יום רביעי, 13 בינואר 2010

פרשת "וארא" - על ענווה וצניעות מול אגו וגאווה

בס"ד


בס"ד
פרשת "וארא" - על ענווה וצניעות מול אגו וגאווה
פרשת "וארא" מתארת את המשך המאבק בין משה רבנו ובין פרעה מלך מצריים סביב הדרישה של משה לשחרר את עם ישראל מהעבדות הנוראית. כיום, כ-3000 שנה מאוחר יותר, אנחנו יכולים ללמוד רבות מהמאבק בין שני המנהיגים, המייצגים שני כוחות מנוגדים בנפש, וכמובן להפיק הבנות נפלאות על העבודה האישית של כל אחד מאיתנו כאן ועכשיו בתוך מציאות חייו.
בפרשת "שמות" מסופר כיצד בחר הקב"ה במשה להנהיג את העם והטיל עליו את המשימה ההיסטורית, שתיחרט בזיכרון ובתודעה האנושית לדורי דורות. משה השיב לו שהוא לא ראוי וממש ניסה לשכנע אותו למה כדאי למנות מישהו אחר משום שתכונותיו לא מספיק טובות. יתרה מזאת, הוא הציע למנות למנהיג דווקא את אחיו, אהרון, המבוגר ממנו ב-3 שנים מאחר והוא לא רצה לפגוע בכבודו. מאידך מסופר על פרעה, עמוס האגו והגאווה, שאמר "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" (כלומר אני חזק ואני גדול ואני האחראי הבלעדי על העושר וההצלחות שלי) וגם "לי היאור ואני עשיתיני" (כלומר אני הוא השולט בכוחות הטבע עד כדי כך שאני עצמי עשיתי את עצמי). מהקריאה בפרשות נשאלת השאלה איך משה נשאר כל כך צנוע? הרי זה די מחמיא שבוחרים בך לתפקיד מושיע העם. האם הוא המעיט מערכו בצורה מוגזמת? האם לא הייתה לו מודעות אישית בסיסית? התשובה היא שמשה בהחלט כן ידע את מעלתו כאדם נעלה מכל אדם, ועם כל זאת זכר שאת אותן מעלות ותכונות בסופו של דבר קיבל מאת הקב"ה. הוא חשב שאם הכוחות הללו היו ניתנים לאדם אחר, סביר להניח שהוא היה מגיע גם כן לאותן יכולות (ואולי אף ליותר מכך) ולכן אין שום סיבה להתגאות בגינן. בהמשך נגלה כי על משה מעיד הקב"ה בכבודו ובעצמו: "והאיש משה עניו מכל אדם" אודות לצניעותו הכנה והאמיתית ואהבתו ודאגתו לכל יהודי באשר הוא.
פרעה ומשה אלה כוחות שקיימים בכל אחד מאיתנו. בכולנו יש צד עניו וצנוע וצד גאוותן ויהיר והשאלה היא למי אנחנו נותנים משקל? מי מנצח במערכה? למי אנחנו מקשיבים? מי שמחפש שיטה להתמודד עם תכונת הגאווה שקיימת בו יכול ללמוד זאת ממשה. משה לא אמר חלילה שהוא לא אדם מוכשר, אלא פשוט שייך את מתן הכישורים לבורא.
חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות. שורש הכוונה לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך, הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע, ומאידך, גאווה היא שורש למידות הרעות. הגאווה מביאה לכעס, אגואיזם, עצבות ובדידות. במסכת אבות אף נאמר כי "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת. באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו. באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים. לרוב האדם נוטה להגביה את עצמו ולהנמיך את האחר כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי. זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה המולד בנו וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות אינספור של אוצרות נפש נפלאים. זו מהות העבודה הפנימית והמסע של האדם בעולם - לחנך את עצמו (ולא חלילה את האחרים), לעדן ולמתק את החומרים שעימם נברא. זו הסיבה שלא נכון לאדם לומר לעצמו שהוא "רוצה לקבל את עצמו בדיוק כמו שהוא". אין כוונה חלילה להיכנס למרה שחורה ולשיפוט עצמי שלילי, אלא להבנה שבתוך כל אחד מאיתנו מסתתרות שתי ישויות נפרדות - אדם אגואיסט וגאוותן ומולו גם אדם אלטרואיסט וצנוע ויש לחפש את החיבור לצד הגבוה והנעלה. על כך אמרו חז"ל שדווקא אור הבא מהחושך חזק הרבה יותר מסתם אור. התגברות על היצרים הללו מאירה את החיים של האדם וסביבתו.
כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של "מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר? האם אני מרוויח או מפסיד מכך?". למרות הופעתו החיצונית, שלעיתים רבות היא מוחצנת ומשדרת על פני השטח עוצמה, הגאוותן מונע מאוד ממה שחושבים עליו, ולכן הוא בעצם חלש ולא חזק. חיפוש חיזוקים מבחוץ לרוב מעיד דווקא על חולשה פנימית ועל גאווה. כמעט כולנו פועלים בתדירות כזו או אחרת מתוך המחשבה של "מה יגידו עליי?" ו"מה יחשבו עליי?". אנחנו מאוד מעוניינים להראות מצליחנים, יפים, חכמים וכריזמטיים ובדרך לרוב שוכחים פשוט להיות עצמינו. כיצד ניתן להיות אמיתיים ואוטנטיים כשעסוקים ללא הרף ב"איך אנחנו נראים"? מאידך, אדם צנוע זה אדם שנותן מעצמו לזולת. הוא לא מרגיש מאוים מכך שגם האחר יצליח ושגם לאחר יהיה טוב, הוא פתוח ומשוחרר. אדם כזה לא מפחד להיראות חלש. לכולנו יש חולשות והניסיון להסתיר אותן ולהציג חזות של אדם אחר כל כך מעייף ומיותר. כשמדמים אדם עניו לרוב חושבים על תסביך נחיתות או כתפיים שמוטות, אבל האמת שונה לחלוטין - מדובר באנשים עם עוצמה פנימית אדירה שמאפשרת להם לחיות בשמחה תמידית. הם לא זקוקות לחיזוקים מזרים על עצם קיומם, אינם מנסים לעשות רושם על אף אחד ויכולים בקלות להתחבר לצד האלוקי שקיים בכל אחד מאיתנו. הקב"ה אמר על בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", משמע שכשאדם מלא בעצמו אין לו מקום להכניס מציאות אחרת וגבוהה יותר, ולכן באותו הזמן הוא נטול מאלוקות.
רגשות של גאווה, שכאמור מולידות קינאה ותחרותיות, ניתן למצוא לצערנו במקומות עבודה רבים. הנטייה הבסיסית, אך הכה שגויה, לראות בהצלחת האחר כאיום עלינו ועל הצלחתנו מולידה מאבקים, תככים, פוליטיזציה, דיבור לשון הרע וכפועל יוצא גם פרוד ושנאה במשרדים וחברות רבות. ישנם מעסיקים המנסים להגביר את התפוקות ע"י פנייה לאגו של העובדים וייצור אוירה של תחרות. הרצון להצטיין הוא כמובן חיובי, אולם חשוב להבין באיזה דרך משיגים אותו. חברה נבונה (כמו כל ארגון, קהילה ואף מדינה) משכילה לשדר לעובד כי הצלחתו של האחד היא בהכרח הצלחתו של השני וכי בעזרת שיתוף פעולה אמיתי ניתן להגדיל את העוגה המשותפת, כך שמי שזוכה באחת הפרוסות לא פוגע בחברו.
מאבק בתכונות היהירות, הגאווה והשחצנות, שכאמור קיימות באופן טבעי כלל וכלל אינו פשוט! כמו בכל התמודדות עם תכונה שלילית הניצחונות הם קטנים ואיטיים. על כך נאמר שמי שאוסף פרוטה לפרוטה לבסוף צובר הון גדול. "בעל התניא" (מייסד חסידות חב"ד) אמר על כך שהכוונה היא בכל יום נשתפר במעט אל מול יום האתמול ולא חלילה לדמיין שברגע אחד ניתן לעשות היפוך של שמים וארץ בתכונות הנפש ולהיהפך לאנשים אחרים. שינוי אמיתי הוא כמעט בהכרח איטי והדרגתי. הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מזהיר אותנו מ"ענווה פסולה" שעלולה גם כן לנבוע מתחושת האגו והגאווה. מדובר על אנשים שמעמידים כלפי חוץ פני צנועים, מדברים בנחת רוח לזולת, לא מספרים על ההצלחות שלהם ונותנים כבוד לכל אדם, אולם בתוכם הם מתפוצצים מגאווה ומשוכנעים שהם יחידי סגולה ונפלאים. גאווה מהסוג הזה אף קשה מגאווה גלויה.
משה רבנו היה אחד ויחיד, אולם על פי האמונה היהודית ביום פטירתו של כל אדם עולה נשמתו לשמיים ושם שואלים אותה "מדוע לא היית כמשה?", כלומר מדוע לא הגעת לדרגת הענווה והאהבה של משה? אם אדם אחד הצליח להשיג מדרגה זו פרוש הדבר שהפוטנציאל טמון בכולנו. עולם הרוח היהודי מלא בסיפורי צדיקים, משלים והתייחסויות שונות של גדולי ישראל לאורך הדורות לתכונת הענווה המשמשים אותנו כיום כ"צידה לדרך" וכקריאת כיוון. משה אומנם היה רק אחד, אולם ניתן ללמוד רבות מרבנים וצדיקים נוספים בהיסטוריה הארוכה שלנו כעם על הדרכים להתמודד עם תכונת הגאווה.
רבי זושא מאניפולי, שהיה צדיק ועניו במיוחד, נסע יום אחד ברכבת להעביר שיעור בעיירה סמוכה. מהקרון הוא ראה כמה עשרות מחסידיו שחיכו לבואו ברציף. מבלי שאיש הרגיש הוא ירד מהרכבת ונעלם. לאחר דקות ארוכות של חיפוש מצאו אותו תלמידיו עומד בחדר צדדי מול הראי אומר לעצמו: "אתה גדול! אתה צדיק! אתה נפלא! אתה הרב הכי גדול באזור!" ומתגלגל מצחוק. לשאלתם הוא ענה שהוא ידע שזה מה שהוא ישמע מהם וחשש שכשהם יאמרו לו את הדברים הללו הוא יתפתה להאמין להם. רק מול המראה הוא נוכח לדעת ולהיזכר כמה הדברים מגוחכים וכי רק הקב"ה הוא שגדול ונפלא באמת.
מיוחס לאליהו הנביא הסיפור על פעם אחת שהלך עם חבר בשוק ולפתע נפגשו באדם שלישי. אליהו הנביא סתם את אפו עם ידו בזמן שהם עצרו ושוחחו עימו. לאחר מכן שאל אותו החבר מדוע התנהג כך והוא ענה לו שאותו אדם שלישי היה כל כך מלא גאווה שהוא ממש הסריח כמו נבלה ולכן הוא היה חייב לסתום את האף כדי לא להריח את הסירחון הנורא! והמבין יבין...
בהקשר של הרכושנות והפרוד שמולידה הגאווה, יום אחד פנו אל רבי זליג מקונסטנטין שני יהודים שטענו כל אחד בעלות על חלקת אדמה אחת. אחד היריבים טען "כולה שלי" בעוד השני טען "כולה שלי" ואת צעקותיהם ההדדיות שמעו למרחוק. הרב נענה לאתגר וביקש מהם ללוות אותו אל אותו שטח מריבה. בהגיעם לשם רכן הרב אל האדמה ושם עליה אוזנו כמאזין ומקשיב. השניים השתוממו על המעשה המוזר ושאלו אותו לפשרו. אותו הרב ענה להם: אתם רבים וכל אחד אומר ש"כולה שלי". שאלתי את האדמה והיא אמרה "שניהם שלי, כי מעפר באת ואל עפר תשוב...". תפקידנו בעולם הוא לצבור מעשים טובים ומצוות ולמצוא גשרים אל לב הזולת. כל מחלוקת, ריב, שנאה וגאווה רק מרחיקים אותנו מהייעוד האמיתי שבעטיו הגענו לכאן. ההיסטוריה של הארץ יכולה ללמד אותנו שבכל פעם שרבנו, קינאנו, חמסנו וגזלנו אחד את השני א"י הקיאה אותנו לגלות.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, ששכב על ערש דווי, והתכונן לרגע הפרידה מהעולם הזה. התלמידים שלו התאספו סביבו ושאלו "רבי, על מה אתה חושב ברגע זה?" ענה להם הרב: "יש בתוכי קול שאומר: תתפלל בכל הכוח, כדי שהתלמידים שלך יתרשמו מצדיקותך ודבקותך..." אפילו ברגע המוות עסק אותו צדיק במלחמה נגד האגו שלו.
אדם נבון, אם כך, ינסה להתחבר לכוחות משה רבנו שקיימים בו ויתרחק מפרעה. הוא יברח כמו מאש מהיצר הרע שקורה לו לעשות רושם על הסביבה, לפרסם את הצלחותיו, להגדיל עצמו על חשבון הקטנת הזולת ומגנדרנות חיצונית מופרזת. ומאידך, יחפש להצניע לכת, לא לתת פומבי לכישוריו מתוך מטרה ל"סנוור" את האחר ולהעניק כבוד ויקר דווקא לסובבים אותו. אשרי האיש שיצליח בכך...
קורות הפרשה בקצרה:
  • הקב"ה שב ומבטיח למשה כי בקרוב בכוונתו לקיים את הברית עם האבות ולשחרר את העם. לאחר מכן הוא מצווה על משה לשוב ולהתעמת עם פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל.
  • אל משה שהיה "ערל שפתיים" (מגמגם) מצטרף אהרון אחיו הבכור. באותה עת משה היה בן 80 ואהרון בן 83.
  • משה ואהרון מתייצבים שוב לפני פרעה. כמופת הוכחה לאמיתות שליחותם, משליך אהרון את מטהו לפני פרעה והמטה הופך לתנין. פרעה המוקף במכשפים אינו מתרשם, ומצווה על מכשפיו לעשות מופת דומה. המופת אכן מצליח, אך למרבה הפלא מטה אהרון, ששב בינתיים והיה למטה, בולע את תניני המכשפים. למרות כל זאת פרעה נותר איתן בסירובו.
  • ניתכות על מצרים 7 המכות הראשונות - דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. באופן פלא המכות פוגעות אך ורק במצרים ופוסחות על בני ישראל. פרעה מופתע מהדיוק של השם אבל מסרב לשמוע בקול משה ולשחרר את העם.
שבת שלום, ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה