יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

פרשת "וירא"- מהיום מתחילים דיאטה!

בס"ד


בס"ד
פרשת "וירא"- מהיום מתחילים דיאטה!
במוקד פרשת "וירא" נמצא הניסיון שהעמיד הקב"ה את אברהם אבינו בעקידת יצחק. למאורע דרמאטי ומכונן זה יש אלפי פרושים והסברים. ברצוני היום להתייחס ולהתמקד בתיאור מעט מפתיע של אברהם בבוקר העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית פרק כב'). נראה כי אברהם לא רק שהסכים לביצוע הפעולה, אלא אף השכים קום והזדרז בצורה מיוחדת כדי לבצע את ציווי הבורא, חרף העובדה שמדובר היה בשחיטת בנו יחידו ואהובו יצחק. מהדברים עולה השאלה כיצד ייתכן היה שאברהם גילה כזו חיוניות ונחרצות בביצוע הפעולה עד כי הוא כל כך הזדרז לבצעה?
בהקשר של הזריזות של אברהם, במקום אחר בפרשה, מתוארת הכנסת האורחים המפורסמת שלו כשהוא ראה את שלושת עוברי האורח במדבר: "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי... וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".
מקריאה של שני המקרים השונים הללו עולה ומתחדדת דמותו של אברהם כבעל זריזות יוצאת דופן ופעלתנות מיוחדת (על אף העובדה שבעת קרות האירועים הוא היה למעלה מבן מאה שנה!). מאחר, וכאמור, אין לראות בסיפורי התורה כסיפורים הסטורים בלבד, עבורנו זו הזדמנות לדון במשמעות מבחינתנו של אותה תכונת הזריזות שאפיינה את אברהם ושאליה הקדיש הרמח"ל מספר פרקים בספרו המפורסם "מסילת ישרים", באומרו כי זריזות פרושה ההיפך מעצלנות.
מסכת פסחים במשנה מלמדת אותנו כי "זריזים מקדימים למצוות", וזאת כחלק מהציון הכללי לשבח שהיא נותנת לבעלי תכונת הזריזות והחריצות. מדוע, אם כך, מרוממת היהדות את קיום המצוות מתוך זריזות דווקא, שכן אם מה שחשוב בסופו של דבר זה שהמצווה/העשייה הטובה תעשה, הרי מה המעלה הגדולה בעשייתה במהירות וכמה שיותר מוקדם?
את התשובה לכך אנחנו מוצאים כבר בפרשת בראשית בדבריו של הקב"ה אל אדם וחוה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".
מדוע החטא רובץ ומחכה לנו כבר בפתח של כל עשייה ומה כל זה יכול ללמד אותנו במציאות חיינו כאן ועכשיו? התשובה לכך נעוצה בהבנה שדרכו של היצר הרע היא לנסות לתפוס ולשכנע אותנו בטיעוניו השונים כבר בתחילת הפעולה - במקום הכי רגיש ופגיע. היצר הרע (אותו כוח שלילי שמוטבע באדם מיום היוולדו) יודע שמרגע שאנחנו כבר מתחילים לעשות דבר מה אנחנו ככל הנראה גם נצליח במשימה, ולכן ברוב ערמומיותו הוא מנסה לאחוז בנו באותה נקודת התחלה קריטית. אותו כוח שלילי יודע שהמרחק בין 0 ל-1 הרבה יותר גדול מאשר המרחק בין 1 ל-2 או בין 55 ל-56, ולכן דואג לספר לנו בהתחלה סיפורי אימה על מה שצפוי לנו בדרך עד שהוא מקרר אותנו מביצוע הפעולה החיובית ושכרו הוא בכך שאנחנו נשארים במקומנו ולא מתקדמים.
המעלה הגדולה, אם כך, של בעל תכונת הזריזות היא בהבנתו את החוק הרוחני של "לפתח חטאת רובץ" והתגברות עליו. כיצד עושים זאת? ע"י ביצוע פעולות של קודש ושל חול במהירות והתגברות על מידת העצלנות והכבדות המאפיינת את כולנו. חשוב להבין שבטבע של כולנו להיות סטאטיים וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים יציבות וקיבעון, גם אם הוא שלילי (ישנם רבים שאף אומרים בגלוי שהם מעדיפים את הצרות המוכרות להם מאשר ניסיון לעשיית שינוי שסופו לא ידוע ולוט בערפל). כולנו באנו מיסוד העפר ("מעפר באת..."), שהוא מטבעו מקובע במקום, ולכן הטבע החומרי שלנו הוא להישאר באותו המצב. להיות זריז פירושו ללכת נגד הטבע החומרי והגס שלנו ששואף למנוחה מתמדת. עבור האדם הרוחני זה אסון להיות מקובע. מי שרוצה להיות להתקדם ברוחניות חייב להיות בתנועה תמידית ("לֶך לְךָ"). אדם שקשה לו עם שינויים וכל תזוזה מפחידה אותו (כדוגמת שינוי עבודה/דירה/תחביב/חברים) גם יתקשה להתעלות ברוחניות ובקיום המצוות. אדם שאינו זריז מספיק יתקשה בלימודי קודש/רוח משום שהוא מקובע ברעיונות שכבר ספג ומתקשה להכיל שיש עוד רעיונות חדשים/סותרים. ישנם שומרי תורה ומצוות רבים שהעשיות שלהם הם מתוך "טייס אוטומטי" מבחינת "מצוות אנשים מלומדה", בעוד עשייה מתוך להט פנימי מחייבת התחדשות והתגברות על יסוד העפר והכבדות. מאידך, ישנם לא מעט אנשים אשר מאמינים בכל ליבם בקיומו של בורא לעולם ובתורה שהוא נתן לנו, אולם נמנעים מ"לקפוץ אל המים" ולקבל על עצמם את השינויים הנדרשים בהתנהגותם כפועל יוצא מאותה אמונה במה שהקב"ה הורה לנו לעשות ולא לעשות. גם אצל אנשים אלה מידת הזריזות לוקה בחסר משום שהם עסוקים בדמיונות ביחס לקושי שייווצר להם כתוצאה משינוי באותם ההרגלים ולכן הפחד עוצר אותם מלהתקדם ולחיות חיי אמונה עמוקים ומשמעותיים
כל מי שצנח בצבא או במסגרת אחרת יכול להעיד שלפני הקפיצה מהמטוס ישנו רגע בו אתה יודע שאתה צריך לקפוץ ואפילו יודע שאתה עומד לקפוץ, ובכל זאת משהו בלתי נשלט עוצר מבעדך לעשות זאת ואתה קופא במקום. כך הדבר גם עם הרבה משימות ועשיות פיזיות ורוחניות בחיי היום-יום שלנו. אנחנו יכולים להחליט על ביצוע משימה כלשהיא, להאמין שהיא נכונה לנו ואף להביא את עצמינו פיזית לכדי רגע לפני מימושה, ובכל זאת במבחן התוצאה אנחנו נכשל ולא נעשה אותה בסופו של דבר. מדוע הדבר קורה? התשובה היא שאנחנו פשוט נותנים לדמיונות לחרב את כל מה שבנינו.
כתבו חז"ל: "מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה". מה פרוש לא להחמיץ אותה? בפשט הדבר הוא כמובן לא לפספס אותה, אולם יש לכך עומק נוסף - אסור שהיא תחמיץ. כמו שהבצק מחמיץ אם עובר זמן מסוים והוא נהייה אסור לאכילה בפסח, כך גם עם המצוות - אם עובר זמן מה מהרגע שאנחנו לראשונה פוגשים בה מבלי שנקיימה, אזי לא רק שהחמצנו את ההזדמנות, אלא גם עשינו את המציאות שלנו חמוצה יותר.
מאיר אריאל באחד משיריו היפים מצטט את התלמוד הירושלמי באומרו: "ואבא חוזר ואומר: 'תעזבהו יום יעזבך יומיים', העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעשות עשיות משמעותיות חולפות ועוברות להן כהרף עין. אדם מקובע ואיטי מפספס אותן עד שלבסוף הוא נותר מאחור.
לאותה תכונת כבדות ועצלנות, המונעת מאיתנו לזהות וליישם את כל אותן הזדמנויות, דוגמאות אינספור מחיי היום-יום של כולנו. כך לדוגמא, כשיש לנו הזדמנות לתת תרומה לאדם נזקק ברחוב או לחלופין לתרום לארגון חסד כזה או אחר אנחנו לעיתים רבות מתמלאים בתחושת כבדות המלווה בחשדנות מוגזמת. לא אחת קורה שאנחנו לבסוף שולחים את היד אל הארנק, אבל אותו עני כבר עבר מעלינו ופשוט פספסנו את ההזדמנות לעשות את אחת המצוות החשובות ביותר. מסופר בתלמוד על התנא נחום איש גמזו (שזכה לכינויו על שום שעל כל דבר שארע לו אמר "גם זו לטובה") שיום אחד פגש בדרך עני שביקש ממנו מעט אוכל. נחום איש גמזו השיב לו שימתין לו מתחת לביתו עד שהוא יגמור לפרוק את חמוריו ולסדר מספר דברים. כשהוא ירד אל אותו עני עם מגש עמוס באוכל ובמשקה הוא ראה כי האומלל כבר נפטר מרעב. באותו הרגע ביקש נחום כי יחתכו את רגליו על שהם לא מיהרו לרוץ ואת ידיו על שהם לא הזדרזו לסייע לאותו עני. הוא פשוט לא יכול היה לסבול את ההבנה שאולי בגלל האיטיות שלו הוא החמיץ את ההזדמנות להציל את אותו אדם ועל כן ממש חש אשם בפטירתו.
דוגמא נוספת היא שכשאנחנו נוסעים באוטובוס ואדם מבוגר נאלץ לעמוד מפאת מחסור במקומות פנויים. לא אחת קורה שאנחנו מתלבטים וחושבים מספר שניות האם לקום ולפנות לו את הכסא עד שמישהו אחר כבר עושה זאת לפנינו וזוכה לקיים את המצווה של "והדרת פני זקן" לפנינו. מזווית מעט אחרת, יכול כל גבר/אישה נשואים להעיד שהוא רואה את הכיור המלא בכלים או את הסלון המבולגן ולא רץ בחדווה לסדר ולנקותם ועושה זאת רק כשממש כלו כל הקצים או שבן/בת הזוג כבר מעיר לו ומשווע אל עזרתו. מדוע צריך להגיע אל המצב הזה? מדוע אנחנו לא פשוט מיישמים את מה שנכון בעינינו?
אחד ה"טריקים" של היצר הרע הוא לספר לנו ש"יש לנו עוד הרבה זמן" ושעוד נספיק לעשות בעתיד את כל מה שאנחנו רוצים/מתכננים/חושבים שנכון. חשוב שנזהה את דפוס החשיבה הזה ונבין שאולי זה נשמע משכנע, אולם המציאות המרה מוכיחה כי לא כך הוא הדבר. לצערנו, ישנם כל כך הרבה בני 50/60/70/80, אשר יום אחד אוחזים את ראשם בידם ושואלים: "איפה הייתי עד עכשיו?! לאן נעלמו לי כל החיים?" מעבר לכך, מי מאיתנו יודע מתי הוא יפטר מהעולם? למישהו יש בטוחה ועירבון מתי זה יקרה? יכול להיות שזה יהיה בעוד 5 דק' ואז כל כך נצטער בעולם הבא על כל ההזדמנויות שפספסנו לעשות טוב ולהתקדם מבחינה רוחנית כבר פה בעולם החומר. בספרי הקודש כתוב כי העונש הכי קשה לאדם אחרי פטרתו מהעולם הוא בבושה שנשמתו תרגיש כשיראו לה את כל המקומות בהם אותו אדם יכול היה לעשות עשיות טובות, אולם הוא התמהמה ופספס. הכאב שנרגיש באותו הרגע יהיה חזק פי אלף מכל קלשון מחודד ולבה לוהטת (כפי שבטעות מלמדים בתורות אחרות). בבסיס היהדות האמונה כי בעולם הזה, הזמני ובר החלוף, באנו לעשות את העבודה ואילו את השכר נקבל בעולם הנצח אחרי פטירתנו. לאחר שנסתלק מהעולם כל ההזדמנויות שפספסנו לא תחזורנה ולכן כה חשוב "לקטוף" כל מעשה טוב ו"ללקט" כל מצווה שאנחנו יכולים בדרך. ההזדמנויות שאנחנו מקבלים לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותה הצורה והמתכונת. צריך לפקוח טוב טוב את העיניים ואת הלב ולהיות ערניים למה שהקב"ה מזמן לנו דרך "צירופי מקרים" / דברים שאנחנו שומעים ונחשפים אליהם / מחשבות שעולות בנו / וכו'. משכבר עולה מחשבה והבנה מעוררת שכזו על כך שהזמן עובר ואינו אינסופי - עלינו מיד לעשות מעשה ולקבל על עצמינו החלטה לשינוי מעשי כזה או אחר ולא לתת לה להישאר כ"רעיון יפה" ולהתמסמס אל תוך ההבל והריק של החיים.
"טריק" נוסף של היצר הרע הוא לא לומר לנו "אל תעשה", אלא "תעשה עוד מעט" / "אחר-כך". הדחיינות היא אחת ההמצאות המבריקות של השטן. הוא יודע שברגע שאנחנו מתמהמהים מעט - העצלנות והספקנות יכנסו. כל מי שאמר "מחר אתחיל דיאטה" יכול להעיד שגם כשהגיע אותו מחר מיוחל הוא מצא עצמו אוכל מהעוגה והבורקסים האסורים. אם לא מתחילים דיאטה עכשיו היא כבר לא תתחיל, ועל כך אמר הילל הזקן בפרקי אבות: "אם לא עכשיו - אימתי?".
כל ספורטאי מקצועי וחובבן יודע שהרגע הכי קשה באימון הוא לא בקפיצות ולא בריצות, אלא במכשול הראשוני של קשירת השרוכים בנעלים. ברגע שעוברים אותו - כל העשייה לאחר מכן קלה הרבה יותר.
תחבולה נוספת של היצר היא לגרום לנו להתחיל עשייה כלשהיא, אולם לא להעמיק בה. הרדידות והבינוניות הם מחלה קשה של האדם העצל, אשר מסתפק בסימון "וי" ברשימת המטלות, בעוד ליבו ושכלו כלל לא השתתפו בעשייתה.
חשוב להבין שזריזות אינה פרושה חפזון ועשייה נמהרת ולא שקולה. פתגם עממי אומר "החיפזון הוא מהשטן". אין בדברי חלילה משום קריאה להחליף את ההיגיון הבריא בפזיזות. כל דבר, ובטח ובטח כל עשייה שבקדושה, מחייבת פעולה מתוך יישוב דעת ונחת רוח. ה"זריזות" עליה מדבר הרמח"ל (וגם מאמר זה) היא זריזות של חריצות וחיוניות.
לסיכומו של דבר, ודאי שאי אפשר לחשוד באברהם אבינו כי הוא שש להקריב את בנו יצחק על המזבח וכי הזריזות המופלאה בה ביצע את הפעולה מעידה חס ושלום על הנאתו מעשייה זו. אברהם השכיל להבין את המעלה שבביצוע המצוות במהירות ומתוך אמונה תמימה בבורא העולם שהוא מנהיג את עולמו בחסד וברחמים. עדות נוספת לכך היא, כאמור, בתיאורים הרבים על זריזותו עם שלושת האורחים. אברהם, וכמוהו גם שאר האבות והאימהות הקדושים, מתוארים בסיפורי ובמדרשי המקרא תמיד כזריזים במיוחד ובעלי תכונות הגמישות הרגשית והמחשבתית הכה יקרות. הלוואי וגם אנחנו, בניהם ובנותיהם, נאמץ משהו מגדלותם ונהייה אף אנחנו כזריזים המקדימים לכל מצווה.
שבת שלום, ניר אביעד J

4 תגובות:

  1. קוראת קבועה מקיבוץ בצפון הארץ20 באוקטובר 2010 בשעה 18:12

    מקסים....
    אני משתדלת להקריא לילדיי בכל ערב שישי טעימות מפרשת השבוע. הם תמיד "מקטרים" על האורך ואני לא מוותרת...
    תודה

    השבמחק
  2. אהבתי את המשפט שאמר שהחלק הכי קשה באימון ספורט זה להביא את עצמך לקשור את הנעליים בהתחלה. אחרי שעוברים את המכשול הזה הכול זורם. יישר כוח!

    השבמחק
  3. {ירושלמית כותבת..}
    מאוד אהבתי את העניין של -
    לעשות כאן ועכשיו! ולא לחכות לחמיצות של המצווה, כפי שכתוב מצוה הבאה לידך
    אל תחמצינה.. זה ממש נכון
    ברגע שעושים משהו ולא מושכים את הזמן
    כמו גומי / מסטיק - זה הרבה יותר כיף.
    למה לחכות לחמיצות, למה להחמיץ?!
    וגם בענין מידת הזריזות -
    לעיתים מרוב מחשבות ובילבולים
    מה כן / לא לעשות...יוצא שמפספים
    שלובי ידים ולא עושים דבר!!!
    אם לא עכשיו אימתי.
    אין יותר שווה ממידת הזריזות
    והשמחה , בעשיית כל דבר בזמנו ובעיתו
    ובזריזות המתאימה, יש"כ על מאמרים
    משובבי לב :)
    ועוד טיפ, שעושים בשמחה ובזריזות
    יש סיפוק עצום כאן ועכשיו :)
    הרגשה מעולה, גם ברוחניות וגם בחיי היום יום
    שבת שלום, מירושלים

    השבמחק
  4. לצערי אני כל כך מסכימה עם הכתוב על תכונת הדחיינות. מחר-כך תמיד מגיע ואיתו שלל התרוצים המוכרים...

    השבמחק