פרשת "ויקהל" – שבת שלום עכשיו

בס"ד

בשבת הקרובה נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות יחדיו: "ויקהל" ו"פקודי", אשר ממשיכות ועוסקות במלאכת בניית המשכן, ומפרטות, בין היתר, את הכלים הייחודיים שהיו בו, התרומות שנאספו לצורך בנייתו, בגדי הכוהנים ועוד. בנוסף, במהלך פרשת "ויקהל" משה רבנו שב ומתאר בפני העם את קדושתה של השבת, ומבחינתנו זו הזדמנות נפלאה לעצור ולהתבונן על המהות ועל הפנימיות של יום מיוחד זה, אשר מהווה "אות לעולם" לקשר ולברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל.

החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה החומרית שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. בעולם בו כל דבר נמדד לפי הערך הכלכלי שהוא משיג כמעט ואין מקום לערכים אנושיים כמו חסד ורחמים, טוב לב והקרבה למען הזולת. במציאות כל כך סוערת כמעט ובלתי אפשרי לעצור את המרוץ ולשאול שאלות כמו מה תפקידנו בעולם ומה אנחנו בכלל עושים כאן?

במובנים רבים העידן הטכנולוגי פוגע קשות בנשמה של כל אחד מאתנו. ההכרח לעמוד באתגר של קצב החיים המטורף פוגם באיכות התקשורת הרגשית שבין אדם לחברו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. תפקיד הפרסומות, תכניות הריאליטי ושאר הסחות הדעת הוא לגזול את שארית המרגוע של ה"לקוחות" ולדחוף אותם ברציפות מתשוקה אחת לרעותה. כל הזמן משדרים לנו שחסר לנו את "המוצר המהפכני הבא" ושרק אם נקנה את אבקת הכביסה החדשנית, ניסע ברכב עם גלגלי המגנזיום הבוהקים או נראה כמו הדוגמנים והדוגמניות בני ה-20 – נגיע אל האושר הנכסף. כך נהרסת יכול הדו-שיח הפנימית של האדם עם עצמו והוא לא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. אורך חיים זה מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות, ומכאן נובע הצורך בגירויים חיצוניים שרק הולך ומעצים. רובנו חשים חוסר מנוחה ושלווה פנימית, ולמרבה האבסורד הרגשה זו רק הולכת ומתגברת ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההישגים החומרים.

למי יש יכולת לעצור את המרוץ המטורף הזה? היכן ניתן להשיג מעט שלוה ורוגע? כיצד יכול האדם למלא את עצמו? הפתרון ניתן בתורה: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב', ג'). השבת היא מתנה משמיים המרוממת את האדם ממישור עיסוקיו הפעוטים ומקנה לו הזדמנות לראות את עצמו, לחוש את נשמתו, להיטען ברוח חיובית ובשמחה ולהכיר את בני משפחתו היכרות פנימית, מעמיקה ונעימה. קדושת השבת משכיחה מהאדם את דאגותיו הקטנות ואת צרותיו היום-יומיות והוא לומד להתבונן על העולם במבט חדש.

כאשר נודעה ליוונים דבקותם הקפדנית של היהודים בהפסקת המלאכה מידי שבת, הייתה תגובתם לגלוג ובוז, שכן לדעתם שמירת השבת הייתה ביטוי והוכחה לעצלנותנו. לפי אסכולה יוונית (והיום מערבית) זו, המנוחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא מטרתה לצבור כוחות להמשך הפעילות. לעומת זאת, על פי היהדות – ההפך הוא הנכון. העבודה נתפסת כאמצעי בלבד, ואילו השבת והמנוחה ייעודם אינם רק הפוגה משבוע של עמל וחול, אלא התחברות רוחנית למקור השפע של העולם.

כמובן שאין מטרת השבת רק להוות יום של מנוחה פיזית. ניתן לראות כיצד אנשים רבים המתפנים משבוע עמוס ומבלבל ולא משכילים להכניס לשבת תכנים של נועם ואמת עלולים לחוות דווקא את יום המנוחה כיום קשה ומתסכל. מנוחה המסתכמת רק בהינתקות ממרוץ החיים השגרתי עלולה להביא להתנוונות. ברחבי העולם מועדים דווקא ימים אלו לפורענות יותר משאר הימים, ובימי ראשון (בהם הם לא עובדים) מרובים בעולם מקרי הפשע וההתאבדות משאר ימות השבוע. ביהדות ליום המנוחה משמעות עמוקה ביותר בו אנחנו יוצקים לזמן ערך. אין כמו סעודת שבת, ישיבה בחיק המשפחה, שיחה נינוחה עם הבעל/אישה והילדים, זמירות ולימוד משותפים כדי לזכות במנוחה אמיתית, למלא את המצברים ולהתחדש לקראת שבוע חדש.

מלבד המצווה לענג את השבת, פשוטו כמשמעו, במאכלים ובמעדנים, גם האווירה "השבתית" בבית מוסיפה לעונג הרב. כשבני הבית סוף סוף נאספים יחדיו אחרי השבוע הארוך וחולקים סביב השולחן את חוויותיהם – אין דבר מקרב ומגבש מזה. במציאות הפוסט-מודרנית של ימינו שבה לכל אחד יש את החדר והטלוויזיה הפרטית שלו והמפגשים המשפחתיים הם ליד המקרר בזמן הפרסומות, שבה ילדים כבר צריכים פחות ופחות את הוריהם כדי ללמוד על העולם ודרכיו, ושבה נקודות הממשק המשפחתיות הערכיות רק הולכות וקטנות, לזמן היקר הזה של כינוס ואחדות משפחתית אין מחיר. לצערנו, הגענו היום למצב בו גופים חברתיים צריכים לצאת בקמפיינים פרסומיים כדי לשכנע משפחות לשוב לסעוד, לבלות ולהיות ביחד בסופי השבוע.

במשך אלפי שנים, גם בתקופות של רדיפות וגזירות, מסר העם את נפשו על שמירת השבת, ובכך ביטא את עוצמת הדבקות והקשר בינינו לבין הבורא. בעוד התורה שלנו כוללת, כידוע, 613 מצוות, נראה כי אין בסיסית ויסודית יותר ממצווה זו, ולראייה היא מוזכרת במהלכה פעמים רבות ובהקשרים שונים. גם הגמרא מספרת על חשיבותה המיוחדת באומרה שלפני שהיא ניתנה למשה בהר סיני, יחד עם שאר המצוות, הקב"ה הקדים ואמר לו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. אני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!". במקום אחר הגמרא מכנה את השבת "אחד מששים העולם הבא", ובכך נותנת ביטוי מילולי לתחושה של רבים לפיה השבת מבחינתם היא "מעין עולם הבא". ואכן, רבים משומרי השבת מעידים כי השבת עבורם היא לא פחות מ"גן עדן" ושאר ביטויים דומים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר. אם כך, מה יש בה באותה שבת שרובם המכריע של האנשים הדתיים נזכרים בה במהלך השבוע בערגה ובגעגועים? מהו סוד קיסמו של היום, שעל פניו מגביל אותנו, ושלמרות זאת, ואף על פי כן, כה אהוב ויקר?

רבים מאלה שאינם שומרים תורה ומצוות רואים באדם ששומר את השבת כ"מסכן" ואף כ"קורבן" אשר נאלץ לכלוא את עצמו במשך יום שלם בבית, לא לנסוע כמו כולם לים או לבלות בקניות במרכז המסחרי. ואכן, במבט שטחי ביותר נראה כי השבת מגבילה את האדם ומונעת ממנו את האפשרות לעשות את ה"כיופים" וההנאות להן הוא חיכה במשך כל השבוע.

למען האמת, בתור מי שחשב כך במשך שנים רבות וזכה לראות את המציאות בשנים האחרונות באור שונה, אני יכול להבין את התפיסה הזו שמונעת מרבים וטובים להתמסר לקיום מצוות שבת היקרה, למרות רצונם להתקרב ליהדותם ולהתקדש.

כל ה"דתיים מבית" – לא יעזור כל שתאמרו, לבלות בחוף הים בשבת עם בירה ביד אחת ופלח אבטיח בשנייה זה כיף גדול, לנסוע לטייל בשבת בחיק הטבע זה מאוורר ומרענן ואפילו לאכול צ'יזבורגר ופרות ים (השם ישמור) זה טעים מאוד. אבל, ופה מגיע אבל גדול מאוד, למרות שהעולם המערבי שם את ה"כיף" וההנאות האישיות במוקד וכתכלית העליונה – זאת בשום אופן לא יכולה ולא צריכה להיות מטרת המסע הזה שנקרא "החיים". הקב"ה שם כל אחד מאתנו פה בעולם כדי שנעשה עבודה מסוימת, שנחתור אל הייעוד האישי והקולקטיבי שלנו ושנגלה את הנשמה הזכה והטהורה שהושמה בתוכנו. לעשות כיף זה לא חלילה דבר רע, ובטח ובטח שאין ביהדות ערך שמדבר על סבל וסיגופים, אולם יחד עם כל זאת – זו לא תכלית חיינו. כפי שנכתב קודם לכן, בשבת יש עונג גשמי ורוחני עצום. כל מי שזכה לשמור שבת יכול להעיד על כך, אולם אנחנו לא עושים כל זאת כדי להרוויח את אותו תענוג. אנחנו עושים עשיות מסוימות ומיוחדות בשבת, ולחלופין נמנעים מעשיות אחרות, משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לנו בפרשה הזו ובמקומות רבים ונוספים בתורה שזוהי תכניתו עבורנו, שזו הדרך של הנשמה שלנו להיטען בכוחות אמתיים לשבוע חדש ושע"י כך נוכל להתקרב ולהכיר טוב יותר את עצמינו ויעודנו.

למרות שמבחוץ זה לעיתים נראה כמציאות מגבילה – לשומר השבת יש "כיף" רוחני וגשמי עצום שניתן להבינו רק מתוך חוויה אישית. אותה ההנאה היא אמיתית ומוחשית, אולם היא לא הסיבה והמניע לפעולה. השבת מחברת אותנו בצינור ישיר למי שברא את העולם, ועל כן אנחנו כה נזהרים לקיימה ואוהבים אותה. מה יכול להיות חשוב ומשמעותי מזה?

בהקשר הזה חשוב לציין כי כמו לכל עשייה אחרת – גם לשמירת שבת יש שני חלקים: סור מרע ועשה טוב. את הפרוש של "לסור מרע" בשבת כולנו כבר יודעים, אולם אסור להסתפק בשלב זה בלבד. על מנת שנזכה באמת לחוות את האור של השבת בחושינו הגשמיים עלינו "לעשות טוב", כלומר להוסיף פעולות רוחניות שיעצימו את החוויה. שינה מרובה בשעות שהתפנו אינה מספיקה. מומלץ לפתוח ספר טוב ולצלול לתוכו, להתפלפל עם בני המשפחה או חברים על ענייני הפרשה, ללמוד עם הילדים דבר מה מהותי או לעשות איתם ביחד הפעלה שקשורה לרוח השבת ושהכנו מבעוד מועד. בדרך הזו אנחנו בונים כלים לאור של השבת שישכון בתוכם ויאיר לנו. אדם נבון יבוא עם תוכנית מוגדרת כיצד הוא משמח את אשתו/בעלה, מעורר את הילדים לקדושה ומנצל את השעות היקרות מפז.

חז"ל לימדו אותנו סוד אדיר לפיו מי ששמח בשבת יהיה לו שבוע עם שמחה, עליזות ונועם, ומי שעצוב יסבול משבוע של כבדות ודכדוך. בתור בני אדם בעלי רגשות, אשר, כידוע, לעיתים משתנות כשבשבת, לא תמיד קל לנו להיות שמחים ונינוחים בכל תנאי ומצב. כדי לא להתעצב ולקלקל את השפע של כל השבוע רבי נחמן אפילו המליץ להעמיד פני שמחים, לשיר ולרקוד (גם כשלא לא תמיד "בא לנו"), ובכך בראש ובראשונה לא לקלקל את מצב הרוח של הסובבים אותנו וכמובן ליהנות מהסיכוי ש"אחרי המעשים ימשכו הלבבות".

מי שקורא מיילים אלה ודאי יכול להעיד שאינני משלב בהם כתיבה על עשיית מצוות כאלה או אחרות (למרות שכמובן אני מאמין בהן ומנסה בעצמי ליישמן). בראייתי, הדור שלנו צמא קודם כל לרוחניות שמקורה בחום ואהבה אנושיים, בקשר פתוח וחם ובלימוד על דרכי תיקון הלב לפני שאנחנו בכלל ניגשים לשמוע על מחויבויות, הנחיות ומסגרות חדשות. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לדבר על השבת מבלי להזכיר את מצוות הדלקת הנרות. מצוות ומנהגים רבים יש לה לשבת, אולם נראה כי אין עשייה פשוטה וקלה, אך יחד עם זאת מעוררת וקדושה יותר מהדלקת הנרות. לפי המסורת, מצוות הדלקת הנרות נתונה בידי האישה, אך בהעדרה רשאי כל אחד מבני הבית לעשות זאת במקומה.

הסיבה שמדליקים שני נרות שבת (יש שנוהגים להדליק יותר נרות כמספר בני הבית) היא לכבוד הציווי הכפול שציווה הקב"ה לגבי יום השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ז') ו"שמור את יום השבת לקודשו כאשר ציווך ה' אלוקיך" (דברים ה', יב').

בנרות אלה אצורה עוצמה רוחנית גדולה. ידוע שבחושך מוחלט מספיק נר קטן שידלוק ושכבר יאיר את כל סביבתו. כמו בגשמיות כך גם ברוחניות, נרות השבת מסמלים, בין היתר, את האור שאנחנו מנסים להדליק בנפש, את הרצון לטוב ואת השאיפה לאמת ולמשמעות. כשהאישה מדליקה את הנרות היא עוברת בבת-אחת מעולם החולין לעולם הקדושה. ברגע אחד נעצרת המולת חיי היום-יום ונכנסת השבת. ידוע ששעת הדלקת הנרות היא גם שעת רצון גדולה. הקב"ה קרוב יותר באותה שעה וקל לבקש ממנו את שנצרך.

יום השבת הוא, כאמור, יום משפחתי מאוד. אחת הדוגמאות היפות לכך הוא המעבר מהדלקת מספר נרות נפרדים עם כניסת השבת להדלקת נר אחד שכל פתיליו מחוברים בהבדלה עם צאתה. באופן סמלי השבת איחדה את בני הבית.

כל שנכתב עד כה ניסה לתאר את תחושות הלב בשבת. האמת היא שיש בחיים דברים שפשוט אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר כמובן לנסות, אבל תמיד ההסבר יישאר חלקי ומוגבל. דבר דומה הוא עם האהבה שלנו לילדינו. ניתן לנסות למצוא את הסיבה שאנחנו מוכנים לתת להם את כל כולנו ושאנחנו כה אוהבים אותם בעובדה שהם באו מגופינו, בעובדה שהם דומים לנו, בעובדה שהם חמודים וחייכניים, וכו' וכו', אולם כל ההסברים האלה בסופו של דבר חלקיים ביותר. האמת היא שאנחנו אוהבים אותם אהבה שמקורה בעומק הנשמה ושאין לה הסבר במילים. כך זה בדיוק עם השבת. מי ששומר שבת ובאמת מתחבר אליה מרגיש סוג של רגשות שאין להם הסבר במילים. זה הרבה יותר גדול מהתפילות המעוררות, מהניגונים המרגשים, מהסעודות המענגות, מהמשפחתיות המקרבת ומהלימוד המחכים. אולי ההסבר הטוב ביותר לתחושה הזו הוא ב"נשמה היתרה" שאנחנו מקבלים בשבת ושנלקחת מאתנו עם סיומה. אותה נשמה יתרה נותנת לנו כוח ומחייה אותנו בצורה כזו שאף מילה לא באמת תוכל להסביר.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "תרומה" – מספיק עם השטויות

בס"ד

בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו. כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי.  אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן זה שהוא נבנה מעצי שיטים ("ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים"). חז"ל אמרו על כך שהמילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.

לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מוטל עלינו להבין מה העיקר בחיים ומה הטפל, לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.

אדם בוגר לרוב יודע מה חשוב, ובכל זאת הקושי לעשות במעשה את מה שהשכל בתאוריה יודע נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בפנימיותו של כל אחד ואחד. בכולנו חבויים שני טיפוסים – האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר על עצמינו או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה. אנחנו מתרגשים מפנייה לעזרה של אדם במצוקה, אבל אז נאטמים ואומרים ש"כבר תרמנו בעבודה". המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה. הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו לנוחיותנו.

הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים. כמובן שחיוני להתחבר למקור מהימן שמגדיר מהו אותו טוב אמיתי ונכסף. ביעדי ארגון חיזבאללה עשויה להיות הגדרה של "טוב" – "לפגוע ולהרוג כמה שיותר אנשים רק בגלל שהם חושבים ומאמינים אחרת מהם". להבדיל, ההגדרה המערבית המקובלת של המילה "טוב" היא הצלחה כלכלית. אנשים שקועים בדיכאון משום שהם "אינם מצליחנים" או "לוזרים", כהגדרתם המטופשת והחלולה של האמריקאים. רגשות אלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוכלים, על דגם המכונית שלנו, על מותגי האופנה שאנו רוכשים וכו'. חופשות ומכוניות פאר נובעות רק באופן חלקי משאיפתנו למנוחה ונוחיות, בעוד שתפקידן העיקרי הוא ייצוג המעמד החברתי אליו אנחנו רוצים להשתייך. את מיטב כוחותינו אנו מבזבזים על עשיית רושם ופוזה על הסובבים אותנו. למרבה האבסורד דווקא כלפי אנשים שרחוקים מליבנו, כדוגמת עמיתים לעבודה או דודה רחוקה, אנו משקיעים משאבים כה רבים ומיותרים בניסיון למציאת חן ועשיית רושם, בעוד את האהובים לנו באמת, כדוגמת בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, אנו לוקחים כמובן מאליו. עלינו לשאול את עצמנו, אם כך, האם אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו?" או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה?" היהדות שואבת את הגדרת הטוב מהתורה, אשר מתארת לנו כיצד צריך לנהוג האדם הטוב כלפי חבריו, משפחתו והחברה בכלל. טוב-לב הוא אדיבות, הגינות, יושר לב ונאמנות לקב"ה. יקומו המלעיזים ויאמרו שגם בקרב שומרי המצוות ישנם אנשים רעי לב שגורמים לסביבתם רע. אכן ישנם גם אנשים כאלה, אולם התשובה היא שהם פשוט לא מקיימים את ציווי התורה. אדם העוטה על עצמו סממנים חיצוניים לא בהכרח סיגל לעצמו גם את הפנימיות, שהיא כמובן החשובה והקובעת, של ההוויה היהודית.

בגמרא במסכת בבא-בתרא מסופר על יוסף, בנו של רבי יהשוע, שחלה, נפטר וחזר מעולם המתים (אולי מוות קליני כהגדרתנו...). כשהוא תיאר את שחווה הוא אמר: "עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה". בדבריו הוא כיוון לכך שבעולם האמת, אליו נגיע כולנו לאחר מותנו, דווקא האנשים שפה בעולם הזה לא זכו לכבוד גדול בשמיים זוכים לכבוד מלכים ומעמדם רם ונישא, בעוד מי שהתהדר בתארים נכבדים, היה עשיר גדול בחומר וזכה ליראת כבוד מהחברה – דווקא הם יהיו במעמד נמוך יותר.

משל מפורסם נוסף הוא על ר' מאיר מפרמישלן, אשר פעם אחת בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלביזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר".

האם סיפורים אלה קרו במציאות או לא, זה כבר פחות חשוב. העיקר הוא להפנים את המסר ולראות בהם מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו.

כידוע גם את האדם העשיר בתבל קוברים ערום ועריה אף ללא גרביו, ולכן בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה מפנקת וטס לחופשות באיי סיישל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. מי שמשכיל לעשות כל זאת אכן בונה בו את המשכן והקב"ה יכול לשכון בתוכו ולהיות חלק ממשי ומוחשי בחייו.

האויב העיקרי של אנשים רבים הוא רגע של שקט ובילוי זמן לבד עם עצמם. שימו לב כמה קשה לנו להיות סתם במנוחה מבלי להתעסק פיזית ו/או מחשבתית עם משהו אחר. ברגעים הללו אנו שומעים את קולה של הנשמה שקוראת לנו מתוכנו ולא מוכנה להסתפק בהבלי העולם, אלא רוצה ושואפת לאמת ולמשמעות. רבים דואגים להשתיק אותה עם עוד גירוי חיצוני רועש, כדוגמת עוד יציאה לבילוי, עוד שיחה בפלאפון, עוד זיפזופ בטלביזיה וכו', עד שבסופו של דבר גם הקול הזך והטהור הזה הולך ונמוג.

בנוסף, להתבגר פירושו לדעת שהעולם הזה אינו הפקר ואנחנו חייבים שיהיו לנו בו גבולות. כלל גדול בחינוך ילדים הוא שכל ילד חייב את ההכוונה של הוריו ומשווע למסגרת ברורה של אסור ומותר, גם אם בחיצוניות הוא מתמרד כנגד אותן מגבלות. ניתן ממש לראות בעיניים כיצד ילד שגדל בלי מעצורים מתפתח להיות אדם אומלל. האמת היא שכולנו ילדים. כולנו צריכים את המסגרת הברורה שתעצור מבעדנו לעשות את כל אשר עולה על רוחנו. אדם שמקשיב לכל תאווה ולכל גחמה גדל עקום. אדם בוגר, אם כך, ידע לשים סייג לפיו ולא לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש. כמו כן הוא ישכיל להגביל את עצמו ולא לאכול ולשתות את כל מה שמוצא חן בעיניו. תרי"ג מצוות עלולות להראות לאדם זר מהצד (ולצערנו גם ללא מעט "דתיים מכוחו של ההרגל") כמערכת מסואבת ומעיקה של חוקים שבאים לאמלל לנו את החיים. חשיבה נכונה ואמיתית הרבה יותר תראה בהם כהנחיות של האבא של כולנו, שמכיר את המקומות בהם אנחנו נוטים להיות חלשים וליפול, כיצד לחיות נכון יותר (בספר הזוהר המצוות מכונות תרי"ג עיטין, כלומר תרי"ג עצות). התמסרות לאותן עצות/הנחיות תגלה עד כמה נשמתנו שיוועה לאותן גבולות שממקדות ומגינות ותעזור לנו לעבור את אותו תהליך התבגרות וויתור על רוח השטות.

עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שימחה. אפשר לעשות את אותה פעולה (כמו להכין בבוקר לילד סנדביץ' לבית הספר, להגיע לעוד יום עבודה במשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות אבק בבית) מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושימחה על עצם העובדה שיש לנו ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת בתקופה כה סוערת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.

השבוע נכנסנו לימי חודש אדר, שבהם "מרבים בשמחה". חז"ל אמרו ששימחה צריכה להיות המצב הרגיל והשגרתי של היהודי, כאשר ישנם זמנים ומצבים בהם "ממעטים בשמחה" (כמו בצומות וימי אבל) וזמנים בהם "מרבים בשמחה". בחודש אדר אנחנו נדרשים לשמחה מיוחדת. נשאלת השאלה כיצד ניתן לשמוח, כשלעיתים המציאות קשה ואף כואבת? היהדות מסבירה בהרחבה כי שמחה אמיתית אינה סותרת את הצורך להתמודד עם קשיים ואירועים כואבים. לו הייתה השמחה התהוללות קלת-ראש, אכן לא היה מקום לשמחה בשעת סבל וכאב, אבל שמחה אמיתית אינה התעלמות מהמציאות, אלא גישה נכונה כלפיה. השמחה נובעת מהאמונה שגם ברגעים הקשים הקב"ה מכוון את האירועים ליעדים הנכונים. גם אם הדרך מפותלת ויש בה עליות ומורדות – בסופו של דבר אנחנו מתקדמים ולא נסוגים והיא מקילה ביותר את הקשיים הכרוכים לפעמים בעול החיים והיומיום. הרבי מילובאוויטש הביא דוגמא לאדם הנושא ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו, אך ברגע שיתברר לו כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא הוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף. זו כוחה של השמחה!

להכין את אותו הסנדביץ' בבוקר, להגיע לעוד יום במשרד או לעשות את אותה הספונג'ה יכול להחוות כארגז כבד ומעיק למי שלא היפך מחשבתו על העולם ויכול להיות אוצר של מרגליות ויהלומים למי שהחליף את משקפיו הישנים.

ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרת לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.

ידוע שבשמו של חודש אדר מסתתר רמז נפלא – אדר זה אותיות א' דר, כלומר הקב"ה (שמיוצג לרוב באות א') גר, או יותר נכון, נגיש לנו יותר בחודש הזה. מהו המפתח, אם כך, להרגיש את אותה קירבה נפלאה לאלוקים? התשובה היא להגביר קצת יותר את הווליום של הרגשות של השמחה והאמונה הפשוטה שהמציאות טובה, כמו גם להנמיך קצת את הווליום של הדאגות (מהמצב הפוליטי, מהמחשבה כיצד נסגור את החודש, מהדמיונות האובססיביים מה חושבים עלינו ומי אוהב או לא אוהב אותנו) ופשוט להיות.

שבת שלום וחודש אדר שמח, ניר אביעד

פרשת "משפטים" – אל תהיה "ראש קטן"

בס"ד

פרשת "משפטים", המופיעה בתורה מיד לאחר מעמד הר סיני הנשגב עליו קראנו בפרשה הקודמת, עמוסה בחוקים חברתיים שונים ומגוונים ומלמדת אותנו הלכות רבות בחיי המעשה והיום-יום, כמו גם מעניקה לנו כלים למסע הרוחני והפנימי ולעבודת השם האישית. הפרשה נפתחת בדיני עבד עברי ומסבירה כי יהודי שרוצה למכור את עצמו לאדונו ולהיות לו לעבד באופן קבוע (מעבר לשש השנים שהתורה מתירה לאדם למכור עצמו לעבד אם הוא נמצא בחובות ורוצה ע"י כך לגייס כספים או שהוא נתפס גונב ואין לו כיצד להחזיר), אזי צריך לרצוע לאותו האדם את האוזן בדלת, כלומר להטיל בו מום פיזי כעונש.

"וְאִם אָמֹור יֹאמַר הָעֶבֶד: 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי'. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹולָם" (שמות כא').

מהציווי הזה עולה השאלה המתבקשת – איזה פסול יש שאדם ימכור את עצמו לעבד עד שהוא צריך להיענש בצורה כה קשה, וחשוב לא פחות – מה זה אומר לכל אחד מאתנו על מציאות חייו כאן ועכשיו?!

התחלה של מציאת תשובות עוברת דרך הבנתם של כמה מהיסודות הבסיסיים והמהותיים ביותר בתורה המדברים על בחירה חופשית ועל התמודדות עם אתגרי החיים. אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמתיים יותר. הקב"ה דורש מאתנו שנתמודד עם המציאות שהוא שולח לכל אחד בהשגחה פרטית ומדויקת ומתוך הרצון לחנך ולקדם אותנו בדרך כדי שנשכיל לפתח אישיות עצמאית, חושבת ובוחרת.

כל אחד מאתנו ניצב בכל יום בפני אינסוף החלטות (קטנת ושוליות, כמו גדולות ומהותיות) ובחירותיו הן אלה שמגדירות מיהו בתור בן אדם. העבד למעשה, ועל כך הביקורת הגדולה על מי שבוחר במודע להיות כזה גם כשיש לו ברירה אחרת, מסיר מעליו את העול של הבחירה וההתמודדות ועושה את מה שמצווה עליו אדונו. אותו אדם אומנם מפסיד את חרותו, אך מרוויח את אי הצורך שבהתמודדות. חז"ל לימדו אותנו ששורש העבדות היא בדיוק באותה בריחה מאחריות. "להיות עבד" פרושו להיות כפוף וכנוע לכוחות שגדולים ממך ולא לעשות את ההשתדלות הנדרשת כדי להתגבר עליהם.

זה יכול להיות, כמו שמלמדת הפרשה שלנו, בעבדות ממשית לאדם אחר, ויכול לבוא לידי ביטוי גם בשעבוד ותלות בטפיחות על השכם וכבוד מהסובבים אותנו (אגו) או אפילו בתלות בסיגריה/ שוקולד/ כסף כדי להרגיש טוב. ברגע שהאדם מוותר על הכוחות האדירים שקיימים בתוכו להיות טוב ולבחור בטוב (בתוך כל אחד יש, כידוע, נשמה אלוקית) ונהייה תלותי באדם או בדבר אחר הרי הוא עבד ועל כך מגיע לו להיענש כדי להזכיר לו שהוא סטה מהכיוון.

הגמרא במסיכת קידושין אומרת בשם הקב"ה: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים (כלומר לבני אדם אחרים), והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע". פרוש הדברים הוא שיהודי ששמע באוזנו (בין במישרין או בין מאביו ששמע מאביו ששמע מאביו, וכך הלאה עד למעמד מתן תורה) שיהודי הוא בן של מלך וככזה הוא יכול להיות עבד רק של מלך מלכי המלכים ובכל זאת מכר עצמו להיות עבד של אדם אחר בשר ודם – הרי מגיע לו עונש באותה האוזן ששמעה אבל לא מיישמת.

הפרשה, אם כך, קוראת לנו לא רק ללמוד על דיני עבד עברי, כי אם גם לשאול את עצמינו את השאלה המתבקשת – האם אני עצמי עבד? ואם כן – מה גורם לי להיות כזה וכיצד ניתן להשתחרר מלפיתתו של "תסמין הראש הקטן" שמעדיף לא להתמודד עם אתגרי החיים ו"לסבול את הצרות המוכרות" גם אם המחיר הוא סבל נוראי לנשמה שהיא בהגדרתה שואפת תמיד לגדלות.

נראה לי, על פניו, כי הדרך לבריחה מסוג העבדות הזה היא בכל מקום בו אנחנו נמצאים לשאוף לעשות את הטוב ביותר האפשרי ולהיות נוכחים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים פעולות בבינוניות, מתוך הרצון לסמן וי ולעבור הלאה. לעיתים אנחנו רואים בחיים אוסף ארוך של מטלות מייגעות ומטרידות שפשוט צריך לעשות אותן כדי להגיע ליעד לא ברור. מומלץ לכל אחד לרגע לעצור ולחשוב: לאן אני הולך? מה המטרה של כל העשיות שלי? האם אני משקיע את כול כולי בדבר? האם אני חי באמת או שחיי מתנהלים כמו קו ישר ואופקי של אקו לב שסופו ידוע מראש?

על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות, כאשר החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. זה הזמן להוציא מלכסיקון המונחים והמחשבות שלנו את הביטוי "אכלנו אותה". גם אם קשה לנו בהתמודדות כזו או אחרת (עם הבעל/אישה, עם הילדים, עם המינוס בבנק, עם השכן מלמעלה, עם החמות, וכו') – הקושי הזה אינו סתמי. לא מדובר ב"גורל אכזר" וגם לא ב"עונש משמיים". כל מה שאנחנו עוברים וחווים נשלח אלינו בהשגחה פרטית כדי שנהיה אנשים טובים ומודעים יותר, ולכן יש להתייחס אל ההתמודדויות השונות בשמחה ומתוך אתגר וסקרנות.

חז"ל ועימם כל גדולי ישראל לאורך הדורות מורים לנו לנסות ולעשות את הטוב ביותר האפשרי לנו, להיות אנשי אמת, אנשים שרואים במטלות חייהם אוסף של הזדמנויות להוציא מתוכם את החלק האלוקי שבהם, את האור שגנוז בם. הדבר נוגע לכל תחום ותחום בחיים. כך לדוגמא:

עובד צריך לעשות את עבודתו מכל הלב ובכל הכוונה והרצון להטיב למקום עבודתו. אין טעם "לחפף", אין מקום ב"עיגול פינות". אם בהסכם עם המעסיק הוחלט כי הוא יעבוד מספר שעות מסוים אז עליו לוודא שהן יהיו המועילות והפרודוקטיביות ביותר.

הורה צריך להשקיע בילדיו את מיטב כוחותיו בכל רגע ורגע. כה עצוב לראות היום הורים שרואים בילדיהם מעמסה ועול ושולחים אותם לבהות שעות על גבי שעות בטלוויזיה רק כדי "להשיג מעט שקט", או לחלופים מממנים אינסוף חוגים ומורים פרטיים בעוד כל מה שהילד באמת רוצה וזקוק לו זה עשר דקות ביום של תשומת לב אישית, חיבוק, פרגון ושיחה מלב אל לב בלי הסחות דעת ברקע.

בזוגיות עלינו להקדיש לבת/בת הזוג את העלית שבעלית שבכוחותינו. יש לפרגן, לתמוך, להתמסר ובעיקר לאהוב כל הזמן בלי הפסקה ותנאי. בלי הנכונות לוותר על הנוחות האישית שלי לטובתו/לטובתה אי אפשר באמת לבנות מערכת של אמון שתחזיק למעמד אורך שנים ותשרוד את הסטטיסטיקה ההולכת ועולה של אחוזי הגירושין.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש. אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.

מדוע התורה מזהירה את העבד שלא "להתמכר" למצב הנפשי הזה של עבדות ואף מאיימת עליו בעונש כואב ? התשובה היא אותה התשובה לשאלה מדוע רוב בני ישראל נרתעו מהיציאה מהעבדות הנוראית במצריים ועל כן מצאו שם את מותם או התשובה לשאלה מדוע אנחנו נרתעים מלעשות שינוים מסוימים בחיים שלנו גם אם הראש יודע שזה נכון וחשוב? התשובה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם פשוט לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. עבד מתרגל לרע שהוא מכיר ומעדיף אותו על פני חוסר הודאות שבשינוי כזה או אחר.

הדוגמא הקיצונית היא של אישה מוכה ש"בוחרת" להיות עם הגבר המכה, מאשר להסתכן בפתיחת דף חדש והתחלה של חיים עצמאיים משלה אשר לא ברור מראש כיצד הם ייראו ומה יהיה טיבם. האמת היא שבכל אחד מאתנו מסתתר עבד שכזה ש"לא רוצה שיזיזו את הגבינה שלו" ועל כן מומלץ לכל אחד לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו עבד ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו".

אחת המצוות בתורה מחייבת כל יהודי לזכור מדי יום את יציאת מצרים "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים". ברמה הפשוטה ביותר, משמעות הדבר היא זכירת האירועים ההיסטוריים והבנה שהקב"ה מתערב במציאות וגואל אותנו באופן אישי וקולקטיבי, אולם ברמה הנפשית העמוקה מתייחסת היציאה ממצרים ליציאה מתוך ההגדרה שהמצרים כה ניסו (ואף הצליחו) לטעת בנו של עבדים תלותיים וחסרי יכולת לשלוט בחיינו אל ההגדרה העצמית שלנו כבעלי נשמה אלוקית המסוגלים לבחירות מוסריות ולנשגב.

כל אחד מאתנו נולד ונועד לגדולות. כפרטים וכאומה יש לנו תפקיד חשוב ומשמעותי ואין דבר משמח (כמו גם קשה) מהיציאה מדפוס החשיבה של העבד אל עבר מימוש אותו תפקיד. הלוואי ונצליח בכך.

שבת שלום,

ניר אביעד