בס"ד
בפרשת "וירא" אנחנו קוראים על אחד האירועים החשובים והדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל, הלוא היא "עקידת יצחק". "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום" נכתב בפרקי אבות, כאשר ניסיון העקידה הוא ללא ספר המורכב שבהם. כל כך הרבה שנים חיכה אברהם לילד הזה, כל כך הרבה תפילות ותחינות, עד שבגיל 100 הוא זכה ונולד יצחק הקטן לו ולאשתו העקרה שרה. ואז בלי שום היגיון והסבר, ובניגוד גמור לכל מה שאברהם האמין ואף חינך אודותיו, הוא נקרא לשחוט את בנו האהוב. למה? ככה! כי ה' ביקש!
"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וה' נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כל מהותו צעקה מבפנים כנגד המעשה, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, הוא ניגש לביצוע הפעולה. "סוף טוב הכל טוב" אומר המשפט המפורסם, ואכן כיצד פרשיה זו נגמרה כולנו יודעים. אין ספק שלמרות שבסופו של דבר איל הוא זה שמצא עצמו על המזבח, אברהם הוכיח את אמונתו האבסולוטית וזכה לתהילת עולם.
והנה, למרות זאת, כל הורה (וגם מי שעדיין לא) לא יכול שלא לשאול את עצמו כיצד הוא עצמו היה נוהג באותה הסיטואציה והאם מעשהו של אברהם כה מבורך ונעלה כפי שאנו רגילים לחשוב? רוח ההומניזם וחמלת האדם תמהות על התנהגות "פגאנית" זו הממהרת להקריב קורבן אדם ללא משפט וללא דין. הייתכן כי אברהם, שביקש רחמים על רשעי סדום, לא יפעל כלום למען בנו יחידו אשר אהב? האם זו התנהגות הורית תקינה של אבי האומה?
"אברהם אבינו", כשמו כן הוא, הוא אכן האבא של כולנו. "מעשה אבות סימן לבנים", ולכן כיהודי הראשון היה עליו לעבור כמה מבחנים ותחנות כדי לרכוש בתוכו מידות מסוימות שיהוו עבורנו, בניו ובני בניו, סימן דרך ומצפן רוחני לדרך ההתנהלות הנכונה בעולם. האם גם אנחנו מצופים להקריב את ילדינו על המזבח כדי להוכיח דבקות בבורא? התשובה היא שבוודאי שלא, אולם, יחד עם זאת, אנחנו כן נדרשים ללמוד על אותן תכונות ומעלות, שבעמל כה רב קנה אברהם, ושמהוות את בסיס קיומנו כעם וכפרטים, ובראשן אמונה פשוטה ותמימה והמחויבות לדאוג לכל אדם ואדם.
מי שמאמין לא מפחד
פעמיים מצווה הקב"ה על אברהם ללכת ממקומו הנוכחי אל מקום לא ידוע: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", ו"לֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּורִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". המדרש (בראשית רבא לט) הבחין בניסוח הזהה שבשני הניסיונות וציין כי בעוד ההליכה הראשונה נסכה תקוה חדשה בלבו של אברהם, ההליכה השנייה סיכנה את התגשמותה של ההבטחה ועל כן היא חביבה יותר על הקב"ה וזאת משום שדווקא היא דרשה ציות בלתי מתפשר. הגדולה של מעשה העקדה, אם כך, היא בעובדה שאברהם עשה זאת בניגוד לכל אינטרס נסתר או גלוי שניתן לחשוב עליו מלבד הרצון לקיים את רצון הבורא. אברהם הגיע למה שמכנה החסידות "מסירות נפש" ו"ביטול גמור בפני השם", וזאת משום שהוא שם בצד את כל השיקולים האישיים, וגם אם הוא לא הבין מה הרציונל ומה המטרה הוא פשוט עשה את שהוא התבקש למען אמת ומטרה שגדולות ממנו.
מהותה של מסירות הנפש היא לשים בצד את "האני" הפרטי לטובת הכלל או לטובת אינטרס אחר שנבדל ממני. אדם שחושב רק על עצמו הוא מוגבל מאוד והדרך לצאת מהמלכודת הזו ולהתגבר על תכונת האגואיזם עמה נבראנו, ושבה אנו מחויבים להיאבק, היא רק ע"י יציאה מהגבולות האישים של הנוח והמוכר. הרדיפה אחד הנאות גשמיות או אחר הכרה וכבוד מבני אדם אחרים מתבררים תמיד בסופו של דבר כהבל ורעות רוח אל מול האמת הגדולה שהיא מציאות בורא ומנהיג לעולם. כולנו רוצים להשאיר משהו אחרינו, כולנו (החל מגדולי הפוליטיקאים והמצביאים ועד לאחרון הזאטוטים שחורט על הספסל האחורי באוטובוס 'משה היה פה') רוצים שיזכרו אותנו לטובה ומאמינים שבכך נמצא משמעות לחיינו. ההיסטוריה מוכיחה כי אנשים גדולים שוכחים אחרי 2-3 דורות ואנשים דגולים ממש, שהשאירו חותם על ההיסטוריה, ייעלמו מהתודעה לכל היותר אחרי 10 דורות. מה, אם כך, התכלית של כל זה? איזה משמעות אמיתית ונצחית ניתן למצוא לחיים מלאי הטרדות וההתמודדויות שלנו? מה היא שיא ההגשמה שניתן להגיע אליה? את התשובה לדבר, להערכתי, נמצא באמירת ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמי רבה" (שמו של הקב"ה). לא השם שלי יתגדל ויתקדש, אלא שמו של בורא העולם. אני ביום מן הימים אמות וגם זכרי ישכח, אבל אם אני זוכה בחיי לזכור את מציאות הבורא אזי אני מצליח לרכוש משהו שהוא לא מפה, אלא מגיע מעולם הנצח ועל כן מצליח לחבר אותי לשם. אברהם אבינו אמר: "לא משנה מה יקרה. אני איתך! אני כולי שלך! אני לא מבין כל דבר, אבל אני איתך! יתגדל ויתקדש שמי רבה!".
זה אותו אברהם שנאם בפני כל העולם כנגד מסירת הבנים למולך (סוג של עבודה זרה שהייתה נהוגה בתקופתו ושכללה את קורבן הבנים). הוא ידע שכשיתפרסם שהוא בעצמו הקריב את בנו כולם יזלזלו בו, אבל בכל זאת היה מוכן לעשות זאת, וזה אותו אברהם שבתחילת הפרשה 3 ימים לאחר ברית המילה בעודו כאוב ישב בפתח אוהלו ושוחח עם הקב"ה, אולם ברגע שראה שלושה עוברי אורח מרחוק, ביקש את סליחתו של הקב"ה ורץ לקראתם והזמינם להיות אורחיו. גם כאן הוא ויתר על האינטרס והנועם האישי שלו (עונג רוחני – שיחה עם הבורא, ועונג פיזי – כאבי המילה) משום שידע להסתכל אל מעבר לקצה חוטמו וחשב שמא הם רעבים וצמאים. חוט שני מחבר כל דוגמאות אלה והוא הנכונות והמסירות של אברהם "לצאת מעצמו" ולוותר על הנוחות האישית. למה? כי ככה ה' רוצה!
סיפורי המקרא, כידוע, אינם סיפורים היסטוריים בלבד. בכל אחד מהם טמונים מסרים נפלאים לחיינו כאן ועכשיו. היכן, אם כך, מעשה העקידה יכול לפגוש אותנו בחיי היום-יום? מה עלינו מוטל לעשות כדי להיות ראויים להיקרא ממשיכי דרכו של אברהם? התשובה היא, הורים יקרים, שאתם יכולים להירגע ולהחזיר את הסכינים המושחזות בחזרה למגירה, לא יהיה בהם שימוש בקרוב. העקידה היחידה שאנחנו נדרשים לה היא של יצר הרע המופיע בדמות "לא מתחשק לי" ו"לא בא לי" בכל הקשור לעבודת השם שלנו.
האמת היא שפעמים רבות אנו נדרשים לעקוד חלקים מסוימים מאתנו בבואנו לקיים את המצוות. לעתים אין המצוות תואמות את רצוננו ותחושותינו הטבעיים, לעתים הן מנוגדות אף למה שאנו רואים כמוסרי (כדוגמת ממזרות הפוגעת דווקא במי שלא חטא), לעתים הן מחייבות אותנו להיות זרים ומנוכרים להוויה התרבותית העכשווית שסובבת אותנו ולהתנגד לה גם אם אנו לא אחת חפצים להיות חלק ממנה, ולעתים הן פשוט מנוגדות למה ש"בא לנו" לעשות באותו הרגע ומחייבות אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" שלנו. רק על עצמי ידעתי לספר. בוש ונכלם אני מודה כי לפעמים בימי שבת בבוקר, רגע לפני ההליכה לתפילה הארוכה בבית הכנסת, ממש מתחשק לי כמו פעם לנסוע לאיזה חוף מבודד עם אבטיח ובקבוק בירה קרה, ולפעמים היצר קורה לי לעזוב לכמה שעות את האישה והילדים ובמקום לקלח, להאכיל, להקשיב ולתמוך ממש "מתחשק לי" לצאת לטיול או סתם לשכב על המיטה חסר מעש דווקא ברגעים שאני הכי נדרש להיות בהם סבלני, נעים ומכיל. באותו צומת דרכים, כשאני כבר זוכה לזהות את הקולות של השטן שרוצים למשוך אותי אליו למטה ואני מצליח להתגבר עליהם אני מרוויח את עולמי וזוכה להיות עוד קצת יותר קרוב לקב"ה.
יחד עם כל שכתבתי כאן, עשיית המצוות ברוב המכריע של הזמן נעימה ומענגת, אולם אותו נועם הוא בשום אופן לא המניע לפעולה. האם נעשה את שאנו מצווים עליו או לא (כולל דברים שמחייבים עקידה פנימית בלתי נמנעת) מתחילה בשאלה מפרשת 'עקב': "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ה' לא הבטיח לנו בתורתו כי תמיד נמצא עונג והנאה בקיום המצוות, אולם הוא כן הבטיח שזו הדרך אל האמת.
ומה עם יצחק הצעיר? מה עבר עליו בכל אותו הזמן? ראשית יש לחדד כי בזמן העקידה יצחק היה כבר בן 37, וככזה הוא יכול היה בקלות להתנגד פיזית לאביו שקשר אותו על המזבח. עובדה זו מבהירה לנו שיצחק כלל לא היה פאסיבי בכל תהליך העקדה, כפי שנהוג לחשוב, ויש שטוענים שמבחן האמונה שלו היה אף גדול מזה של אברהם, שכן הוא היה זה שנאלץ לקרב צווארו אל המאכלת. המדרש ב"בראשית רבה" מתאר את אותם רגעים הרי גורל על הר המוריה: "סידר אברהם את העצים ובא לעקוד את יצחק בנו. אמר לו יצחק: 'אבא, בחור אני, וחושש שמא יזדעזע גפי מפחד הסכין ובכך אצער אותך, ואולי חלילה תיפסל השחיטה, ולא יעלה הקורבן לרצון לפני ה'. לכן קשור אותי היטב היטב!'" זו אומנם דוגמא טוטאלית ואף קיצונית למוכנות האנושית להתבטל בפני ציוויי השם, אולם אין ספק שגם אנו יכולים ללמוד ממנה רבות, כל אחד לפי דרגתו, על אמונה ואהבת השם"
שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה שעברו אברהם ויצחק (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה.
כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים – כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל ע"י הרמח"ל למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא בהגעה אל אותה האמונה שגילה אברהם במעשה העקידה לפיה הקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו – הלוא היא התורה.
אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי – לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בפשטות קולעת: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו – זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמה קל לכתוב את זה על סטיקר וכמה קשה ליישם...
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" כתב דוד המלך בספר תהילים. בוקר זה זמן של הארה, שרואים בו והכל ברור. לעומתו, לילה זה זמן של חושך והסתר. כשהכל קל, "זורם", ודרכינו מוארת קל לנו הרבה יותר לראות את החסדים ולהאמין בקב"ה, אבל החוכמה הגדולה יותר והאמונה האמיתית זה להאמין דווקא כשחשוך – כשקשה, כשלא ברור למה אנחנו עוברים את מה שאנחנו עוברים וכשנראה שאין יד מכוונת ואוהבת שמלווה אותנו.
עקידה של המשפחתולוגיה הטיפוסית
קשרי דם משפחתיים הם בדר"כ קשרים חזקים מאוד, ובאופן טבעי ואינסטינקטיבי כל משפחה דואגת לעצמה ושואפת להיות מגובשת ומאוחדת. לכל משפחה יש אחריות חזקה מאוד של החברים בה אחד כלפי השני, ולרוב כלפי בני משפחתנו נתאמץ הרבה יותר מאשר כלפי אנשים שאינם חלק ממנה, כולל חברים ומכרים קרובים ואהובים. זוהי תכונה מולדת שהוטבעה בנו משורש הווייתנו. בלועזית זה נקרא "פטריוטיות". פטר נגזר מהמילה father שפרושה אבא ואבהיות, ולכן "פטריוטיות" פרושה רגשות אבהיים טבעיים של אחריות ודאגה למשפחה שלי.
כל העולם כולו מורכב ממשפחות משפחות ועמים עמים, כאשר עם זאת משפחה אחת גדולה שחולקת טריטוריה, ערכים וקשרי דם משותפים. עבור העם שלהם אנשים מוכנים להילחם ואף לסכן את חייהם, בעוד בעבור עם אחר בקצה השני של הכדור ברוב המקרים הם לא ינקפו אצבע כדי לסייע בעת צרה. מציאות הפרוד הזו הביאה את העולם להיות קרוע, שסוע ומפולג, כאשר כל משפחה/עם שואפים לבסס את מעמדם ההישרדותי, כלכלי וחברתי, גם במחיר של פגיעה במשפחה/עם שכנגד.
אברהם אבינו מצווה בפרשת "לך לך" לצאת ממשפחתו הקרובה (בית הוריו) והרחוקה (ארצו ומולדתו), לנתק את הקשר הטבעי והחזק שהיה טבוע בו כבכל בן אנוש, ובעצם לחתוך את הפטריוטיות. פעולה חריגה זו מעלה את השאלה לשם מה ניתוק זה היה חשוב? והתשובה היא שאברהם התבקש למעשה לחתוך בתוך תוכו את אותו הדפוס הרגשי ואת מבנה החשיבה הרגיל של כל האומות והעמים שחיים בתבנית של עם-מדינה-לאום ושל אנחנו ואתם.
רק מתוך ההנחה הזו ניתן להתקרב להבין את הקריאה השנייה שקיבל אברהם בפרשת "וירא": "את בינך, את יחידך, אשר אהבת". בעוד ה"לך לך" הראשון הוא להתנתק מהעבר, כאן הקריאה היא כבר להתנתק מהעתיד ומדור ההמשך, ועל כן היא טוטאלית ומחייבת הרבה יותר. על אברהם היה לעקוד בתוכו את הרגשות המשפחתיים והפטריוטיים שהיו לו כלפי בנו האהוב יצחק. למרות שבסוף של דבר המעשה לא נעשה בפועל, מבחינה רגשית אברהם אכן עקד את בנו.
בשביל לבנות "גוי גדול" ו"אב המון גויים", וכדי ש"יתברכו בך כל משפחות האדמה", כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם, ודרכו להעביר מסרים אנושיים ואוניברסאליים לכל הדורות חובה היה עליו ללכת ממשפחתיות הקטנה שלו. "גוי גדול" פרושו "גוי של גדלות" ומה שאמרו לחבר את העם הזה שאברהם מקים זה לא המשפחתולוגיה, אלא הנשמה והתוכן הפנימי.
מרגע שאברהם עמד במבחן הוא הצליח לרכוש בתוכו את המעלה של יציאה מהדאגה לאינטרסים הקטנים והאישיים אל דאגה כלל אנושית ואוניברסאלית. אנחנו כצאצאיו קיבלנו בירושה בנפש שלנו את הזיכוך המדהים הזה של אברהם ויש לנו יכולת (ואף חובה!) להיות שלחיו של הקב"ה בעולם בהפצת הטוב, האמת, השמחה והאהבה שבתורתו. כבני ישראל אנחנו מחויבים להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו') והתפקיד שלנו בעולם הוא להראות לכל העמים מתוקף צורת חיינו ומעשינו הטובים את מציאות השם בעולם. בפועל, במציאות חיינו הנוכחית, אנחנו מתבדלים מאומות העולם בתחומים שונים ודואגים לשמור על ההומוגניות שלנו שנפרדת ושונה, אולם לא מתוך הגישה הלאומנית הנמוכה של "אנחנו שונים מכם כי אנחנו טובים יותר", אלא מתוך לאומיות בריאה שיודעת ש"אנחנו שונים מכם, אבל רק משום שקיבלנו תפקיד שונה בעולם וההתבדלות עוזרת לנו לשמר את אותו שוני". לצערנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאותו השוני אמור להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואמונה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים. משרתים של הטוב.
שבת שלום, ניר אביעד J