיים מטרתו שנבנה בתוכנו, בתוך הלב שלנו, משכן להשראת השכינה, כאשר היום ננסה להתמקד בשני כלים שהוצבו במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש – ארון הקודש והמנורה, ומעט להבין את סודם ואת המסרים שהם שולחים עד אלינו.
ארון הקודש (ארון הברית)
בקודש הקודשים, במקום המקודש ביותר במשכן, נצטוו בני ישראל לבנות ולהעמיד ארון ובו לוחות הברית שהוריד משה בהר סיני. את הארון הרכיבו מעצי שיטים ומעליו הניחו כפורת זהב שכיסתה וסגרה אותו. על הכפורת הוצבו שתי דמויות בעלי כנפיים פרושות ולהם פני תינוק הנקראים כרובים "ופניהם איש אל אחיו"- "וְהָיוּ הַכְּרֻובִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹוכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּורֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ-אֶל-אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה). אותם כרובים היוו מעין מראה ותמרור אזהרה לעם ושיקפו לו את מצבו רוחני. מצד אחד בפרשה שלנו נכתב "ופניהם איש אל אחיו", אולם כאשר מתואר המקדש שבנה שלמה המלך (דברי הימים ב, ג) נאמר על הכרובים ש"פניהם אל הבית", היינו אל הקיר. הגמרא הסבירה הבדל זה באומרה שכאשר העם עשה את רצון השם ואדם לאדם היה אדם, אזי פני הכרובים היו אחד מול השני, אולם בזמנים בהם העם היו רחוקים מדרך התורה והיו מנוכרים אחד לשני אזי גם אותם כרובים התרחקו. האידיאל החל מההנחיה בפרשת "תרומה" ועד לימינו אנו (למרות שלצערנו כבר אין לנו משכן או בית מקדש) הוא שנסב את הפנים איש אל אחיו ונסתכל האחד אל השני. כאשר כל אחד נותן את דעתו למצוקתו של חברו ולא חלילה מפנה מבט ומתעלם, אזי פניה של האומה כפני הכרובים וכפניו של תינוק תמים ומתוק שלא חטא ואינו יכול לעשות רע לחברו.
למצוא מה רע באדם אחר זה דבר קל מאוד. החוכמה האמיתית היא למצוא את הטוב והיפה בזולת ומתוך כך נוצרים אותם קשר ואחדות.
גם לחומר ממנו נבנה הארון – עצי שיטים – משמעות רבה. לפי דברי חז"ל, המילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות הטבעית והמולדת שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.
לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים של כולנו ללא ספק מלאים באתגרים שאינם תמיד קלים ופשוטים והחוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. כך, מי שהוא הורה עליו לבצע משימותיו כהורה בשמחה והשלמה, מי שהוא בן זוג עליו לתמוך ולעודד תמיד, מי שהוא עובד עליו לחשוב כיצד הוא מיטיב עם מקום עבודתו, וכו'. המונח "אכלתי אותה" חייב לצאת מהלקסיקון שלנו, משום שאין שום קושי ואין שום "גזירה משמיים" שלא נשלחה אלינו בהשגחה פרטית ושתפקידה ללמד אותנו דבר מה ולקדם אותנו בדרך. מסיבה זו, עלינו לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.
מעבר לכל אלה, מעשיית הארון למדו חכמינו דברים נפלאים על הקשר הנכון לתורה ועל המידות הרצויות לעוסקים בה. בעוד התורה מציינת את המידות השלמות של המשכן ושל הכלים המיוחדים שבו, רק ביחס למידות הארון נאמר שהן "חצי" – "כל האמות של מקדש היו שלמות חוץ משל הארון שהיו שבורות. אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו". הציון המיוחד של "חצי" מלמד שכמו שהארון הנשגב, שמכיל בתוכו את לוחות הברית ונמצא בקודש הקודשים, בסופו של דבר הורכב מחצי מידה, כך גם כל אחד מאתנו צריך להיות שפל ועניו וליבו נשבר בקרבו. הדרך לקניין מידותיה וערכיה של התורה נלמדת אם כן ממידות הארון שהיו שבורות. כך צריך להיות האדם בבואו לעסוק בתורה – בענווה ובלב נשבר. אין מדובר חלילה בעצבות או בייאוש, אלא נהפוך הוא – בשמחה גדולה מתוך הידיעה שאיננו כה מושלמים, כפי שלעיתים אנחנו מנסים להראות. "לב שלם הוא לב שבור" אומר רבי נחמן מברסלב, ואכן דווקא ההשלמה עם מי שאנחנו באמת מאפשרת לקבל מהתורה ומהסביבה באמת ולהשלים את עצמינו.
עוד מידה למדו חז"ל מהארון מהפסוק "מבית ומבחוץ תצפנו" באומרם כי על האדם להיות ישר ותוכו כברו (כלומר, שאינו עושה עבירות בסתר ומראה בגלוי כאילו הוא צדיק). דוד המלך הוסיף ב'תהילים': "ליישרי לב שמחה". בשבוע בו נכנס חודש אדר, החודש בו מרבים בשמחה, יש לזכור שהדרך לשמוח באמת היא להיות "ישר לב", או בלשון הפרשה – גם מבחוץ וגם מבפנים מצופה בזהב.
בנוסף, ביחס לעובדה שרק בנוגע לארון נכתב בלשון רבים "ועשו ארון", בעוד בשאר הכלים נכתב "ועשית" בלשון יחיד, נאמר במדרש ב'שמות רבה' כי הציווי ניתן בלשון רבים כדי שאף אדם לא יחשוב שהדרישה לקיים את התורה "גדולה עליו" ושהוא לא יכול להיות שותף.
המנורה
מנורת הזהב, ששימשה להדלקת הנרות במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, מסמלת את האור בעולם ובחיינו וזכתה שעד היום היא מושא כיסופיו של העם היהודי ואף משמשת כסמל של מדינת ישראל. בפרשה נכתב שיש להכין אותה מגוש זהב טהור אחד ושיהיו בה שבעה קנים – קנה מרכזי ושלושה קנים היוצאים באלכסון משני צדדיו. הקנים וכן בסיס המנורה עוצבו בצורת כוסות, כפתורים ופרחים, כאשר לכל אחד מהפרטים שנכתבו כאן משמעויות ורמזים נפלאים הרלוונטיים לעבודתנו הרוחנית.
מבחינה פנימית המנורה מייצגת את אור החוכמה של התורה ("כי נר מצווה ותורה אור"), כפי שמובא בגמרא: "אמר רבי יצחק הרוצה להחכים – ידרים, והרוצה להעשיר – יצפין. וסימניך שולחן בצפון ומנורה בדרום". פרוש הדברים הוא שבבית המקדש בעוד השולחן עם לחם הפנים, שסימן את עולם העשייה הגשמי, היה בצד צפון, המנורה, שכולה אור של רוחניות, הייתה ממוקמת פיזית בצד דרום.
בטבע כל חומר המעניק לזולתו מן השפע המצוי בידו מחסיר את הכמות שנתן מעצמו, אולם לא כן הנר. "מה הנר הזה, כשהוא דולק אפילו אלף אלפי נרות מדליקין הימנו – אורו במקומו" (מדרש רבה 'שמות'). בדברים אלה מציין המדרש את אותה תכונה מיוחדת של האור. אנחנו יכולים להדליק מנר אחד אלפי נרות, אולם אורו לא ייפגם במאומה. תכונה זו טמונה גם באור הנתינה של בני האדם. באופן פלאי מי שמעניק לשני חיוך/ שמחה/ מילה טובה לא רק שאותה אנרגיה חיובית לא נלקחת ממנו אלא שהיא אף גדלה ומתחזקת בקרבו. בנוסף לאור, גם המנורה עצמה היא סמל לאחדות בעם ישראל. בראש ובראשונה הסיבה שהמנורה נבנתה ממקשה אחת ולא מחיבור והלחמה של פריטים מרמזת שכדי להדליק את האור בחיים חובה עלינו להיות מאוחדים. מעבר לכך, כל חלקי המנורה כגון הכפתורים, הגביעים והפרחים הם סמל לסוגים שונים של אנשים בעם ישראל, כאשר מנורה כשרה מורכבת בהכרח מכולם.
מעבר לכך, שש נרותיה משני צידיה פונים אל הנר האמצעי לרמוז שעל האדם לנקוט דרך אמצעית בלי לנטות במידותיו לכיוון הקיצוני.
שמן הזית, ששימש את המנורה, אינו יכול להתערבב עם נוזלים אחרים ותמיד הוא יצוף ויבלוט. כמוהו גם המנורה עצמה שכדי שתעמוד בדרישות התורה חובה עליה להיות מזהב טהור ולא להתערבב עם חומרים אחרים. אותה בדלנות מרמזת על השוני של עם ישראל משאר אומות העולם. כמה שניסינו לאורך השנים להתערבב, להתבולל ולהיטמע בין הגויים פשוט לא הצלחנו בכך והייחוד שלנו נשמר. הסיבה לדבר היא שיש לנו כעם יעוד ותפקיד הנבדלים מהיעוד והתפקיד של עמים אחרים, כאשר השוני שלנו לא נועד חלילה שנתנשא, אלא נהפוך הוא – שנשרת את העולם בדרך לתיקון שלו ע"י כך שמתוקף מעשינו הטובים נהווה דוגמא ונהיה "אור לגויים".
נקודה חשובה נוספת מתייחסת למהות ולתפקיד הקשיים בחיינו. הזיתים, בתהליך הפקת השמן, עוברים מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. כמו הזית, כך גם המנורה עצמה סופגת מכות פטיש כדי לעצבה מתוך גוש הזהב הגדול. המסר בדבר הוא שהקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה תפקידם למצות מאתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר. הבנה זו יכולה ממש לשנות את החיים מהקצה אל הקצה. אם נבין שאין כזה דבר "עונש", אלא "שיעור" ו"תהליך בנייה" נהיה אנשים שלווים הרבה יותר.
ובעניין אחר שהוא אותו עניין – לצד פירוט כל הכלים והמידות, שנראים כאילו נלקחו מקטלוג למוצרי בנייה, מצויה מילה קטנה אחת בעלת משמעות אדירה – לב. כבר בראשית הפרשה מדגישה התורה שתרומה אמיתית, וכזו שראוי לבנות ממנה את המשכן הקדוש, אינה יכולה להיות משהו חיצוני, אלא היא חייבת להיות מלווה בעבודת הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו – תיקחו את תרומתי". גם בהמשך הפרשה חוזרת ההדגשה על "חכמת הלב" הנדרשת, כאשר בהקשר הזה נכתב בספר ה'זוהר' בשם הקב"ה: "רחמנא – ליבא בעי", כלומר הקב"ה מעוניין בלב של האדם – בחלק העמוק והאמתי שבו ולא רק במעשיו החיצוניים. כך, בעבודת המשכן וכך בעצם בכל מה שאנחנו עושים בחיים – יש להכניס נשמה וכוונה, אחרת לא נראה ברכה בעמלינו והחיים יחלפו לידינו.
בנוסף, בחירת המילים של התורה בציווי הראשוני מלמדת אותנו רבות: "וְייִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". ביחס לתרומה הינו מצפים לראות את המשפט "יתנו לי תרומה", אולם כאן מצוין שהתרומה נלקחה ולא ניתנה. מצד אחד ודאי שעם ישראל פתח את ליבו ותרם ביד רחבה ובעין טובה למען המשימה של בניית המשכן, אולם מהצד השני התרומה "נלקחה" מהם. ההסבר שנתנו חז"ל לניסוח המיוחד הזה של התורה הוא שיש בציווי מסר מחנך לכל הדורות – כל מה שאנחנו חושבים ששייך לנו בעצם אינו שלנו. כל רכושנו, כישרונותינו והצלחותינו מקורם ברצון של הקב"ה שכך יהיה ובשפע שהוא בחר להשפיע לנו. מסיבה זו אם אנחנו מעניקים לאחר זה בעצם משום שאנו לוקחים מתוך המאגר שקיבלנו למשמרת ופשוט מעבירים אותו הלאה. מכאן נגזרת מצוות מעשר וכל החוקים הסוציאליים בתורה שבאים לכוון את האדם לצאת ממעגל האגואיזם הטבוע בו ולעזור, לתת ולתרום מעצמו למי שזקוק לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.