בס"ד
בס"ד
לקראת פורים: על מסכות בפורים ובשאר השנה
חג פורים אוטוטו מגיע ואיתו אוזני המן, משלוחי המנות, קריאת המגילה וכמובן שלל המסכות והתחפושות. החנויות מתמלאות במגוון אביזרים ותלבושות אותן עוטים על עצמם קטנים וגדולים ועבורנו זו הזדמנות נפלאה ללמוד מעט יותר על הפנימיות של מנהג זה בימי הפורים ועל מסיכות ותחפושות בכלל גם בשאר ימות השנה.
המוטיבים העיקריים שבמגילת אסתר הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך הוא קודם כל בגורלם של היהודים, שמגזירה למוות ושמד, זכו לגאולה ולשמחה, וההסתר (כפי שמרומז בשם "אסתר") הוא בעצם העובדה שלאורך כל המגילה כולה לא מוזכר הקב"ה ולו פעם אחת. פרשנים רבים ניסו להבין מדוע במגילה, למרות שאנו עדים לניסים אדירים שזכו להם היהודים, לא מצוינת העובדה הטריוויאלית כי השם הוא זה שכיוון את הדברים בצורה כזו שהביאה לרווח ולהצלה? התשובה הרווחת היא כי הפעם הקב"ה בחר להסתתר, או בלשון אחרת - להתחפש ולהופיע בדמות צירופי מקרים או בדמות החלטות שרירותיות של בני אדם, כדי לתת לכל יהודי ויהודי את זכות הבחירה האם להמשיך ולהאמין בו, למרות שהפעם הופעתו אינה כה ברורה ומרשימה כמו בסיפור יציאת מצריים או במעמד הר סיני, או לחלופין חלילה לשכוח ולהתכחש לקיומו. כהיפוכה של האמונה, ניצב המן הרשע שבחר להטיל דווקא פור (הגרלה) ובכך לומר שהכוח שבעצם שולט בעולם הוא כוח המקריות וכי אין באמת מישהו/משהו שנמצא מאחורי הקלעים ומנהל את העולם.
ממגילת אסתר, אם כך, ניתן ללמוד לקח אדיר לפיו העולם הוא רק מסיכה והאמת מחופשת ומסתתרת תחת מעטה של חיצוניות ושקרים מבלבלים. אדם שלא מאמין במציאות עמוקה יותר יכול להעביר פה 120 שנה באמונה שקריירה, פרנסה ובילויים הם תכלית בואו לעולם, בעוד האדם הרוחני והמעמיק יותר מרגיש ויודע שיש בעולם הזה הרבה מעבר. את ה"מעבר" הזה לעיתים רבות הוא אינו יכול לתאר במילים, אבל ברור לו שמטרת בואו לכאן אינה מתמצה בעוד בית, עוד מכונית חדשה, עוד מסיבה או עוד סטייק עסיסי במסעדה נחשבת. העולם מלא בקשיים ואתגרים והאדם המאמין יודע שגם ברגעים האלה הקב"ה נוכח וכמו אבא טוב שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן תמיד היה רואה את אביו לידו הוא היה מפתח בו תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הקשיים, המכשולים והסתר הפנים שאנו חווים כה רבות בחיינו, אם כך, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא בנו שאנחנו יכולים לגדול ולהתמודד בכוחות עצמינו.
בחיי היום יום אנו מקוטלגים ללא הרף ומושמות עלינו תוויות לפי הבגדים שאנו לובשים, מקום מגורינו, עיסוקינו, השכלתנו, תחביבינו וכו. לא אחת אנחנו מוצאים שתבניות אלה שאנו חיים בתוכן מגבילות אותנו ואף "מקצצות את כנפינו". רבים הם האנשים שהיו חפצים לשנות את תדמיתם ולהשתחרר מסטיגמה של החברה ואף מדעה שיש להם על עצמם. פורים זו ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. ביום זה אנחנו וילדינו מתחפשים למישהו שהיינו רוצים להידמות לו, אך שלעולם לא נעז להיות - למלך או למלכה מכובדים ונערצים, לליצן קליל ואהוב, לאיש עסקים רציני, לחייל אמיץ, וכו וכו. הלגיטימציה להיות מישהו אחר, יחד עם מעט יין, שכידוע משחרר עכבות, עוזרים לנו לחשוף עולם פנימי ושונה באישיותנו. לרוב הבחירה שלנו בתחפושת אינה מקרית. התחפושת והשינוי החיצוני מאפשרים לנו באופן פרדוכסלי לגלות מי אנחנו באמת. דווקא כשאנחנו מכסים את פנינו בפרצוף שאינו שייך לנו אנו מסוגלים להתבונן אל תוך תוכנו ולשאול: "אם כן, מי אני?". אין פחד מתיש ומסרס כמו הפחד של "מה יגידו השכנים?". כשאיננו יכולים להרשות לעצמנו להיות עצמנו אנו הופכים לעצובים ולמאולצים. ביום זה כבר פחות מטריד אותנו דעתם של הסובבים ולכן הנשמה פורחת ומרגישה כל כך טוב.
מזווית מעט שונה, העיסוק במסכות זו הזדמנות לדון בתכונת הצביעות שאין כמעט אדם שלא לוקה בה במידה כזו או אחרת. אדם שמעט מודע לעצמו ישים לב כיצד מהרגע בו הוא יוצא בבוקר מהבית ועד לחזרתו הוא מחליף ללא הרף מסיכות שונות ומשונות מתוך אמונה שזו הדרך לשרוד בעולם כה מורכב. כאשר אנו אומרים על מישהו שהוא צבוע אנו מתכוונים לכך שהופעתו, דרך התנהגותו ותוכן דבריו שונים ממה שהוא באמת. אדם זה כאילו צבע את עצמו בצבעים המסתירים את זהותו, ועל כן קשה להכיר אותו. במקורות היהודים ישנן מספר התייחסויות לתכונה זו כדוגמת "פיו ולבו אינם שווים", "תוכו אינו כברו", "בוכה דמעות תנין", וכו.
רוב בני האדם כל כך רוצים למצוא חן בעיני הסביבה שהם יעשו כמעט הכול, כולל לשים על עצמם מסיכות ולוותר על אישיותם האמיתית כדי להשיג חיבה ולגיטימציה לקיומם. לפני מותו של התנא ר´ יוחנן בן זכאי ביקשו ממנו תלמידיו: "רבנו, ברכנו!". והוא ענה להם לא פחות ולא יותר את התשובה הבאה: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", כלומר שתשקלו מעשיכם ותפחדו מהקב"ה כמו שאתם מחשבים מעשיכם ומפחדים מתגובתם של בני אדם.
המפגשים השונים שלנו, אם כך, מלאים בהעמדות פנים, צביעות ואי יכולת לבטא את שבליבנו באמת. העצוב מכל הוא שמרגע שאנו נכנסים למפתן הבית, רבים מאיתנו מרשים לעצמם להסיר את המסכה המחויכת והשלווה ובמקומה לצעוק, להאשים, להעליב ולהתעמר בבני הבית בבוטות, חוסר סבלנות וקפדנות, שכלפי זרים לעולם לא היה לנו את התעוזה לבטא. נראה כי דווקא ככל שהאדם קרוב אלינו יותר, אנחנו מרשים לעצמינו להיות יותר ישירים ויותר נטולי גינוני נימוס שונים ועל כן גם לפגוע ולהכאיב הרבה יותר. המלצתם של חז"ל במקרים אלה יכולה להישמע מעט מלאכותית בראשונה, אולם מאחוריה עומדת עמקות נפלאה. לדבריהם, מומלץ דווקא בבואנו הביתה לשים על פנינו את המסכה המוכרת מההתמודדויות עם העולם החיצון (שלא מקבל אותנו כמו שאנחנו ובו אנחנו צריכים לעשות מאמץ מיוחד על מנת למצוא חן) של נועם ורוך. חז"ל באים ומדייקים אותנו באומרם כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כלומר אם נתחיל פעולה חיובית מתוך זיוף ולמרות הקושי נמשיך ונבצע אותה, אז מובטח כי עם הזמן אותה עשייה חיובית תהפך לרצון חופשי של הלב ולטבע שני ואמיתי שלנו.
האמת היא שכשמדברים עם אדם ש"פיו וליבו אינו שווים" מיד מרגישים שאותו אדם נגוע באינטרסים ושהוא לא באמת רוצה בטובתנו. אין כמעט תחושה מעליבה ומרתיעה יותר מלראות אדם שמחייך אלינו, אבל להרגיש שהוא עושה זאת כי הוא צריך מאיתנו משהו. לכל אחד יש "ראדאר" פנימי שמזהה אנשים צבועים ומתחסדים. מוטב לנו אם נזכור שגם לאחרים יש ראדאר דומה, ושגם את הצביעות שלנו מזהים ומריחים מרחוק. אם לנו זה כל כך לא נעים, למה שנתנהג כך לאדם אחר?!
מוטב תמיד לדבר ביושר, לבקש דברים בצורה כנה ופתוחה ולוותר על ה"התנחמדויות" המזויפות שרק מנמיכות את קומתנו. כולנו רוצים שיאהבו אותנו, זהו טבענו האנושי , אולם לעיתים אנחנו מנסים להשיג אהבה זו בדרך לא נכונה. כשמנסים "למצוא חן" בעיני אדם אחר בצורה לא בריאה, לעיתים אנחנו מוותרים על ערכים שחשובים לנו. כך לדוגמא, אדם שמחליט שהוא רוצה להפסיק לרכל ולדבר לשון הרע, עלול למצוא עצמו שותף להתנהגות הזו בניסיונו "להשתלב" בחברה.
נקודה נוספת למחשבה היא, שכשאנחנו צבועים ועוטים מסכה של דמות אחרת מתוך אינטרס להשיג משהוא חומרי או רגשי כרצון בקבלה ואהבה, אנחנו למעשה מונעים מהצד השני להכיר אותנו וללמוד מה אנחנו באמת רוצים וצריכים. כל העמדת פנים סופה להסתיים ותסכולים רבים במערכות יחסים שונות מקורם בחוסר הבנה למקום האמיתי של הצד השני. לנו עצמינו עדיף שהסביבה תכיר אותנו ולא איזו דמות מומצאת.
צביעות מסוג אחר קיימת לעיתים דווקא בין אנשים קרובים ששומרים בבטן (לפעמים אף שנים) כעסים, מתחים ותסכולים שונים, ובמקום "לשים את הדברים על השולחן", כשהבעיה עדיין בגודל גרגר, מחכים שתיהפך להר. ניתן לראות את הדבר אצל זוגות נשואים שנמנעים מלבטא את רגשותיהם העמוקים והכנים וצוברים את התסכולים, לעיתים חס וחלילה עד המפגש הכואב ברבנות. יועצי זוגיות ממליצים על קביעת זמנים קבועה לשיחה פתוחה מלב אל לב כדי להימנע מאותה העמדת פנים שמולידה את המוגלה בנפש.
צביעות יכולה להיות קיימת גם בגידול הילדים שלנו. אנחנו "מדקלמים" להם מנטרות שונות על אורך החיים הבריא לדעתנו, אולם בעצמינו לא מצליחים לקיים את כל שאנחנו דורשים מהם. על כך נאמר "נאה דורש - נאה מקיים". כך לדוגמא, אם אנחנו מנסים לחנך אותם שצפייה ממושכת בטלביזיה אינה נכונה ואח"כ הם מוצאים אותנו רובצים מול המסך, או שאנחנו מנסים לחנכם למידות הסבלנות והרוגע אבל אח"כ בעצמינו צועקים כשמישהו לא עושה בדיוק את מה שרצינו, כל המאמצים שלנו לחינוך ירדו לטמיון. ילדים הם יצורים מתוחכמים ביותר. יש להם יכולת מופלאה לקלוט האם אנחנו אמיתיים וחיים בעצמינו את שאנחנו מטיפים לו או שאנחנו פשוט "משחקים את תפקיד ההורה".
לסיכום, אם נסתכל על התמונה הכוללת נגלה שאולי ברגע הקטן והבודד שבו היינו צבועים פתרנו את הבעיה הרגעית והשגנו מה שרצינו, אבל במבט כולל ורחב יותר, ניתן היטב לראות ולהבין שהצביעות אינה משרתת אותנו כלל כי לרוב הצד השני מרגיש שלא היינו כנים איתו, אנחנו נמנעים מלתת לצד השני צ'אנס להכיר אותנו באמת, אנחנו עלולים לשמור בבטן תסכולים קשים ואף לוותר על העקרונות שלנו בשם הרצון למצוא חן. כל אלה מביאים לתובנה שהאמת, הפשטות והכנות לעולם עדיפים!
חג פורים שמח,
אתר מצויין
השבמחקתודה על השיתוף
מתנות לפורים