פרשת "פנחס" – על מעמד האישה והפמיניסטיות הראשונות

בס"ד

סיפור בנות צלופחד

רגע לפני כניסת העם לארץ ישראל הקב"ה הורה על אופן חלוקת השטח לשבטים ולמשפחות השונות. לפי כללי חלוקת הארץ היורשים היו גברים ראשי המשפחות. על פי ה"חוקים היבשים" חמשת בנות צלופחד, שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, לא היו אמורות לקבל נחלה כלל. בצעד דרמאטי וחריג הן באו יחדיו לפני משה ונכבדי העם בפתח המשכן וטענו כי מצב זה פוגע בזכר אביהן ובמשפחתן. משה העביר את טענתן לקב"ה ותשובת ה' הייתה כי אכן הבנות צודקות ("כן בנות צלופחד דוברות") וכי יש לתת גם להן נחלה. כפועל יוצא מהסיפור הקב"ה הוסיף בתורה מצווה לפיה גם במקרים עתידיים דומים בהן למשפחה אין בנים - תעבור הנחלה לבנות.

סיפור בקשתן והדרך האצילית שעשו זאת צריך להוות דוגמא לכולנו גם במציאות חיינו כאן ועכשיו. בדרכן הייחודית הן שילבו אומץ, ענווה, רוך ואהבת הארץ, ולכן היוו ומהוות מודל לנשים רבות בכל הדורות הפעילות למען קידום מעמדן של נשים. יש שמגדילים ואומרים שהן היו הפמיניסטיות הראשונות בהיסטוריה, משום שהן היו אסרטיביות והעזו לבקש מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות שיינתן לנשים בדורן.

חז"ל הפליגו בשבחן של בנות צלופחד, עד כדי כך שהן נמנות ברשימת הנשים הגדולות ביותר שעמדו בתולדות עם ישראל. יתר על כן, התורה מפרטת את שמותיהן של חמשת הבנות - דבר חריג המעיד על חשיבותן. יש להבין מדוע התורה מקדישה תשומת לב רבה כל כך לפרשת בנות צלופחד וכיצד רואה היהדות את תנועת הפמיניזם.

מהתיאור המקראי ברור כי המניע שלהן בפנייתן האמיצה למשה לא היה מטעמים אנוכיים של חשש שהן יישארו ללא נחלה ורכוש, שכן הן ידעו שבעתיד הקרוב הן במילא היו עתידות להינשא ואז לחיות לצד בעליהן בנחלת משפחתו. כאשר בנות צלופחד בקשו לקבל נחלה בארץ העילה לבקשתן לא העמידה אותן במרכז אלא את משפחתן. הן לא אמרו "למה נגרע חלקנו?", אלא "למה יגַרַע שם אבינו מתוך משפחתו?". כאן אנו רואים כי מידת הענווה שלהן הביאה אותן לדבקות במשפחה ולדאגה לשלמותה ולתפקודה בעתיד. ענוותנותן והאחיזה שלהן בערכי המשפחה דחפה לכך שבקשתן תקבל את מלוא ההתייחסות והן זכו שהרבה מהחוקים ומהלכות הירושה נקראים על שמן עד ימינו.

במדרשי חז"ל על הפרשה מסופר כיצד הבנות פנו אל משה מתוך כבוד רב וייראה. יש הבדל מהותי בין לבקש דבר מה לבין לדרוש אותו. בשני המקרים הפונה מנסה להשיג משהו, אולם הגישה שלו שונה לחלוטין. אדם שחושב שהצדק עימו יכול לנסות להשיג את מבוקשו תוך הרמת קול (ואפילו יד...), בהתרסה, כעס, תחושות מירמור של "מגיע לי" ו"לא מספיק מעריכים אותי", או לחלופין לפנות בכבוד, בנימוס ובצניעות, ובדרכי נועם לנסות להשיג את מה שהוא חושב שהוא זכאי לו.

רבים מהמפרשים מייחסים להן גם את תכונת אהבת הארץ, שכה חביבה על הקב"ה. לבנות כאבה העובדה שהן לא יזכו לקיים את מצוות יישוב הארץ ושלא תהיה להן חלקת אדמה בה יוכלו לנטוע עצים, לשתול שתילים ולהפריח את השממה. גישתן יכולה וצריכה להוות לכולנו תזכורת ושעון מעורר לשוב ולהבין שארץ ישראל אינה סתם עוד שטח נדל"ני, כפי שרבים בטעות תופסים אותה. לארץ סגולות נפלאות של קדושה ורק על אדמתה העם היהודי יכול להביא לידי ביטוי את כוחותיו הגנוזים והייחודיים. לבנות צלופחד, ביודען כל זאת, הייתה השתוקקות אמיתית וכנה ליישב את הארץ המובטחת ולפתחה.

מהסיפור על הבעיה שזיהו הבנות בחוקי התורה, כפי שהיא הוצגה על ידן, והנכונות להוסיף פתרון חדש לצורך אמיתי ש"עלה מהשטח", עולה ונשאלת השאלה כיצד ייתכן שהקב"ה כביכול הביא לנו ספר חוקים שאינו שלם ומושלם ואינו נותן פיתרון על כל רובדי החיים? התשובה היא שהתורה אינה יכולה להכיל את כל החוקים, לא רק מפני שאין מקום על הנייר, אלא מפני שכל דבר צריך להינתן בעיתו. מה שמוכרח לצמוח כצדק מוסרי מלמטה יהיה כבוסר אם הוא יינתן בתור "תורה משמים". המדרש שם בפי האל את האמירה שאל לו לאדם לחשוב שהתורה היא "סגורה" ואין מקום לחותמו של האדם. האדם נדרש להיות "תמים" ופשוט, אולם יחד עם זאת להיאבק על מה שנראה לו כאמת, ועליו לבטוח בכך שתימצא הדרך למיזוג בין ערכי האדם בכל דור ודור לבין ערכי הנצח של התורה.

הלקח החשוב עבורנו הוא לדעת שהתורה נותנת לנו מקום אישי להתבטא ולפתח את המציאות. סיפור בנות צלופחד הוא דוגמא מצוינת לכך שהתורה אינה מערכת חוקים נוקשה וקרה, אלא יש בה מקום לביטוי אישי. כמובן שלעקרון זה חייבים להיות סייגים ברורים, ובשם ה"קידמה" אסור לנו לקבל כל רעיון חדשני ורפורמה שמוצעת.

לקח חשוב נוסף מהסיפור הוא שאם אנחנו מאמינים במשהו, או לחלופין חושבים שדבר מה אינו נכון, זו טעות לוותר על דעתנו ובהחלט מותר וחשוב שנאבק על האמת שלנו (כמובן בצורה נכונה ובדרך ארץ). רבים מאיתנו מוותרים מראש על העקרונות שלהם מהפחד של "מה יגידו" הסובבים אותם. אם לאדם יש ערכים ואמת פנימית הוא צריך למצוא דרך להוציא אותם לאור. תורת החסידות טוענת שכל אדם הוא יצור חד פעמי שלא היה וגם לא יהיה בדיוק כמוהו. התפקיד שלנו פה בעולם הוא להביא לידי ביטוי את הכוחות המיוחדים שהבורא טמן בכל אחד מאיתנו. נכתב במקורות שונים שדבר זה גורם נחת רוח גדולה בשמיים. אם כולנו נהייה חלילה אותו הדבר, נחשוב את אותן מחשבות, נרגיש את אותן רגשות ונרצה את אותם רצונות, הייחודיות של כל אחד תלך לאיבוד.

אין ספק שהמשימה העיקרית שלנו (בעיקר בדור הזה) היא למצוא את המשותף והמאחד, אולם לא במחיר של ביטול העולם הפנימי והייחודי של כל אחד. החוכמה היא לשמור על מרקם חברתי אחיד ובתוכו למצוא את התפקיד העצמאי והאישי של כל נשמה ונשמה. לצורך כך יש להפטר מתבניות רגשיות ומחשבתיות שהסביבה הכתיבה לנו, לחפש את היעוד האישי שלנו, ובתוך כל זה עדיין לשמור על הסולידריות והערבות הכללית. לצערי הרב, ישנן דרכים רוחניות (בעיקר ייבוא ניו-אייג'י מהמזרח) בהן בשם מודעות והתקדמות אישית בועטים במסגרות וערכים חברתיים שכה נחוצים להתפתחות בריאה של נפש האדם, כדוגמת ערכי המשפחה והקהילה.

מעמד הנשים בראי היהדות

מסיפור בנות צלופחד עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים. בקרב הציבור החילוני רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שגם העולם החילוני וגם העולם הדתי מוכרים לו היטב, חשוב היה לי להפריח סברה זו מן היסוד. לאורך כל הדרך היהדות מורה לכל גבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים ובגמרא אף נכתב על היחס הראוי של הגבר לאשתו: "אוהבה כגופו ומכבדה אף יותר מגופו". הסיפור של בנות צלופחד הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, בו לכל מילה ואות חשיבות אדירה, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית, אולם להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני, בו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה" ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בנות צלופחד מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם. היום גם התנועות הפמיניסטיות הקיצוניות ביותר הבינו שהמהפכה הצליחה יותר מדי ודווקא הנשים הן אלה שמשלמות את המחיר על כך. פתאום מבינים שטשטוש ההבדלים בין המינים הביא לכך שהאישה המודרנית נשחקת הרבה יותר, כורעת תחת העומס ומאבדת את השלווה הפנימית, שכן היא לא מחוברת למהות הייחודית לה כאישה. ישנן כל כך הרבה נשים שממש נקרעות בין העבודה ובין מלאכות הבית וגידול הילדים. התנועות הפמיניסטיות העמידו את המודל הגברי כמודל אידיאלי שאותו יש לחקות. הן אמרו לאישה - אם את רוצה להיות שווה משהו עליך לעשות מה שגברים עושים.

האמת היא שתפיסה זו ביסודה מוטעית. יש הבדלים בין המינים ואין טעם להתכחש לכך. לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו כמו גם את החסרונות והחולשות. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר. היא רואה בכל אחד מהם 'חצי', שיוצרים ביחד שלמות, כפי שנכתב בפרשת "בראשית": ''זכר ונקבה בראם... ויקרא שמם אדם'' - ביחד הם אדם שלם. לגבר ולאישה תכונות (גופניות ורוחניות) שונות והם משלימים זה את זה. הגבר נברא כשהוא מתאים יותר לתפקידים חיצוניים, ואילו האישה נבראה עם כישורים מיוחדים לענייני פנים. המבנה הנכון הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר והאישה - כאישה. אין פירוש הדבר שאישה אינה יכולה ואינה צריכה לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית. השאלה היא איפה המיקוד ולהיכן מופנה עיקר המרץ של כל אחד?

לעניות דעתי,  דווקא האישה היא זו שקיבלה את התפקיד החשוב ביותר בעולם - לבנות את המבנה הפנימי של המשפחה היהודית. היא מעצבת את אופיים וחינוכם של הילדים והיא קובעת את אופיו של הבית. שום התמודדות גברית בעולם העסקים שבחוץ ושום כיבוש יעד חומרי כזה או אחר לא יכולים להשתוות לחשיבות תפקידה.
חז"ל קבעו במסכת נידה במשנה כי "נתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מאשר באיש". פרוש הדברים הפשוט הוא כי האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר ("אינטואיציה נשית"). לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מסיפורי התורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו דווקא שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים.

בספר ירמיהו מופיע הפסוק "נקבה תסובב גבר". רבים מתייחסים אל הדברים בהומור ואומרים ש "אישה תסובב את הגבר על האצבע הקטנה שלה". הפרוש העמוק של פסוק זה הוא שהנשים פועלות מכוח הסיבוב והמעגל, בעוד הגברים פועלים ונעים בכוח הקו הישר. "כוח המעגל", על פי הקבלה, הוא היכולת לנוע ולפעול בעדינות, ברכות, בצורה עקיפה ולא בהכרח ישירה. "כוח הקו הישר" הוא היכולת לשעוט לעבר המטרה ולפעול בצורה ממוקדת ונחרצת בחדות. לכל מין יש את האופי שלו והמהות הייחודית לו. הרבה צרות של העידן המודרני והעולם המערבי באות מהניסיון של גברים לחקות דפוסים נשיים ושל נשים דפוסים גבריים. הנשים ככלל יותר נוטות לכיוון המעגל, ובנות צלופחד בהחלט הביאו לידי ביטוי בפנייתן האמיצה למשה את הכישורים והיכולות הנשיות הללו בצורה טובה ונכונה. ראייה לכך היא העובדה שהן זכו להערכה גדולה ומטרתן לבסוף הושגה.

לסיכום, הניסיון לייבא את מלחמת המינים מתרבות המערב אל העולם היהודי הוא זר ושגוי. היהדות אינה "שוביניסטית" ואינה "פמיניסטית". היהדות היא בעיקר "משפחתיסטית". אין דבר שהיא מחשיבה יותר מאשר את ערכי המשפחה, שלום הבית והעזרה והכבוד ההדדיים בין בני זוג. גבר ואישה, שמבינים שלכל אחד מהם תפקיד אחר וייחודי במערכת היחסים ושהשותפות תצליח רק אם כל אחד מהם אכן יממש את עצמו, ישכילו לבנות בית נאמן ובריא ולהיות מאושרים יחדיו.

שבת שלום, ניר אביעד J