יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

פרשת "ויגש" - על התפייסות וסליחה

בס"ד


בס"ד
פרשת "ויגש" - על התפייסות וסליחה
פרשת "ויגש" ממשיכה ועוסקת בעימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמאטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד, מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים. לתדהמתם הם פוגשים במשנה למלך פרעה, אשר מתעמר בהם, מאשימם בריגול ולאח"כ מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים (המתגלה כמסכת מבחנים). וכך, בפתיחת הפרשה מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי. לאחר דין ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיו ומתנשקים מבעד למסך של דמעות. "שבעים פנים לתורה" ולפחות שבע-מאות פנים יש להתבוננות בסיפור זה. בקוראי את הדברים התפעמתי מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי. ובכל זאת, חרף כל שעבר - יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם. כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי כדאי וניתן ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מקריאה בדבריו, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי של אחיו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הביאו למצרים. לא בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי הוא יודע שזה לטובתו האישית ולטובת עם ישראל ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם"). כזכור, "בברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של הבורא, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחיו. מבחינת העיתוי של גילוי זהותו האמיתית, יוסף עושה זאת לאחר שהוא מתרשם שהאחים עברו בעצמם מהפכה פנימית וכי, להבדיל במקרה שלו בו הם היו עוינים ונטשו אותו, הפעם הם עושים מאמץ-על במטרה להגן אחד על השני ולשמור על הלכידות המשפחתית. לאחר כל הסבל והניסיונות שהעביר אותם יוסף, האחים הוכיחו כי הם התבגרו וכי כעת הם ראויים לרחמים.
אנו יודעים כי ביום כיפור על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. היום ננסה להתמקד בחשיבות של בקשת סליחה ממי שפגענו בו ושל מחילה למי שפגע בנו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים - כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבן הנגף העיקרית שמונעת מאיתנו לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו.
ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. אחד המשפטים החזקים והכנים ביותר ששמעתי מאימי היה שהיא מצטערת שהיא לא סיימה את כל הריבים עם אימא שלה לפני שהיא נפטרה מהעולם. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמיתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. לעיתים נכון וחכם להבליג על ההתנהגות של הצד השני ולא לעורר מהומה מדבר זניח, שככל הנראה יחלוף מאליו בהמשך, ולעיתים אף חשוב לעצור ולהביא לידי דיון את שמפריע לנו ובכך למעשה להקדים את התרופה למכה.
עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצידינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?
א. אדם באמת גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו אף מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני בכלל כבר מזמן שכח מאיתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. בזכות הצניעות והענווה מי שמבקש סליחה לא אמור להרגיש פגיעה בכבודו כאשר הוא ניגש אל האדם האחר ומיישב את ההדורים. נהפוך הוא, אדם בוגר יודע כיצד לקרוא את המציאות, לוותר על עלבונו ולהתגמש. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך.
ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש מקום לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שודאי כן קיימים בו. אם לדעתנו הוא באמת פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבודאי הוא לא בחר ורצה בכך, אלא נגרר להתנהגותו השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו "נרגעים" ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים.
ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני מרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחר. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומו, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו. יהודה פונה ליוסף ואומר "בי אדוני ידבר נא עבדך", ובכך למעשה אומר שיוסף נמצא בו עצמו. בזכות היכולת להבין את הצד השני יהודה זוכה למחילה.
ד. להודות בטעויות. אחד הדברים שקשים לנו ביותר זה לדעת שטעינו ושמה שהאמנו בו התברר כלא נכון. אדם יעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהבושה שבהתמודדות עם כישלונותיו. בעת שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית הם הבינו שהחלום אותו חלם 22 שנה קודם לכן ובו הם משתחווים לו אכן התגשם. לאורך כל השנים הם חשבו שיוסף שחצן ועל כן שנאו אותו והינה לפתע הם אכן מצאו עצמם משתחווים ומתרפסים בפני מי שחשבו שהוא המשנה למלך מצריים. את הפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" מפרש רש"י לא כפחד ממה שהוא עלול היה לעשות להם כנקמה, אלא כבושה. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה ולרוב יתרץ לעצמו ולסובבים אותו מדוע הוא צדק או מדוע האחרים לא הבינו אותו כהלכה. על מנת למצוא את הדרך האמיתית ללב של השני יש להודות בטעות ובפשטות, מבלי שהאגו מתערב, לבקש סליחה.
ה. להקשיב לזולת ולגלות אמפטיה. ברגע שהצד השני מרגיש שבאמת איכפת לנו ממנו, שבאמת טובתו חשובה לנו, שבאמת אנחנו מעריכים אותו ואת דעותיו - מיד כל החומות נמסות. אדם אנוכי שמסתובב כל היום עם מחשבות כיצד הוא עצמו יכול להיבנות מכל סיטואציה, כיצד הוא עצמו יכול להרוויח מכל מפגש וכיצד הוא עצמו יכול "לינוק" מהאדם השני, לעולם יחוש ש"לא רואים ומעריכים מספיק את גדולתו" וכפועל יוצא מכך ייעלב מאנשים ויעליבם בחזרה. מי שמגיע "פנוי מעצמו" למפגש עם הזולת מתוך רצון אמיתי להטיב לו, בהכרח יהיה נעים להיות בחברתו והשלום ישרור סביבו.
ו. דיבור רך ומפויס. מומחים לתקשורת בלתי מילולית מלמדים אותנו כי לעיתים רבות טון וצורת הדיבור אל הזולת חשובה אף יותר מהמלל עצמו. אנחנו יכולים לומר את אותן המילים, כאשר פעם אחת הן ישמעו כאיום או התרסה ופעם אחרת כבקשה ורצון לשותפות. הדרך היחידה לנסות לפייס אדם שמקפיד עלינו היא ע"י דיבור רך ונעים. במפגש עם יוסף, יהודה יכל היה להביע רגשות (לגיטימיים) של כעס ותרעומת על ההאשמות השווא וההתנהגות של אותו שליט מצרי, אולם הוא בחוכמה בחר לפנות אליו בצורה תקיפה, אך יחד עם זאת גם מכבדת ונעימה לאוזן: "ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך..." יהודה מכנה אותו אדון ומוריד עצמו לדרגת עבד. אין חלילה מטרה להתרפס בפני מי שיש לנו עימו סכסוך, אולם יש מקרים, כמו בנהיגה בכביש, שעדיף להיות חכם ולא צודק.
הקריאה בפרשה הנוכחית אמורה לעורר כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/אח/בן זוג/חבר/שכן/עובד במשרד ליד/וכו) וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנאמרו פה ניתן למצוא את הגשר אליהם ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם הכבוד האבוד או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה, מתגלים כלא באמת מהותיים. התקווה הקטנה שלי היא שהדברים יעוררו, ולו אדם אחד, לבחון מחדש את קשריו הבעייתיים ואת ההתנהלות הנוכחית שלו שהביאה אותו לאותם חומות/תסכולים/כעסים/היעלבויות, לגלות גדלות נפש, לסיים סכסוך ישן ולפתור מועקה שבלב.
קורות הפרשה בקצרה:
  • בסוף הפרשה הקודמת יוסף כולא את אחיו הצעיר בנימין לאחר שהאשימו בגניבה. בשלב הזה האחים עדיין לא יודעים שמושל מצריים הוא למעשה אחיהם שנזרק על ידם 22 שנה קודם לבור ונמכר לעבד. בפרשה הנוכחית מתרחש עימות דרמטי בין יוסף ובין יהודה, שלקח על עצמו להנהיג את האחים. בעימות יהודה פונה ליוסף בנימוס אך בתקיפות ומבקש לשחרר את בנימין.
  • יוסף מגלה את זהותו האמיתית לאחיו ההמומים-מפוחדים-נבוכים. הוא מרגיע אותם ואומר שאין בכוונתו להתנקם בם ושהוא מבין שכל הייסורים שסבל נשלחו אליו מהקדוש ברוך הוא.
  • יוסף שולח את האחים בחזרה לארץ כנען (עמוסים בשלל רב) להביא אל מצרים את אביהם, יעקב. יעקב, שמיאן להתנחם על המוות לכאורה של בנו מקבל את הבשורה בהתרגשות רבה ("ותחי רוח יעקב אביהם").
  • יעקב בן 130 שנה מגיע למצרים, מתקבל בכבוד ע"י פרעה המלך וכל המשפחה מקבלת את חבל ארץ גושן שהיה פורה במיוחד. יעקב מברך את פרעה ובעקבות ברכה זו נפסקת הבצורת והרעב הכבד ומתחילה תקופה של שגשוג באזור.

שבת שלום,
ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה