יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

פרשת "ויחי" - כיצד לכעוס פחות!

בס"ד


בס"ד
פרשת "ויחי" - כיצד לכעוס פחות!
בפרשת "ויחי", שחותמת את ספר "בראשית", יעקב אבינו על ערש דווי מברך וגם מוכיח את בניו. בדברו אל הבן הבכור ראובן הוא מציין שכבכור הוא היה זכאי לכתר הכהונה, אולם בגלל תכונת הכעס שלו הדבר נמנע ממנו. זאת הזדמנות לדון באחת מהתכונות הקשות ביותר שקיימת בנפש האדם ושממנה כולנו מצווים להימלט ע"י מאמצים וחינוך עצמי. על הנושא נכתבו ספרים על גבי ספרים ואנסה להביא על קצה קצהו של קצה המזלג את החוכמה וההשקפה היהודית על נושא סבוך וטעון זה. כעס זו מידה קשה מאוד. זו מחלה שיש לכולם במידה כזו או אחרת וניתן ממש לראות כיצד היא מחריבה את העולם הפנימי של האדם ועלולה להרוס משפחות, חברויות וקשרים. אדם כועס כשלא עושים מה שהוא רוצה. הוא מצפה להתנהגות מסוימת מהסובבים אותו וכשהם מתנהגים אחרת מצפיותיו החימה מתחילה לבעור. למרבה האבסורד לעיתים אנחנו כועסים גם על חפצים דוממים (עט שלא כותב/אוטו שלא מתניע בבוקר/וכו). ישנם כעסים חזקים במיוחד שממש יכולים לגזול את האנרגיה של שבוע שלם וישנם גם "סתם" כעסים יום-יומיים שרובינו למדנו בטעות לקבלם ולחיות איתם במקום לחנך עצמינו לחיים של רוגע ואיזון פנימי.
חז"ל כתבו על הנושא רבות וניסו להזהיר אותנו מליפול למלכודת הזו. ישנן מספר התייחסויות והנחיות בולטות מהגמרא והמשנה: "כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו" - ברגע של כעס משהו בנפש מתערער והאדם לא שולט בדיבורו ומעשיו. מי שכועס שולטים בו כוחות שליליים שבהכרח יזיקו לו! אפשר ממש לראות כיצד בזמן כעס כמו ומשתלטים על האדם שדים והוא נראה, מרגיש וחושב אחרת. בדומה לתחושות של שלום, רעות ואחווה, שהומשלו למצפה לבאי גן העדן, כך התחושות של כעס ומדון, שכל כך לא נעימות לחווה אותן ולסביבתו, הומשלו למצפה לבאי הגיהינום. "כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" - האדם פיזית לא מת, אולם בחינה מסוימת מהנשמה שלו נעלמת. החלק הטוב, העדין והנעים עוזב אותו. "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" - עבודה זרה אינה רק השתחוות לפסלים אלא גם התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם המהות והאופי היהודי הבסיסי של רוך ונועם. "והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך" (שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת) - כעס עלול לגרום למחלות פיזיות, מלבד מחלות נפשיות. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שמתחים וכעסים משפיעים מאוד על מצבו הפיזי של החולה. אולקוס, התקפי לב, צרבות - כל אלה ועוד הן תולדות, בין היתר, של המידה הרעה הזו.
חז"ל לימדו אותנו שהשורש של מידת הכעס והמקור הפנימי שלה בנפש שלנו היא מידת הגאווה. האדם נולד עם התחושה שהוא במרכז ושכל הנעשה בעולם סובב סביבו. ניתן לראות כיצד כשאדם שומע משהו סביבו לרוב הוא חושב באופן אוטומטי "מה זה אומר מבחינתי? איך זה משפיע עליי?". תחושות הישות וההפרדה מהזולת הן טבעיות וכך נבראנו, אולם אם הן אינן נשלטות, האדם עלול לחשוב ולהרגיש שכל מה שהוא רוצה מגיע לו וכשזה לא קורה (מה לעשות, יש בעולם עוד אנשים...) הוא יבוא לידי כעס. בכל אחד מאיתנו יש שני "אניים". האחד הוא ה"אני" האמיתי והגבוה, צלם האלוקים אשר לרוב מתייחסים אליו כאל הנשמה. ה"אני" האחר הוא מה שאנו מכנים "אגו", ופרויד כינה "איד". במידה מסוימת, זהו ה"אני" המזויף והחלק הנחות יותר השקוע בגאווה, יצרים ותאוות. התפרצויות כעס תכופות הן סימן אזהרה המתריע מפני השתלטותו של ה"אני" הנחות על האדם. מי שמגיע לידי כעס (בין אם גדול ובין אם קטן) בעצם אומר שהקב"ה טעה בדרך שבה הוא תכנן את נסיבות אותו אירוע וכי הוא עצמו היה יכול לעשות עבודה טובה יותר. כשחושבים על זה כך רואים כמה הכעס שלנו מגוחך. אדם נבון שמבין את כל זאת ורוצה להשתחרר ממידת הכעס צריך להתחיל לעמול ולתקן עצמו. זו טעות לחשוב שאנחנו צריכים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. זה נכון שיש לעשות את הדברים בעדינות ואיטיות, אולם בהחלט נולדנו כדי לתקן תכונות בסיסיות ומהותיות שבנו. ההתמודדות הזו עם מידת הכעס בודאי שאינה קלה, אולם היא משתלמת ביותר ובסופו של דבר מי שמתעצל לעשות אותה סובל יותר. קל הרבה יותר לתקן את המידות מאשר לחיות עם הסבל שמביאה תכונה רעה. כתוב בגמרא "מאן דיהיר אפילו על אנשי בייתי לא מתקבל", כלומר אדם יהיר וכעסן אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל ועל אחת כמה וכמה על אנשים במעגלים רחוקים יותר. אדם כזה סובל מכך שלא מעריכים אותו ונרתעים ממנו. אולי יעשו מתוך פחד מה שהוא רוצה, אבל לא תהיה בזה טיפת רצון טוב וברגע שיוכלו לברוח ממנו מיד יעשו זאת. ניתן לחזות בזה במשפחות עם הורה קפדן במיוחד שמטיל את אימתו על בני הבית. כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, כשהם בגיל שבו הם יכולים למרוד, לרוב הם יברחו ממנו ויפנו לפעילויות הפוכות מדרכו של ההורה. דוגמא נוספת היא במקומות עבודה כשיש בוס שמטיל את מרותו בדרכי הפחדה. הוא אולי ישיג את מטרותיו בטווח הזמן המיידי, אולם הפקודים שלו יסלדו ממנו ולבסוף הוא יפסיד מכך.
איך מתקנים את המידה הרעה הזו? איך בורחים מגורל של תסכולים מהסביבה, חיכוכים, קשיים וסבל פנימי? בראש ובראשונה צריך להתבונן בהתנהגות של עצמינו, לבחון את התגובות שלנו, את הציפיות שלנו מאנשים ואת מקורות התסכול. אדם המתבונן בעצמו יכול לזהות מבעוד מועד את נקודות החולשה שלו ולגייס משאבי נפש כדי להתמודד עם "שדי הכעס" ו"מפלצות הגאווה" שבתוכו. כשאדם אומר לעצמו ש"הוא לא רוצה יותר לכעוס, שהוא רוצה רק לאהוב, לשמוח, לפרגן ולהיות רגוע" זאת כבר התחלה טובה, אולם בודאי שהיא איננה מספיקה. המבחן האמיתי יהיה בשעת הניסיון, בשעת המלחמה ביצר.
ובכל זאת, כיצד נלחמים בחלקים האלה בתוכנו? חז"ל קבעו ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה". בעזרת ההבנה השכלית שלנו יש לשלוט על הרגש ולהרגיע את הקולות הפנימיים שמפתים אותנו לכעוס. אנסה להביא מספר עצות מעשיות של חז"ל כיצד לחנך את עצמינו בשעת ניסיון של כעס וכמובן גם לפניו ואחריו:
א. לדבר תמיד בנחת ובשקט. לעולם אין להרים את הקול לעולם. כשאדם מתחיל לצעוק אז לכעס הרבה יותר קל לחדור. אם אדם נתקל בסיטואציה או אדם שמרגיזים אותו שישמור על טון דיבור רך. הרמב"ן כתב על כך באיגרתו המפורסמת: "ואם יקראך איש אל תענהו בקול רם רק בנחת כעומד לפני רבו". כל ילד יודע שכשההורה שלו צועק עליו הוא בעצם בעצמו במצוקה וכל עובד יודע שכשהמנהל שלו מרים עליו את קולו הוא עצמו מרגיש חלש ומנסה לפצות על כך ברעש ובהפחדה. לא בכדי נאמר ש"דברי חוכמה בנחת נשמעים". ב. בשעת כעס להקפיד לא לענות מיד, לחכות בין הגירוי והתגובה. חשוב לתת לעצמינו זמן להתקרר ורק אח"כ "לסגור עניינים". המקפידים בדבר יחכו אפילו יום ויענו רק למחרת כדי לוודא שהם רגועים ולא מדברים בכעס. לסבתות שלנו היו תמיד עצות טובות לעניין הזה כמו "לפני שאתה עונה תספור עד עשר" או "תשתה קודם כוס מים קרים". ג. גילוי חמלה כלפי הצד השני. עלינו לומר לעצמנו שוב ושוב: "זה לא קשור אליי". זה קשור לחוסר הביטחון של האדם שמולנו או לקושי אחר שעובר עליו. כתוצאה מכך, במקום כעס נחוש כלפיו הבנה וחמלה. ד. אחרי שכבר כועסים להתבונן על ההתנהגות שלנו. יש לחשוב עם עצמנו לאחר מעשה על מה שקרה ועל איך שהגבנו ולנתח את הדברים בצורה קרה ושקולה. בשעת רוגע אחרי שהכעס שוכך קל ואפשרי הרבה יותר לקבל התחייבויות לעתיד. אח"כ כשיבוא שוב ניסיון דומה נזכר במסקנות ובהחלטות שלקחנו על עצמנו וניישם אותן. ה. לזכור שכל דבר מרגיז שקורה לנו זה רק ניסיון. היהדות מלמדת אותנו שכל מה שקורה לנו - הכול לטובתנו. אין סבל סתמי שנשלח לאנשים. לכל התמודדות ולכל קושי יש מטרה לשפר את האדם, ללמד אותו משהו נוסף על עצמו ולקדם אותו בדרך. הבורא הוא זה שמזמן לנו ניסיונות והתמודדויות. לפיכך, אם כבר הגיע אלינו סיטואציה מרגיזה - לזכור את הכלל הזה ולקבלה בהבנה. מומלץ לקרוץ אל עבר מקור הקושי ובחיוך לבבי לומר לו: "אני יודע מי שלח אותך אליי...". ככל שנהיה מודעים יותר כך נזכר בכלל הזה ברגע הניסיון (ולא רק לאחריו) וכפועל יוצר נכעס הרבה פחות. אדם עניו יודע לקבל את המציאות כפי שהיא מתוך הבנה שהכול מעת השם. יוסף הצדיק הוא דוגמא לאדם שהשכיל לייחס גם את נסיבות חייו הקשות לרצון הבורא ולכן תמיד היה שרוי בשמחה ובנועם פנימיים. אין חלילה מטרה לא לרצות לשנות עוולות ובעיות עימן אנו נתקלים, אולם גם בזמנים בהם אנו פועלים לשינוי, לכעס ולתרעומת אין כלל מקום.
בשפת הרחוב "גבר" הוא לרוב מי ש"דופק על השולחן" (ואם אפשר גם הופך אותו), מטיל את אימתו ומרותו ומשיג על ידי כך את מטרותיו. לעומת זאת, ביהדות "גבר" זה מלשון מתגבר. מי שמתגבר על כעסיו הוא הגבר האמיתי! על כך כתבו חז"ל: "איזהו הגיבור הכובש את יצרו" ו"גדול המושל ברוחו מכובש עיר".
קורות הפרשה בקצרה:
  • בגיל 147 יעקב, לאחר מספר שנים של נחת במצרים בעקבות האיחוד עם בנו האהוב יוסף, מבקש לברך את בניו. הוא עובר אחד אחד ונפרד מהם. בדבריו הוא משלב תוכחה וגם נבואה על העתיד לבוא. כשהוא מדבר אל ראובן הוא, כאמור, מדבר על תכונת הכעס שלו (אם כי חשוב להדגיש כי ראובן היה אדם ענק במוסר ומידות ולכן גם ההקפדה איתו קשה יותר).
  • יעקב נפטר ויוסף, לאחר שפורץ בבכי, מצווה על רופאיו לחנוט את גופתו. לאחר מכן נערך לו מסע לוויה מפואר ממצרים עד למערת המכפלה בחברון. ליעקב היה חשב מאד להיקבר במערת המכפלה לצד אשתו לאה ובסמוך לאדם וחוה ולאבותיו אברהם, שרה, יצחק ורבקה.
  • לאחר מות יעקב האחים מפחדים שכעת יוסף יתנקם בהם בגלל שבעבר זרקו אותו לבור ומכרו אותו לעבד. יוסף מרגיע אותם וחוזר ואומר שכל הניסיונות שקיבל מעת השם הם ולכן הוא
  • מקבלם בשמחה.
  • יוסף נפטר בגיל 119 ולפני מותו, בצוואה שיש בה מן הנבואה, אומר לאחיו כי יבוא יום והשם יעלה את בני ישראל ממצרים לארץ ישראל.
ספר בראשית תם ונשלם - השבח לבורא עולם.
שבת שלום ונטולת כעסים, ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה