פרשת "נח" – שוטי שוטי ספינתי

בס"ד

בשר זה רצח?

לאחר המבול הנורא, אשר השמיד את האנושות ואת העולם כולו, בראותו את כל ההרס מסביבו, יצא נח מעט הלום מהתיבה, והקב"ה, שניסה לנחמו, בירך אותו במילים הבאות: "פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט',א').

בדברים אלה בעצם הותרה לנח ולכל בני האדם האפשרות לאכול מן החי, בעוד שעד אז בני האדם היו צמחונים, כפי שעולה מהפסוק הכמעט מקביל בפרשת "בראשית" בו גם כן הוטל על בני האדם לשלוט בכל הנבראים, אולם היה עליהם לאכול אך ורק מהצומח: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א', כ"ח).

השינוי, אם כך, הוא כפול. בעוד קודם האדם אומנם שלט על עולם החי, אבל חי עימו בהרמוניה ושלום, לאחר המבול הוא קיבל הנחייה להטיל עליו את מוראו ואף היתר לצוד ולאכול אותו! מהדברים עולה שאלה לא פשוטה – אם כאשר האדם היה צמחוני, וכביכול היה רגיש והתחשב יותר בשאר הברואים, הוא הגיע לדרגה מוסרית כה נמוכה עד שהקב"ה הביא עליו את המבול, כיצד דווקא הפיכתו לאוכל בשר תתקן את טבעו הרע והמושחת? ההיגיון הרי אומר שהדבר יהפוך את האדם דווקא לתוקפני יותר...

ר' שמעון רפאל הירש נדרש לסוגיה זו באומרו כי החיים בצוותא עם החיות גרמו לו לאדם שיטושטשו בעיניו גבולות הייחוד והשוני בינו לבינם. מאחר ועולם החי נעדר את היסוד הנשמתי שבאדם ואת יכולת הבחירה בין טוב ורע, והוא פועל אך ורק לפי אינסטינקטים חייתיים, החיים בצוותא ובהרמוניה עימם גרמו לאדם לשכוח את ההבדל החשוב והמהותי הזה בינו לבינם. מאחר שהוא ראה את עצמו כחלק מעולם החי הוא החל לחיות כמותם ולהקשיב אך ורק לאינסטינקטים ולדחפים שבו. עובדה זו דרדרה אותו להשחתה מוסרית שהסתיימה, כאמור, במבול. מסיבה זו, מיד לאחר שיצא מהתיבה, נח קיבל את ההנחיה להטיל אימה על החיות ואף לאוכלם כדי שיהיה לו ולצאצאי צאצאיו ברור כי יש הבדל מהותי וערכי בינו לבין בעלי החיים.

האם בכוחו של הסבר זה בכדי לשכנע צמחוני מצוי בימינו לשוב ולהזמין בסטיקייה הקרובה מנת אנטריקוט עסיסית? אני מניח שלא..., ובכל זאת יש כאן מסר משמעותי לכולנו, צמחוניים וקרניבורים כאחד – מהות המסע של כל אחד מאתנו בעולם הזה הוא בדיוק לברר ולחדד את השוני הזה ביננו לבין עולם החי. גם הנמלים, החתולים והגי'רפות אוכלים, ישנים, משיגים מזון ומתרבים. על פניו נראה שגם להם וגם לנו יש את אותם הצרכים ואותם הדחפים האינסטינקטיביים. במה, אם כך, אנחנו שונים מהם? התשובה לכך היא פשוטה ומורכבת כאחד – אנחנו קיבלנו את היכולת להתגבר על אותם האינסטינקטים החייתים ולבחור במה שהוא נכון ומוסרי, גם אם הוא שונה מהטבע הגס והיצרי שקיים בנו.

לוותר על הנוחות שלי לטובת האחר, להתאפק ולהתגבר על חשקים ותאוות מידיות, להתחשב בצרכים של מי שעומד מולי – כל אלה הן יכולות מופלאות שישנן אך רק לבני האדם, ועל כן מי שלא משכיל להכיר ביכולת הזו שבו ולפעול לפיה (גם אם זה קשה יותר מאשר "לזרום" עם החשקים הבסיסיים) הרי הוא לא שונה במהותו בהרבה מאותה נמלה, חתולה או ג'ירפה, ובכך הוא חוטא בראש ובראשונה לעצמו.

הרב קוק התייחס ארוכות לסוגיית הצמחונות בליקוטי דבריו "חזון הצמחונות והשלום" באומרו, בין היתר, כי בימות המשיח, עת מצבו המוסרי של האדם ישתפר לאין ערוך, בני האדם כבר לא יצטרכו לאכול יותר בשר ויחזרו להיות צמחוניים, שכן יהיה להם ברור מעל לכל ספק שיש בהם נשמה אלוהית, ומתוך כך הם לא ייכנעו לאותם אינסטינקטים חייתיים ויוכלו להימנע מפגיעה כלשהי בבני אדם אחרים וגם כמובן בבעלי החיים. ככלל, בתורה כולה ישנו מספר רב של מצוות המתחשבות בצער בעלי חיים, ואין ספק כי האידיאל השלם של העולם, אשר בע"ה כולנו נחייה בקרוב, יהיה שיבה אל אותם ימי בראשית בגן העדן עת מלפפונים, חסות וברוקולי ערבו לחכינו עד מאוד ולא נזדקקנו לפגוע בבעלי חיים תמימים.

נוח לך מידי? אולי אתה בכלל לא בכיוון הנכון...

פרשת "בראשית" מסתיימת, כאמור, בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי היה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?). בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת, ולהביא את המבול הנורא.

על רקע המציאות הקשה הזו, הופיעה דמותו של נח, עליו הרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". כולנו זוכרים מגן הילדים את הסיפור על המשימה הגדולה שהוטלה עליו לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה לו אפילו אדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם לאחר המבול. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר (בהקשר הזה הקדים ואומר שכל הניסיונות שלנו להעביר ביקורת כזו או אחרת על גיבורי המקרא באה כדי להאיר נקודות חשוכות בנו ולא חלילה לפקפק בצדיקותם).

רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מעצם העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן).

אנו קוראים באחד המדרשים שכשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב הוא בכה ואמר: "ריבונו של עולם היה לך לרחם על מעשיך", ענה לו הקב"ה: "מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?"

נח אומנם בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה כדי לאפשר לאנשים שסביבו מספיק זמן כדי לשאול אותו מה הוא עושה ובכך לתת להם סיכוי לחזור בתשובה ולתקן דרכם, אולם גם פעולה זו הייתה משום שהוא צווה לכך. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שלרשעים כה ירודים אין תקנה. אל מול נח נוהגים להשוות את אברהם אבינו ומשה רבנו. אברהם בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה. משה רבנו הגיע למדרגה גבוהה אף יותר והתחנן לקב"ה, לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם.

גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "ויקרא את שמו נח, לאמור זה ינחמנו ממעשינו ומעיצבון ידינו", כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. אנו חיים בתקופה שבה רבים מחפשים נוחות. אנו בוחרים מה שנוח לנו, מה שמסתדר לנו ומה שנעים לנו, אך כאן הטעות שכמעט כולנו נופלים בה. לא באנו לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שצריך ואת מה שמביא תועלת. נקודת המבט לכל החלטותינו בחיים – מי יהיה בן/בת הזוג שלנו, מקום מגורינו, מי יהיו חברינו, במה נעבוד, מה נעשה בזמן הפנוי וכו' – איננה צריכה לבוא מתוך חיפוש אחר נוחות, אלא על פי חשיבות העניין. כמובן, איננו מבטלים את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות ומה"כיף".

השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה – חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהוו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה והתחשבות בכל בריה באשר היא.

כוחה של תפילה

על פניו, נח עשה לא מעט כדי להזהיר את בני דורו ולנסות והחזירם למוטב, אולם "דבר אחד לא עשית", אמר לו הקב"ה, "לא התפללת עליהם". כדי להביא לכל שינוי שהוא בו אנו חפצים בכל ליבינו לא מספיק לפעול, לדבר, להסביר ולנסות לשכנע. על מנת להצליח להפך את המציאות באמת יש לעשות את כל אלה במלוא המרץ, אך בד בבד לא לשכוח "לשפוך שיח" בפני הבורא ובכך לבטא גם את הרצונות העמוקים ביותר שלנו, אשר לא יכולים לבוא לידי ביטוי באף דרך אחרת.

על השאלה: "כיצד נח היה אמור להבין שעליו להתפלל?", שכן זה לא נאמר לו בשום מקום בצורה מפורשת, ענה הבעש"ט באומרו כי הדבר רמוז בהנחיה "עשה לך תיבה". "תיבה" בעברית פרושה גם "מילה", ולא רק "אוניה", ולכן במילותיו הוא היה יכול להציל את העולם. ככלל, מתוכחתו של הקב"ה לנח אנו למדים עד היום רבות עד כמה לתפילה שלנו כוח עצום בשינוי המציאות ועד כמה היא חשובה ויקרה בעיני השם.

עיון בנוסח התפילה המקובל כיום, שתיקנו לנו חז"ל, מלמד כי רוב רובן המכריע של התפילות מנוסחות בלשון רבים ולא יחיד. אנחנו כמעט ולא מבקשים דברים עבור עצמינו ועבור המכרים והקרובים לנו בלבד, אלא פונים (לפחות בטקסט שבסידור) כעם אחד ומאוחד המבקש ישועות ונחמות עבור כולם. אם אני מתפלל שתהיה לי פרנסה טובה, אבל שוכח לבקש אותו דבר גם עבור השכן שלי, או אף גרוע מכך מתכוון לרמות ולשקר אותו כדי שפרנסתי תהיה טובה יותר, אז לתפילתי אין משמעות. אם אני מייחל לשלום ולנחת בעולמי, אבל באותה הנשימה לא מקווה בכל ליבי שלכל עם ישראל יהיה טוב ואף מגבה שאיפה זו בעשייה אופרטיבית למען הזולת אזי תפילתי לא באמת תעלה למעלה ותפעל את שהיא אמורה לפעול. כולנו הילדים של הקב"ה וכידוע, אין דבר שמשמח יותר כל אבא שהוא מאשר לראות את ילדיו מסתדרים ביניהם, שמחים אחד בשני ונוהגים ביושר ובהגינות זה עם זה.

האר"י ז"ל לימד כי בתחילת כל תפילה אנחנו צריכים לעצור ולקבל על עצמינו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ורק מתוך המקום הכללי הזה להתפלל. מעבר לכך, על מנת שלתפילה יהיה סיכוי גדול יותר להתקבל מוטל עלינו להתפלל במניין. גם לתפילות ביחיד יש משמעות, אולם כאשר הן נאמרות עת לפחות עשרה מתכנסים ביחד – שערי השמיים ממש נפתחים אודות לכוחה העצום של האחדות.

למה דווקא מבול כעונש?

בני האדם הגיעו מבחינה מוסרית לשפל המדרגה והיה צורך בזעזוע רציני כדי לאפשר התחלה חדשה. על כך אין ספק. אבל למה דווקא מבול כעונש? ככלל, חז"ל לימדו אותנו כלל מהותי בדרך הנהגתו של הקב"ה את העולם המדבר על "מידה כנגד מידה". כיצד, אם כך, המבול משקף עקרון זה? הפרשנים נחלקו בניסיונם להבין מהו העוון הגדול ביותר של דור המבול עד שהכריעה הגמרא כי "לא נחתם דינם אלא על חטא הגזל (חמס)". מדוע בעצם הגזלן גוזל? התשובה היא שהוא חושב שמגיע לו שפע רב יותר ממה שיש לו ושיועד לו. הגשם, בימים כתיקונם, הוא שפע נפלא, אולם כאשר הוא מגיע בלי מידתיות הוא עלול להשחית. אותם גזלנים, שרצו שפע ללא גבול, אכן קיבלו ממנו (בדמות גשם), אולם כפי שהם לא הסתפקו במידת השפע שהוחלט שמגיע להם ולא ידעו את הגבול, כך גם הקב"ה לא שם גבול למידת השפע שהוא המטיר עליהם מלמעלה עד שדווקא עודף השפע היה זה שהרג אותם.

מזווית אחרת ניתן להשליך את הדברים ולחשוב מה תרבות השפע המוגזם והצריכה המערבית והבלתי מידתית עושה לנו והקשר של כל זה למבול, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...

שבת שלום, ניר אביעד