בס"ד
בס"ד
פרשת "ויחי" - כיצד לכעוס פחות!
בפרשת "ויחי", שחותמת את ספר "בראשית", יעקב אבינו על ערש דווי מברך וגם מוכיח את בניו. בדברו אל הבן הבכור ראובן הוא מציין שכבכור הוא היה זכאי לכתר הכהונה, אולם בגלל תכונת הכעס שלו הדבר נמנע ממנו. זאת הזדמנות לדון באחת מהתכונות הקשות ביותר שקיימת בנפש האדם ושממנה כולנו מצווים להימלט ע"י מאמצים וחינוך עצמי. על הנושא נכתבו ספרים על גבי ספרים ואנסה להביא על קצה קצהו של קצה המזלג את החוכמה וההשקפה היהודית על נושא סבוך וטעון זה. כעס זו מידה קשה מאוד. זו מחלה שיש לכולם במידה כזו או אחרת וניתן ממש לראות כיצד היא מחריבה את העולם הפנימי של האדם ועלולה להרוס משפחות, חברויות וקשרים.
חז"ל כתבו על הנושא רבות וניסו להזהיר אותנו מליפול למלכודת הזו. ישנן מספר התייחסויות והנחיות בולטות מהגמרא והמשנה:
חז"ל לימדו אותנו שהשורש של מידת הכעס והמקור הפנימי שלה בנפש שלנו היא מידת הגאווה. האדם נולד עם התחושה שהוא במרכז ושכל הנעשה בעולם סובב סביבו. ניתן לראות כיצד כשאדם שומע משהו סביבו לרוב הוא חושב באופן אוטומטי "מה זה אומר מבחינתי? איך זה משפיע עליי?". תחושות הישות וההפרדה מהזולת הן טבעיות וכך נבראנו, אולם אם הן אינן נשלטות, האדם עלול לחשוב ולהרגיש שכל מה שהוא רוצה מגיע לו וכשזה לא קורה (מה לעשות, יש בעולם עוד אנשים...) הוא יבוא לידי כעס. בכל אחד מאיתנו יש שני "אניים". האחד הוא ה"אני" האמיתי והגבוה, צלם האלוקים אשר לרוב מתייחסים אליו כאל הנשמה. ה"אני" האחר הוא מה שאנו מכנים "אגו", ופרויד כינה "איד". במידה מסוימת, זהו ה"אני" המזויף והחלק הנחות יותר השקוע בגאווה, יצרים ותאוות. התפרצויות כעס תכופות הן סימן אזהרה המתריע מפני השתלטותו של ה"אני" הנחות על האדם. מי שמגיע לידי כעס (בין אם גדול ובין אם קטן) בעצם אומר שהקב"ה טעה בדרך שבה הוא תכנן את נסיבות אותו אירוע וכי הוא עצמו היה יכול לעשות עבודה טובה יותר. כשחושבים על זה כך רואים כמה הכעס שלנו מגוחך.
איך מתקנים את המידה הרעה הזו? איך בורחים מגורל של תסכולים מהסביבה, חיכוכים, קשיים וסבל פנימי? בראש ובראשונה צריך להתבונן בהתנהגות של עצמינו, לבחון את התגובות שלנו, את הציפיות שלנו מאנשים ואת מקורות התסכול. אדם המתבונן בעצמו יכול לזהות מבעוד מועד את נקודות החולשה שלו ולגייס משאבי נפש כדי להתמודד עם "שדי הכעס" ו"מפלצות הגאווה" שבתוכו.
ובכל זאת, כיצד נלחמים בחלקים האלה בתוכנו? חז"ל קבעו ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה". בעזרת ההבנה השכלית שלנו יש לשלוט על הרגש ולהרגיע את הקולות הפנימיים שמפתים אותנו לכעוס.
א. לדבר תמיד בנחת ובשקט. לעולם אין להרים את הקול לעולם. כשאדם מתחיל לצעוק אז לכעס הרבה יותר קל לחדור. אם אדם נתקל בסיטואציה או אדם שמרגיזים אותו שישמור על טון דיבור רך. הרמב"ן כתב על כך באיגרתו המפורסמת: "ואם יקראך איש אל תענהו בקול רם רק בנחת כעומד לפני רבו". כל ילד יודע שכשההורה שלו צועק עליו הוא בעצם בעצמו במצוקה וכל עובד יודע שכשהמנהל שלו מרים עליו את קולו הוא עצמו מרגיש חלש ומנסה לפצות על כך ברעש ובהפחדה. לא בכדי נאמר ש"דברי חוכמה בנחת נשמעים".
בשפת הרחוב "גבר" הוא לרוב מי ש"דופק על השולחן" (ואם אפשר גם הופך אותו), מטיל את אימתו ומרותו ומשיג על ידי כך את מטרותיו. לעומת זאת, ביהדות "גבר" זה מלשון מתגבר. מי שמתגבר על כעסיו הוא הגבר האמיתי! על כך כתבו חז"ל: "איזהו הגיבור הכובש את יצרו" ו"גדול המושל ברוחו מכובש עיר".
קורות הפרשה בקצרה:
- בגיל 147 יעקב, לאחר מספר שנים של נחת במצרים בעקבות האיחוד עם בנו האהוב יוסף, מבקש לברך את בניו. הוא עובר אחד אחד ונפרד מהם. בדבריו הוא משלב תוכחה וגם נבואה על העתיד לבוא. כשהוא מדבר אל ראובן הוא, כאמור, מדבר על תכונת הכעס שלו (אם כי חשוב להדגיש כי ראובן היה אדם ענק במוסר ומידות ולכן גם ההקפדה איתו קשה יותר).
- יעקב נפטר ויוסף, לאחר שפורץ בבכי, מצווה על רופאיו לחנוט את גופתו. לאחר מכן נערך לו מסע לוויה מפואר ממצרים עד למערת המכפלה בחברון. ליעקב היה חשב מאד להיקבר במערת המכפלה לצד אשתו לאה ובסמוך לאדם וחוה ולאבותיו אברהם, שרה, יצחק ורבקה.
- לאחר מות יעקב האחים מפחדים שכעת יוסף יתנקם בהם בגלל שבעבר זרקו אותו לבור ומכרו אותו לעבד. יוסף מרגיע אותם וחוזר ואומר שכל הניסיונות שקיבל מעת השם הם ולכן הוא
- מקבלם בשמחה.
- יוסף נפטר בגיל 119 ולפני מותו, בצוואה שיש בה מן הנבואה, אומר לאחיו כי יבוא יום והשם יעלה את בני ישראל ממצרים לארץ ישראל.
ספר בראשית תם ונשלם - השבח לבורא עולם.
שבת שלום ונטולת כעסים,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.