יום רביעי, 10 במרץ 2010

פרשות "ויקהל" ו"פקודי" - אוי שבת, כמה טוב שבאת

בס"ד


בס"ד
פרשות "ויקהל" ו"פקודי" - אוי שבת, כמה טוב שבאת
בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות יחדיו: "ויקהל" ו"פקודי", אשר ממשיכות ועוסקות במלאכת בניית המשכן, ומפרטות, בין היתר, את הכלים הייחודיים שהיו בו, התרומות שנאספו לצורך בנייתו, בגדי הכוהנים ועוד. בנוסף, במהלך פרשת "ויקהל" משה רבנו שב ומתאר בפני העם את קדושתה של השבת, ומבחינתנו זו הזדמנות נפלאה לעצור ולהתבונן על המהות ועל הפנימיות של יום מיוחד זה, אשר מהווה "אות לעולם" לקשר ולברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל.
החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול - את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. בעולם בו כל דבר נמדד לפי הערך הכלכלי שהוא משיג כמעט ואין מקום לערכים אנושיים כמו חסד ורחמים, טוב לב והקרבה למען הזולת. במציאות כל כך סוערת כמעט ובלתי אפשרי לעצור את המרוץ ולשאול שאלות כמו מה תפקידנו בעולם ומדוע אנחנו כאן?
במובנים רבים העידן הטכנולוגי פוגע קשות בנשמה של כל אחד מאתנו. הכורח לעמוד באתגר של קצב החיים המטורף פוגם באיכות התקשורת הרגשית שבין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. תפקיד הפרסומות, תוכניות הריאליטי ושאר הסחות הדעת הוא לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחוף אותם ברציפות מתשוקה אחת לרעותה. כל הזמן משדרים לנו שחסר לנו את "המוצר המהפכני הבא" ושרק אם נקנה את אבקת הכביסה החדשנית, ניסע ברכב עם גלגלי המגנזיום הבוהקים או נראה כמו הדוגמניות בנות ה-20 נגיע אל האושר הנכסף. כך נהרסת יכול הדו-שיח הפנימית של האדם עם עצמו ואין הוא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. אורך חיים זה מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות ומכאן נובע הצורך בגירויים חיצוניים שרק הולך ומעצים. רובנו חשים חוסר מנוחה ושלווה פנימית ולמרבה האבסורד הרגשה זו רק הולכת ומתגברת ככל שאנחנו מטפסים במעלות ההישגים החומריים.
למי יש יכולת לעצור מרוץ מטורף זה? היכן ניתן להשיג מעט רוגע? כיצד יכול האדם למלא את עצמו? הפתרון ניתן בתורה: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג'). השבת היא מתנה משמיים המרוממת את האדם ממישור עיסוקיו הפעוטים ומקנה לו הזדמנות לראות את עצמו, לחוש את נשמתו, לגלות את ביתו ולהכיר את בני משפחתו היכרות פנימית. קדושת השבת משכיחה מהאדם את דאגותיו ואת צרותיו והוא לומד להתבונן על העולם במבט חדש. על כן מכונה השבת "מעין עולם הבא", שכן היא מכילה בתוכה את האור הנפלא המחכה לכולנו בסופו של המסע.
במשך אלפי שנים, גם בתקופות של רדיפות וגזירות, מסר העם את נפשו על שמירת השבת. בהתחברו אל השבת מכריז היהודי שהוא מאמין בה' שברא את העולם בשישה ימים. הכרזה זו כוללת את ההכרה שאנו ברואיו ושהוא העניק לנו את תורתו בהר סיני. כאשר נודעה ליוונים דבקותם הקפדנית של היהודים בהפסקת המלאכה מידי שבת, הייתה תגובתם לגלוג. לדעתם השבת הינה ביטוי והוכחה לעצלותם של היהודים. לפי אסכולה יוונית (והיום מערבית) זו, המנוחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה לצבור כוחות להמשך הפעילות. לעומת זאת, על פי היהדות - ההפך הוא הנכון. העבודה נתפסת כאמצעי בלבד, ואילו השבת והמנוחה ייעודם אינם רק הפוגה משבוע של עמל וחול, אלא התחברות רוחנית למקור השפע של העולם.
כמובן שאין מטרת השבת רק להוות יום של מנוחה פיזית. ניתן לראות כיצד אנשים רבים המתפנים משבוע עמוס ומבלבל ולא משכילים להכניס לשבת תכנים של נועם ואמת עלולים לחוות דווקא את יום המנוחה כיום קשה ומתסכל. מנוחה המסתכמת רק בהינתקות ממרוץ החיים השגרתי עלולה להביא להתנוונות. ברחבי העולם מועדים דווקא ימים אלו לפורענות יותר משאר הימים ובימי ראשון מרובים בעולם מקרי הפשע וההתאבדות משאר ימות השבוע. ביהדות ליום המנוחה משמעות עמוקה ביותר בו אנחנו יוצקים לזמן ערך. אין כמו סעודת שבת, ישיבה בחיק המשפחה, זמירות ולימוד משותף כדי לזכות במנוחה אמיתית, למלא את המצברים ולהתחדש לקראת שבוע חדש.
להבדיל מתורות המזרח בהן ניתן דגש על הדחקת הרצונות ועל דיכוי צרכי הגוף, היהדות מכירה שצרכי החומר והגוף נבראו על ידי הקב"ה ועל כן אין לדכאם, אלא להשתמש בהם כראוי כמכשירי עזר לטיפוח הנשמה. פסגת השלמות של האדם והעולם היא כאשר החומר נרתם לעגלת הרוח. עקרון גדול זה מיושם הלכה למעשה בשבת. האדם אוכל, שותה, ישן, מענג את גופו ומתוך כך שמח ומעפיל לעולם הרוח. לכאורה קביעת ההלכה שיש לערוך קידוש על כוס יין נראית פרדוקס, אולם זה כוחה של היהדות - קדושה ויין בכפיפה אחת ללא סתירה בניהם! היין אינו מוביל לשכרות ולהוללות, אלא הוא מענג את הגוף ומשלבו בחוויות הקדושה של השבת.
מלבד המצווה לענג את השבת, פשוטו כמשמעו, במאכלים ובמעדנים, גם האווירה "השבתית" בבית מוסיפה לעונג הרב. כשבני הבית סוף סוף נאספים יחדיו אחרי השבוע הארוך וחולקים סביב השולחן את חוויותיהם - אין דבר מקרב ומגבש מזה. במציאות הפוסט-מודרניסטית של ימינו שבה לכל אחד יש את החדר והטלוויזיה הפרטית שלו והמפגשים המשפחתיים הם ליד המקרר בזמן הפרסומות, ושבה ילדים כבר צריכים פחות ופחות את הוריהם כדי ללמוד על העולם ודרכיו ושנקודות הממשק המשפחתיות הערכיות רק הולכות וקטנות, לזמן היקר הזה של כינוס ואחדות משפחתית אין מחיר. לצערנו, הגענו למצב בו גופים חברתיים היום צריכים לצאת בקמפיינים פרסומיים כדי לשכנע משפחות לשוב לסעוד, לבלות ולהיות ביחד בסופי השבוע.
מי שקורא מיילים אלה ודאי יכול להעיד שאינני משלב בהם כתיבה על עשיית מצוות כאלה או אחרות (למרות שכמובן אני מאמין בהן ומנסה בעצמי ליישמן). בראייתי, הדור שלנו צמא קודם כל לרוחניות שמקורה בחום ואהבה אנושיים, בקשר פתוח וחם ובלימוד על דרכי תיקון הלב לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשמוע על מחויבויות, הנחיות ומסגרות חדשות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על השבת מבלי להזכיר את מצוות הדלקת הנרות. מצוות ומנהגים רבים יש לה לשבת, אולם נראה כי אין עשייה פשוטה וקלה, אך יחד עם זאת מעוררת וקדושה יותר מהדלקת הנרות. לפי המסורת, מצוות הדלקת הנרות נתונה בידי האישה, אך בהעדרה רשאי כל אחד מבני הבית לעשות זאת במקומה. הסיבה שמדליקים שני נרות שבת (יש שנוהגים להדליק יותר נרות כמספר בני הבית) היא לכבוד הציווי הכפול שציווה הקב"ה לגבי יום השבת: א. לזכור את השבת - "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז') ב. לשמור את השבת - "שמור את יום השבת לקודשו כאשר ציוך ה' אלוקיך" (דברים ה', יב')
בנרות אלה אצורה עוצמה רוחנית גדולה. ידוע שבחושך מוחלט מספיק נר קטן שידלוק ושכבר יאיר את כל סביבתו. כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, נרות השבת מסמלים, בין היתר, את האור שאנחנו מנסים להדליק בנפש, את הרצון לטוב ואת השאיפה לאמת ולמשמעות. כשהאישה מדליקה את הנרות היא עוברת בבת-אחת מעולם החולין לעולם הקדושה. ברגע אחד נעצרת המולת חיי היום-יום ונכנסת השבת. ידוע ששעת הדלקת הנרות היא גם שעת רצון גדולה. הקב"ה קרוב יותר באותה שעה וקל לבקש ממנו את כל שנצרך. יום השבת הוא, כאמור, יום משפחתי מאוד. אחת הדוגמאות היפות לכך הוא המעבר מהדלקת שני נרות נפרדים עם כניסת השבת להדלקת נר אחד ששני פתיליו מחוברים בהבדלה עם צאת השבת. באופן סמלי השבת איחדה את בני הבית.
מסופר על הרבי מפשיסחא, שהיה צדיק עצום, שאביו נפטר ביום שישי וההלוויה נערכה סמוך לכניסת השבת. אל שולחנו הגיעו כמידי שבת כל נכבדי וחכמי העיר כדי לשמוע את דברי התורה העמוקים שלו ולספוג מקדושתו. באותה שבת התנהג הרבי כרגיל - שר, רקד, אכל לשובע ונראה שמח כהרגלו. הדבר חרה למוזמנים בחושבם כי ליבו היה גס לעובדה שאביו נפטר. במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, נפל הרבי מכיסאו על הארץ, התחיל למרוט את שערות ראשו ולהתאבל על אביו בבכיות ויללות נוראות. לא הועילו כל דברי הניחומים והוא שכב שעות רבות על הארץ אבל ובוכה. אז ראו והרגישו כולם את עוז רוחו וגודל קדושתו שבמשך כל השבת, מפאת קדושתה והמצווה לשמוח בה, הבליג על יגונו האישי והתפנה לקדושה הכללית.
כל שנכתב עד כה ניסה לתאר את תחושות הלב בשבת. האמת היא שיש בחיים דברים שפשוט אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר כמובן לנסות, אבל תמיד ההסבר יישאר חלקי ומוגבל. כך לדוגמא זה עם האהבה שלנו לילדינו. אנחנו אוהבים אותם כי הם באו מגופינו, כי הם דומים לנו, כי הם חמודים, וכו וכו. כל ההסברים האלה חלקיים ביותר. האמת היא שאנחנו אוהבים אותם אהבה שמקורה בעומק הנשמה ושאין לה הסבר במילים. כך זה בדיוק עם השבת. מי ששומר שבת ובאמת מתחבר אליה מרגיש סוג של רגשות שאין להם הסבר במילים. זה הרבה יותר גדול מהתפילות המעוררות, מהניגונים המרגשים, מהסעודות המענגות, מהמשפחתיות המקרבת ומהלימוד המחכים. אולי ההסבר הטוב ביותר לתחושה הזו הוא ב"נשמה היתרה" שאנחנו מקבלים בשבת ושנלקחת מאיתנו עם סיומה. אותה נשמה יתרה נותנת לנו כוח ומחייה אותנו בצורה כזו שאף מילה לא באמת תוכל להסביר.
קורות פרשת "ויקהל" בקצרה:
  • משה פותח בחובת שמירת השבת, להורות לישראל, כפי שגם הוא נצטווה בפרשת "כי-תשא", כי עשיית המשכן אינה דוחה את קדושת השבת ואת איסור המלאכה ביום השביעי.
  • התורה מתארת את התלהבותם של בני ישראל לקראת מלאכת בניית המשכן. כולם ביחד מתנדבים ומנדבים את כל אשר בביתם למלאכת הקודש. בשלב מסוים בעלי המלאכה, שקיבלו את הזהב והרכוש מהעם ובנו את המשכן, ביקשו להפסיק להביא להם ציוד וחומרים כיוון שהכמויות היו עצומות ולא היה עוד צורך בכך.
  • תאור הבנייה של כלי המשכן הבאים: הפרוכת, ארון הקודש ובו לוחות הברית, השולחן עליו יונח "לחם הפנים", מנורת הזהב, מזבח הקטורת והכיור לרחיצת ידי ורגלי הכוהנים.
קורות פרשת "פקודי" בקצרה:
  • תאור תהליך יצור בגדי הכהונה והצורה של כל אחד מהם - האפוד, החושן, הציץ, הכותונת והמצנפת.
  • בני ישראל, ובראשם האומנים "חכמי הלב" סיימו את מלאכת כל מרכיבי המשכן. משה מאשר ומברך את כל העוסקים במלאכה באומרו "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".
  • מגיע היום הגדול, ראש-חודש ניסן, כמעט שנה לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים (בט"ו בניסן). משה רבנו מקים את המשכן ומציב את כל כליו במקום המיועד להם.
שבת שלום, ניר אביעד J

תגובה 1:

  1. תודה לך ניר על דברי חכמה אלו,
    ממש כיף לקרוא את הנאמרים מידי שבוע ,
    אנא המשך לרתק אותנו בדבריך.
    תודה וחג פסח שמח וכשר.

    מוריס

    השבמחק