בס"ד
בס"ד
פרשת "חיי שרה" - לא טוב היות הרווק לבדו
פרשת "חיי שרה" עוסקת, בין היתר, במשימה שהטיל אברהם אבינו על עבדו הנאמן אליעזר למצוא שידוך לבנו יצחק. באחד מהתיאורים היפים והמרגשים שבתנ"ך, אנו מתוודעים לכלה המיועדת, רבקה, לסיפור פגישתה עם יצחק ולבסוף לחתונתם. הקריאה על אבותינו והעיסוק בנושאי השידוכים, ההיכרויות והנישואין זו הזדמנות מצוינת לדון באחד התחומים המשמעותיים (ולעיתים אף המורכבים והקשים) בחייו של כל אדם - הרצון והצורך במציאת בן/בת זוג ובניית תא משפחתי חם, אוהב ויציב.
לבקשת מספר קוראים וקוראות החלטתי גם השנה לכתוב על סוגיה זו ולהוסיף מספר חידושים למאמר של שנה שעברה. מאחר ומדובר בנושא שעלול להיות רגיש אצל מי שמתמודד עם הניסיון הזה באופן יום-יומי רציתי לבקש את סליחתו מראש אם חלילה הדברים לא יובנו כהלכה ולהבהיר שכל מטרותיי וכוונותיי הינן לטוב. בנוסף, אנסה מהשבוע באופן קבוע לסייע מעשית במציאת בן/בת הזוג למי שיחפוץ בכך.
הקב"ה קובע כבר בפרשת בראשית כי "לא טוב היות האדם לבדו" ולכן עושה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות. יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, בעולם הקר והמנוכר בו אנו חיים, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאיתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד - חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את כל מרצנו וכוחנו. בספר הזוהר נכתב כי אדם נקרא "אדם" רק כאשר הוא נשוי, ואם הוא נשאר רווק הרי הוא בגדר "פלגא גופא" - חצי אדם. רק כאשר מתחתנים מתחילים להגשים את החיים האמיתיים ואת ה"צלם אלוקים" שבנו.
זוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. מעבר לכך, אדם נבון שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך") רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק וחשוב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאיתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה. להערכתי רוב מערכות היחסים שמתפרקות שורשן בחוסר הבנה שתפקידנו בחיים כבני/בנות זוג זה קודם כל להטיב לצד השני ורק אחר כך לחפש מה לי יוצא מזה ומה אני מרוויח (כמובן שיש יוצאי דופן). ראייה נכונה ומאוד פרקטית היא שכשלבן/בת הזוג שלי טוב באמת אזי גם לי במילא יהיה טוב באמת. כל מי שהתנסה בזוגיות יודע שהכלל הזה תמיד נכון. כשמתחילים להגיע הקטנטנים לעולם, הסדנא של החיים של נתינה, ויתור וסבלנות, שחשבנו שבזוגיות מגיעה לשיאה, מתבררת לנו שלמעשה רק מתחילה (אבל זה כבר סיפור למאמר אחר...).
כמעט כולם מסכימים כי משאלת הלב העיקרית היא להכיר בן/בת זוג ראוי ולהקים עימו/ה תא משפחתי חם ואוהב, ולמרות זאת, רבים וטובים מתקשים היום במציאת השותף לחיים וחווים תחושות של תסכול, בלבול ולפעמים אף ייאוש. רווקות מאוחרת וקושי במציאת בן/בת זוג היא תופעה בת זמננו. בעבר אנשים לא בחרו בני זוג מאחר וההורים בחרו עבורם. היום יש בחירה חופשית ויותר ויותר אנשים יכולים לבחור האם ובאיזה זוגיות להיות. אך למרות החופש וזכות הבחירה, שבמהותם כמובן חיוביים, אנו רואים שיש לא מעט אנשים שלא מוצאים את זיווגם.
במדרש ב"בראשית-רבה" כתוב: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". מדוע הזיווג כה קשה ומדוע הוא הומשל דווקא לקריעת ים סוף? הקושי הגדול הוא בכך שעצם החבירה לאדם אחר מחייבת לשבור במידה כזו או אחרת את ההרגלים הקודמים ואת הטבע הבסיסי של אנוכיות. הדבר הומשל למים במעמד קריעת הים, שגם כן שינו את הטבע שלהם על מנת שבני ישראל יכלו היו לעבור דרכם. בנוסף, כמו שבסיפור היציאה ממצרים, ים סוף לא נבקע לשניים עד שנחשון בן עמינדב ואחריו שאר העם קפצו אל המים (אשר כבר הגיעו להם עד לצוואר) והאמינו באמונה שלמה שהקב"ה יסייע בידם, כך גם בזיווגו של אדם - הקושי הגדול הוא שהאדם בעצמו יאמין שהבחורה הניצבת מולו היא זיווגו ("אולי זו לא היא? אולי אנחנו לא מתאימים?") ושאוקיינוס הבעיות והמניעות ("אבל מה עם פרנסה? אין לנו דירה, אנחנו צעירים/מבוגרים מדי"), יקרע בשבילם. בשביל למצוא את הזיווג הנכון לנו צריך אמונה וצריך לסמוך על הבורא שהוא יודע מה נכון ומה טוב עבורנו.
מה המקור לקשיים הגדולים שחווים היום נשים וגברים איכותיים ומתוקים מדבש במציאת השותף/ה לחיים? יש לא מעט רווקים ורווקות שהמחויבות של לוותר על ה"אני" הפרטי, על הנוחות האישית ועל המרחב העצמי ("אני צריך את הspace שלי...") מרחיקה אותם מלקשור קשר עם בני זוג או חמור מכך ליצור קשר שכזה אבל לפרק אותו, על כל הסבל הכרוך בכך. לאחרונה התרבו הקולות של אנשים שעושים אידיאולוגיה מהתפיסה הקלוקלת ואומרים בגלוי ובפרהסיה את מה שקודם לכן היה "טאבו" חברתי - הם פשוט לא מעוניינים להתחתן ו/או להביא ילדים לעולם כי זה נתפס בעיניהם כטרחה וכאובדן החופש האישי. הם מסתכלים על לא מעט קשרים רבים סביבם ורואים אנשים כבויים ש"הגשימו את החלום", התחתנו וילדו ילדים, ובכל זאת השמחה מהם והלאה. כאן יש מקום ללימוד כיצד בונים מערכת יחסים בריאה ויציבה וזה נושא מורכב וחשוב שעסקנו בו במאמר על "שלום בית" שנמצא בבלוג בכתובת niraviad.blogspot.com.
הקושי העיקרי היום בבניית מערכת יחסים זוגית היא התפיסה המערבית של "קודם אכיר ואממש את עצמי, קודם אחווה ואגלה את העולם (טיול, לימודים, בילויים) ורק אח"כ אתפנה לקשר". יש בתפיסה הזו בהחלט גרעין של אמת. הרבה יותר בריא שבני זוג ניגשים מתוך נקודת בשלות לקשר, שכן בניית תא משפחתי דורשת בגרות ואחריות. אולם, יחד עם זאת, החיים המודרניים, כמו בהרבה תחומים, לוקחים גם את הנקודה הזאת לקצה, ובשם מונחים חיוביים של "חופש", "ניסיון" ו"גילוי עצמי", מביאים רבים (בעיקר מהציבור החילוני) למימוש תאוות שונות ומשונות שרק מרחיקות את האדם מהסיכוי להתחבר מאוחר יותר לאדם אחר. התנסויות באינסוף קשרים רומנטיים (או מזדמנים) רק גורמת לאדם לצבור בתוך ראשו רשימה של שריטות, כאבים מפרידות, תנאים, דעות מוקדמות וציפיות לא אפשריות. הוכח במספר מחקרים שדווקא מי שגיל נישואיו מתאחר בגלל העובדה שהוא התנסה במערכות יחסים רבות וקודמות, חרף "ההיגיון", שאומר שהוא יהיה בעל ניסיון ויעשה את הדברים נכון יותר, דווקא אצלו אחוז הגירושים עולה פלאים, וזאת משום שככל שאנו מתבגרים יותר כך קשה לנו להתגמש ולהכיל אדם חדש ולאפשר לו לחדור את השריון שהשנים בנו בנו. מעבר לכך, השוואה מתמדת למודלים לא סבירים של מראה חיצוני ו/או כריזמה מוחצנת של דוגמניות וכוכבים מזדמנים למיניהם, שאנו רואים בטלביזיה ובסרטים, לעולם תעורר תסכול אל מול המציאות של החיים האמיתיים, ולכן מראש נידונה להכשיל אותנו. אצל אדם אחד המודל הרצוי יכול להיות מראה חיצוני ואצל השני יהיה בוגר ישיבה/קצין קרבי/מהנדס אטום. כל ציפייה מראש כזו או ואחרת וכל ניסיון להגדיר לעצמינו מי מתאים לנו ומי לא ועל פי קריטריונים אלה לפסול או לאשר את המועמד/ת רק מקטינה את הסיכויים.
הקושי המשמעותי הנוסף (שגם הוא מחריף עם התקדמות השנים) הוא חרדת הנטישה. הפחד להיעזב מביא הרבה אנשים להעדיף הימנעות מקשר על פני הסיכון לנטישה. יש אנשים הבוחרים חיים של בידוד מוחלט ולעומתם ישנם אנשים שמקיימים זוגיות במתכונת של היעדרויות רבות (עבודה רק במשמרת לילה, נסיעות רבות לחו"ל וכו). לצערנו ניתן לראות גם אנשים שיוצאים עם מספר פרטנרים זוגיים במקביל וכאלו שעוזבים את הזוגיות רגע לפני שיעזבו אותם או מסרבים למחויבות. לצערנו, ישנם אנשים שרואים את אחוזי הגירושין שמרקיעים שחקים ומראש מפחדים (לעיתים בתת-מודע) מכאב הפרדה האפשרית.
כיצד ניתן להתחזק באמונה שאנחנו בדרך למציאת הזיווג שלנו? ראשית אסור לעולם להתייאש ולאבד תקווה שממש אוטוטו אנחנו מוצאים את החצי השני שלנו. גם אם שבענו אכזבות וכישלונות, עדיין תמיד יש להתחדש באמונה ובתפילה שהדבר קרוב מאי פעם. במשנה נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכרזת: בת פלוני לפלוני". המשמעות היא שהזיווג של כל אחד מאיתנו כבר ידוע מראש ומובטח לנו שהוא יגיע אלינו, וזאת במידה ולא נקלקל ע"י התנהגות שלילית במיוחד. קבלה של המשפט הזה דורשת אמונה גדולה בבורא שבתור מי שאחראי על השפע הגשמי והרוחני של כל אדם ודואג לו למחייתו, לפרנסתו, להגנתו וכו, כך גם הוא זה שדואג לו לזיווגו. בד בד עם האמונה הפשוטה והתמימה הזו, אסור לנו "לסמוך על הנס לבדו" ובהחלט על האדם לעשות עשיות אקטיביות למען מציאת החצי השני שלו. מה עדיף - שדכן, פגישה אקראית, פגישות בין פנויים-פנויות, שבתות משותפות, אינטרנט, הרצאות או היכרות באמצעות מכרים משותפים? כל התשובות נכונות, וכל אחד יעשה כטוב בעיניו וכנטיית לבו. אך עצה טובה היא לא לפסול שום כיוון. הרבה שלוחים לה' ואיננו יודעים מהיכן תבוא הישועה. היהדות טוענת שהמחשבות שלנו לעיתים רבות יוצרות מציאות חיצונית (מבחינת "נבואה שמגשימה את עצמה"). לפיכך, חשוב מאוד לשמור על רוח חיובית ולשדר לעולם ולעצמינו אופטימיות ואמונה שהזיווג ממש בדרכו אלינו. אנשים ששקועים במרה שחורה פוגעים בעצמם ובסיכוייהם. רוב האנשים הנשואים מספרים שהם הכירו את בן/בת זוגם בנסיבות מפתיעות ולא צפויות, כך שאל לאף אחד לחשוב שאם הוא עשה X ו-Y והזיווג עדיין לא הגיע המשמעות היא שהוא יישאר רווק לנצח.
מעבר לכך, חשוב מאוד שנזכור שכל קושי וכל ניסיון שאנחנו עוברים בתחום הזה ודאי הוא לטובה ותפקידו ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ולהכין אותנו לקראת בן/בת הזוג האמיתיים שלנו. לא להתייאש, לכל מניעה יש סיבה (גם אם נסתרת מעמנו).
על שני עקרונות בסיסיים יש להישען בבואנו לבחור את השותף/ה לחיים: א) כימיה משותפת/משיכה בסיסית/"מציאת חן" ב) הסכמה כללית על הכיוון הרוחני של הבית המשותף. הפנטזיה של כולם היא להתחתן עם "האדם הנכון". על פי האמונה היהודית, האדם עימו אנו עומדים מתחת לחופה הוא האדם הנכון לנו ביותר, שכן הקב"ה בכבודו ובעצמו שידך לנו אותו. יחד עם זאת, חשוב מבעוד מועד לתכנן את החיים המשותפים כדי להיות מוכנים יותר זה לזו. חשוב לדבר על הציפיות, להבהיר מה מקובל על כל אחד ומה לא, איך רואים את תפקידנו בקשר ואת תפקידו של בן הזוג, איזה הורים רוצים להיות, וכו. כדאי לדבר גם על חלומות לעתיד ועל גבולות וקווים אדומים של כל אחד. שיחה כזאת היא חשובה משום שהיא עוזרת להיפטר מתקוות שווא, מכינה לחיים המשותפים וגורמת להיכנס אליהם מתוך מודעות. יחד עם זאת, מומלץ בחום לא לפסול את הפרטנר שמולנו בגלל דעה כזו או אחרת שהביע. כולנו יודעים שבני אדם משנים את עמדותיהם ביחס להרבה מאוד דברים במהלך חייהם, ואלא אם כן מדובר בחילוקי דעות משמעותיים ביותר (כדוגמת: "האם נשמור בבית שבת") לא כדאי לוותר על ההזדמנות הזו בכזו קלות. הרבה יותר חשוב שתהיה כימיה ומשיכה רגשית, "פרפרים בבטן" ותחושת נועם וקירבה במהלך הקשר המתהווה מאשר שנסכים רעיונית על כל דבר ודבר.
לסיום - פנייה אל כל הנשואים והנשואות. קל לנו לא אחת לשכוח את חברינו ומכרינו הרווקים והרווקות ולא להיות מספיק רגישים ומודעים לצורך שלהם בעזרה המעשית שלנו. אם נשב עם ספר הטלפונים שבנייד שלנו, רשימת העובדים בחברה בה אנו מועסקים וספר המחזור מהתיכון/אולפנה/טירונות נגלה שאנו מכירים לא מעט רווקים ורווקות שאולי יכולים להתאים אחד לשני. גם אם כבר הצענו למישהי חמשה בחורים ולכולן היא סירבה - אין הדבר אומר שהשישי לא יהיה בעלה. אסור גם לנו לוותר ולהתייאש. בקלות יחסית אנחנו יכולים להיות שותפים במלאכת בניית בית בישראל
שבת שלום, ניר אביעד J
מאמר מעולה שחבל על הזמן! יישר כוח
השבמחקשלום ניר, רציתי להודות לך על כתיבתך היפה והמשכילה. אני מאד נהנית לקרוא את דבריך. התיאור שלך את הדברים נכון מאד בעיני ומדבר אל לב רבים. קראתי את הטור הנוכחי של פרשת חיי שרה ודיבר מאד אל ליבי (בתור אחות למישהי גרושה שקשה לה מאד למצוא בן זוג) יצא לי גם לקרוא את הטור של שבוע שעבר על אברהם ויצחק. ואיכשהו מאז כל פעם שאני עייפה בערב והמטבח מבולגן אני נזכרת שצריך למהר כדי לא להשאיר את כל העבודה לבן הזוג. משום מה זה מה שנחרט לי בראש. אני בן אדם חילוני מוגמר ואפילו אפיקורס, אבל בכל זאת הטור שלך מאד מדבר אליי. כנראה שיש בו את מה שאתה מנסה להעביר.
השבמחקאני רוצה להודות באופן אישי על השיעורים השבועיים בפרשת השבוע. אני בהחלט משתדלת "ללמוד את החומר", להעביר את עיקרו בשולחן השבת ו"להרביץ" תורה בילדים.
השבמחקכל הכבוד.
יאלל'ה! "חבר מביא חבר".
השבמחקתודה ניר ותמר.
ממש צדיק כתמר אתה ניר ותמר