יום שישי, 28 במאי 2010

פרשת "בהעלותך" – הדרך משמעותית לא פחות מהיעד

בס"ד


בס"ד
פרשת "בהעלותך" - הדרך משמעותית לא פחות מהיעד
פרשת "בהעלותך" עוסקת במספר נושאים חשובים ויפים השזורים זה בזה כמעשה אומן. בפסוקים הראשונים הקב"ה מורה לאהרון הכהן להדליק מידי יום את מנורת הזהב שבמשכן. רש"י, גדול פרשני המקרא, הסביר את הסמיכות בין הציווי הזה לאהרון לבין התיאור על חנוכת המשכן בפרשה הקודמת ("נשא") בכך ש"נחלשה דעתו של אהרון" על שום שהוא וצאצאיו לא הוזמנו להשתתף עם נשיאי השבטים המכובדים בטקס חנוכת המשכן עליה קראנו בשבת שעברה. לפי רש"י, הקב"ה ניסה כאן לחזק את ידיו את אהרון באומרו לו כי עבודתו חשובה הרבה יותר. אומנם הנשיאים התכבדו בהבאת הקורבנות בטקס החנוכה המרשים, אולם תפקידם במשכן היה חד פעמי, בעוד אהרון נדרש לשמש את השכינה כל יום מחדש. מדברים אלה אנו למדים כי העקביות וההתמדה חשובים הרבה יותר ממאורע חד פעמי, מרשים ככל שיהיה. כולנו נמשכים באופן טבעי ל"קרנבלים" חד פעמיים שמסעירים את חושינו ומוציאים אותנו מהשגרה האפרורית, אולם דווקא באותה שגרה מצוי הסוד הגדול של החיים. קל לכולנו הרבה יותר להגיע אל שיאים של התרגשות/מאמץ/נתינה/אהבה באירוע חד פעמי מאשר לשמור על אותה תחושה נעלה לאורך זמן. אהרון הכהן היה יחיד ומיוחד בזכות יכולתו להדליק את מנורת המשכן באותה התלהבות ותחושת קדושה בכל יום מחדש כאילו וזה היה יומו הראשון בתפקיד.
המשך הפרשה מתאר לנו את עמוד הענן ועמוד האש שליוו את העם ההולך במדבר כאות המוסכם בינם לבין הקב"ה בעת מסעותיהם בין התחנות השונות בדרכם לא"י. התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים, כל זאת על פי אות הענן. בעת תחילת המסע משה היה מכריז לקול החצוצרות את המשפט הבא (אותו אנו אומרים כיום בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש בבתי הכנסת ומוציאים ממנו את ספר התורה): "קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ". חז"ל מתייחסים למשפט זה של משה באומרם כי במקור הוא היה אמור להיות ספר תורה בפני עצמו מפאת חשיבותו הגדולה ולראייה הם מסבירים שבפרשה הוא נבדל על-ידי "נונים" הפוכות - הנו"ן בראשה הפוכה והנו"ן בסופה הפוכה. אם כך, מה יחודו של משפט זה? נראה כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את החשיבות של עצם המסע שעובר העם בדרכם ממצרים לארץ ישראל. במקור מסע זה אמור היה להמשך שבועות ספורים, אולם מפאת חטא המרגלים הוא התארך ונמשך ארבעים שנה. ככלל יש שתי אפשרויות להגיע לכל מקום חפצינו, באשר הוא יהיה (רוחני וגשמי). הדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה והקלה בה אנחנו משיגים את מטרתנו בנקל מבלי שהצטרכנו באמת להתאמץ ולוותר על משהו מהרגלינו ונוחיותנו. הדרך השנייה, אשר לרוב כל העולם מנסה להתחמק ממנה, היא הדרך הקשה יותר אשר מצריכה מההולך בה להתמודד עם מכשולים שונים ותנאים משתנים ולוותר על השקפת עולמו המקורית מתוך ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומחייבת. למרות, ואולי אף בזכות, הקושי, נראה כי דווקא הדרך השנייה מחשלת את האדם ומצליחה להופכו לאדם חזק יותר המסוגל להבחין בניואנסים בין טוב לרע ולהתמודד עם המורכבות של החיים. רוב בני האדם חושבים על התוצאה המיוחלת של מעשיהם ולא שמים דעתם על הדרך המובילה אותם לשם. היהדות מחנכת אותנו שהמסע עצמו הוא היעד החשוב באמת והלקחים שאנחנו יכולים ללמוד על עצמינו תוך כדי ההליכה בדרך הם אוצרות שאל לנו להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר יש מוסר השכל המחכה להילמד. כדי להתקדם באמת לא מספיק רק להגיע למקום חפצינו, אלא יש לפתוח את העיניים וללקט את כל אותן מתנות בדרך. (כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים - לא נגיע לארץ חדשה"). בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים עם מנטאליות של עבדים מושפלים ותלותיים. על מנת להפך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל, המסמלת את החרות האולטימטיבית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גיאוגרפי ממצרים לא"י, אלא גם מסע נפשי. ההליכה במדבר במרחב ניטראלי ופתוח תפקידה היה לסייע לעם לעבור שינוי הכרחי זה, ומשום כך חשיבותה הגדולה של הקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה אחת לשנייה. עצם העובדה שהם לא ידעו האם הם יתמקמו לימים ספורים או לחלופין לשנים והם תמיד היו במצב נפשי ופיזי המוכן לתזוזה סייע להם להשתנות גם מבפנים.
בהמשך, הפרשה מגוללת בפנינו את סיפור החטאים השונים של בני ישראל במדבר. בתחילה היו אלה קבוצה של אנשים מתוך העם אשר החלה בהטחת האשמות כלפי משה. בהאשמות לא היו דברים של ממש, אלא ממש הקנטה סתמית שמטרתה הייתה ניסיון למציאת הצדקה לסור מדרך ה'. בדבריהם הם ביכו על טורח הדרך הארוכה במדבר וקשייה וטענו שעדיף היה להם להישאר במצרים. בהמשך, במה שכונה "פרשת קברות התאווה", ערב-רב מתוך העם החל להתלונן על המן הפלאי שירד מהשמיים והלין על כך שהוא רוצה לאכול בשר. לאותם אנשים היו עדרי בקר ובנקל הם היו יכולים לשחוט מהם ולאכול, אולם היה להם עניין מיוחד בעצם הקיטורים עצמם והסתת אנשים נוספים עימם. משני סיפורים אלה אנו למדים שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית שלנו, להיותנו סבלניים ומתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שאנו עושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על מצבינו ולהתעלות מעל קשיי הדרך מעידים על גדלות נפש.
במובן מסוים גם כיום החיים שלנו כיהודים דומים לאותם אבותינו שהצטרכו ללכת במדבר. חייו של היהודי המאמין רצופות עשיות, או לחלופין הימנעות מעשיות אחרות, הדורשות ממנו הקרבה ואמונה. מבלי להסתכל על התמונה הכוללת של החיים ועל היעד הסופי והמטרה שלהם ומבלי לסמוך על הבורא שמוביל אותנו בבטחה בדרך הנכונה, אותם עשיות ואיסורים יכולים להיתפס כעונש נוראי ואז וודאי שנרצה להתלונן ואף לבעוט במוסכמות, כאותם מתאוננים במדבר. אולם מי שמבין שחייו הזמניים פה בעולם הם רק חלק ממסע שלם שנשמתו עוברת וצפויה לעבור משכיל לראות בחייו חגיגה אחת גדולה של קדושה ושימחה.
נראה כי אותם מתאוננים, חרף כל הניסים שראו החל מיציאת מצרים ועד למעמד מתן תורה, פשוט לא השכילו להמתין בסבלנות לסוף המסע ולכן פרקו עול והתמרדו כנגד משה וכנגד ה'. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות - שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם. לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. רוב האנשים מוותרים מהר מידי על דברים שחשובים להם ושהם רוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ואת האמונה שזה יקרה בסופו של התהליך. רבים מאיתנו מתישהו לקחנו על עצמנו בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה - שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, וכו' ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה נשברנו וזנחנו את העיסוק הנחשק. רבים מאיתנו התחלנו לקרוא ספר או מאמר כזה או אחר, ולמרות שהם עניינו אותנו הפסקנו באמצע כי יכולת הריכוז וההתמדה שלנו מוגבלת. סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים.
מנקודת מבט נוספת ניתן לראות באותם קבוצת מתלוננים, שנפלו מדרגתם וניסו להפיל עימם אנשים נוספים, כחבורת אנשים אשר הפסידה במאבק הרוחני מול עמלק. מה היה פשעו הגדול של עמלק עד כי אנחנו מצווים עד היום "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹ-קים"? הפשט של הדברים הוא שאותו עם אכזר תקף את הקבוצות החלשות, שהזדנבו מאחורי המחנה, ושלא יכלו להגן על עצמם (כילדים, נשים וזקנים), משום שהצעידה הייתה להם קשה. פרוש נוסף ועמוק יותר מדבר על כך שעמלק הוא כוח שמקרר את ההתלהבות מההליכה בדרך הרוחנית של כל אותם אלה שעייפים ויגעים משמירת דרך ה' וכפועל יוצא מכך לא יראים ממנו. הכוח של עמלק הוא הטלת ספקות בנפש לגבי הדרך (עמלק בגימטרייה = 240 = ספק), ולכן הגדילו חז"ל וקבעו כי "אין שימחה כהתרת הספקות". ברגע שהדרך ברורה לנו ואנחנו מחוברים למשמעות ולפנימיות של הדברים (גם אם לא מבינים כל דבר ודבר) קל לנו הרבה יותר לצעוד בבטחה ובשלום, או כפי שטען ניטשה ואח"כ פיתח הפילוסוף היהודי האקזיסטנציאליסטי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה - יוכל לשאת כמעט כל איך".
מה מאחד את כל הנושאים שהובאו עד כה? לעניות דעתי, נראה כי בכולם עולה ומתבלטת הדרך שמנהיגי ישראל ובני ישראל כעם אחד וכפרטים בודדים בו היו צריכים לעבור במדבר בדרכם אל הארץ המובטחת. כל האנקדוטות הללו מדגישות את המהות של כל ספר "במדבר" כספר המתאר בפנינו את המסע הפיזי, אך חשוב אף יותר - הפנימי והרוחני, שבני ישראל עברו, ושאנחנו כבני בניהם אמורים להמשיך ולעבור בדרכינו להיותנו יהודים טובים ואמיתיים יותר. מאהרון הכהן אנו למדים כי כל עשייה אמיתית ומשמעותית מצריכה מאיתנו את יכולת ההתמדה והעקביות. אל לנו לחפש "אורות" גדולים ובזה להתנות את עשיתנו. שימחה אמיתית מושתת דווקא על מציאת הטוב והיפה בעשיות הקטנות והיום-יומיות, שכן שימחה כזו אינה תלויה בהכרח בעשיות חריגות או בריגושים גדולים כדי לעורר אותה. מעמוד הענן והכרזתו של משה אנו מבינים כי לעצם ההליכה בדרך חשיבות בפני עצמה. לכל מכשול ולכל עיכוב יש משמעות ואל לנו לנסות להתעלם מהם מתוך החיפוש דווקא אחר הדרך הקלה. ולבסוף אלה אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדד לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה. לדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון אנחנו מחזקים את עצמינו ואת הסובבים לנו, אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה. כל יהודי הוא כור אטומי ועוצמתי מהלך ומי שמשכיל להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בו (ובכולנו קיימים כאלה בשפע) על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שימחה ואמונה זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש".
שבת שלום, ניר אביעד J

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה