בס"ד
שבת 'זכור' – מיהו אותו עמלק רשע שאנחנו מצווים למחות מעל פני האדמה?
השבת הקרובה, שבת "זכור", היא השנייה מתוך ארבע שבתות בחלק זה של
השנה, שיש בה תוספת קריאה מיוחדת (מלבד פרשת השבוע ה"רגילה") וקוראים בה
גם את הפסוקים מפרשת "כי תצא" המדברים על החובה למחות את זכר עמלק, וזאת
כדי "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן". במגילת אסתר עצמה כתוב שהמן היה מצאצאיו
של אגג, אשר, כזכור, היה מלך עמלק, ועל כן תמיד בשבת שלפני חג פורים אנו קוראים פסוקים
אלה ונזכרים במשמעות הרוחנית של מחיית עמלק בנפש של כל אחד מאיתנו.
מעבר לקשר הברור להמן הרשע שרצה להשמיד בפורים את כל היהודים והיותו שייך
לזרע עמלק, יש באותם עמלקים כוח הרסני אדיר שחובה עלינו להכיר, כפי שאומרת התורה:
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים, אשר קרך בדרך ויזנב בך
כל הנחשלים אחריך ואתה עייף וייגע ולא יירא אלוקים".
למילה "קרך" נתן רש"י פרשנות נהדרת, אשר יכולה ללמד אותנו
רבות על דרכנו בעולם באומרו כי "קרך" זה מלשון "מקרה", "מקריות"
ו"קור". עמלק בגימטרייה = 240 = ספק, ואכן הכוח הרוחני של עמלק הוא בהטלת ספק בצדקת
הדרך ובאמונה. כל אחד יכול להעיד שברגע שמתחלחל ספק לעשייה שלנו (כל עשייה שהיא)
ועולות השאלות האם מה שאנו עושים הוא טוב ונכון או לא, אזי מיד כל החשק והמוטיבציה
להתאמץ יורדים והאדם מתקרר. אם אנחנו חושבים שבמקרה קורה לנו מה שקורה לנו ושאין באמת
משמעות לבחירות ולדרך שלנו, או שאנחנו מתמלאים בהיסוסים בנוגע לבחירות ולעשיות השונות
שלנו אזי ודאי שהתלהבותנו לפעול תצטנן. אצל האדם הפרטי זה נכון ביחס לשאלות כמו
בחירת בן/בת זוג, לימודים, מקצוע ומקום מגורים, ומשמעותי במיוחד ביחס לאמונה בבורא
העולם. ברמה הלאומית נראה לדבר ביטויים כדוגמת השאלה: "באיזה זכות אנו חיים דווקא
בארץ ישראל" ו"האם באמת שווה לחיות פה חרף כל הקשיים הכלכליים והביטחוניים?"
אותן הספקות גורמות, לעניות דעתי, (וסליחה לרגע על הקריצה הפוליטית) לרבים וטובים להתייאש
מהקושי של החיים דווקא כאן, לשכחה מדוע מכל המקומות בעולם אנו מתעקשים לחיות דווקא
בארץ ישראל ולרצון מדומיין להיות "ככל העמים" תוך התעלמות מהעובדה שלא יעזור
דבר – אנו עם שונה ונבדל עם משימה ויעוד שונים.
לספק יש תפקיד חשוב של ברור הרצון שלנו ובזכותו אנו שואלים שאלות טובות שאמורות
לקדם אותנו, אבל ברגע שהוא גדל הוא גורם לשיתוק כללי והאדם/אומה מאבדים את החיות שלהם,
ולכן לא בכדי קבעו חז"ל: "אין שמחה כהתרת הספקות!".
הגמרא שאלה היכן מופיע המן בתורה (סיפור המגילה הרי התרחש הרבה אחרי) והיא
מצאה רמז בפסוק: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִוּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָול מִמֶּנּוּ
אָכָלְתָּ?". את הספק הראשון שקיים בתורה נמצא, אם כך, בפסוק הזה, שבו שואל הקב"ה
את אדם האם הוא הפר את הציווי שקיבל לא לאכול מעץ הדעת, כלומר האם הוא הטיל ספק בנכונות
דבריו של הבורא. מהדברים אנו למדים כי לאותו חטא קדמון, שהוא שורש השורשים לכל הצרות
שלנו בעולם, גרמה הפסקנות וחוסר האמונה.
התשובה הטובה ביותר לאותו ספק, שהפך כידוע לערך נעלה בעידן הפוסטמודרניסטי
בו אנו חיים, היא בתפיסה הברורה היודעת מה נכון ומה לא. בסיפור המגילה נקרא:
"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (אסתר ג', ב'), וזאת משום שלמרדכי הייתה תפיסה
ברורה ואיתנה על החיים והמציאות ושום גורם חיצוני לא הצליח לבלבל אותה ולגרום לו לשנות
דעותיו ואמונתו ולהשתחוות בפני הרוע. לאורך ההיסטוריה ניסו, ועדיין מנסים, אינסוף עמים
שונים ומשונים מסביבנו לשנות אותנו ולגרום לנו לסטות מהנתיב המקורי שהגדיר הקב"ה
לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ובהמשך לכל העם, אולם הכוח שלנו הוא דווקא בהתגברות על
אותם הספקות, הבלבולים והפיתויים.
השבת הקרובה, אם כך, ולאחריה ימי הפורים, קוראים לנו לזכור שהכוח של עמלק
עדיין קיים ופועל בעולם ובכל אחד מאתנו וכי עלינו למחות אותו מעל פני האדמה, כלומר
להילחם באותו ספק שגורם לנו לחשוב שהמציאות היא מקרית ומתוך כך להתקרר.
פורים – הזדמנות נפלאה לצאת קצת מעצמנו
פורים זה החג של האהבה והקרבה בין אדם לזולתו. ביום מיוחד זה כל החומות
נופלות ומי שעושה את העבודה הרוחנית הנכונה (יחד עם שילוב מבורך בין וודקה, טקילה ויין
אדום) מצליח להרגיש שכולנו מחוברים ושכולנו גוף אחד ונשמה אחת. אלה לא מילים ריקות
וסיסמאות נבובות, זוהי האמת הכי בסיסית. בפורים אנחנו זוכים לתחושה הנפלאה בה אנחנו
לא מבדילים בין ארור המן לברוך מרדכי, וזאת משום שבשורש השורשים הכול טוב וכולנו טובים.
ללא ספק יש אנשים שעושים מעשים לא טובים, אבל בעומק של כל אחד מסתתרת נשמה טהורה וזכה.
בזכות פורים אנחנו מצליחים להרגיש את אותה נקודה טובה ונשמה של הזולת, ומהחוויה הזו
ניתן לשאוב כוח לאכפתיות, לסולידריות ול"שיפוט לכף זכות", שאנו כה רוצים,
למשך כל שאר השנה.
אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית
לעצמו ולרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא
בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק
כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב!
המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות, אשר נובעות מדאגה יתרה ומוגזמת
לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא
חברה וסביבה אנושיים, מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף
האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך
כך אנחנו מכלים את זמננו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות וקינאה. בפורים יש
לנו הזדמנות לעזוב את הדאגה המופרזת ל"אני" הפרטי ולהתחבר לראייה כוללת יותר
ולרצון להיטיב לכלל.
הראשונה שהבינה את כוחה
של האחדות כמרחיקה מכל רע ואיום הייתה אסתר, אשר אמרה למרדכי: "לך כנוס את
כל היהודים", וזאת לאחר שהמן הרשע זיהה בתחילת המגילה את חולשתנו באומרו לאחשוורוש:
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". בזכות אותם שלושה ימי צום משותפים
הם תיקנו את הפרוד ההרסני והמסוכן והתחיל המהלך השלם שבסופו ניצלנו. כפי שראינו אינסוף
פעמים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה של עמינו, כאשר היינו שלובי זרועות אף צורר לא יכל
לנו. זה היה נכון ביחס לפרסי הרשע ההוא ונכון גם היום ביחס לפרסי הנוכחי שגם כן מתכנן
לנו רעות. מידי שנה בחג פורים אנו מקבלים הזדמנות לצאת ליום אחד מ"העור של עצמינו"
ולהצליח לראות ואף להרגיש שהחבר שלי (כמו גם מי שאני לא מסתדר אתו) הוא בעצם חלק ממני,
וזאת ע"י קיום 5 מצוות (=מתנות):
·
משלוח מנות איש לרעהו: נתינה והתחשבות בזולת
הן כמו שריר, אשר ההלכה מחייבת אותנו להתאמן ולפתחו בזכות החובה להכין משלוחי מנות.
האזכור הראשון למנהג זה מופיע כבר במגילה בה מצווה מרדכי היהודי על כל בני ישראל להעניק
משלוחי מנות ביום השנה לביטול גזירת המלך. בעצם נתינת המשלוח אנחנו שולחים אל אותו
נמען הרבה יותר מכמה שוקולדים ובקבוק יין – אנחנו אומרים לו שהוא אהוב עלינו וטובתו
עומדת לנגד עינינו. זה לא חייב להיות משלוח יוקרתי וגם לא חייב להינתן לקרובים לנו
ביותר כדי שהמסר יעבור. מספיק שבעת האריזה והשליחה נרכז בעשייה את האנרגיה הכי טובה
וטהורה שלנו והמטרה תושג.
·
מתן צדקה לעניים: בפורים אנחנו מצווים
לתת צדקה לכל מי שפושט את ידו ומבקש את עזרתנו. במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא
הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת
מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?!
נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים – מה ששלי
שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או
יותר נכון שייך לקב"ה, שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים
והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה מעבר למה שהוא זקוק לו. במקום הזה הוא פנוי
הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל וכדי להגיע למצב הנשגב הזה יש להתעלות
מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות.
·
משתה ושמחה: מי אמר שלהיות יהודי
זה קשה? סעודה דשנה המלווה ביין טוב ובשר משובח היא ממש הלכה שאנו מצווים לה בפורים.
לאורך כל הדורות ובכל התרבויות נהגו קהילות ישראל לקיים סעודות מרובות משתתפים אליהם
הוזמנו העשירים והעניים כאחד. בזמן שכולם ממילא מבושמים ומחופשים לא ניתן לזהות את
מעמדם וכולם נחשבים ומרגישים שווים בין שווים.
·
קריאת מגילה: קריאת המגילה בפורים,
הן בערב והן בבוקר, צריכות להיעשות ברוב עם והמון. כמו בחנוכה, גם בפורים יש עניין
משמעותי ביותר לפרסם את הנס, ועצם קיבוץ קהל גדול ביחד משיג אפקט אדיר של קירבה, אחדות
ושותפות גורל.
- מס מחצית השקל: פרשת "כי תשא" נפתחת בציווי של הקב"ה למשה ליטול מטבע ששוויו מחצית השקל מכל בן ישראל בן עשרים שנה ומעלה. תרומה זו שימשה ליציקת אדני המשכן, והמיוחד בה שהיא הייתה שווה לכולם – עניים ועשירים כאחד, שכן בקדושה לכולם יש מקום ועשירות חומרית לא בהכרח מעניקה יתרון במאמץ להתקרב לבורא. גם העובדה שמדובר במטבע ששווה רק חצי הינה סמלית ומרמזת לנו שאדם לבדו (צדיק, עשיר, חכם ומוצלח ככל שיהיה) אינו מספיק. על מנת לבנות משהו שלם ולא חצוי חובה שיהיו לפחות שניים יחדיו. היום המנהג הוא לתרום לעניים לפני פורים סכום של כסף ששווה לחצי השקל העתיק ההוא (לפי הדעה המחמירה ביותר כ-45 ₪ לכל גבר/אישה מעל גיל 20).
מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול מפלצת או ילדה יפה?
בחיי היום יום אנו מקוטלגים ללא הרף ומושמות עלינו תוויות לפי הבגדים שאנו
לובשים, מקום מגורינו, עיסוקינו, השכלתנו, תחביבינו וכו'. לא אחת אנחנו מוצאים שתבניות
אלה שאנו חיים בתוכן מגבילות אותנו ואף "מקצצות את כנפינו". רבים הם האנשים
שהיו חפצים לשנות את תדמיתם ולהשתחרר מסטיגמה של החברה ואף מדעה שיש להם על עצמם. פורים
זו ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. ביום זה אנחנו וילדינו מתחפשים למישהו שהיינו רוצים
להידמות לו, אך שלעולם לא נעז להיות – למלך או למלכה מכובדים ונערצים, לליצן קליל ואהוב,
לאיש עסקים רציני, לחייל אמיץ, וכו' וכו'. הלגיטימציה להיות מישהו אחר, יחד עם מעט
יין, שכידוע משחרר מעכבות, עוזרים לנו לחשוף עולם פנימי ושונה באישיותנו. לרוב הבחירה
שלנו בתחפושת אינה מקרית. התחפושת והשינוי החיצוני מאפשרים לנו באופן פרדוקסלי לגלות
מי אנחנו באמת. דווקא כשאנחנו מכסים את פנינו בפרצוף שאינו שייך לנו אנו מסוגלים להתבונן
אל תוך תוכנו ולשאול: "אם כן, מי אני?". אין פחד מתיש ומסרס כמו הפחד
של "מה יגידו השכנים?". כשאיננו יכולים להרשות לעצמנו להיות עצמנו אנו הופכים
לעצובים ולמאולצים. ביום זה כבר פחות מטריד אותנו דעתם של הסובבים ולכן הנשמה פורחת
ומרגישה כל כך טוב. הלוואי ונשכיל להשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו
במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכול כך אנושיים גם בשאר ימות השנה.
מעבר לכך, בפורים אנחנו
רואים מולנו אנשים בתחפושות שונות – האחד מחופש לחיה, השני למפלצת והשלישי לליצן. מה
שבטוח זה שלא יעלה בדעתנו לכעוס עליהם בגלל התחפושת שאנו רואים. מוטב לנו אם נזכור
שגם בשאר השנה אנו פוגשים הרבה אנשים "מחופשים": זה מחופש לחצוף, זה לקמצן,
זה לגס-רוח וזה לסתם אחד שלא אכפת לו משום דבר. האמת הפנימית ביותר היא שאין זו דמותם
האמיתית של אותם האנשים. זו רק תחפושת ומסיכה שהחיים חייבו אותם ללבוש. עמוק בתוך הלב,
כל אלה הם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי. אין צורך לכעוס. צריך פשוט לגשת אליהם בעדינות,
לזכור שזו רק תחפושת ולחשוף את הנשמה הטהורה שבתוכם.
העולם הזה הוא משחק במחבואים
המוטיבים העיקריים שבמגילת אסתר הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך הוא קודם כל בגורלם
של היהודים, שמגזירה למוות ושמד זכו לגאולה ולשמחה, וההסתר (כפי שמרומז בשם "אסתר")
הוא בעצם העובדה שלאורך כל המגילה כולה לא מוזכר הקב"ה ולו פעם אחת. בקריאה ראשונית סיפור
המגילה נראה כמו עוד סרט הוליוודי (ולא בהכרח מהטובים שבהם...): אחשוורוש לא מרוצה
מושתי, אסתר מוצאת חן בעיני אחשוורוש והוא בוחר בה לאשה, המן רוצה להרוג את היהודים,
אסתר מדברת עם אחשוורוש, אחשוורוש משתכנע ומחליט לתלות את המן – זה נראה כמו עוד אופרת
סבון סתמית לחלוטין. איפה פה הנס הגדול? איפה מעורבותו של בורא העולם שמשגיח על כל
פרט ופרט בעולמו? פרשנים רבים ניסו להבין מדוע במגילה לא מצוינת העובדה הטריוויאלית
כי השם הוא זה שכיוון את הדברים בצורה כזו שהביאה לרווח ולהצלה? התשובה הרווחת היא
כי הפעם הקב"ה בחר להסתתר, או בלשון אחרת – להתחפש ולהופיע בדמות "צירופי
מקרים" או בדמות "החלטות שרירותיות של בני אדם". מטרתו היא לתת לנו
את זכות הבחירה האם להמשיך ולהאמין בו, למרות שהפעם הופעתו אינה כה ברורה ומרשימה כמו
בסיפור יציאת מצריים ובמעמד הר סיני, או לחלופין חלילה לשכוח ולהתכחש לקיומו. כהיפוכה
של האמונה, ניצב המן הרשע שבחר להטיל דווקא פור (הגרלה) ובכך לומר שהכוח שבעצם שולט
בעולם הוא כוח המקריות וכי אין באמת מישהו/משהו שנמצא מאחורי הקלעים ומנהל את ההצגה.
ממגילת אסתר, אם כך, ניתן ללמוד לקח אדיר לפיו העולם הוא רק מסיכה והאמת מחופשת
ומסתתרת תחת מעטה של חיצוניות ושקרים מבלבלים. אדם שלא מאמין במציאות עמוקה יותר יכול
להעביר פה 120 שנה באמונה שקריירה, פרנסה ובילויים הם תכלית בואו לעולם, בעוד האדם
הרוחני והמעמיק יותר מרגיש ויודע שיש בעולם הזה הרבה מעבר. את ה"מעבר" הזה
לעיתים רבות הוא אינו יכול לתאר במילים, אבל ברור לו שמטרת בואו לכאן אינה מתמצה בעוד
בית, עוד מכונית חדשה, עוד מסיבה או עוד סטייק עסיסי במסעדה נחשבת. העולם מלא בקשיים
ואתגרים והאדם המאמין יודע שגם ברגעים האלה הקב"ה נוכח וכמו אבא טוב שרוצה ללמד
את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות
ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן תמיד היה רואה את אביו לידו הוא היה מפתח בו
תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הקשיים, המכשולים והסתר הפנים
שאנו חווים כה רבות בחיינו, אם כך, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא בנו שאנחנו
יכולים לגדול ולהתמודד בכוחות עצמינו. כפי שיש "אינטליגנציה שכלית" ו"אינטליגנציה
רגשית", כך ישנה גם "אינטליגנציה יהודית", שפרושה לפתח את ההכרה
שהעולם (מלשון "העלם") אינו כפי שהוא נראה ומאחורי כל סיטואציה מסתתרת אמת
נסתרת וסוד עמוק יותר. לכל צעד ושעל בחיינו יש משמעות, המושג "סתם" אינו
קיים ומשימתנו לגלות מהו תפקידינו ומדוע אותו מקרה קרה דווקא לנו.
מהסיבה הזו אחרי קריאת המגילה אנו לוגמים לגימה, שכן "נכנס יין יצא סוד".
הסוד הוא לגלות ולומר לנו ולכל העולם שגם את הדברים הנראים טבעיים לחלוטים עשה ופעל
הקב"ה.
זוכרים את המשחק האהוב "מחבואים" מימי ילדותינו? כמה אהבנו לספור
עד עשר ואז לפקוח את העיניים ולחפש את אבא או את החברים? אם נחשוב על זה לרגע נגלה
שמה שנתן לנו את הכוח לבלוש מאחורי השיחים או עמוד התאורה זאת האמונה שיש שם מישהו,
שיש משמעות לעשייה שלנו, שיש תיקווה שעוד נמצא ונגלה. כעת, כל שנותר לנו היום, כמה
שנים אחרי אותה תקופה מתוקה, הוא לזכור שהעולם הוא משחק מחבואים אחד גדול ושעלינו עדיין
לפקוח את העיניים ולחפש את אבא... לפעמים נוכחותו ברורה לנו כשמש ולפעמים הוא מעט מכסה
עצמו, אבל תמיד הוא פה. בעיני, בעולמנו שלעיתים נראה כאוטי אין דבר מנחם ומשמח יותר
מזה...
אני חושששש
השבמחק