פרשת "בהר" – אז מי אני בעצם??

בס"ד

השבת נקרא את פרשת "בהר", בה מתוארת מצוות שנת השמיטה – מצווה אשר יכולה ללמד גם כיום, חקלאים ועירוניים כאחד, שיעורים נפלאים וחשובים בנושאי אמונה, היחס הבריא לרכוש ולממון, הדרך לנהוג כלפי החלשים בחברה והשאלה מי ומה אני?

וכך, בפקודה קצרה ביטלה התורה בפרשתנו במחי יד את הרכוש הפרטי ואת המרדף האובססיבי אחר הפרנסה לשנה שלמה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר. שְׁנַת שַׁבָּתוֹן – יִהְיֶה לָאָרֶץ".

הרובד המעשי של המצווה מורה לנו בעודנו חיים בארץ ישראל להפסיק כל עבודה חקלאית ועבודת עיבוד הקרקע במחזוריות קבועה מידי שנה שביעית. באותה שנה החקלאים מוותרים על בעלותם הפרטית על שדותיהם וכל מה שגדל מעצמו נחשב לרכוש הכלל ולהפקר. בזמן זה עובדי האדמה, שבתקופת המקרא היו רוב האוכלוסייה העובדת (היי-טק, עריכת דין וניהול השקעות היו מקצועות פחות פופולאריים...), מונחים לזנוח את עיסוקי החול ולבלות שנה שלמה בלימוד תורה ובעיסוקים רוחניים אחרים. שדותיך, אומרת התורה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו אצלך בעבר, וכן העניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך, פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם ללא רשותך. תכנית זו פוגעת לא רק בהגיון הקפיטליסטי הרווח, אלא גם ביצרי הרכושנות, הגאווה ותחושת ה"מגיע לי". האדם בעל כורחו נאלץ להתאמן להיות ותרן ונדיב, והקב"ה מחייב את עם ישראל כולו פעם בשבע שנים לחזור אל תמצית הגינום היהודי המשותף ואל הטבע הבסיסי שלנו ולתת איש לרעהו ללא גבול וללא התחשבנות.

אנחנו מאמינים בני מאמינים

לאורך כל הדורות מנסה היצר הרע לבלבל את דעת בני האדם ולספר לנו שהעיקר בחיים הוא ברדיפה אחר הכסף וההנאות החומריות, ונראה כי כיום הוא ניצח אותנו ובגדול. החומריות נהפכה לדת החדשה וכמעט כולנו משועבדים לתפיסה לפיה "אושר שווה עושר". רבים נפלו ברשתו ומאמינים שהאושר הנכסף מחכה להם ממש מעבר לפינה אם הם רק ישיגו את הטלוויזיה הגדולה והשטוחה יותר, את הבית המפואר יותר, את האוטו החדיש יותר, את הג'ינס הצמוד, את מכונת הגילוח וסבון הכלים שראו בפרסומות ואת שאר הבלי העולם שנראים נפלא מבחוץ אבל ריקים מתוכן. כסף, חיצוניות, תדמית – רובינו במרוץ אחר שום דבר והשטן יושב וצוחק על חשבוננו. מתוך ההבנה הזו קל הרבה יותר להתחבר אל מצוות השמיטה, אשר נראית על פניו כלא הגיונית ומנותקת מכל הגיון כלכלי מוכר ו"סביר". החקלאים מתבקשים לשבות לפרק זמן קצוב ממרדפי החומר המתישים ולסמוך על הקב"ה שיפרנסם. המטרה היא לא חלילה לסבול או לרעוב, אלא להיפך – להתאמן באמונה ולפנות את הראש לעיסוקים אחרים.

הגיון פשוט אומר שאם אסור לעבד את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים – באותה השנה ובשנה שלאחריה אמור לשרור רעב כבד, שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? שנת השמיטה, אם כך, היא שנת מבחן לחקלאים ולעם ישראל כולו. האם יבטחו בבורא עולם שידאג לקיומם הכלכלי ולפרנסתם, או שיעשו תחבולות שונות כדי לעקוף את ההלכה וציווי הבורא? חקלאי הבוטח בה' שידאג לפרנסתו מפקיר את שדהו ואמור שלא לחשוש לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות אמונית מסוג זה. שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה של שנת שמיטה (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות הביטחון היא שאין מקריות בעולם ושהכול נעשה בהשגחת הבורא. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה. על מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (כדברי פרעה המסמל את שיא הכפירה) ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים – בסופו של דבר גוועים ברעב.

אמונה, אם כך, היא מעל הדעת, כלומר מעל מה שנראה "הגיוני" ובגדר "חוקי הטבע". התפיסה המערבית-מודרנית ברובה שוללת את הגישה הזו ואומרת ש"מה שלא רואים בעיניים ו/או מוכח במעבדה אין לו זכות קיום", אולם מי שדבק רק בה מנותק משורש השורשים לכל דבר ובריה שהוא בורא העולם. המדענים מצליחים להבין היום יותר כיצד דברים עובדים מבחינה פיזיקאלית, ביולוגית וכימית, אולם אין להם מושג מה מניע אותם מלכתחילה לעשות זאת ומה המטרה של קיומם. את התשובות לכך נותנת האמונה.

כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים – כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמיתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל כאמור למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא באמונה שהקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב וכי תורתו אמת. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון, מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו – הלוא היא התורה.

מה פרוש הדבר לסמוך על הקב"ה? בהלכות תפילה המובאות ב"שולחן ערוך" אנחנו מונחים בתפילת "שמונה עשרה" לעמוד ולא להיסמך על שום דבר – "שאם יינטל אותו דבר (שהוא סומך עליו) – ייפול". סמיכה על השם, לפי הגדרה זו, פרושה שעלינו להישען עליו באופן כזה שנדע שכל משענת אחרת אינה אפשרית ואינה מסייעת באמת. בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח – בריאותו וכוחו, חוכמתו, חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם עלינו לזכור כי הבריאות והכוח הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה ולבסוף נובל, החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם והכסף עלול להיאבד בנסיבות טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני מלבד המשענת האמיתית והנצחית שהוא בורא עולם.

אמונה זה גם, ובעיקר, לדעת לקבל את מה שיש בשמחה ובהבנה שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לקבל. לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים או קשיים שאנחנו חווים נראים לנו במבט ראשון לא הוגנים ואנחנו כעוסים וממורמרים, אולם בהמשך מתבררים לנו כמועילים. הדוגמא הפשוטה ביותר היא של ילד קטן שרץ עם מזלג לשקע החשמל. ההורה מיד יעצור אותו ואולי אף יוסיף מכה קטנה על היד כדי שהפעוט ילמד לא לעשות את זה שוב. עבור הילד זאת יכולה להיות חוויה נוראית. הוא לא מבין שההורה שלו אוהב אותו ומתוך רצון להציל אותו ולהטיב עימו עצר אותו ונתן לו את המכה. כך גם בקשר שלנו עם הבורא – לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים בחיים נראות לנו כלא הוגנות עד כדי חלילה אובדן אמונה שהבורא טוב ומיטב. לעיתים רבות בדיעבד אנחנו מגלים שהדבר בסופו של דבר היה לטובתנו. גם אם לא נגלה זאת בהמשך (מתוך קטנות שכלנו) אין המשמעות שזה לא היה כך, שכן האמונה הבסיסית והפשוטה ביותר היא שכל שקורה בעולם – לטובתנו הוא קורה.

לרעיון הזה דוגמאות אינספור מעניינים פעוטים ועד לעניינים שברומו של עולם. אם, לדוגמא, יכולנו לרכוש רכב מסוג סובארו יד עשירית ולא וולבו או מרצדס חדשים, כמו שפנטזנו, אין מה לשקוע בעצבות או להרגיש ש"אכלנו אותה" וש"החיים לא הוגנים". כנראה שקיבלנו בהשגחה פרטית מהבורא שיעור להסתפק במועט או שיעור והכוונה בעבודה עם מידת הגאווה והכבוד שאנחנו כה צורכים באובססיביות מהסביבה. מהדוגמא הזו ניתן להקיש על כל התמודדות אחרת שיש לכל אחד מאיתנו בחיים – לאחד נראה שהוא לא מספיק מוערך בעבודה, לשני יש דמיונות שאשתו לא מספיק טובה ולשלישי יש תסביך נחיתות בגלל הקרחת או הכרס. אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה שקורה לי – לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". כלל זה רלוונטי להתמודדויות פשוטות כמו גם להתמודדויות מורכבות כמו מחלות שפוקדות את האדם, שכול ואבל. ניתן לראות כיצד משפחות מאמינות מתמודדות בצורה קלה יותר עם טרגדיות ואובדן. ישנם אנשים רבים שמספרים שדווקא בעת מחלה קשה (לא עלינו ולא על אף אחד) הם התחילו לחשוב בצורה שונה על חייהם ומעשיהם והחלו מתוך הקושי הגדול לחיות באמת. כמובן שיש מקום לעשות השתדלות ולשנות נסיבות חיים פחות מוצלחות. בהחלט יש מקום לשנות מקום עבודה אם לא טוב לנו בו, להתאמץ ולשפר את הקשר הזוגי בבית (ולא חלילה לוותר עליו!!) או לעשות דיאטה ולהוריד את הכרס. ובכל זאת – בין אם זה מצליח ומביא לשינוי ובין אם לא – יש להיות בשמחה ולדעת שזה הטוב ביותר שיכולנו לקבל כי מה שקיים לטובתנו הוא קיים.

ובחזרה למצוות השמיטה – בהמשך הפרשה הקב"ה מבטיח לחקלאים, שיקיימו את המצווה, כי בשנה הקודמת לשמיטה שדותיהם יתנו תפוקה כפולה ומכופלת, אשר תצליח לכלכלם גם בשנת השמיטה ואף לאחריה. מהדברים עולה כי הקב"ה לא שולח את מאמיניו לרעוב, אלא מעוניין בראש ובראשונה לראות עד כמה הם סומכים עליו. בד בבד עם הבטחה זו, אחד המסרים העיקריים הנלמדים כאן הוא שמה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות, תוך שמירה על חוקי התורה, אשר הקדישה מצוות רבות לדיני ממונות.

מבט גשמי על העולם בהחלט יראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל הספקנות נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו.

אז מי אני בעצם??

אחת המטרות של שנת השמיטה היא שבעלי הקרקעות והחקלאים (האנשים המבוססים של אותם הימים) יתנתקו למשך שנה אחת מהגדרת תפקידם/מקצועם/מעמדם ויתפנו לעסוק בשאלה החשובה מכל – "מי אני ומה מטרת בואי האמיתית לעולם?". גם היום רובינו מקטלגים ומגדירים את עצמינו ואת הסובבים אותנו לפי הגדרות שטחיות של השכלה ומקצוע. אם נשים לב נגלה שבמפגש עם אנשים חדשים אנו עונים לשאלה "מי אתה?" בתשובה על פי המקצוע בו אנו עובדים, ולא בתשובה עמוקה יותר המתייחסת לרבדים חשובים יותר בחיינו. ההגדרות האלה לא נהוגות רק במפגש עם זרים, אלא למרבה הצער חלחלו גם לצורת ההשקפה שלנו כלפי עצמינו. לאדם הרבה יותר קל לרכוש תואר יוקרתי כדוגמת "רופא" ו"רואה חשבון" ולהרגיש טוב עם עצמו מאשר לעמול על מידותיו ולהיות "סבלני ועדין", "נותן ומשפיע", "בעל נפלא" ו/או "אבא משקיע". ההפסקה הזו, שהתורה כופה, מחייבת את החקלאים (ובמובן מסוים את כולנו) למחשבה מחודשת על ההגדרות העצמיות שלנו ולבחינה ותיעדוף מחודש בין עיקר וטפל. עכשיו אני כבר לא רק בעל שדה (או עורך דין/ פקידה/ מנהל), אלא מכלול רחב יותר של הגדרות ואתגרים אשר נדחקים ביום-יום לקרן זוית חשוכה. לפעמים לא נעים לגלות שהזנחנו את הצדדים החשובים באמת של החיים, אבל כמה טוב שיש לנו הזמנות כמו שנת שמיטה לעצור, להתבונן ולתקן...

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "קדושים": יש בנו אהבה והיא תנצח

בס"ד

בשבת הקרובה נקרא את פרשות "אחרי מות" ו"קדושים", העמוסות בכל טוב ובאוצרות רוחניים לרוב. ובכל זאת, אם ישנה הנחייה בולטת במיוחד, הלא היא ודאי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" המופיעה בפרשת "קדושים" המיוחדת. לא בכדי היו פרשנים רבים שטענו כי עברות שבין אדם לחברו חמורות יותר מאשר עברות שבין אדם למקום, ועל כן גם מחייבות תשומת לב והשתדלות גדולה יותר מצדנו. נראה כי משפט קצר זה בין 3 המילים, שזכה לאינספור סטיקרים המקשטים את מכוניותינו, מצליח להכיל בתוכו את עומק העומקים של היהדות והתורה כולה, עד כי רבי עקיבא, התנא האלוקי, התייחס לסוגיה באומרו כי "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו.

כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו', כך גם בעצם אהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות המטבח וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו.               

אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה טוב לנו! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה.                                                             אל הקריאה לאהוב את הזולת מתלווה הציווי "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", אשר גם כן מופיע בפרשה זו. מהדברים מתבהר לנו שלא מספיק לא לבטא כלפי חוץ את הסלידה שלנו ממישהו ובגדלות נפש לשדר לו שהוא מקובל עלינו. אנחנו לא נדרשים רק להתנהגות נעימה כלפי חוץ, אלא ממש לעדן את עצמינו לרמה כזו עד שלא נרגיש אפילו בעומק הלב, בצד הכי נסתר וסמוי מהעין, שנאה כלשהי כלפי מישהו אחר. בשלב זה לרוב מורמות הגבות בתמיהה "כיצד זה אפשרי?" ו"כיצד ניתן להכריח את הלב להרגיש או לא להרגיש משהו?". בהקשר הזה מוכר הסיפור על הילל הזקן, אשר כתשובה לשאלתו של אותו גר, אשר שאל כיצד ניתן לקיים את כל התורה על רגל אחת? ענה לו: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". הילל הזקן, אם כך, חשף בפנינו סוד גדול באומרו כי מאחר ואנחנו חיים ופועלים בעולם פיזי ומעשי, הדרך לקיום מצוות נשגבות אלה מתחילה בהימנעות פיזית מעשייה לחברינו של השנוא עלינו. מי שמתמיד בכך מובטח לו שעם הזמן לא רק שכלו, ידיו ורגליו ירצו לאהוב ולכבד כל אדם, אלא גם ליבו, שכן "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים, מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד. אהבה אמתית, אם כך, אינה תלויה באינטרסים מכל סוג. היא קיימת בגלל שבשורש אנחנו כולנו אחד. זאת לא סתם סיסמא נבובה בסגנון "ניו-אייג'". מדובר באמת הכי עמוקה של העולם הזה. אנחנו קשורים אחד אל השני ולכן גם חייבים לאהוב אחד את השני.

התורה בכלל, ופרשת "קדושים" בפרט, עמוסה במצוות והנחיות כיצד עלינו לחיות נכון יותר עם הזולת והיא בעצם באה ומפרטת כיצד מקיימים הלכה למעשה את מצוות-העל של "ואהבת לרעך כמוך". המצווה שאולי דיברה אלי וריגשה אותי יותר מכולן מופיעה גם כן בפרשה הנוכחית: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט'). כולנו מכירים את החצי השני של הציווי – לא לשים מכשול בפני עיוור. מעבר לפשט הברור, הכוונה היא שאסור להטעות אף אדם ולנצל את חוסר ההבנה שלו בתחום מסוים. בעולם העסקים (בו אני פועל) מצווה זו רלוונטית במיוחד ואנחנו מוזהרים לומר לכל לקוח וקולגה את האמת במלואה ולא לנצל את תמימותו וחוסר בקיאותו בתחום כלשהו. יחד עם זאת, חציו הראשון של המשפט מדהים וחשוב לא פחות. אנחנו מצווים לא לקלל חרש. בפשט לכולנו ברור מדוע מסוכן לשים מכשול בדרכו של עיוור, שכן הוא עלול להיתקל בו וליפול, אולם למה אסור לקלל חרש? הרי במילא הוא לא ישמע אותנו ולא יגרם לו כל נזק? כאן התורה מראה לנו את גדולתה ואומרת לנו שאפילו אם אותו חרש לא יידע לעולם שקיללנו אותו, עצם העובדה שבליבנו ובמחשבותינו היה רצון להרע לו או שחשבנו עליו רעה – עצם זה יגרום לו לנזק, ולכן אנחנו מחויבים להימנע מכך. לא רק למעשים, אלא גם למחשבות ולמילים שלנו יש כוח אדיר, ולכן יש להיזהר בהן ולהשתמש בהן רק לטוב.

בעיתוי הנוכחי לא ניתן לדבר על מצוות אהבת הזולת מבלי להזכיר את ימי ספירת העומר, שאנו נמצאים במהלכם. על פי המסופר בתלמוד, בתקופה זו נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא בימי מרד בר כוכבא במגיפה מסתורית ונוראה. מותם בטרם עת בתקופה קצרה של מספר שבועות בודדים לא היה משום שהם לא קיימו ואף דקדקו במצוות ובהלכות השונות, אלא משום שהם לא נהגו כבוד אחד כלפי השני. אותם תלמידים קינאו איש ברעהו, דיברו לשון הרע ושמחו לראות את קלונם של חבריהם, ועל כן נענשו. עונש דומה קיבל עם ישראל כולו עם חורבן בית שני והיציאה לגלות נוראית, וזאת על שום שבאותם ימים שררה שנאת חינם והם לא קיימו את מצוות אהבת הזולת. ההיסטוריה שלנו, אם כך, מלאה בעדויות על הרס וחורבן שמקורם בפילוג ובפרוד. במציאות החברתית הקשה ששוררת כיום בעם ישראל כל שנותר לנו הוא לפקוח את העיניים וללמוד את הלקחים מהעבר לפני שחלילה יהיה מאוחר מידי.

הכוח של נתינה לזולת וחמלה כלפי האחר הוא בל ישוער. ידוע הסיפור על רבי ישראל מסלנט שהתהלך יום אחד בשוק הערבי בירושלים העתיקה וניתקל בערבי חמוש בסכין גדולה שבא לדקור אותו. הרבי הסתכל עמוק אל תוך עיניו ולפתע הערבי שמט את הסכין, נישק את ידו של הרב ונס בריצה מהמקום. לאחר מכן החסידים של הרב שאלו אותו לפשר האירוע המדהים והוא ענה להם שהוא ראה לפניו אדם כל כך מסכן, שהשנאה שבליבו ממש העבירה אותו על דעתו עד שהוא היה מוכן לרצוח אדם רק בגלל שהוא מדת אחרת, ולכן הוא הרגיש כלפיו רחמים אדירים על שהגיע לשפלות הזו. הערבי שחש את הרגש הזה מתוך העיניים הטובות של הרבי פשוט נדבק במידת הרחמים ולא יכול היה לבצע את הרצח.

לאחר שהתבהרה החשיבות שנותנת התורה למידת אהבת הזולת והנחיצות שלה ליצירת האחדות בתוכנו, עולה השאלה איפה זה פוגש אותנו בחיי היום-יום? היכן ניתן לקיים את הכלל הגדול של התורה? האמת היא שבכל מקום! בכל מפגש ומפגש עם אנשים אחרים יש לסגל את צורת החשיבה – מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להטיב עם הזולת? כדי שהדברים לא יישארו בגדר רעיון יפה, אלא יקבלו תוקף מעשי עלינו לעצור ולהקדיש זמן לטובת מחשבה, התבוננות ותכנון. יש לחשוב מה היה נעים וטוב לנו באותה סיטואציה, לבדוק האם הצד השני גם כן מגדיר את זה כטוב, ואם כן – לפעול למענו במלוא המרץ והאכפתיות שהיינו דואגים לעצמנו.

לאופן החשיבה הזה של "ואהבת לרעך כמוך" יש הרבה פרטים קטנים. מספר דוגמאות:

במקום העבודה: כמו שאנחנו היינו שמחים אם עמית שלנו לתפקיד/למשרד היה משתף אותנו בידע שרכש ושיכול לסייע גם לנו, כך יש לתרום מהידע והזמן שלנו לעזרתם של עמיתינו. עלינו לשמוח בלב שלם בהצלחתם, לפרגן ולהתכוון לזה, לא להיות צרי עין ולא לקנא. כדאי להיזכר כמה שלילית היא התחושה כשמישהו כועס/צועק/נוזף בנו. אם לנו זה כל כך לא נעים אז למה שנעשה את זה למישהו אחר?! ביחסינו למעסיק יש לשמור על רכושו (החל מציוד משרדי וכלה במידע סודי ורגיש) ולכבד את הזמן עליו הוא משלם לנו. רבים מאתנו מכלים זמן עבודה יקר בגלישה באינטרנט או בשיחות טלפון אישיות מרובות ובטלות. יש לחשוב כיצד אנחנו כבעלי חברה היינו מרגישים כלפי עובדים שמתנהגים כך?

בקשר עם חברים: כמו שלנו, כיצורים חברתיים מטבענו, חשובה הסביבה המבינה והתומכת של חברינו, כך עלינו להתאמץ ולספק להם אותה בחזרה. יש להיות לחבר את שחפצה בו נפשו – החל מפרטנר לשיחת חולין על כוס בירה ועד לאוזן קשבת ולב פתוח בשיחות נפש משתפכות. פוגע במיוחד לדבר אל אדם ולגלות שבכל אותו הזמן הוא היה שקוע בדמיונות בהקיץ ולא היה קשוב לנו. אל לנו ללמוד מהחבר על מגרעותיו ואז בשעה שזה מתאים לאינטרס שלנו להשתמש במידע הזה כנגדו ולהכאיב לו. אסור לנו לשתף אף אדם שלישי בסודותיו של החבר ובטח שלא להתרחק ממנו כשנראה ש"כבר אין לנו מה להרוויח ממנו".

בקשר עם השכנים: כמו שלנו לא נעים שהשכן מלמעלה מחליט באמצע הלילה להזיז רהיטים או לדפוק מסמרים בקיר, כך עלינו להתחשב בשכנה שמתחתינו ולא לטפטף לה על הכביסה או להפעיל מוזיקה רועשת בשעות המנוחה. כתוב: "טוב שכן קרוב מאח רחוק". עלינו תמיד להיות מאירי פנים בחדר המדרגות, לומר שלום בנימוס לכל אחד ולהיות זריזים לתת כוס סוכר או כמה ביצים למי שבדיוק נתקע בלי באמצע הכנת עוגה.

בנהיגה בכבישים: כמו שאותנו מפחיד ומכעיס כשנהג פרוע חותך/צופר/מהבהב לנו, כך עלינו לנהוג בסבלנות ואדיבות (למען הסביבה ולא פחות חשוב למען בריאותינו אנו). יש לתת זכות קדימה, לא לצפצף לנהג שמלפנינו שלרגע מתעכב כדי לקבל הכוונה בדרך ולאפשר למי שרוצה בכך לעקוף אותנו ולהשתלב בנתיב שלנו. זה לא פחיתות כבוד לתת לנהג אחר לעבור אותנו, נהפוך הוא – בכל פעם שהגבנו במתינות בכבישים הפחתנו ממפלס המתח הכללי וסייענו באופן ישיר להפחתת מספר התאונות. מה יותר אוהב אדם מזה?

לסיום – המקום בו יש להשקיע את מירב כוחות הנתינה והאכפתיות הוא בקשר עם בן/בת הזוג: לרבים קל הרבה יותר להעמיד פנים של סבלניים ואדיבים מחוץ לבית משום ששם אנחנו פחות חשופים וקל לנו יותר להתחבא מאחורי המסכה. מבן/בת זוגנו, להבדיל, אנחנו כבר לא יכולים להסתתר, ולכן אם לא נעמול על עידון התכונות הטבעיות והמולדות שיש בכל אחד מאתנו של האגואיזם – לבטח נוביל את הקשר אל שירטון ונכלה את זמנינו ורגשותינו היקרים בריבים ותסכולים כה מיותרים. הגבר צריך לזכור שמטרת בואו לעולם היא לעשות את אשתו למלכה והאישה שמטרת בואה לעולם היא לעשות את בעלה למלך. רק כך ניתן לחיות בקשר זוגי פורה, שמח ומצמיח. הרב שלמה אבינר הגדיר זאת בפשטות באמרו כי המצווה היקרה ביותר היא בכלל "ואהבת לרעייתך כמוך". כמו שלנו חשוב לקבל תמיכה ועזרה על רבדיה השונים מבן/בת הזוג, כך עלינו לזכור שגם לו/לה צרכים דומים. יש לסייע ככל שניתן בעול הפרנסה ובמטלות הבית ולא להשאיר תפקיד ספציפי רק לצד השני אם קשה לו עם זה, לזכור להודות על כל דבר קטן ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לא להעביר ביקורת שתערער את בטחונו העצמי, להרעיף מחמאות בשפע, להיות פרטנר קשוב ותומך, לא למהר לשפוט ולבקר, להשכיל לשתף בסודות הלב, לא לבזות אותו בפני זרים, לא לשקר ולנהל הסתרות אחד מהשני וכמובן שלא לבגוד באמונו בכל צורה שהיא. כל מי שחווה בעברו אחד מהדברים האלה יודע כמה זה כואב וקשה. אם כך, למה שנגרום צער שכזה לאדם הקרוב לנו מכל?

מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו' וכו' – יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...

הלוואי ונזכה להתקרב ולקיים את מצוות אהבת הזולת וע"י כך גם את ההנחיה שנתן לנו הקב"ה בפרשה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי".

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "ויקרא" – סליחה, טעיתי!

בס"ד

בפרשתנו הנוכחית, הפותחת את ספר "ויקרא", מתוארים הקורבנות שמקריב כל אדם שחטא על פי חומרת מעשיו, תפקידו ודרגתו.

כיום, במציאות בה אין לנו משכן ובית מקדש, מעט קשה להבין את הפעולה הזו של הקרבת קורבנות והיא עלולה בטעות להיתפס כאכזרית ואף פגאנית, אולם בעבר היא היוותה חלק חשוב מהעבודה הרוחנית של העם ואפשרה להם סוג של קשר מוחשי עם הקב"ה. המילה "קורבן" באה מהשורש של "קירבה" (קירבה אל הבורא), וע"י פעולת הקורבנות אותו אדם למעשה נדרש היה להקריב לא רק בהמה מוחשית, אלא גם אופן סמלי את הנפש הבהמית שקיימת בתוכו (כל אותן התכונות ה"בהמיות" כדוגמת כעס, גאווה, קינאה ואנוכיות).

ברצוני להתייחס היום לפסוק המתאר את ההתנהגות של נשיא העם שנתפס בקלקלתו – "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם...וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ " (ויקרא ד'). בתלמוד ביארו את המילה "אשר" מלשון "אושר", כלומר אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על טעויותיו. במציאות כזו שבה הנשיא מוכן להודות בחטאו ולהביא קורבן כדי לקבל מחילה, ודאי שנתיניו ימנעו מעשיית חטאים במזיד. מנהיג הפועל כך מחדיר אמות מידה מוסריות חדשות לחברה. ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב. היכולת לומר "טעיתי" בפומבי היא גדולה ועצומה. המנהיג במקרה הזה לא מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך בעצם מוכיח גדלות רוח.

מבלי חלילה להשמיץ ולרמוז לאף אחד ממנהיגינו בהווה באופן ספציפי, אנחנו חשים כיום את הכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם נשיאים (מנהיגים) הגונים וענווים. נשיאים, אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית, וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, הוא יבין כי גם המנהיגים הם בני אדם עם חולשות אנושיות ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגנו ולבקרם, ומובן לנו שרובם צריכים להתנהג אחרת. אולם מה אתנו? האם גם את עצמינו אנחנו רואים ומבקרים באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים ולא אצלנו. אנחנו תמהים איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו, איך הוא "מתחפר" בעמדתו או שפשוט נשאר לעולם יהיר וגאה. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים שקיים בחוץ – קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים אותו ומזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "הפוסל במומו – במומו פוסל", כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו. מתוך ההבנה הזו, חשוב להבין שאותו קושי להודות בטעויות, שאנו מזהים אצל המנהיגים שלנו ואצל הסובבים אותנו, קיים בהכרח גם בנו!

מדוע כל כך קשה לנו להודות בטעויות שלנו ולבקש סליחה? לעניות דעתי הסיבה העיקרית היא האגו ומידת הגאווה שלנו שמונעים מאתנו לראות את פגמנו ובטח שלא לחשוף אותם לזולת. קשה לנו להודות שאנחנו לא מושלמים ולוותר על התדמית המוקפדת שביקשנו לשוות לעצמנו. אם נסתכל על עצמנו עם היד על הלב נראה שכשאנשים אחרים (בין אם קרובים ובין אם רחוקים) באים אלינו עם תוכחה אנחנו לרוב מיד מסתגרים ומחפשים תירוצים מדוע אנחנו צודקים והשני טועה. באופן סטטיסטי הרי לא ייתכן שאנחנו צודקים ב-100% מהמקרים, אז כיצד זה הגיוני שאנחנו לא עוצרים, מקשיבים באמת למה שנאמר לנו ובוחנים האם יש אמת בדברים ואנחנו לא בסדר?! התשובה המצערת היא שלרוב אנחנו לא מחפשים את האמת אלא עוד ליטוף לאגו הפגוע. בתוכנו יש סנגור מעולה שדואג לשכנע את עצמינו כמה אנחנו נהדרים וצודקים, כמו גם קטגור מעולה שבקלות רבה מרשיע ושופט לכף חובה את הסביבה. אנשים שמרגישים עצמם "צודקים" כל הזמן וחפצים להוכיח לכולם עד כמה צדקתם גדולה בסופו של דבר הם הקורבנות הכי גדולים של עצמם משום שאין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך הקליפה של הגאווה והחשיבות העצמית המגוחכת הזו. האגו שלנו כל כך עדין, שברירי ורופף. כאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה. מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש, ואנחנו מתפתים להאמין בהם.

במסע החיפוש אחר האמת ואחר איכות חיים רוחניים וגשמיים טובים יותר, חובה עלינו לעצור ולשאול בכנות ובפשטות: "אולי אני טועה?", "אולי מה שחשבתי וידעתי עד עכשיו אינו הטוב ביותר האפשרי?". רובנו מחפשים שינוי כזה או אחר בחיינו אשר יכניס קצת חמצן של רעננות ושמחה ללב ולמוח שלנו. ההתחלה לכיוון אותו שינוי חייבת לעבור דרך יצירת סדק באותה חומת הגאווה, שהביאה אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום, ולאמירה כנה שאולי אנחנו לא כה מושלמים, ושאולי יש לנו עוד מה ללמוד ומה לשפר.

היכולת להודות בטעות, להתנצל ולנסות לתקן הן מהיכולות החשובות ביותר בכל קשר שהוא בין בני אדם. לא משנה באיזה סוג קשר מדובר – בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, הורה וכו' – הודאה בכך שטעיתי חיונית למען רכישת האמון של הצד השני. כולנו שוגים – מקטן ועד גדול (כפי שמוכיחה הפרשה), כאשר דווקא ההודאה ולקיחת האחריות הם אלה שמאפשרים למערכת היחסים בנינו לבין הזולת (כמו גם בנינו לבין הקב"ה) לצמוח. אם חלילה בשעת רתיחה הטחתי באשתי עלבונות – אין מעשה גברי ואמיץ יותר מלהתנצל לאחר מכן מעומק הלב ולקבל על עצמי לנצור לשוני מרע, לא משנה מה תהיה הסיטואציה העתידית. אם הפעלתי את סמכותי ההורית כדי להשתיק את הילד הרועש, אשר כל פשעו היה שרצה את תשומת ליבי בזמן שכל כך רציתי לנוח – אין דבר אבהי יותר מלהתעשת מוקדם ככל שניתן ולפייסו במילים חמות ובמשחק משותף (כן, גם אני "מת" מעייפות אחרי יום מפרך במשרד). אם הייתי קצר רוח כלפי הכפופים לי בעבודה וניצלתי את העובדה שפרנסתם תלויה בי – אין דבר אצילי יותר מלהתנצל ולהתאמץ להבא להיות בוס נוח וקשוב יותר. הקב"ה אומר לנו: "מודה ועוזב – ירוחם". רק ע"י ההודאה בטעות והחרטה זוכים לרחמים ולאפשרות להתחיל מההתחלה.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר להודות בטעותם, לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. צריך לזכור שבזוגיות אסור בתכלית האיסור "להתחפר" בתוך הגאווה ולנסות לכופף את היד של הפרטנר שלנו. אם היינו לא בסדר חובה לרוץ ולהתנצל מיד.

האחריות של כל אדם לתיקון מידותיו בראש ובראשונה מונחת על כתפיו. יחד עם זאת, גם לסביבה בה חי האדם השפעה מהותית על דרכו ועל סיכוייו לצאת "מהמטריקס" – מההרגלים האוטומטים והשלילים. לצערנו, האווירה הכללית כיום לא תמיד מאפשרת לאדם לוותר על הגאווה ושאר המרעין-בישין שקיימים בו ולהודות בפרהסיה בשגיאותיו. במקרים רבים כשנראה אדם שחושף את עצמו, יהיו בסביבה גורמים ש"יעוטו על הטרף", ישמיצו, ילגלגו וינסו להרוויח מהדבר הון אישי כזה או אחר. אפשר לראות את זה היטב בפוליטיקה, בתוכניות ראליטי, בספורט ובמקומות עבודה מסוימים. כשאדם מרגיש מאוים אין סיכוי שהוא ייתן לצד העדין שבו לבוא לידי ביטוי, ולפיכך האחריות שלנו היא קולקטיבית. מתוך ההבנה הזו יש לנהוג בסבלנות יתרה כלפי אותם שכבר כן מעזים ומודים בטעויותיהם. לפעמים צריך לעצום עין אחת ולהתעלם מעבירה של החבר ולפעמים צריך פשוט לחבק ובמילת עידוד ופרגון להראות את התקלה ולהצמיח לדרך חדשה וטובה יותר. אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת רכילות עסיסית. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו. במציאות כזו כמעט ובלתי אפשרי להסיר את השריון והמגנים, להיות אדם כן ועניו ולדעת להודות בטעות.

הפחד מהערה מלגלגת או צינית גורם לנו להסתגר ולהגן על מעשינו והחלטותינו, גם אם אנחנו יודעים שהם שגויים.

סיפורי המקרא עסקו לא אחת בקושי האנושי להודות בטעויות ולקחת אחריות. כולנו מכירים את הסיפור על אדם וחוה בגן עדן ועל החטא שלהם כשאכלו מעץ הדעת בשעה שאסור היה להם לעשות כן. אולם, כשקוראים בסיפור לעומקו מגלים שהחטא המשמעותי יותר לא היה בעצם האכילה מהפרי האסור, אלא בהתחמקות שלהם מאחריות. מיד לאחר החטא הקב"ה אימת את אדם וחוה עם מעשיהם ושאל אותם מדוע המרו את פיו? התגובה של אדם הייתה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹוכֵל" – הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו על שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹוכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

לעומת אדם וחוה, על היכולת להודות בטעויות אנחנו לומדים מדוד המלך. באחד מהסיפורים הדרמטיים, שבספר שמואל ב', דוד שולח למות בקרב אבוד מראש את אוריה החיתי במטרה לזכות באשתו היפה בת-שבע. למרות שהגמרא אומרת ביחס לפרשיה זו: "כל האומר שדוד חטא – אינו אלא טועה", עולות בנו קושיות לא פשוטות על התנהגות דוד. בהמשך למתואר בסיפור אנחנו קוראים על תוכחתו של נתן הנביא לדוד, כפי שהיא משתקפת במשל "כבשת הרש" המפורסם. הנביא תיאר לדוד המלך סיטואציה דמיונית לפיה הגיע אורח אל ביתו של אדם עשיר מופלג ובעל צאן ומרעה רב. במטרה להאכיל את אורחו, אותו עשיר הלך ושחט את כבשתו היחידה של העני המרוד של אותה העיר ולא את אחת מכבשותיו הרבות. בתשובה לשאלתו של נתן מה דעתו על המקרה, דוד ענה כי העשיר הוא "בן מוות". ברגע זה נתן הסביר לו את המשל והנמשל ודוד הפנים שבעצם הוא נהג בדומה לאותו עשיר, שאך זה עתה הוא שפט למיתה. הגדולה של דוד, שבזכותה אף ניצל (לא לפני שעבר חיים קשים מנשוא שמירקו את עוונו ותיקנו את פשעיו), הייתה שברגע שהבין את האמת הוא לא ניסה להתחמק, ובו במקום אמר "חטאתי להשם!". לקיחת האחריות והמרדף אחר הצדק והאמת האובייקטיבית הנחו אותו תמיד.

המילה "יהודי" שורשה גם מלשון להודות ולהצביע על האמת (כלומר להעיד שיש מציאות של בורא בעולם), גם מלשון היכולת להודות ולומר "תודה" על מה שאנחנו מקבלים וזוכים לו, וגם מהיכולת להודות על הטעויות ולהתנצל. את אחד הסיפורים על גבורה אנושית מופלאה, שהתבטאה לאו דווקא ביכולת פיזית חזקה ובאסטרטגיה צבאית מתוחכמת, אלא ביכולת לוותר על האגו ולהודות בטעות, קראנו לא מזמן בפרשת "וישב" שבספר "בראשית". בסיפור זה התוודענו ליהודה (בנו של יעקב אבינו), שזכה שעל שמו כולנו נקראים "יהודים", ולהסתבכות המביכה שלו עם כלתו תמר, אותה חשב בטעות לפרוצה. יהודה היה מספיק אמיץ וחזק לעמוד מול משפחתו ומכריו ולהודות שבצר לו הוא הלך ושכב עם אותה אישה בעבור כסף. באופן טבעי הוא ודאי היה נבוך מאוד מהסיטואציה, אבל גילוי האמת והשבת כבודה של תמר היו חשובים לו יותר מהאינטרסים והכבוד האישי.

הקריאה של הפרשה הנוכחית מחדירה בנו את ההכרה שלא רק שההודאה באשמה שלנו ראויה לשבח, אלא שהיא גם מרפאת ומשחררת מכבלי האגו. אנחנו רוצים להיות אנשי אמת וככאלה חשוב שנכיר את חולשותינו ולא נברח מהן. אותם נשיאי ישראל, שכבר בסיפורי המקרא באו ובפרהסיה הודה בטעותם – הם המצפן והמחנכים להתנהגות דומה של כל אחד ואחת מאתנו כאן ועכשיו. ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא להתאמן על שנכתב כאן ולפחות פעם אחת לומר קודם בנינו ובין עצמינו ולאחר מכן גם למישהו אחר: "סליחה, טעיתי". בהתחלה הוויתור על ה"פאסון" והאגו קשה וכואב, אבל בהמשך מבינים שאין דבר משחרר ומשמח מזה.

"קמחא דפסחא" – המעוניינים לתרום למשפחות נזקקות לקראת פסח מוזמנים ליצור עימי קשר במייל. הלוואי ונזכה תמיד רק לתת.

שבת שלום, ניר אביעד