בס"ד
בס"ד
לקראת יום הזיכרון לשואה - איפה אלוקים היה בזמן השואה?
יום השואה מתקרב ועימו הזיכרון, הכאב וגם לא מעט שאלות ותהיות באמונה. תוכניות הטלביזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו, הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל, את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב. מאז אותן שנים ארורות ועד היום עולות ונשאלות השאלות הנוקבות בקרב רבים בעם שלנו "איפה הקב"ה היה בשואה?" ו"כיצד ייתכן שהעם הנבחר נזנח?". ואכן במבט היסטורי ניתן לראות שמאורעות השואה הביאו ניצולים רבים וצאצאיהם לעזיבת המורשת היהודית עד שכיום, למרבה הצער, רוב העם היהודי בארץ ובגולה כבר אינו שומר את מסורת אבותיו שנשתמרה 3500 שנה עד לאותו שבר ומשבר.
לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה. אחת הסברות הרווחות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית - ארץ ישראל. העם, שהיה שקוע בחשיבה גלותית ופאסיבית פספס פעם אחר פעם במשך אלפיים שנות גלות את ההזדמנויות לחזור לא"י ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. לפי גישה זו, מטרת העקירה הינה לצורך נטיעה והצרות הנוראיות הן בעצם חבלי משיח, אשר בראייה הרחבה יתבררו בבוא היום כנחוצות וחיוביות. גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה נאמר לנו מפורשות כי במידה ונלך בדרך הישר בעיני ה' מובטח לנו כל טוב ושפע רב ("וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם..."), ומאידך אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבו וגורלו של האיבר השני.
לצד השאלה "איפה היה הקב"ה בזמן השואה?" חשוב לא פחות לשאול "היכן היה האדם בזמן השואה?", או יותר נכון - "מה אפשר ללמוד מההתנהגות האנושית בזמן השואה?". לא אחת שאלתי את עצמי כיצד אני הייתי מתנהג בתור גרמני אם הייתי חי באותה התקופה? האם הייתי משכיל להבחין בין טוב ורע באותן הנסיבות? האם היה בי את הכוח להתנגד לכוחות חברתיים עצומים שפועלים סביבי? האם היה בי אומץ לומר את שעל ליבי גם אם הוא אינו פופולארי? נראה כי אותן שאלות רלוונטיות לכולנו גם היום. הקב"ה דורש מאיתנו שנהיה אנשי אמת ונזעק אם אנחנו רואים עוולה ושקר.
האנטישמיות ושנאת ישראל הייתה מנת חלקנו מאז היותנו לעם וחשוב להבין את שורשיה כדי להבין טוב יותר את השואה. דומה שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שונאים אותנו בתואנות אין ספור - על היותנו טובים מדי ועל היותנו "מקור הרוע בעולם". על שאנו מתבדלים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. רואים בנו אחראים לכל כשלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל.
לסיום - לא ניתן לדבר על השואה מבלי להתייחס לביטויי מסירות הנפש המדהימים שנעשו במהלכה. בתוך התופת והתנאים הלא אנושיים היו יהודים רבים שהצליחו לשמור באדיקות על מורשת אבותיהם והרוח היהודית. מוכרים הסיפורים על אימהות שמלו בידיהן את בנם בן ה-8 ימים רגע לפני שהם הובלו יחדיו את תאי הגזים ועל ארגוני החסד והצדקה שפעלו בגטאות גם כאשר מפעיליהם עצמם סבלו מהעוני והרעב המחפיר ששרר סביב. במהלך פסח האחרון זכיתי לשוחח עם מתפללת מיוחדת במינה בבית הכנסת שלנו, ריטה הירשלר בת ה-88, אשר סיפרה לי על קורותיה במחנה אושוויץ בחג הפסח לפני 66 שנה בדיוק. מאחר ולא היה ברשותם לוח שנה הם לא ידעו מתי חג, מתי שבת ומתי יום חול. באחד הימים אמרה אחת מחברותיה בצריף לקבוצת הבנות תשושות הגוף והנפש כי השבוע מתחיל חג פסח. אותן נשים צדיקות החליטו שבמשך אותו שבוע הן לא תאכלנה את פרוסת הלחם הבודדת שהן קיבלו מידי יום מפאת איסור אכילת החמץ ותסתפקנה במנת המרק הדלוח שהגישו להן. בסיומו של אותו שבוע אמרה אחת הבנות כי לדעתה פסח מתחיל דווקא בשבוע הקרוב והן חזרו על מעשיהן שבוע שני ברציפות!! בהמשך היא אף סיפרה כי הגרמנים, באכזריותם הרבה, דאגו ליידע את הנשים כשיום כיפור הגיע ואף סיפקו לשלדים המהלכים מנת אוכל גדולה במיוחד כדי לראות אותן מתענות וסובלות מהאכילה האסורה. יתר על כן, מי שסירבה לאכול הוצאה להורג. קשה להבין את גדלות הרוח, אולם מה שרבות מהן עשו היה להכניס את המזון לפה ולאחר מכן באין רואה לירוק אותו לרצפה, וכל זאת על מנת להמשיך ולשמור את קדושת החג גם בסיטואציה בלתי אפשרית זו. מעט חוצפה והרבה סקרנות הביאו אותי לשאול אותה כיצד היא נשארה יהודיה מאמינה בטוב האלוקי אחרי שאיבדה במחנות את הוריה וששת אחיה? היא תקעה בי מבט עמוק וחד ואמרה ש"אם אחרי הסיוט שעברתי הצלחתי לצאת משאול התחתיות, לשקם את חיי, לעלות לארץ הקודש ולבנות בה משפחה חדשה לתפארת - משמע אין ספק שיש אלוקים בשמיים שאוהב ורוצה בטובתי".
סיפור אחר עליו קראתי הוא על יהודי יקר שנשלח עם אשתו וחמשת ילדיהם אל מחנה ההשמדה וחזר משם לבדו. הוא איבד במלחמה את משפחתו, את ביתו, את רכושו ואת בריאותו. במהלך הראיון הוא הדגיש שרק דבר אחד היה לו שהצוררים לא הצליחו לקחת ממנו וזו מידת השמחה. כששאלו אותו לאחר המלחמה כיצד הוא לא שוקע בעגמומיות הוא ענה שמאחר והגרמנים לא הצליחו להרוג את שארית הפליטה בוודאי הם היו רוצים שלפחות הם יהיו מדוכאים ולא ימשיכו בחיים פוריים של עשייה ואף קרא בהתרגשות: "האם ניתן להם את הניצחון הזה?! או שמא נעשה את אשר ביכולתנו שלפחות את הקרב הזה הם יפסידו ואנחנו נחייה חיים שמחים - על אף ולמרות הכול?". הסיפור הזה ואחרים נותנים פרספקטיבה אחרת על החיים שלנו. בתוך כל ים הדמעות שהקריאה על סיפורי השואה מעלה, ראוי לזכור גם את ים הטובה שבו אנו חיים היום.
בואו נתאחד ונהיה גאים ושמחים במי ובמה שאנחנו ואז לאף צורר ולאף אויב מבחוץ לא יהיה סיכוי כנגדנו!!!