לקראת פסח – למה מכות למה?!

בס"ד

'אביב הגיע פסח בא', ועימו גם ליל הסדר עם כל המשפחה, הגפילטע-פיש והקריאה בהגדה על קורות אבותינו במצרים. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו, והיא מה שעושה 'מייצרים' – מציאות רוחנית של צמצום הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנות. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת, ומסיבה זו בדיוק קיבלנו לקרוא את אותה הגדה כדי שנשכיל ללקט מתוכה את אותן מתנות נפלאות שבכוחן לסייע לנו לצאת גם היום, כל אחד מהכלא האישי שלו.

מצרים, כידוע, זה לא רק מקום פיזי, אלא זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא.

אחד משיאי ההגדה הוא כמובן האזכור של עשרת מכות מצרים, אשר הביאו בסופו של דבר את פרעה להיכנע ולשחרר את בני ישראל לחופשי. מאחר והתורה אינה רק ספר היסטוריה, אלא מהווה מדריך לחיים וספר הכוונה להתפתחותו של המין האנושי לאורך הדורות, עלינו ללמוד את פשרן ולהבין מדוע היה בכלל צורך בעשר מכות ובכל הטרראם הזה? שכן, אם הקב"ה רצה לשחרר את בני ישראל הוא היה יכול להסתפק במכה אחת גדולה ש"תעשה את העבודה".

תשובה אחת היא שניתן לראות במכות עונש על אכזריותם של המצרים כלפי עבדיהם היהודים, אולם אם נעיין בתשומת לב בפרטים נראה שלא מדובר סתם בהפגנת כוח או ברצון לגרום כאב, אלא במטרה מעודנת הרבה יותר. נראה כי בראש ובראשונה מטרתן של מכות מצרים הייתה לשנות ולעצב את השקפת החיים של אותם עבדים מוכים, כדי שלאורך הדורות הם ובני בניהם יכירו בכוחו של הקב"ה ובמשמעות התורה שהוא נתן לנו, ומתוך כך יפעלו בדרך האמת, אשר תביא לעולם תועלת ומרפא, כפי שה' אמר מפורשות: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצריים ואת אותותי אשר שמתי בם. וידעתם כי אני ה'". (שמות י, ב).

כדי להבין את אותן המכות, ולמעשה את סיפור יציאת מצרים כולו, יש להבין קודם מה היתה המנטליות של אותם עבדים. אף על פי שמשה בא עם בשורת הגאולה בפיו וניסה לשכנע אותם שיכול להיות להם יותר טוב אם הם יעזבו לרגע את הלבנים ואת הדלי עם הטיט ויחשבו מחשבות של בני חורין, הם לא שמעו בקולו מהסיבה הפשוטה (והמוכרת לנו כל כך טוב גם היום) שהם לא יכלו להתרומם מעל העיסוקים הקטנים של המרדף אחר הפרנסה והנוחות החומרית אל עבר מחשבות של גדלות הקשורות לבורא ולגאולה אפשרית. חברים, זה לא סיפור היסטורי. ההגדה היא מראה ברורה (ולעיתים כואבת) על מציאות חיינו הנוכחית.

היציאה מדפוסי מחשבה ורגש של עבדים אל שיא הרוממות שחוו בני ישראל בקריעת ים סוף, ולאחריה במעמד מתן תורה בהר סיני, חייבה את הקב"ה להעביר אותם תהליך איטי ומובנה הכולל צפייה בניסים גלויים ושינוי סדרי המציאות כדי שהביטחון האישי והאמונה בעצמם ישתקמו, וכמוהם גם האמונה בבורא כמגן ומושיע. תהליך זה, כידוע, לא הסתיים מיד והיה צורך להחליף את כל דור העבדים במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר כדי שהדור שיזכה להיכנס אל הארץ המובטחת ולהתחיל לממש את היעוד הלאומי הגדול יהיה נקי מכל מחשבה גלותית.

מעבר לכך, לא רק את בני ישראל הקב"ה רצה להעביר שיעור באמונה, אלא גם את פרעה ואת כל העם המצרי: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ג). החשיבות של העברת המסר גם לבני העם המצרי היא משום מאחורי הדברים הסתתר ויכוח עקרוני והתנהל מאבק רעיוני בנושא תפקיד האדם בעולם והאמונה בכוח עליון בין משה, כמיצגו של הקב"ה, לבין פרעה, כמיצג של רוח הכפירה לאורך כל הדורות כולם. משה טען לפני פרעה כי ה' הוא בורא העולם, ולכן עליו להכיר בשלושה עקרונות יסוד: א)קיום ה' בעולם  ב)מציאות של השגחה פרטית על כל שנעשה  ג)יכולת ה' לשנות את הבריאה כרצונו. לעומתו, פרעה כפר בכל שלושת העקרונות וגאוותו באה לידי ביטוי במילים ששם הנביא יחזקאל בפיו: "לי היאור ואני עשיתיני". לשיטתו של פרעה (ולשיטת כל מי שמתעלם מקיומו של הבורא וממערכת החוקים שהוא נתן לנו בעולמו) גבולות האדם מתחילים ונגמרים בו עצמו. הוא לא מאמין שיש מי שברא אותו ומתוקף כך מצפה ממנו להתנהגות מסוימת. מטרת המכות אינה, אפוא, למרר את חיי פרעה ונתיניו על ידי עונשים בלבד, אלא ללמד אותם ואת העולם כולו את יסודות האמונה.

בנוסף, התורה רוצה לחנך אותנו ואת כל האנושות כולה כיצד להתנהג אל השונה ואל החלש, ולכן נתנה לנו סימנים כדי שנזכור שגם בעבר אנחנו עצמנו היינו חלשים ומוכים. היצר לשעבד ולרדות בחלש ממך זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם, ומשום כך מפליגה התורה באזהרותיה ומציינת במספר מקומות שדווקא מתוקף ההיסטוריה שלנו חובה עלינו לגלות משנה זהירות והתחשבות בזולת. כיצד היא מקווה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו ומהו המחסום שהיא מציבה בפניו? "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים. הכתוב מניח שכל אדם יכול להיות מצרי, והגר של אתמול עלול להיות הרודה של היום. אין זה עניין לאומי או אתני, אלא עניין המותנה בהכרעת ובמוסריות האדם, ולכן יש להזהיר אותו מפני עצמו. תפקיד המכות הדרמטיות בהקשר הזה, אם כך, הוא שזיכרון אותה תקופה אפלה ייחרט היטב היטב בתודעה של עמנו.

מטרה נוספת של עשרת מכות מצרים הייתה ללמד את העולם חוק רוחני חשוב מאוד של "מידה כנגד מידה". חז"ל לימדו אותנו שכל אחת מהמכות ניתנה בדיוק מופלא כעונש מדויק על התעללות ספציפית שהעבירו המצרים את העבדים המסכנים ומטרתה הייתה להעביר את המסר שלמרות ההעלם הגדול שקיים פה, ולמרות הקושיות של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו", עדיין העולם הוא לא הפקר ועל כן דין ויש דיין. כך לדוגמא, הפיכת המים בנילוס לדם הייתה עונש על השלכת והמתת כל הזכרים היהודים באותו הנהר בדיוק, הצפרדעים שקרקרו בקול רם ומפחיד היו עונש על כך שהמצרים נהגו להעיר את היהודים באמצע הלילה ברעשים וקולות מבהילים, הכינים המגרדות היו עונש על כך שהמצרים מנעו מבני ישראל להתרחץ עד שעורם גירד וכאב, הערוב (חיות פרא) המאיים והמסוכן היה כעונש על העובדה שהמצרים שלחו את בני ישראל אל המדבר לצוד בעבורם חיות מסוכנות, הברד שהרס את כל הגנים והצמחייה בארץ מצרים היה עונש על כך שהם העבידו בפרך את היהודים בבניית אותם גנים, וכו' וכו'.

התורה, כאמור, מבקשת מאתנו לקרוא אותה כספר הכוונה לחיים, וככזו אנו יכולים ללמוד גם מהמכות מסרים אישים ועכשוויים: 1) מכת דם – ביטחון עצמי מופרז

הנילוס השופע במים, אשר בימים כתיקונם היה מקור גאוותם של המצרים, נהפך באחת במכה הראשונה לנהר מצחין של דם. כאומה, מצרים תמיד ראתה עצמה חופשיה מהזדקקות לרחמי השמים משום שעל פניו היא לא הייתה תלויה בחסדי הגשמים למען תפרח חקלאותה. במקום ביטחון עצמי חיובי הבונה את האופי של האדם ומאפשר לו רגישות לזולת, "הביטחון המצרי" הוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים. כאשר תפיסת הביטחון של האדם מבוססת על "כוחי ועוצם ידי" היא יכולה להוביל אותו לייצר נהרות של דם, כפי שאומנם עשו בני העם המצרי, או מאידך לשכוח שיש בורא לעולם ושגם הצלחותינו (כמו גם כישלונותינו) מקורם בו וברצונו.

2) צפרדע – אינטימיות קרה

על פי תורת החסידות, הצפרדעים נחשבים ליצורים המשקפים מצב רגשי של ריחוק, קור וחוסר אכפתיות, וזאת בשל העובדה, הידועה לכל חובב זואולוגיה, שהם יצורים אמפיביים בעל דם קר, ובשל העובדה שלאחר שהם מטילים את ביציהם הם משאירים אותם ללא כל הגנה הורית. אנשים רבים חיים היום "במצב מנטאלי של צפרדע", כלומר הם יכולים להיות מוקפים כל היום באנשים, אבל בתוך תוכם הם שומרים על סוג של ריחוק שמקשה עליהם להיפתח ולחוות אינטימיות רגשית אמיתית. לעיתים זה תולדה של עולם רגשי לא מפותח ולפעמים דווקא יאפיין אנשים חמים ואכפתיים, אשר נכוו מהעולם ובתגובה הסתגרו בתוך עצמם כדי לא להיפגע בשנית.

3) כינים – חכם גדול על חלשים

המכה השלישית, שהייתה מלווה בגירודים וכאב רב, הזכירה למצרים האכזריים את הטעם המר של ההשפלה וחוסר האונים שחוו קודם לכן העבדים היהודים המוכים. מטרת המכה הייתה לחנך לאמפטיה ולחמלה, ולהביא את האדם להרגיש שגם לזולת יש תחושות ורגשות שיש להתחשב בהן. בכל אחד מאתנו יש צד ש"לא רואה" את השני ואדיש למצוקות הזולת, ומסיבה זו לעיתים גם אנחנו מקבלים "צ'פחות" כאלה ואחרות שנוחתות עלינו "במקרה" ותפקידן להזכיר לנו שיש מי שמביט בנו מלמעלה ורוצה שנתנהג אחרת.

4) ערוב – חיות פרא מסוכנות

"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומרת לנו התורה כבר בפרשת "נח", ואכן מבט חטוף פנימה יגלה כי הקב"ה שתל בכל אחד מאתנו בחלק הכי עמוק וראשוני תאוות ויצרים חייתיים, כאשר אחת מהמטרות העיקריות לבואנו לעולם היא שנעדן ונתקן אותם. תוקפנות של נמר, ערמומיות של שועל, חוסר נאמנות של חתול, צביעות של צבוע – כל אלה ואחרות אלה תכונות אשר אם נתבונן היטב נבחין שהן קיימות גם בנו במינון כזה או אחר. חיות הפרא המסוכנות שהתרוצצו חופשי ברחובות מצרים במכת ערוב הן רק סממן חיצוני, אם כך, למה שמסתתר עמוק בלב פנימה, והן תזכורת חיה (ונשכנית) לעבודת תיקון המידות הנדרשת.

5) דבר – היקשרות שלילית לרכוש

במכה החמישית נאלצו המצרים לראות את כל הצאן והמקנה שלהם נספה במחלה מדבקת ולהתמודד עם אובדן של ממון ורכוש רב. רוב בני האדם רוצים לצבור כסף ורכוש ללא גבול ובלי קשר לצרכיהם האמתיים, והמצרים, שהיו העם הכי חומרי לאורך כל ההיסטוריה, קיבלו שיעור מאלף בהתמודדות עם ההזדהות האנושית השלילית עם הממון. בניגוד לגישה האמריקאית (והמצרית) בה הדולר הוא האלוקים (אגב, למרפא הפלא על שטר של דולר מופיע ציור של פירמידה מצרית!) וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח כסף, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. היהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. פחות חשוב כמה כבשים ופרות, או לחלופין, בתים ומכוניות יש לך, כמו השאלה מי אתה בתור בן אדם ומה הם ערכיך?

6) שחין – אובדן הבושה

מכת שחין גרמה לפצעים גדולים בעלי מוגלה נוזלי בכל גופם של האנשים, אשר מלבד הכאבים הרבים, גרמו למצרים להסתגר בבתיהם מהבושה שבמראה החדש, המעוות והדוחה, ובכך ללמוד שיעור חשוב בענווה. הבושה, חרף תדמיתה הציבורית כשייכת ל"חלשי האופי", הוא רגש אשר בהקשר הנכון הוא חיובי מאוד. מי שמתבייש ממשהו/מישהו פרוש הדבר שיש לו כלפיו כבוד ושאכפת לו ממנו. כמו אז במצרים שלפני אותה מכה 'מחנכת', כך גם היום בעידן המודרני בו אנו חיים, נראה כי אנשים רבים "איבדו את הבושה" וכבר לא "עושים חשבון" כלפי הסובבים אותם. בשם הערכים של "מימוש עצמי" רבים מרשים לעצמם להתנהג, להתלבש ולהתבטא בצורה שאינה הולמת ואינה מכבדת את עצמם ואת הזולת ולהוציא דברים פוגעניים מפיהם. הבושה שאנו יכולים וצריכים ללמוד מאותה מכה היא בושה חיובית, אשר במקום ובמינון הנכונים שומרת על האדם צנוע ואכפתי לסביבתו.

7) ברד – כשהלב משוחד העיניים לא רואות    

במכת הברד, בדיוק כמו בשאר המכות, ניתנה לפרעה ולכל העם המצרי האפשרות לראות את הנס הגלוי שמתרחש סביבם ואת ההזדמנות לעשות תשובה ולחדול מדרכם הרעה. למרבה הפלא, בני ישראל, שחיו עימם בשכנות, לא נפגעו כהוא זה מהצרות הצרורות שנחתו על ראשם ועל רכושם, בעוד המצרים ספגו מכה אחת אפיים. ממש כמו טיל מונחה מטרה מהדגם הכי מתקדם של 'רפאל', הברד ידע לזהות בין עבד עברי לבין מיצרי אכזר, לחוס על היהודים ולנחות במדויק דווקא על משעבדיהם. הפלא הגדול הוא שגם הוכחה חותכת זו לעובדה שמשה דובר אמת לא הצליחה לשכנע את פרעה שאולי הוא עצמו טועה ויש לשנות את הגישה, שכן כאשר הלב משוחד והאדם שקוע עמוק בתוך תאוותיו, עיניו לא פנויות לראות את האמת אפילו אם היא סנטימטר אחת מקצה חוטמו.

8) ארבה – פסיכולוגיית המונים ולחץ חברתי

מכת ארבה, כפי שהשבועיים האחרונים בדרום הארץ מוכיחים, הינה בגדר של אסון טבע קשה, אולם מעבר לכך, המעניין הוא שהשם 'ארבה' ניתן כידוע, גם לפרט הבודד וגם למין הקיבוצי כולו. במבט ראשון נדמה שההבדל בין השם הפרטי לשם הקיבוצי מתמצה בריבוי העצום של הארבה שבשלו וודאי זכה בשם זה, אולם מחקרים מדעיים מוכיחים שיש הבדל אדיר בין ארבה בודד לבין ארבה הנע בלהקה. כשהוא מתרבה ומופיע בלהקות כושר התנועה הגופנית של הארבה עולה פלאים, ואפילו גודלו הפיזי ומוטת כנפיו הופכים להיות פי שניים מאשר של הארבה הבודד. גם התנהגותו של הארבה הקיבוצי עוברת מטמורפוזה, ובעוד שהארבה הבודד נרתע מפני בני אדם, הרי שהארבה-הקיבוצי מאבד את חוש הפחד לחלוטין ואין דבר שיעצור בעדו. שנויים דרמטיים אלה, המתחוללים בארבה במעבר מהתנהגות הפרט להתנהגות הכלל, יש בהם דימוי מוחשי מפחיד מעולם החי לתופעה האנושית המכונה בפי הפסיכולוגים והסוציולוגים: "פסיכולוגית ההמונים" או "לחץ חברתי", ומצביעים על סוג של אובדן הזהות האישית היכולה להוביל להתנהגויות לא רציונליות ואף לא מוסריות. זה נכון ביחס לתופעות נוראיות כמו הפאשיזים, אשר התאפשרה, בין היתר, בגלל שרבים תמכו בה וחשבו ש"אם כולם נוהגים כך משמע זה בסדר", אולם רלוונטית גם לנו בחיינו הפרטיים כאן ועכשיו ביום-יום שלנו. בגלל שכולם עושים דבר מסויים נראה לנו לגיטימי גם כן לפעול כך, למרות שבמבט פנימי ושקול היינו נמנעים מאותה פעולה, כמו לדוגמא בצפייה בתוכניות ריאליטי מטופשות (50% רייטינג ל'אח הגדול, זה ממש מכת ארבה!!), בצריכת מוצרים ומותגים שאנחנו לא באמת צריכים רק כי "לכולם יש", גם אם המחיר הוא שיעבוד נוראי לעוד שעות עבודה, וכו' וכו'. (מעובד מרעיון של הרב חנן פורת ז"ל)

9) חושך – אני לא רואה אותך ממטר!!

על מכת החושך נכתב: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות פרק י'). בחסידות לומדים מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת. הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.

מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.

להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.

10) בכורות – אל מול הציפיות המשפחתיות

מזווית מעט אחרת, "מכת בכורות" מתייחסת גם ל"מכת הציפיות" המתלווה לגידולו של הילד הראשון במשפחה. להיות בכור פירושו להיות בן ראשון, יחיד ופורץ דרך. אלו שלל תארים מחייבים ביותר, ועל כן הבכור נושא בנטל התקוות, השאיפות והפנטזיות של זוג הוריו, הצעירים בדרך כלל. כל מצמוץ, חיוך, עווית, ציוץ ומילה חדשה של הבכור מתקבלים בהתלהבות אין-קץ ובקריאות עידוד ושמחה, כאילו התגלו ברגע זה ניצוצות של גאוניות והגיח לעולם לפחות משה רבינו נוסף, או להבדיל, מוצארט ואיינשטיין, גם אם מדובר בחיוך אקראי, שיהוק שנפלט במקרה או מלמול חסר פשר וכוונה. הבכורים יונקים את המסרים והצפיות של הוריהם ובמקרים רבים חשים מחויבים למלא אותם, כדי שלא לאכזב. על הבכורים להיות ילדים אחראיים, בוגרים, טובים וממושמעים. הם משמשים כאחים בוגרים ונדרשים לגלות אחריות ובגרות גם כשהם עצמם עדיין ילדים קטנים. ההורים מבלי להיות מודעים מעמיסים על הבכור את שלל הציפיות שיש להם מעצמם ומקווים שהוא יהיה כל מה שהם עצמם לא הצליחו. פועל יוצא מכך הוא שמצד אחד מפנקים אותו מאוד, אולם מהצד השני יכולים להיות עימו נוקשים מידי. אין פלא, אם כך, שילד בכור יגדל פעמים רבות ויהפוך למבוגר תובעני ובעל תפיסת עולם שהכול מגיע לו ושהעולם כולו נועד לשרת אותו, או בדיוק לחלופין יירמס תחת עול הציפיות המשפחתיות ויגדל עם ביטחון עצמי נמוך. מוסר ההשכל האפשרי הוא לשאול את עצמינו (בכורים ושאינם בכורים כאחד) עד כמה הציפיות של הורינו הם אלה שמנחים אותנו במשעולי החיים (דבר שאינו בהכרח שלילי!) והאם אנו מגלים את הקול הפנימי שייחודי רק לנו ושמחייב הקשבה ולמידה עצמית.

אזכור עשרת המכות בהגדה קורא לנו, אם כך, לשאול את עצמינו האם גם בנו יש ביטחון עצמי מופרז שגורם לנו להתנשא על הזולת ו/או לשכוח מהבורא? האם גם אנחנו לוקים בריחוק רגשי מאנשים אחרים? האם גם אנחנו נוטים לא להתחשב בחלשים מאתנו? האם גם בנו מסתתרת חיית פרא מסוכנת? האם גם אנו פיתחנו תלות רגשית ברכוש שלנו וחושבים שכסף זה תכלית הכל? האם איבדנו את הבושה החיובית המתלווה לעשייה שלילית? האם גם אנחנו 'מאוהבים' בתאוות שלנו ולא רואים את האמת? האם גם אנו עושים דבר שלילי בגלל ש"כולם נוהגים כך", האם גם אנחנו "לא רואים ממטר" את הסובבים אותנו? וכו'

חג שמח, כשר ומודע

 ניר אביעד

לקראת שבת 'זכור' וחג פורים – העולם הוא משחק במחבואים

בס"ד

שבת 'זכור' – מיהו אותו עמלק רשע שאנחנו מצווים למחות מעל פני האדמה?

השבת הקרובה, שבת "זכור", היא השנייה מתוך ארבע שבתות בחלק זה של השנה, שיש בה תוספת קריאה מיוחדת (מלבד פרשת השבוע ה"רגילה") וקוראים בה גם את הפסוקים מפרשת "כי תצא" המדברים על החובה למחות את זכר עמלק, וזאת כדי "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן". במגילת אסתר עצמה כתוב שהמן היה מצאצאיו של אגג, אשר, כזכור, היה מלך עמלק, ועל כן תמיד בשבת שלפני חג פורים אנו קוראים פסוקים אלה ונזכרים במשמעות הרוחנית של מחיית עמלק בנפש של כל אחד מאיתנו.

מעבר לקשר הברור להמן הרשע שרצה להשמיד בפורים את כל היהודים והיותו שייך לזרע עמלק, יש באותם עמלקים כוח הרסני אדיר שחובה עלינו להכיר, כפי שאומרת התורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף וייגע ולא יירא אלוקים".

למילה "קרך" נתן רש"י פרשנות נהדרת, אשר יכולה ללמד אותנו רבות על דרכנו בעולם באומרו כי "קרך" זה מלשון "מקרה", "מקריות" ו"קור". עמלק בגימטרייה = 240 = ספק, ואכן הכוח הרוחני של עמלק הוא בהטלת ספק בצדקת הדרך ובאמונה. כל אחד יכול להעיד שברגע שמתחלחל ספק לעשייה שלנו (כל עשייה שהיא) ועולות השאלות האם מה שאנו עושים הוא טוב ונכון או לא, אזי מיד כל החשק והמוטיבציה להתאמץ יורדים והאדם מתקרר. אם אנחנו חושבים שבמקרה קורה לנו מה שקורה לנו ושאין באמת משמעות לבחירות ולדרך שלנו, או שאנחנו מתמלאים בהיסוסים בנוגע לבחירות ולעשיות השונות שלנו אזי ודאי שהתלהבותנו לפעול תצטנן. אצל האדם הפרטי זה נכון ביחס לשאלות כמו בחירת בן/בת זוג, לימודים, מקצוע ומקום מגורים, ומשמעותי במיוחד ביחס לאמונה בבורא העולם. ברמה הלאומית נראה לדבר ביטויים כדוגמת השאלה: "באיזה זכות אנו חיים דווקא בארץ ישראל" ו"האם באמת שווה לחיות פה חרף כל הקשיים הכלכליים והביטחוניים?" אותן הספקות גורמות, לעניות דעתי, (וסליחה לרגע על הקריצה הפוליטית) לרבים וטובים להתייאש מהקושי של החיים דווקא כאן, לשכחה מדוע מכל המקומות בעולם אנו מתעקשים לחיות דווקא בארץ ישראל ולרצון מדומיין להיות "ככל העמים" תוך התעלמות מהעובדה שלא יעזור דבר – אנו עם שונה ונבדל עם משימה ויעוד שונים.

לספק יש תפקיד חשוב של ברור הרצון שלנו ובזכותו אנו שואלים שאלות טובות שאמורות לקדם אותנו, אבל ברגע שהוא גדל הוא גורם לשיתוק כללי והאדם/אומה מאבדים את החיות שלהם, ולכן לא בכדי קבעו חז"ל: "אין שמחה כהתרת הספקות!".

הגמרא שאלה היכן מופיע המן בתורה (סיפור המגילה הרי התרחש הרבה אחרי) והיא מצאה רמז בפסוק: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִוּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָול מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?". את הספק הראשון שקיים בתורה נמצא, אם כך, בפסוק הזה, שבו שואל הקב"ה את אדם האם הוא הפר את הציווי שקיבל לא לאכול מעץ הדעת, כלומר האם הוא הטיל ספק בנכונות דבריו של הבורא. מהדברים אנו למדים כי לאותו חטא קדמון, שהוא שורש השורשים לכל הצרות שלנו בעולם, גרמה הפסקנות וחוסר האמונה.

התשובה הטובה ביותר לאותו ספק, שהפך כידוע לערך נעלה בעידן הפוסטמודרניסטי בו אנו חיים, היא בתפיסה הברורה היודעת מה נכון ומה לא. בסיפור המגילה נקרא: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (אסתר ג', ב'), וזאת משום שלמרדכי הייתה תפיסה ברורה ואיתנה על החיים והמציאות ושום גורם חיצוני לא הצליח לבלבל אותה ולגרום לו לשנות דעותיו ואמונתו ולהשתחוות בפני הרוע. לאורך ההיסטוריה ניסו, ועדיין מנסים, אינסוף עמים שונים ומשונים מסביבנו לשנות אותנו ולגרום לנו לסטות מהנתיב המקורי שהגדיר הקב"ה לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ובהמשך לכל העם, אולם הכוח שלנו הוא דווקא בהתגברות על אותם הספקות, הבלבולים והפיתויים.

השבת הקרובה, אם כך, ולאחריה ימי הפורים, קוראים לנו לזכור שהכוח של עמלק עדיין קיים ופועל בעולם ובכל אחד מאתנו וכי עלינו למחות אותו מעל פני האדמה, כלומר להילחם באותו ספק שגורם לנו לחשוב שהמציאות היא מקרית ומתוך כך להתקרר.

פורים – הזדמנות נפלאה לצאת קצת מעצמנו

פורים זה החג של האהבה והקרבה בין אדם לזולתו. ביום מיוחד זה כל החומות נופלות ומי שעושה את העבודה הרוחנית הנכונה (יחד עם שילוב מבורך בין וודקה, טקילה ויין אדום) מצליח להרגיש שכולנו מחוברים ושכולנו גוף אחד ונשמה אחת. אלה לא מילים ריקות וסיסמאות נבובות, זוהי האמת הכי בסיסית. בפורים אנחנו זוכים לתחושה הנפלאה בה אנחנו לא מבדילים בין ארור המן לברוך מרדכי, וזאת משום שבשורש השורשים הכול טוב וכולנו טובים. ללא ספק יש אנשים שעושים מעשים לא טובים, אבל בעומק של כל אחד מסתתרת נשמה טהורה וזכה. בזכות פורים אנחנו מצליחים להרגיש את אותה נקודה טובה ונשמה של הזולת, ומהחוויה הזו ניתן לשאוב כוח לאכפתיות, לסולידריות ול"שיפוט לכף זכות", שאנו כה רוצים, למשך כל שאר השנה.

 אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו ולרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב!

המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות, אשר נובעות מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים, מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמננו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות וקינאה. בפורים יש לנו הזדמנות לעזוב את הדאגה המופרזת ל"אני" הפרטי ולהתחבר לראייה כוללת יותר ולרצון להיטיב לכלל.

הראשונה שהבינה את כוחה של האחדות כמרחיקה מכל רע ואיום הייתה אסתר, אשר אמרה למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים", וזאת לאחר שהמן הרשע זיהה בתחילת המגילה את חולשתנו באומרו לאחשוורוש: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". בזכות אותם שלושה ימי צום משותפים הם תיקנו את הפרוד ההרסני והמסוכן והתחיל המהלך השלם שבסופו ניצלנו. כפי שראינו אינסוף פעמים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה של עמינו, כאשר היינו שלובי זרועות אף צורר לא יכל לנו. זה היה נכון ביחס לפרסי הרשע ההוא ונכון גם היום ביחס לפרסי הנוכחי שגם כן מתכנן לנו רעות. מידי שנה בחג פורים אנו מקבלים הזדמנות לצאת ליום אחד מ"העור של עצמינו" ולהצליח לראות ואף להרגיש שהחבר שלי (כמו גם מי שאני לא מסתדר אתו) הוא בעצם חלק ממני, וזאת ע"י קיום 5 מצוות (=מתנות):

·         משלוח מנות איש לרעהו: נתינה והתחשבות בזולת הן כמו שריר, אשר ההלכה מחייבת אותנו להתאמן ולפתחו בזכות החובה להכין משלוחי מנות. האזכור הראשון למנהג זה מופיע כבר במגילה בה מצווה מרדכי היהודי על כל בני ישראל להעניק משלוחי מנות ביום השנה לביטול גזירת המלך. בעצם נתינת המשלוח אנחנו שולחים אל אותו נמען הרבה יותר מכמה שוקולדים ובקבוק יין – אנחנו אומרים לו שהוא אהוב עלינו וטובתו עומדת לנגד עינינו. זה לא חייב להיות משלוח יוקרתי וגם לא חייב להינתן לקרובים לנו ביותר כדי שהמסר יעבור. מספיק שבעת האריזה והשליחה נרכז בעשייה את האנרגיה הכי טובה וטהורה שלנו והמטרה תושג.

·         מתן צדקה לעניים: בפורים אנחנו מצווים לתת צדקה לכל מי שפושט את ידו ומבקש את עזרתנו. במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים – מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה, שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה מעבר למה שהוא זקוק לו. במקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל וכדי להגיע למצב הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות.

·         משתה ושמחה: מי אמר שלהיות יהודי זה קשה? סעודה דשנה המלווה ביין טוב ובשר משובח היא ממש הלכה שאנו מצווים לה בפורים. לאורך כל הדורות ובכל התרבויות נהגו קהילות ישראל לקיים סעודות מרובות משתתפים אליהם הוזמנו העשירים והעניים כאחד. בזמן שכולם ממילא מבושמים ומחופשים לא ניתן לזהות את מעמדם וכולם נחשבים ומרגישים שווים בין שווים.

·         קריאת מגילה: קריאת המגילה בפורים, הן בערב והן בבוקר, צריכות להיעשות ברוב עם והמון. כמו בחנוכה, גם בפורים יש עניין משמעותי ביותר לפרסם את הנס, ועצם קיבוץ קהל גדול ביחד משיג אפקט אדיר של קירבה, אחדות ושותפות גורל.

• מס מחצית השקל: פרשת "כי תשא" נפתחת בציווי של הקב"ה למשה ליטול מטבע ששוויו מחצית השקל מכל בן ישראל בן עשרים שנה ומעלה. תרומה זו שימשה ליציקת אדני המשכן, והמיוחד בה שהיא הייתה שווה לכולם – עניים ועשירים כאחד, שכן בקדושה לכולם יש מקום ועשירות חומרית לא בהכרח מעניקה יתרון במאמץ להתקרב לבורא. גם העובדה שמדובר במטבע ששווה רק חצי הינה סמלית ומרמזת לנו שאדם לבדו (צדיק, עשיר, חכם ומוצלח ככל שיהיה) אינו מספיק. על מנת לבנות משהו שלם ולא חצוי חובה שיהיו לפחות שניים יחדיו. היום המנהג הוא לתרום לעניים לפני פורים סכום של כסף ששווה לחצי השקל העתיק ההוא (לפי הדעה המחמירה ביותר כ-45 ₪ לכל גבר/אישה מעל גיל 20).

מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול מפלצת או ילדה יפה?

בחיי היום יום אנו מקוטלגים ללא הרף ומושמות עלינו תוויות לפי הבגדים שאנו לובשים, מקום מגורינו, עיסוקינו, השכלתנו, תחביבינו וכו'. לא אחת אנחנו מוצאים שתבניות אלה שאנו חיים בתוכן מגבילות אותנו ואף "מקצצות את כנפינו". רבים הם האנשים שהיו חפצים לשנות את תדמיתם ולהשתחרר מסטיגמה של החברה ואף מדעה שיש להם על עצמם. פורים זו ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. ביום זה אנחנו וילדינו מתחפשים למישהו שהיינו רוצים להידמות לו, אך שלעולם לא נעז להיות – למלך או למלכה מכובדים ונערצים, לליצן קליל ואהוב, לאיש עסקים רציני, לחייל אמיץ, וכו' וכו'. הלגיטימציה להיות מישהו אחר, יחד עם מעט יין, שכידוע משחרר מעכבות, עוזרים לנו לחשוף עולם פנימי ושונה באישיותנו. לרוב הבחירה שלנו בתחפושת אינה מקרית. התחפושת והשינוי החיצוני מאפשרים לנו באופן פרדוקסלי לגלות מי אנחנו באמת. דווקא כשאנחנו מכסים את פנינו בפרצוף שאינו שייך לנו אנו מסוגלים להתבונן אל תוך תוכנו ולשאול: "אם כן, מי אני?". אין פחד מתיש ומסרס כמו הפחד של "מה יגידו השכנים?". כשאיננו יכולים להרשות לעצמנו להיות עצמנו אנו הופכים לעצובים ולמאולצים. ביום זה כבר פחות מטריד אותנו דעתם של הסובבים ולכן הנשמה פורחת ומרגישה כל כך טוב. הלוואי ונשכיל להשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכול כך אנושיים גם בשאר ימות השנה.

מעבר לכך, בפורים אנחנו רואים מולנו אנשים בתחפושות שונות – האחד מחופש לחיה, השני למפלצת והשלישי לליצן. מה שבטוח זה שלא יעלה בדעתנו לכעוס עליהם בגלל התחפושת שאנו רואים. מוטב לנו אם נזכור שגם בשאר השנה אנו פוגשים הרבה אנשים "מחופשים": זה מחופש לחצוף, זה לקמצן, זה לגס-רוח וזה לסתם אחד שלא אכפת לו משום דבר. האמת הפנימית ביותר היא שאין זו דמותם האמיתית של אותם האנשים. זו רק תחפושת ומסיכה שהחיים חייבו אותם ללבוש. עמוק בתוך הלב, כל אלה הם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי. אין צורך לכעוס. צריך פשוט לגשת אליהם בעדינות, לזכור שזו רק תחפושת ולחשוף את הנשמה הטהורה שבתוכם.

העולם הזה הוא משחק במחבואים

המוטיבים העיקריים שבמגילת אסתר הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך הוא קודם כל בגורלם של היהודים, שמגזירה למוות ושמד זכו לגאולה ולשמחה, וההסתר (כפי שמרומז בשם "אסתר") הוא בעצם העובדה שלאורך כל המגילה כולה לא מוזכר הקב"ה ולו פעם אחת. בקריאה ראשונית סיפור המגילה נראה כמו עוד סרט הוליוודי (ולא בהכרח מהטובים שבהם...): אחשוורוש לא מרוצה מושתי, אסתר מוצאת חן בעיני אחשוורוש והוא בוחר בה לאשה, המן רוצה להרוג את היהודים, אסתר מדברת עם אחשוורוש, אחשוורוש משתכנע ומחליט לתלות את המן – זה נראה כמו עוד אופרת סבון סתמית לחלוטין. איפה פה הנס הגדול? איפה מעורבותו של בורא העולם שמשגיח על כל פרט ופרט בעולמו? פרשנים רבים ניסו להבין מדוע במגילה לא מצוינת העובדה הטריוויאלית כי השם הוא זה שכיוון את הדברים בצורה כזו שהביאה לרווח ולהצלה? התשובה הרווחת היא כי הפעם הקב"ה בחר להסתתר, או בלשון אחרת – להתחפש ולהופיע בדמות "צירופי מקרים" או בדמות "החלטות שרירותיות של בני אדם". מטרתו היא לתת לנו את זכות הבחירה האם להמשיך ולהאמין בו, למרות שהפעם הופעתו אינה כה ברורה ומרשימה כמו בסיפור יציאת מצריים ובמעמד הר סיני, או לחלופין חלילה לשכוח ולהתכחש לקיומו. כהיפוכה של האמונה, ניצב המן הרשע שבחר להטיל דווקא פור (הגרלה) ובכך לומר שהכוח שבעצם שולט בעולם הוא כוח המקריות וכי אין באמת מישהו/משהו שנמצא מאחורי הקלעים ומנהל את ההצגה.

ממגילת אסתר, אם כך, ניתן ללמוד לקח אדיר לפיו העולם הוא רק מסיכה והאמת מחופשת ומסתתרת תחת מעטה של חיצוניות ושקרים מבלבלים. אדם שלא מאמין במציאות עמוקה יותר יכול להעביר פה 120 שנה באמונה שקריירה, פרנסה ובילויים הם תכלית בואו לעולם, בעוד האדם הרוחני והמעמיק יותר מרגיש ויודע שיש בעולם הזה הרבה מעבר. את ה"מעבר" הזה לעיתים רבות הוא אינו יכול לתאר במילים, אבל ברור לו שמטרת בואו לכאן אינה מתמצה בעוד בית, עוד מכונית חדשה, עוד מסיבה או עוד סטייק עסיסי במסעדה נחשבת. העולם מלא בקשיים ואתגרים והאדם המאמין יודע שגם ברגעים האלה הקב"ה נוכח וכמו אבא טוב שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן תמיד היה רואה את אביו לידו הוא היה מפתח בו תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הקשיים, המכשולים והסתר הפנים שאנו חווים כה רבות בחיינו, אם כך, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא בנו שאנחנו יכולים לגדול ולהתמודד בכוחות עצמינו. כפי שיש "אינטליגנציה שכלית" ו"אינטליגנציה רגשית", כך ישנה גם "אינטליגנציה יהודית", שפרושה לפתח את ההכרה שהעולם (מלשון "העלם") אינו כפי שהוא נראה ומאחורי כל סיטואציה מסתתרת אמת נסתרת וסוד עמוק יותר. לכל צעד ושעל בחיינו יש משמעות, המושג "סתם" אינו קיים ומשימתנו לגלות מהו תפקידינו ומדוע אותו מקרה קרה דווקא לנו.

מהסיבה הזו אחרי קריאת המגילה אנו לוגמים לגימה, שכן "נכנס יין יצא סוד". הסוד הוא לגלות ולומר לנו ולכל העולם שגם את הדברים הנראים טבעיים לחלוטים עשה ופעל הקב"ה.

זוכרים את המשחק האהוב "מחבואים" מימי ילדותינו? כמה אהבנו לספור עד עשר ואז לפקוח את העיניים ולחפש את אבא או את החברים? אם נחשוב על זה לרגע נגלה שמה שנתן לנו את הכוח לבלוש מאחורי השיחים או עמוד התאורה זאת האמונה שיש שם מישהו, שיש משמעות לעשייה שלנו, שיש תיקווה שעוד נמצא ונגלה. כעת, כל שנותר לנו היום, כמה שנים אחרי אותה תקופה מתוקה, הוא לזכור שהעולם הוא משחק מחבואים אחד גדול ושעלינו עדיין לפקוח את העיניים ולחפש את אבא... לפעמים נוכחותו ברורה לנו כשמש ולפעמים הוא מעט מכסה עצמו, אבל תמיד הוא פה. בעיני, בעולמנו שלעיתים נראה כאוטי אין דבר מנחם ומשמח יותר מזה...

שיהיה לכולנו שבת שלום וחג פורים שמח, ניר אביעד

חנוכה – איזה חושך באנו לגרש?

בס"ד

חנוכיית הכותל המערבי (צילום: גמ"ח תמונות - עם ישראל)

בחג חנוכה אנחנו מציינים וחוגגים את ניצחונם הצבאי הניסי של החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה על האימפריה הגדולה בעולם באותם ימים – ממלכת יוון, אולם חשוב הרבה יותר מכך – את ניצחון התורה והערכים היהודים על הערכים הזרים לנו שניסו להשריש פה היוונים. למעלה מאלפיים שנה לאחר קרות אותם מאורעות, אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת וכי כל אחד ברמה האישית אל מול יצריו וכולנו כחברה אל מול תרבות מיובאת ורדודה ממשיכים את המאבק על ואל האור.

מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפיסת העולם השונה – זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של הקדושה נגד הטומאה ואת חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה, אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא אכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני.

להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. הם לא שפכו את השמנים בבית המקדש, אלא רק טימאו אותם. חז"ל מלמדים אותנו ששמן זה אותיות נשמה. היוונים רצו את הנשמות שלנו לטמא, ולכן כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העם היהודי, הם גזרו ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפיסת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכלו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכל לנו גם כיום) לא מסוגלת הייתה לסבול. היוונים, כאמור, גם כן את שמו עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפיסתם הקלוקלת הייתה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, מבחינת "כוחי ועוצם ידי". בסופו של דבר כשהאידיאות הגדולות עליהם הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד והם לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם של אלימות, מיניות בוטה, קינאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית וגבולות ברורים, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ולכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החוכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים ותחייב את המאמינים בה לנווט את המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד שוכב עם תלמידיו הצעירים. בתשובה למלעיזים הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה".

האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. בחתכנו את העורלה אנחנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהמיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות – ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כדוגמת מידות הכעס, תאווה וקינאה עליהם דיברנו קודם לכן), ובכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצר המין החייתי ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפיסה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך – "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס למעשה היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה הזו הוא שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.

רוח יוון, שהכניסה כפירה וספקנות ש"מקררים" את המנסים לדבוק באמת, אומרת שלעולם הזה אין תכלית ומשמעות. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתי שהוא נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה עד תומן את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההיפך – יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.

בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסתטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא – יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תכניות ריאליטי ואופרות סבון מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.

מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הוויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לאסוף אלף "חברים" בפייסבוק במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אדום ולא צהוב, וכו' וכו' וכו'.

חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו האישיים והקולקטיביים. משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים ע"י מקלות אלא ע"י אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור – להדליק את האור. להדליק את האור משמעותו בעיקר להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות פרושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא נהפוך הוא – באם יש צורך אז בוויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן!! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו ע"י ניסיונות לפילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה התקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. מזכיר למישהו את מציאות חיינו הנוכחית? חובתנו למגר תופעות אלה ולוודא שלא יחזרו.

ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על שארע לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". בעצם הדלקת החנוכיה בחוץ אנחנו נהיים משרד פרסום של הקב"ה ומכריזים לעולם: "יש אמת, יש מציאות של קודש, יש עולם פנימי עמוק ועדין יותר מעולם החומר הגס של יוון, יש משמעות לחיים. ברובד הפשוט המטרה היא שנזכור מה שארע, אולם ברובד העמוק אנחנו מצהירים שאת האור של הקב"ה ותורתו אנחנו מחפשים. ביהדות נר תמיד מסמל נשמה ("נר השם נשמת אדם") ובהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שמה שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום...", "תחייה בכיף מבלי לחשוב יותר מידי..." היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד אבל תמיד רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה. ההלכה מנחה אותנו להציב ולהדליק את החנוכיה דווקא במקום נמוך (בין 3 ל-10 טפחים מהרצפה, כלומר לא יותר מ-80 סמ' מהקרקע). כמו לכל אחת ואחת מההלכות שב"שולחן ערוך" גם להנחיה זו ישנה עמקות נפלאה. אנחנו למעשה מצווים להדליק את האור דווקא במקומות הנמוכים שבחיינו ולא להזניח אף תכונה שלילית ושפלה. אדם גדול הוא אדם שזכה להכיר את המגרעות והחולשות שלו ולא התעלם מהן. כמו שנר קטן יכול להאיר חושך גדול, כך גם התבוננות כנה בעצמינו ומעשה חיובי אחד קטן יכולים לחולל ניסים. והכי חשוב לזכור ש"כל עוד הנר דולק – ניתן עוד לתקן". אף פעם לא מאוחר לתשובה ושינוי.

סודות נפלאים נוספים ניתן ללמוד מהפתיל של נרות החנוכה. אותו פתיל, שעשוי מצמר גפן מגולגל ודחוס, הוא ההפך לאותו צמר גפן גולמי ממנו הוא הוכן. צמר הגפן הנפוח והמרשים מסמל את החיצוניות המוקפדת, את הרצון להראות ולהישמע טוב, את הטרדות של "מה חושבים עלי" ו"האם מעריכים אותי", ובקיצור – את רוח יוון. הפתיל, לעומת זאת, לא רוצה לעשות רושם על אף אחד. הוא תכליתי ונותן מעצמו למען המשימה. הניגוד בין הפתיל לצמר הגפן, או כדוגמא נוספת מימי הפסח – בין המצה הדקה לפוקצ'ה היפה והיוקרתית, מסמל את המאבק בתכונת הגאווה והאגו שכולנו נדרשים לו. כל כך הרבה יותר פשוט להיות פשוט. אין שמחה גדולה מזו!

בנוסף לזאת, פתיל טוב הוא פתיל שלוקח מהשמן כל פעם קצת ולכן הוא דולק לאורך זמן. צמר גפן גולמי אולי יידלק בצורה מרשימה הרבה יותר, אך יכבה ויעלם באותה המהירות. תרבות יוון הקדומה ותרבות המערב של ימינו, שרובינו נשבינו בקסמיהן, מחנכות אותנו לשאוף אל ההנאות ואל הסיפוק המיידי. אנחנו רוצים ליהנות עכשיו ובכל מחיר ובעצם מחפשים קיצורי דרך אל האור. היהדות, לעומת זאת, מדברת על תהליכים. אנחנו נדרשים לפעול (הן מבחינה גשמית והן רוחנית) בצורה מדודה ולא לברוח ממאמצים. האמת היא שרק ככה משיגים את האור והוא נשאר לאורך זמן. הנטייה הטבעית של כולנו היא ליהנות מהחיים בצורה לא נכונה, או בלשון הקבלה "למשוך אורות מבלי לבנות כלים מתאימים". דוגמאות לכך ניתן למצוא לצערנו בשפע. במקום לאכול מזון בריא ומזין אנחנו נמשכים לג'אנק פוד שמספק תחושת שובע מידית, אבל הורס את גופינו. במקום להשקיע בזוגיות עם בן/בת זוגנו, להיות סבלניים, לוותר, לפנק, להתחשב, ובקיצור – לעשות את כל הדברים שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל קשים לביצוע, רבים נמשכים אל רומנים מזדמנים, שמספקים להם הנאה מידית מבלי המאמץ והמחויבות. במקום לטפל בשורש הבעיות הרגשיות שלנו ולהכיר את צורכי הנשמה העדינה שטמונה בכל אחד מאתנו, אנחנו הולכים לעוד סרט בקולנוע שמבדר אותנו (בידור בעברית פירושו פיזור) או נשאבים לעוד סדרה בטלוויזיה שמשכיחה זמנית את הכאבים שבלב ושמראה לנו את הבעיות של אנשים אחרים, אבל לא את שלנו. "עבודת הפתיל" אותה אנחנו לומדים בחג חנוכה היא לדעת את מקומנו, לא "להתנפח" בתחושת גאווה ולזכור שמאמץ וסבלנות תמיד עדיפים ומשתלמים.

נקודה חשובה נוספת מתייחסת לשמן שמשמש להדלקת האור. השמן נוצר ע"י תהליך המיצוי של הזית. מדובר בחלק הטוב והיקר ביותר שבפרי. כך גם אנחנו נדרשים להוציא מאתנו את המיטב שבנו בכל עשייה ובכל מפגש. אפשר להעביר את החיים בבינוניות ולהיסחף לתוך השגרה המרדימה ואפשר לקבל החלטה שאנחנו יוצקים משמעות אמיתית לעשיות שלנו, שאנחנו עושים את הטוב ביותר בכל אספקט ואספקט בחיים. אין טעם לראות בחיינו כמעמסה אחת וארוכה או להרגיש "פראיירים" שעלינו לעשות דבר מה. הזית, בתהליך הפקת השמן, עובר מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. הקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה – תפקידם למצות מאתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר.

חנוכה זה בדר"כ שיא החורף בו הימים הם הקצרים ביותר והחושך רב. כשאנו מדליקים את הנרות דווקא בימים אלה אנו בעצם מכריזים שבחושך, בדיכאון, בעצבות ובבדידות, שיש היום לצערנו בשפע בעולם, ניתן להילחם רק ע"י עוד קודש ועוד אור.

בנוסף לזאת, לפי החסידות חנוכה זה "החג של שלום הבית". חז"ל קבעו כי פסח זה "זמן חרותנו", שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" וסוכות "זמן שמחתנו", כאשר התוספת המאירה היא כי חנוכה הוא, כאמור, "החג של שלום הבית". הגמרא מציינת ביחס לחנוכה: "מצות חנוכה – נר איש וביתו". בפשט, אדם מצווה על הדלקת נרות פיזית דווקא בביתו בו הוא מוציא ידי חובה את בני כל הבית (כמובן עדיפה הדלקה משותפת בה כולם נוכחים). בעומק הדברים, כל אדם מחויב לא רק להדליק פיזית נר חנוכה בבית, אלא ממש להצית שם את אש האהבה. בשום חג אחר אין הכרח שיהיה בית. מצה אפשר לאכול אצל השכנים, בשופר ניתן לתקוע בבית הכנסת, בפורים אנו יכולים לקרוא במגילה אפילו בבית קפה ובסוכות אנו ממש חיים ברחוב. בחנוכה, להבדיל משאר החגים, יש חשיבות מיוחדת דווקא לבית. מה זה אומר לנו בפועל? התשובה היא פשוטה – עלינו לגרום לאהובינו להרגיש עד כמה הם יקרים ומשמעותיים בעבורנו. אם בכל השנה אנחנו מחויבים לוותר, להקשיב בסבלנות, לפנק ולהתחשב, בחנוכה אנחנו צריכים לעשות השתדלות כפולה ומכופלת!! בהקשר הזה, רבי נחמן מברסלב אמר שחנוכה זה זמן של סגולה מיוחדת להתפלל לזיווג בגלל שזהו חג של בניית בית.

באפשרות של כל אחד מאתנו לגרש את החושך ולהרבות אור בחייו ובחיי הסובבים אותו. אז קדימה למלאכה.

שנזכה לחג שמח ומלא באור לכל עם ישראל, ניר אביעד