בס"ד
בס"ד
פרשת "תרומה" - על רוח שטות, התבגרות ושמחה
בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו. כל פרט במלאכת המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן בנפשו ועל המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי.
לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאיתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים של כולנו ללא ספק מלאים באתגרים שאינם תמיד קלים ופשוטים והחוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. כך, מי שהוא הורה עליו לבצע משימותיו כהורה בשמחה והשלמה, מי שהוא בן זוג עליו לתמוך ולעודד תמיד, מי שהוא עובד עליו לחשוב כיצד הוא מיטיב עם מקום עבודתו, וכו.
היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא משווה את אשתו אחרי שלוש הלידות וארבעים שנותיה לנערות הצעירות והחשופות שברחוב.
אדם בוגר ורציני יודע לבחור בטוב ולעשותו. הקושי לעשות זאת נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בפנימיותו של כל אחד ואחד. בכולנו חבויים שני טיפוסים - האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר על עצמינו או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה. אנחנו מתרגשים מפנייה לעזרה של אדם במצוקה, אבל אז נאטמים ואומרים ש"כבר תרמנו בעבודה". המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו לנוחיותנו. בכל החלטה שני הטיפוסים/כוחות מתנגשים ויוצרים דילמה. על מנת לנצח במאבק יש להתמקד בשאיפה הפנימית להיות ולעשות טוב. יש לזכור שהתאוות הגופניות מבלבלות את דרך המחשבה שלנו. חומרנות עלולה להיראות כל כך מושכת, עד שאנו עלולים לטעות ולהאמין שזה מה שאנחנו באמת רוצים. על מנת לחשוף את הקונפליקט האישי בכל רגע מומלץ לשאול שתי שאלות פשוטות: "מה אני רוצה לעשות?" וכנגד "מה מתחשק לי לעשות?" מה שאנחנו רוצים לעשות הוא בדרך כלל הדבר הנכון, בעוד שמה שמתחשק לנו הוא הבחירה הנוחה יותר ולא בהכרח הבריאה והאמיתית. כאשר אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מודעים לקונפליקט, קל לנו הרבה יותר להקשיב לקולו של "הטיפוס הטוב" ולהשתיק את זה האנוכי.
הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים. כמובן שחיוני להתחבר למקור מהימן שמגדיר מהו אותו טוב אמיתי ונכסף. בעזה עשויה להיות הגדרה של "טוב" - "אדם שחוגר על מותניו חגורת נפץ ומתפוצץ בתוך אוטובוס מלא נוסעים". להבדיל, ההגדרה המערבית המקובלת של המילה "טוב" היא הצלחה כלכלית. אנשים שקועים בדיכאון משום שהם "אינם מצליחנים" או "לוזרים", כהגדרתם המטופשת והחלולה של האמריקאים. רגשות אלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוכלים, על דגם המכונית שלנו, על מותגי האופנה שאנו רוכשים וכו. חופשות ומכוניות פאר נובעות רק באופן חלקי משאיפתנו למנוחה ונוחיות, בעוד שתפקידן העיקרי הוא ייצוג המעמד החברתי אליו אנחנו רוצים להשתייך. את מיטב כוחותינו אנו מבזבזים על עשיית רושם ופוזה על הסובבים אותנו. למרבה האבסורד דווקא כלפי אנשים שרחוקים מליבנו, כדוגמת עמיתים לעבודה או דודה רחוקה, אנו משקיעים משאבים כה רבים ומיותרים בניסיון למציאת חן ועשיית רושם, בעוד את האהובים לנו באמת, כדוגמת בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, אנו לוקחים כמובן מאליו. עלינו לשאול את עצמנו, אם כך, האם אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו?" או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה?"
בגמרא במסכת בבא-בתרא מסופר על יוסף, בנו של רבי יהשוע, שחלה, נפטר וחזר מעולם המתים (אולי מוות קליני כהגדרתנו...). כשהוא תיאר את שחווה הוא אמר: "עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה". בדבריו הוא כיוון לכך שבעולם האמת, אליו נגיע כולנו לאחר מותנו, דווקא האנשים שפה בעולם הזה לא זכו לכבוד גדול בשמיים זוכים לכבוד מלכים ומעמדם רם ונישא. בעוד מי שהתהדר בתארים נכבדים, היה עשיר גדול בחומר וזכה ליראת כבוד מהחברה - דווקא הם יהיו במעמד נמוך יותר. משל מפורסם זה הוא מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. כידוע גם את האדם העשיר בתבל קוברים ערום ועריה אף ללא גרביו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה מפנקת וטס לחופשות באיי סיישל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק או שנראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר . לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בריאתו של האדם.
עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שימחה. אפשר לעשות את אותה פעולה (כמו להכין בבוקר לילד סנדביץ' לבית הספר, להגיע בבוקר למשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות אבק בבית) מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושימחה על עצם העובדה שיש לנו ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת בתקופה כה סוערת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.
ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרת לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.
קורות הפרשה בקצרה:
- לאחר מתן תורה מצווה הקב"ה על בני ישראל לבנות מקדש. בשלב הראשון, לפני הכניסה לארץ והתיישבות הקבע, יהיה המקדש משכן ארעי עשוי בעיקרו מקרשים ויריעות מעורות בעלי חיים. כך יוכלו לפרק את המשכן ולהקימו מחדש בכל מסעות בני ישראל במדבר. השם מצווה את בני ישראל להביא תרומות להקמת המשכן. התרומות כוללות שלושה עשר מיני חומרים ובהם זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן. כל אלה ישמשו להקמת המשכן, לייצור כליו, לבגדי הכהונה, לשמן המשחה ולקטורת הסמים.
- תאור ופרוט דקדקני של מבנה כלי המשכן - הארון, הכפורת, הכרובים, השולחן, המנורה והפרוכת.
- הסבר על מבנה חצר המשכן ומידותיו.
שבת שלום,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.