יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פרשת "נח": לקבלת המבול – עמוד נוח!

בס"ד


פרשת "בראשית" מסתיימת בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי היה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?). בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת – "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ. וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם".
על רקע המציאות הקשה הזו, מופיעה דמותו של נח, עליו הרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר (בהקשר הזה הקדים ואומר שכל הניסיונות שלנו להעביר ביקורת כזו או אחרת על גיבורי המקרא באה כדי להאיר נקודות חשוכות בנו ולא חלילה לפקפק בצדיקותם).
נוח לך מידי? אולי אתה בכלל לא בכיוון הנכון...
רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מעצם העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן).
אנו קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב הוא בכה ואמר: "ריבונו של עולם היה לך לרחם על מעשיך", ענה לו הקב"ה: "מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?"
נח אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם.
גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שצריך ואת מה שמביא תועלת. נקודת המבט לכל החלטותינו בחיים – מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו, במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו – איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא על פי חשיבות העניין. כמובן, איננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות ומה"כיף".
השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה – חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהוו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא.

כף זכות
הסיפור של נח יכול ללמד אותנו שאסור לנו לוותר לפסול אף אדם אחר וכי העיניים הגשמיות שלנו לא באמת יכולות לראות ולדעת מהי האמת וכיצד נכון לפעול. לכל אחד בסביבתו ישנם אנשים שהוא קטלג כ"לא מוצלחים" או כ"לא ראויים", ומתוך כך הוא מתנכל להם או במקרה הטוב מתעלם ומבטלם כלאחר יד. סיפורו של נח הוא קריאה לכולנו להימנע מתכונה מתנשאת ושופטת זו. בכל סיטואציה ובכל אדם יש תמיד צד חיובי וצד שלילי. הבחירה שלנו היא לאיזה צד להתייחס ועל מה להסתכל. אין אף אדם רשע גמור ואין אף עשייה בלי זיק כלשהו של אמת וטוב. כמעט בכל התנהגות (ננטרל לרגע התנהגויות קיצוניות כמו רצח ואונס) ניתן לחפש ולמצוא צידוקים כלשהם, ועל ידי כך לסנגר על העושה אותה. אדם בעל "עין טוב" על אחרים מצליח להתקרב אל הזולת ולמצוא חיובי בכולם. אדם שחי כך מתהלך בתוך גן עדן כבר כאן בעולמינו. אין מדובר חלילה בנאיביות ועצימת עיניים, אלא בעבודת מידות אמיתית.
כבר במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הווה דן כל אדם לכף זכות". רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לעניין ואמר: "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות" – על ידי המחשבה הטובה שלנו אנחנו יכולים ממש בפועל לשנות את ההתנהגות הרעה של אדם אחר. "נקודה טובה ועוד נקודה טובה, עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו" – כשמוצאים נקודות טובות אצל האדם השני זה יכול ממש לשנות את מקומו והתנהגותו. בכוחנו לעורר את הטוב אצל אנשים אחרים! כשמסתכלים על מעט הטוב שכן ישנו אצל אדם אחר, עצם הראייה של הטוב תגדיל אותו יותר ויותר, ולהיפך – כשמסתכלים על הרע שקיים אצל אדם אחר עצם הראייה תגדיל את הרע. יש לנו כוחות השפעה אדירים במחשבה ובדיבור שלנו על הזולת!!
אנשים שהבינו והפנימו שהדרך ליצור חברה אנושית נעימה ובריאה יותר עוברת דרך יציאה מ"תיבת נח אישית" ומעבר ל"תיבת נח קולקטיבית", כלומר בהשפעה לזולת, בנתינה מעשית ובמאור פנים, נתקלים במספר מחסומים אופייניים. אחת המחשבות המסרסות ביותר היא ש"אני עצמי אדם עם הרבה חסרונות" או "אני עצמי יודע כל כך מעט", כך ש"מה הטעם שבכלל אנסה להשפיע לזולת"? ההלכה מלמדת אותנו שאדם שלמד ויודע א' צריך ללמד אחרים את ה-א' שהוא יודע. אל לו לחכות עד שהוא ילמד עד ת' כדי להתחיל ללמד אחרים. זה נכון ביחס לידיעות בתורה ונכון ביחס לכל מידה והנהגה טובה אחרת שהאדם למד וקיבל על עצמו. מכשול נוסף הוא בחוסר היכולת שלנו לתקשר עם האחר בשפתו על מנת להגיע אל ליבו ועולמו. רבי נחמן סיפר על הכישרון שבהתחברות למקומו של הצד השני סיפור מופלא:
פעם אחת בן המלך השתגע, דימה עצמו שהוא תרנגול הודו (אינדיק) ועירום כולו ירד מתחת לשולחן ללקט גרגירים. המלך הביא את טובי הרופאים, אולם בנו לא נרפא. לבסוף הגיע מרפא חכם אחד ואמר "אני מקבל על עצמי לרפאו". עירום כולו ירד גם הוא מתחת לשולחן. "מי אתה?" שואל אותו בן המלך. "גם אני אינדיק!" עונה לו המרפא. "אה, גם אתה אינדיק", אמר הנסיך, "אז טוב, בוא תשב איתי". ישבו, דיברו התיידדו. עברו כמה שעות, כמה ימים, בסוף אמר לו המרפא: "שמע, אפשר ללבוש חולצה ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם כך החבר שלי אומר, זה כנראה בסדר", ולבש את חולצתו. למחרת אמר לו המרפא: "אפשר ללבוש מכנסיים ועדיין להיות אינדיק!" "טוב", אמר בן המלך, "אם החבר שלי אומר זה בטח בסדר", ולבש מכנסיים. "אפשר לשבת סביב השולחן, לאכול מאכלים של בני אדם ועדיין להיות אינדיק", "טוב" אמר בן המלך וקם מהרצפה. "אפשר להתחבר עם אנשים ועדיין להיות אינדיק!" וכך יצא בין הבריות ונתרפא. התנשאות ושיפוטיות לא יכולות לסייע לאף אחד. לפעמים אין ברירה והדרך היחידה להתחבר לליבו שך השני ומתוך כך באמת לעזור לו היא פשוט לקרקר כתרנגול...
הכוח של מאור פנים ואכפתיות הוא עצום ורב. לאחרונה התפרסם סיפור אמיתי שארע ליהודי שעבד במעבדה בבניין משרדים ענק בארה"ב. יום אחד בשעת ערב מאוחרת הוא נתקע בתוך אחד המקררים שבמעבדה ולא הצליח לצאת. לאחר שצעק וצעק הוא הבין שכולם כבר הלכו והיה משוכנע שימצאו את גופתו הקפואה רק בבוקר למחרת. לאחר שעשה וידוי ואמר 'שמע ישראל' פתאום הגיע השומר של הבניין ופתח את הדלת מבחוץ. אחרי שהוא נרגע הוא שאל "איך ידעת שאני פה?" אמר לו השומר "לא ידעתי שאתה פה. חיפשתי אותך" "חיפשת אותי?!" ענה היהודי בתדהמה. השומר השיב: "אתה היחיד מבין אלפי עובדי הבניין שאומר לי שלום בכל בוקר והיחיד שבערב מברך אותי ערב טוב. אף אחד חוץ ממך לא רואה אותי. אני מחכה לשעה חמש כדי לשמוע ממך ברכת שלום, והיום כשהגיע השעה ולא יצאת – החלטתי לבוא ולראות מה קרה לך. עליתי למעבדה, שמעתי אותך צועק ופתחתי את הדלת". חיוך וברכת בוקר/ערב טוב הצילו את חיי שניהם. גם את חיי העובד שכמעט קפא וגם את חיי השומר, שכמו כולם, משווע לקשר ולחום אנושי.
כוחה של תפילה
על פניו, נח עשה לא מעט כדי להזהיר את בני דורו ולנסות והחזירם למוטב, אולם "דבר אחד לא עשית", אמר לו הקב"ה, "לא התפללת עליהם". כדי להביא לכל שינוי שהוא בו אנו חפצים בכל ליבינו לא מספיק לפעול, לדבר, להסביר ולנסות לשכנע. על מנת להצליח להפך את המציאות באמת יש לעשות את כל אלה במלוא המרץ, אך בד בבד לא לשכוח "לשפוך שיח" בפני הבורא ובכך לבטא גם את הרצונות העמוקים ביותר שלנו, אשר לא יכולים לבוא לידי ביטוי באף דרך אחרת.
על השאלה: "כיצד נח היה אמור להבין שעליו להתפלל?", שכן זה לא נאמר לו בשום מקום בצורה מפורשת, ענה הבעש"ט באומרו כי הדבר רמוז בהנחיה "עשה לך תיבה". "תיבה" בעברית פרושה גם "מילה", ולא רק "אוניה", ולכן במילותיו הוא היה יכול להציל את העולם. ככלל, מתוכחתו של הקב"ה לנח אנו למדים עד היום רבות עד כמה לתפילה שלנו כוח עצום בשינוי המציאות ועד כמה היא חשובה ויקרה בעיני השם.
עיון בנוסח התפילה המקובל כיום, שתיקנו לנו חז"ל, מלמד כי רוב רובן המכריע של התפילות מנוסחות בלשון רבים ולא יחיד. אנחנו כמעט ולא מבקשים דברים עבור עצמינו ועבור המכרים והקרובים לנו בלבד, אלא פונים (לפחות בטקסט שבסידור) כעם אחד ומאוחד המבקש ישועות ונחמות עבור כולם. אם אני מתפלל שתהיה לי פרנסה טובה, אבל שוכח לבקש אותו דבר גם עבור השכן שלי, או אף גרוע מכך מתכוון לרמות ולשקר אותו כדי שפרנסתי תהיה טובה יותר, אז לתפילתי אין משמעות. אם אני מייחל לשלום ולנחת בעולמי, אבל באותה הנשימה לא מקווה בכל ליבי שלכל עם ישראל יהיה טוב ואף מגבה שאיפה זו בעשייה אופרטיבית למען הזולת אזי תפילתי לא באמת תעלה למעלה ותפעל את שהיא אמורה לפעול. כולנו הילדים של הקב"ה וכידוע, אין דבר שמשמח יותר כל אבא שהוא מאשר לראות את ילדיו מסתדרים ביניהם, שמחים אחד בשני ונוהגים ביושר ובהגינות זה עם זה.
האר"י ז"ל לימד כי בתחילת כל תפילה אנחנו צריכים לעצור ולקבל על עצמינו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ורק מתוך המקום הכללי הזה להתפלל. מעבר לכך, על מנת שלתפילה יהיה סיכוי גדול יותר להתקבל מוטל עלינו להתפלל במניין. גם לתפילות ביחיד יש משמעות, אולם כאשר הן נאמרות עת לפחות עשרה מתכנסים ביחד – שערי השמיים ממש נפתחים אודות לכוחה העצום של האחדות.

התנצלות ולקח לצידה – בשבוע שעבר ציינתי שאדם וחוה חטאו בגן עדן באכילת התפוח האסור. בגמרא מתנהל ויכוח האם עץ הדעת היה חיטה או תאנה, כאשר הדימוי של תפוח הינו מאוחר הרבה יותר ונלקח בכלל מהמיתולוגיה הנוצרית. הציורים הנוצרים של אדם וחוה אוחזים בתפוח נכנסו כה עמוק לתודעה, עד שהם מבלבלים עד היום. זוהי דוגמא קטנה לעוצמה שיש לקבעונות המחשבתיים והרגשיים שלנו, אותם אנו סוחבים עמנו מגיל קטן, והמחייבים אותנו להיות ערניים, לבחון גם את ה"מובן מאליו" ולא לפעול כאוטומט.

שבת שלום, ניר אביעד J

3 תגובות:

  1. מעולה!-תודה רבה!

    השבמחק
  2. יישר כח ניר!!! אני כל כך שמחה לקרוא בכל שבוע את הפרשה,אני למדה כל כך הרבה דברים,אני עוברת בכל שבוע סוג של תיקון אישי
    וכמובן מזכה את החברות והם מרגישות ועוברות בדיוק מה שאני עוברת...
    תודה רבה!!
    שבת שלום

    השבמחק
  3. למה רוב התפילות מנוסחות בלשון רבים<?

    השבמחק