פרשת "כי תשא" - לשפוט את הזולת לכף זכות

בס"ד

בס"ד

פרשת "כי תשא" - לשפוט את הזולת לכף זכות

במרכז פרשת "כי תשא" מספרת לנו התורה על חטא העגל, ניפוץ לוחות הברית ע"י משה והכעס של הקב"ה על עם ישראל. בתוך סערת האירועים עולה ומתחדדת גדולתו של משה רבנו כמנהיג העם, שכל נשמה ונשמה וכל פרט ופרט בו היו חשובים ויקרים לליבו. לאחר שמשה ירד מההר עם לוחות הברית וגילה את החטא הנורא הוא עלה בחזרה אל הקב"ה וניסה ללמד זכות על עם ישראל. הקב"ה, מצידו, איים להשמיד את העם כולו מלבד את משה ומקורביו והבטיח לו כי מצאצאיו יקים עם חדש ומתוקן. משה רבנו, למרות אכזבתו וכעסו על העם, נזעק ואף אמר "מחני נא מספרך", כלומר אם זאת כוונת הבורא, אזי הוא מעדיף להעלם ממפת ההיסטוריה היהודית והאנושית והעיקר שהגזרה תבוטל. בד בבד משה ניסה לשכנע את הקב"ה מדוע מגיע לעם שיסלח לו ומדוע צריך לדון אותם לכף זכות. משה היה מסוגל להכיל בתוכו את כל חלקי העם על כל פניו, ביטויו וטיפוסיו השונים וממש לאהוב כל אחד כמו את האח הקרוב לו ביותר ומכאן גדולתו. מתוך התנהגותו האדירה של משה אנחנו יכולים ללמוד רבות על אישיותו של מנהיג אמיתי (אוי, כמה שאנחנו משוועים כיום בדורנו למשה רבנו שכזה...) וכמובן על החשיבות של לדון כל אדם לכף זכות.

בכל סיטואציה ובכל אדם יש תמיד צד חיובי וצד שלילי. הבחירה שלנו היא לאיזה צד להתייחס ועל מה להסתכל. אין אף אדם רשע גמור ואין אף עשייה בלי זיק כלשהו של אמת וטוב. כמעט בכל התנהגות (ננטרל לרגע התנהגויות קיצוניות כמו רצח ואונס) ניתן לחפש ולמצוא צידוקים כלשהם ועל ידי כך לסנגר על העושה אותה. אדם בעל "עין טוב" על אחרים מצליח להתקרב אל הזולת ולמצוא חיובי בכולם. אדם שחי כך מתהלך בתוך גן עדן כבר כאן בעולמינו, שכן הטוב תמיד סובב אותו. אין מדובר חלילה בנאיביות ועצימת עיניים, אלא בעבודת מידות אמיתית.

כבר במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לעניין ואמר: "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות" - על ידי המחשבה הטובה שלנו אנחנו יכולים ממש בפועל לשנות את ההתנהגות הרעה של אדם אחר. "נקודה טובה ועוד נקודה טובה עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו" - כשמוצאים נקודות טובות אצל האדם השני זה יכול ממש לשנות את מקומו והתנהגותו. בכוחנו לעורר את הטוב אצל אנשים אחרים! כשמסתכלים על מעט הטוב שכן ישנו אצל אדם אחר, עצם הראייה של הטוב תגדיל אותו יותר ויותר, ולהיפך - כשמסתכלים על הרע שקיים אצל אדם אחר עצם הראייה תגדיל את הרע. יש לנו כוחות השפעה אדירים במחשבה ובדיבור שלנו על הזולת!!

אנחנו נוטים לשפוט אנשים אחרים לחומרה. מי שלא מתנהג/נראה/חושב/מבלה/מדבר/מרגיש כמונו מבחינתו כבר יש בו איזה פגם והיינו שמחים לשלוח אותו למוסך לתיקון. אדם כן עם עצמו יגלה שהוא בדר"כ מאוד ביקורתי כשהוא פוגש לראשונה אדם אחר והוא ישר מנסה להכניסו לתבניות מוכרות (וזה עוד עם אדם שעדיין אין לו כלפיו שום קושי וטינה). הבעיה מחריפה עם אנשים שיש לנו איתם קושי ו/או אנשים שעשו לנו משהו שאנחנו מגדירים כרע. את אותם אנשים עימם יש לנו משקעים קשה לנו שבעתיים לשפוט לכף זכות וכאן עבודת המידות האישית חשובה שבעתיים.

ידוע ש"אין האדם רואה נגעי עצמו", כלומר לשגיאותיו לרוב יחוס ויסלח, ואילו אל הזולת יתייחס בקפדנות גדולה יותר. כולם מכירים את זה שהילד שלהם "שובב" ואילו הילד של השכן "מופרע". מתוך ההבנה הזאת צריך להגדיל את הראייה הטובה (שלצערנו אינה באה לנו באופן טבעי ויש צורך לעבוד עליה) כלפי הזולת ולהתייחס בסלחנות וסבלנות יתרה. התבוננות אמיתית בטבע האדם מגלה שאנחנו לא באמת יכולים לראות ולהבין דבר כלשהו בצורה נקייה ואובייקטיבית. קורה לכולנו לא מעט שאנחנו חושבים משהו על מישהו אחר ואז מגלים בדיעבד שבכלל טעינו ושהיה חסר לנו פרט מידע כלשהו ששינה את כל התמונה. מי שמספיק צנוע להבין את זה יודע שהוא לא באמת יודע כלום, מה שאנחנו רואים אנחנו לא מבינים ומה שאנחנו מבינים אנחנו הרבה פעמים מבינים עקום. על סמך ההבנה הקלוקלת אנחנו חורצים דינם של אנשים, משפיעים עליהם ומשפיעים עלינו עצמנו.

סיפור אמיתי שהתרחש והתפרסם לאחרונה מלמד זאת יותר מכל. צלם חתונות אחד הוזמן לחתונה לצלם את האירוע המרגש. כדרכם של צלמים הוא התעכב באירוע אחר ובגללו החופה נדחתה. בשלב מסוים הוא לא היה זמין בנייד, הקשר עימו נותק והמצוקה של המשפחות הלכה וגדלה. אחד האורחים נזכר בחבר שלו, צלם אחר, והזעיק אותו לבוא באופן מידי. אותו צלם שני אכן הגיע, ולמרות שכבר פספס את שלב החיבוקים והנשיקות הספיק לצלם את החופה עצמה. לאחר האירוע אותו צלם, שכן הגיע, שם לב שהיקף העבודה שלו הלך וירד בצורה חדה. הוא ניסה שוב ושוב להבין מדוע זה קרה, אך לא הצליח לרדת לשורש הבעיה. יום אחד התקשר אליו חתן מיועד והתעניין בשרותיו. ברגע ששמע את שמו של הצלם אמר שהוא מוותר על כל העניין וכי הוא מעדיף לחפש צלם אחר. אותו צלם החליט לנצל את ההזדמנות ולגלות את פשר העניין ותחקר את אותו חתן מדוע הוא נוהג כך. מתשובתו התבררה לו תמונה מדהימה - כשהוא הגיע לחתונה (כאמור בתור המחליף שהוקפץ ורק עשה טובה) כל האורחים חשבו שהוא הצלם החצוף שהעז לאחר והתחילה להסתובב שמועה שהוא לא בעל מקצוע אמין ולכן לא כדאי להזמינו לאירועים. מכאן, בעולם של צ'טים/פורומים/טלפונים הדרך להכפשת שמו הייתה קצרה. הסיפור ממחיש עד כמה הראייה שלנו מוגבלת והנטייה הטבעית מיד לשפוט לחומרה לעיתים יסודה בטעות קשה.

סיפור נוסף שהרטיט את ליבי שמעתי מפי הרב שלמה קרליבך ז"ל, אשר תיאר כיצד באחת השבתות הגיע לעיר זרה והתפלל בבית כנסת בו החזן שר בקול איום ונורא, וגרוע אף מכך - כל הזמן התבלבל ולא אמר אף משפט כמו שצריך. קרליבך תיאר כיצד הוא כעס בליבו על אותו חזן ועל מתפללי בית הכנסת והמציא בראשו סיפור שלם על כך ש"בטח מדובר באדם עשיר שקנה בכסף רב את הזכות להיות החזן באותו היום". כשירד החזן מהבמה ראה שלמה ששני אנשים תומכים בו ומכוונים אותו שלא ייפול, וכשעבר לידו שם לב שעיניו עצומות ופניו מלאות בצלקות נוראיות. בתשובה לשאלתו הסבירו לו כי מדובר באדם שהיה לפני מלחמת העולם השנייה חזן נפלא ומפורסם מאוד מהעיר לעמברג שבאוקראינה, ושלאחר מספר שנים באושוויץ, בהן סבל התעללויות והכאות רבות, הוא התעוור וזכרונו כמעט ונמחק לחלוטין. באותו הרגע, מספר קרליבך, קפא הדם בעורקיו והוא הרגיש כל כך שטחי ורדוד. במקום להתחבר לעומק התפילה ולהרגיש את הכאב של אותו אדם הוא התייחס לחיצוניות השירה ושפט לכף חובה את אותו אדם ואת כל באי בית הכנסת בהמציאו עליהם סיפור דמיוני ומרושע.

אחת ממידותיו של הקב"ה היא שהוא רחום וחנון. חז"ל אמרו כי מתוך כך הוא נותן לנו לשפוט את עצמינו על המעשים הרעים שאנחנו עושים ולא מחליט בעצמו על העונש. כיצד זה מתבצע? הקב"ה מזמן לנו שנראה התנהגויות מסוימות של אנשים אחרים, אשר דומות מאוד להתנהגות שלנו במצבים דומים, ומסתכל על איך אנחנו שופטים אותם. לפי הצורה שאנחנו מסתכלים וחושבים על אותם אנשים אחרים כך הוא מסתכל וחושב עלינו. מי שמבין את זה ימהר וישפוט לכף זכות כל התנהגות שלילית של אדם אחר, שכן את עצמו למעשה הוא שופט...

אירוע מעט חריג ובכל זאת יפה ורלוונטי על שיפוט לכף זכות התרחש לרב חיים זוננפלד, שהיה רבה של העיר ירושלים ואיש מידות עצום. יום אחד הוא התהלך בסמטאות העיר העתיקה כשתפוז גדול ורקוב נזרק על פרצופו ע"י אחד הערבים במקום. הרב ניגש אל אותו ערבי ואמר לו "תודה". הערבי התעצבן עוד יותר ושאל "מה תודה? מה אתה כזה נחמד? אני רציתי לפגוע בך" הרב השיב לו "תודה שזה לא היה אבן". מסופר שהאירוע כל כך השפיע על אותו ערבי שאח"כ במשך שנים רבות הוא נהג לשבח את הרב בכל הזדמנות ופורום.

טיפים שנתנו לנו חז"ל כיצד להתמודד עם תכונת הנפש השלילית של לשפוט את הזולת לכף חובה ולסגל מחשבה של סבלנות, חמלה ושיפוט לכף זכות:

• לחשוב כיצד אנחנו היינו רוצים שישפטו אחרים אותנו בסיטואציה דומה ולהתנהג כך כלפי הזולת. כתוב "על כל פשעים תכסה האהבה"- כמו שאנחנו באופן טבעי אוהבים את עצמינו, ולכן גם סלחנים לעצמינו, כך גם אנחנו צריכים להתייחס לזולת באותה אהבה וסלחנות.
• לזכור שמי שמתנהג בצורה לא יפה בסופו של דבר פוגע גם ובעיקר בעצמו. מתוך ההבנה הזו אפשר למצוא בתוכנו נקודות חמלה על האדם המסכן השני שבעצם בהתנהגותו השלילית עושה לעצמו נזקים חברתיים ורוחניים.
• חוק חשוב ביותר הוא "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" - כמו שהאדם מסתכל על בבואתו במים בנהר ורואה את עצמו, כך גם מה שקיים בלב של הזולת כלפינו זו השתקפות של מה שיש בלב שלנו כלפיו. הבעל שם טוב נהג לומר שהעולם הוא מראה אחת גדולה והאדם רואה בכל מקום אך ורק את מה שקיים בתוכו עצמו. כשאדם לא אוהב מישהו אחר אז אותו אדם לא יאהב אותו בחזרה, ולהיפך. ולכן באותו האופן שבו אנחנו מסתכלים, חושבים ומרגישים כלפי הזולת, כך הוא יסתכל, יחשוב וירגיש כלפינו. מתוך ההבנה הזו, יש להרבות אהבה וחיבה דווקא כלפי מי שקשה לנו איתו. סביר להניח שהדבר יגרום לו גם כן להרגיש אותו דבר כלפינו בחזרה.
• לזכור שכולנו אחד. כולנו חלק קטן מתוך נשמה אחת גדולה של עם ישראל. הרב אשלג "בעל הסולם" נתן דוגמא יפה על אדם שחותך לעצמו סלט ירקות ובטעות יד ימין, שהחזיקה בסכין, חתכה את יד שמאל. כמו שלא הגיוני שיד שמאל תיקח את הסכין ותחתוך בחזרה את יד ימין כנקמה, כך לא הגיוני שיהודי ייטור טינה ליהודי אחר, ישפוט אותו לכף חובה וחלילה יפגע בו לרעה.
• לנסות ולמצוא את הטוב שודאי קיים בכל אדם. הבנו כבר שאין אדם שאין בו טיפת טוב כלשהיא שאנחנו יכולים לראות ולהתחבר אליה. מומלץ בחום לשבת בשקט מול דף ועט, להעלות בדמיון את דמותו של אדם שקשה לנו עימו ולהתחיל לכתוב כל מיני דברים טובים ויפים שאנחנו כן יכולים לחשוב עליו. לדוגמא: גם אם אלינו הוא מתנהג לא תמיד יפה, לפחות הוא אבא טוב / בן זוג טוב / משקה יפה את העציץ במשרד / חונה יפה את האוטו בחניה / לבוש בטוב טעם וכו. זה הזמן להיות נדיבים כמה שיותר במחמאות. מתוך העשייה הזו משהו בלב כלפי אותו אדם מתרכך ואולי בעזרת השם נוכל בעתיד גם למצוא בנקודות העימות והמחלוקת עימו מעט טוב ולהצדיקו.
• "נשק יום הדין" - תמיד אפשר לדמיין את אותו אדם, שהיום קשה לנו איתו, כתינוק מתוק וחסר ישע, כפי שוודאי הוא היה יום אחד בעבר. כמו שבלתי אפשרי לכעוס על תינוק חסר דעת שכזה על מעשיו, חמורים ככל שיהיו, כך יש לנסות להתייחס גם אל אותו אדם כפשוש קטן וחמוד.

קורות הפרשה בקצרה:

• במטרה לספור את עם ישראל מורה הקב"ה על תרומת "מס מחצית השקל" מכל יהודי מגיל 20 ומעלה. הזהב ישמש לבניית אדני המשכן. בהמשך מתואר הציווי על בניית והכנת אביזרים נוספים למשכן: כיור מיוחד, שמן-משחה לכוהנים וקטורת הסמים.
• הקב"ה מצווה על משה את קדושת השבת ושמירתה מכל מלאכה. הקב"ה מכנה את השבת "אות ביני וביניכם". השבת מסמלת את הזהות בין בורא שמים וארץ, שכילה מלאכתו ושבת ביום השביעי, לבין עם ישראל, העם הנבחר.
• משה עולה אל ההר למשך ארבעים יום. הקב"ה נותן בידיו שני לוחות אבן מרובעות עליהם כתובים ב"אצבע אלוקים" את עשרת הדברות. בני ישראל ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום. אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין, שכן הימים נמנו כיממות שלימות: לילה ויום, לילה ויום. כך, ביום הארבעים לפי חישובם, החלו בני ישראל לחשוש לגורלו של משה ואף החלו לפקפק אם ישוב. קבוצת הערב-רב, שנספחה לישראל ביציאת מצרים החלה להסית את ההמון. וכך נקהל העם על אהרון בדרישה ליצור חלופה אלילית למנהיגותו של משה ותפיסתו המונותיאיסטית. אהרון שחשש מהעתיד לקרות נוכח נחישותם של דורשי האלילות, ניסה להרוויח זמן בבקשו להשיג כמויות גדולות של זהב ליצירת עגל אלילי. אך העם הפרוע הפתיע אותו בזריזותו, וכך כבר למחרת בבוקר רקדו בני ישראל סביב עגל הזהב.
• משה ירד מההר, התחלחל אל מול המראה הנורא והשליך את לוחות האבן מידיו כשהם מתנפצות על הקרקע. הוא נכנס למחנה, השליט מיד סדר, השמיד את עגל הזהב, נעמד בשער המחנה והכריז: "מי לה' אלי!". לאחר מכן הוא עלה בשנית אל ההר וניהל עם הקב"ה את הדין ודברים הקשה עליו דנו קודם בו הוא ניסה לשכנע את הקב"ה לא להשמיד את העם ולסלוח להם על פשעיהם. לבסוף נכתב כי הקב"ה התרצה ("סלחתי כדברך").
• משה עולה בשלישית אל ההר והפעם בידיו שני לוחות אבנים שחצב בעצמו. ה' מתגלה למשה ומבטיח שוב שהעם ייכנס לארץ ויגרש את כל יושביה. טרם ירידת משה מן ההר והלוחות החדשים בידיו, ה' שב ומזהירו על איסור הליכה בדרכי גויי הארץ ועבודתם האלילית. הוא גם חוזר ומזכיר על מצוות שונות המחייבות את העם.

שבת שלום, ניר אביעד J