יום רביעי, 6 בינואר 2010

פרשת "שמות" - לצאת לחופשי

בס"ד


בס"ד
פרשת "שמות" - לצאת לחופשי
פרשת "שמות", אשר פותחת את ספר "שמות", מתחילה בתיאור של מלך חדש משושלת פרעה אשר התעלם לחלוטין מפועלו העצום של יוסף למען הממלכה ("ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוס-ף"). המלך התנכר לבני ישראל וחשש מהתרבותם. הוא פנה לבני עמו והציע להם לפתוח במיזם לאומי שמטרתו דיכוי בני ישראל. המצרים אכן גוזרים עבודות שונות על בני ישראל ומקימים מערך של גובי מס, נוגשים ושוטרים. הללו מענים את העם ומעבידים אותו בפרך. החל מרגע זה מתחיל מהלך אדיר בפרשה הנוכחית ובפרשות הבאות של ההתמודדות של משה, מנהיג העם, עם פרעה, יציאת מצרים ולבסוף קבלת תורה בהר סיני. הלימוד על תקופת העבדות במצרים והדרך להשתחרר מעבדות זו הם הם השורש לאמונה היהודית וחושפים עולם פנימי עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו. במציאות הרוחנית הנצחית מצרים היא מקום שעושה מייצרים - מציאות רוחנית של צמצום הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנים. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת (כדברי המשורר הנודע ברי סחרוף: "כולנו עבדים של מישהו שמבקש עכשיו תרגישו, פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה...").
מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של בורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאיתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר - לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים. לעבדות היום פנים רבות. כמעט כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות. כמעט כולנו רודפים אחר "המראה הנכון", אחר "המשקל הנכון", אחר "מקומות הבילוי הנחשבים", אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר או "דירה בצד הנחשב של העיר". כמעט כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר, בלקבל אישורים מזרים שאנחנו "בסדר". כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו ש"נחשב" ושיעשה אותנו אנשים טובים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, הם עבדים לפרעה!! אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום (היום החלום של רובינו הוא החלום האמריקאי ואימצנו את המודל שלהם להצלחה), ובכל זאת הם אינם מאושרים. הם הרוויחו הון עתק, חיים בוילה מפוארת בסביון ונוסעים במרצדס, ובכל זאת הם אינם מאושרים. זכיתי להכיר כמה אנשים כאלה מקרוב מאוד. מאידך ניתן לראות אנשים שחיים בפשטות חומרית אבל בשמחה גדולה כבני חורין אמיתיים. לא צריכה להיות חלילה מטרה בחיים לחיות בדלות, אולם כל בר דעת יכול להבין שהמרדף אחר החומר והעושר בסופו של יום לא מביא לאושר לשקט ולשמחה הנכספים!!
הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו להישאר במצרים ולא לצאת עם משה ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו. כל אחד יכול לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו כלוא, מה הם התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שמיד חלמנו עליו ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". היום החשש הגדול ביותר הוא "לצאת פראייר" ותחת הדמיון הזה אנחנו מצטמצמים בתוך עצמינו ולעתים רבות אף פוגעים בסובבים אותנו מבלי להתכוון.
המובן הפשוט של "גולה" זה ישיבה של עם ישראל לא בארץ ישראל. מבחינה פנימית לשהייה בגולה יש משמעות עמוקה מאוד. גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים - היחסים במשפחה שלנו, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות?
לא צריך לשנות את החיים, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה בבני ברק. הגאולה היא בלרומם את החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות.
איך יוצאים מהפלונטר הזה? איך בורחים מהמטריקס? חכמינו זיכרונם לברכה המשילו את התורה לחבל הצלה שזורקים למי שטובע בנהר. בדורנו רבים רואים בה משהו ארכאי ואולי אפילו פרימיטיבי, אולם אדם אמיתי שניגש אל הטקסטים והפרשנויות בעיניים נקיות יגלה עולם ומלואו עשיר בכלים עכשוויים להתמודדות בריאה עם חיינו כאן ועכשיו. נכתב: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה ש-לום" (משלי ג'). לפי התפיסה היהודית, בן חורין אמיתי הוא מי שלומד ועוסק בתורה. מתוך כך, משהו מהאור שבתורה מועבר אליו. כיום רבים וטובים מקשרים את עולם התורה לקומץ של חרדים שזורקים אבנים וחיתולים מלוכלכים על שוטרים או לחברי כנסת שמעלו בקופה הציבורית. מי שמתייחס אך ורק לפן הזה ודאי שלא ירצה שום קשר עם העולם הזה, בעוד שמי שמעט פותח את ראשו ובעיקר את ליבו, בקלות רבה ימצא תשובות אמיתיות ורציניות לשאלות שכולנו מתמודדים איתן ובראשן כיצד להיות בני חורין. עצם הקריאה על פרשות השבוע, עצם שאלת השאלות הנכונות, עצם העיסוק בעשיית טוב לסביבה תוך ניסיונות להלחם באגואיזם המולד והנרכש שקיים בנו, עצם הרצון ליצור סביבנו "אויר טוב" שיטיב גם לזולת - הם אלה שמחדירים אור לחיים שלנו ומקרבים אותנו לאותן "דרכי נועם ונתיבות השלום".
מצרים הקדומה הייתה חברה שבה לבעלי-חיים, לבני-אדם ולאלילים הייתה זהות דומה ללא הבדל משמעותי בין הקטגוריות והתפתחה תרבות של סגידה לחיות וזילות חיי אדם. האלים המצרים היו בדמות חצי חיה וחצי בן אדם וחיות רבות זכו למעמד נשגב מזה של האנשים. לפי השקפת העולם היהודית, יכולים בני האדם, שלהם הוענקו נשמות אלוקיות, לגבור על האינסטינקטים החיתיים שלהם באמצעות בחירות מוסריות. למעשה, בזה נבדל האדם מהבהמה - אנחנו יכולים לבחור בין רע לטוב - גם אם הבחירה הטובה היא קשה וכואבת, והרעה מפתה ומענגת. מהות השעבוד היא הדאגה לעצמינו. העיסוק המתמיד בעצמנו, בהצלחות ובכישלונות שלנו, בנוחיותנו ובדעתם של האחרים עלינו, גוזל מאתנו את חירותנו הבסיסית. כמו חיות אנחנו הופכים להיות עבדים לדאגה, לחשד, למתח לצרכים וליצרים הנמוכים ביותר. אחת המצוות בתורה מחייבת כל יהודי לזכור מדי יום את יציאת מצרים "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים". ברמה הפשוטה ביותר, משמעות הדבר היא זכירת האירועים ההיסטוריים והבנה שהקב"ה מתערב במציאות וגואל אותנו באופן אישי וקולקטיבי. ברמה המטפורית מתייחסת היציאה ממצרים ליציאה מתוך ההגדרה העצמית המצרית לפיה אנו כמו בעלי-חיים המונעים על-ידי אינסטינקטים אל ההגדרה העצמית שלנו כבעלי נשמה אלוקית המסוגלים לבחירות מוסריות ולנשגב. ברגע שעם ישראל השכיל להבין זאת הוא היה ראוי לקבלת התורה בהר סיני, כפי שניווכח בפרשות הבאות.
קורות הפרשה בקצרה:
  • פרעה מחליט לגזור גזרות שונות על בני ישראל ולהפכם לעבדים במצרים. בני ישראל מועבדים בפרך ובונים, בין היתר, את ערי פתום ורעמסס.
  • אחת הגזרות הייתה להשליך כל תינוק זכר מיד עם היוולדו אל היאור. יוכבד יולדת את משה ונאלצת להוציאו בהיחבא אל היאור מוצפן בתוך תיבה קטנה. בת פרעה מוצאת את התיבה, מושה אותו מן המים ומאמצת את התינוק הקטן לביתה. בינתיים, מרים אחות משה, צופה מהצד במחזה ומשכנעת את בת פרעה להעסיק את יוכבד כמינקת לילד, מבלי שהיא תדע שמדובר בילד עברי ושהמינקת היא בעצם אימו.
  • משה, שגדל בבית פרעה, ידע על מוצאו והשתייכותו. המודעות לקשיים של אחיו גורמת לו לסבל רב ובאחד מהימים לאחר שראה מצרי מכה יהודי הוא אינו מהסס והורג את המצרי. המעשה מחייב אותו לברוח מפני פרעה אל מדיין שם הוא פוגש את בת יתרו, ציפורה, אותה הוא נושא לאישה.
  • משה רועה את צאן יתרו חותנו למרגלות הר סיני, במקום בו בעתיד תינתן התורה. לפתע הוא רואה סנה הבוער באש אך אינו נשרף. הוא מתקרב לראות את המחזה המופלא ושומע את דבר השם קורא אליו להשיל נעליו מעל רגליו (הפרוש הפנימי הוא השיל/הסר את ההרגלים שלך מעליך). הקב"ה אומר למשה כי הוא רואה את סבלות בני ישראל ורוצה לקיים את הבטחתו לאבות (אברהם, יצחק ויעקב) ולהוציא את בני ישראל ממצרים. את התפקיד הוא מטיל עליו על משה אשר מצטנע ואומר שוב ושוב שהוא אינו ראוי לכך, אולם לבסוף מתרצה ומקבל את המשימה.
  • משה, יחד עם אחיו אהרון, ניגשים למפגש הראשן שלהם עם פרעה ומצווים עליו להוציא את בני ישראל לחופשי. פרעה אומר שאינו מכיר במציאות של הבורא ומחליט להכביד את העבודה על בני ישראל. כתוצאה מכך בני ישראל באים בטענות למשה ואהרון, אולם הקב"ה מבטיח להם שוב כי הוא עימו וכי בקרוב הוא יעשה מופתים גדולים ופרעה יתרצה.
שבת שלום, ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.