לקראת פורים: על מסכות בפורים ובשאר השנה

בס"ד

בס"ד

לקראת פורים: על מסכות בפורים ובשאר השנה

חג פורים אוטוטו מגיע ואיתו אוזני המן, משלוחי המנות, קריאת המגילה וכמובן שלל המסכות והתחפושות. החנויות מתמלאות במגוון אביזרים ותלבושות אותן עוטים על עצמם קטנים וגדולים ועבורנו זו הזדמנות נפלאה ללמוד מעט יותר על הפנימיות של מנהג זה בימי הפורים ועל מסיכות ותחפושות בכלל גם בשאר ימות השנה. אחת השאלות המרכזיות שעולות היא כיצד זה הדבר שדווקא ביהדות המדברת ללא הרף על יושר וכנות לפתע מותר ואף מומלץ ליום אחד לשנות את הזהות הרגילה שלנו ולהתחפש למישהו ומשהו אחר ומה זה אומר לנו לגבי שאר השנה?

המוטיבים העיקריים שבמגילת אסתר הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך הוא קודם כל בגורלם של היהודים, שמגזירה למוות ושמד, זכו לגאולה ולשמחה, וההסתר (כפי שמרומז בשם "אסתר") הוא בעצם העובדה שלאורך כל המגילה כולה לא מוזכר הקב"ה ולו פעם אחת. פרשנים רבים ניסו להבין מדוע במגילה, למרות שאנו עדים לניסים אדירים שזכו להם היהודים, לא מצוינת העובדה הטריוויאלית כי השם הוא זה שכיוון את הדברים בצורה כזו שהביאה לרווח ולהצלה? התשובה הרווחת היא כי הפעם הקב"ה בחר להסתתר, או בלשון אחרת - להתחפש ולהופיע בדמות צירופי מקרים או בדמות החלטות שרירותיות של בני אדם, כדי לתת לכל יהודי ויהודי את זכות הבחירה האם להמשיך ולהאמין בו, למרות שהפעם הופעתו אינה כה ברורה ומרשימה כמו בסיפור יציאת מצריים או במעמד הר סיני, או לחלופין חלילה לשכוח ולהתכחש לקיומו. כהיפוכה של האמונה, ניצב המן הרשע שבחר להטיל דווקא פור (הגרלה) ובכך לומר שהכוח שבעצם שולט בעולם הוא כוח המקריות וכי אין באמת מישהו/משהו שנמצא מאחורי הקלעים ומנהל את העולם.

ממגילת אסתר, אם כך, ניתן ללמוד לקח אדיר לפיו העולם הוא רק מסיכה והאמת מחופשת ומסתתרת תחת מעטה של חיצוניות ושקרים מבלבלים. אדם שלא מאמין במציאות עמוקה יותר יכול להעביר פה 120 שנה באמונה שקריירה, פרנסה ובילויים הם תכלית בואו לעולם, בעוד האדם הרוחני והמעמיק יותר מרגיש ויודע שיש בעולם הזה הרבה מעבר. את ה"מעבר" הזה לעיתים רבות הוא אינו יכול לתאר במילים, אבל ברור לו שמטרת בואו לכאן אינה מתמצה בעוד בית, עוד מכונית חדשה, עוד מסיבה או עוד סטייק עסיסי במסעדה נחשבת. העולם מלא בקשיים ואתגרים והאדם המאמין יודע שגם ברגעים האלה הקב"ה נוכח וכמו אבא טוב שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן תמיד היה רואה את אביו לידו הוא היה מפתח בו תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הקשיים, המכשולים והסתר הפנים שאנו חווים כה רבות בחיינו, אם כך, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא בנו שאנחנו יכולים לגדול ולהתמודד בכוחות עצמינו. כפי שיש "אינטליגנציה שכלית" ו"אינטליגנציה רגשית", כך ישנה גם "אינטליגנציה יהודית", שפרושה לפתח את ההכרה שהעולם (מלשון "העלם", "נעלם") אינו כפי שהוא נראה ומאחורי כל סיטואציה מסתתרת אמת נסתרת וסוד עמוק יותר. לכל צעד ושעל בחיינו יש משמעות, המושג "סתם" אינו קיים ומשמתינו לגלות מהו תפקידינו ומדוע אותו מקרה קרה דווקא לנו.

בחיי היום יום אנו מקוטלגים ללא הרף ומושמות עלינו תוויות לפי הבגדים שאנו לובשים, מקום מגורינו, עיסוקינו, השכלתנו, תחביבינו וכו. לא אחת אנחנו מוצאים שתבניות אלה שאנו חיים בתוכן מגבילות אותנו ואף "מקצצות את כנפינו". רבים הם האנשים שהיו חפצים לשנות את תדמיתם ולהשתחרר מסטיגמה של החברה ואף מדעה שיש להם על עצמם. פורים זו ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. ביום זה אנחנו וילדינו מתחפשים למישהו שהיינו רוצים להידמות לו, אך שלעולם לא נעז להיות - למלך או למלכה מכובדים ונערצים, לליצן קליל ואהוב, לאיש עסקים רציני, לחייל אמיץ, וכו וכו. הלגיטימציה להיות מישהו אחר, יחד עם מעט יין, שכידוע משחרר עכבות, עוזרים לנו לחשוף עולם פנימי ושונה באישיותנו. לרוב הבחירה שלנו בתחפושת אינה מקרית. התחפושת והשינוי החיצוני מאפשרים לנו באופן פרדוכסלי לגלות מי אנחנו באמת. דווקא כשאנחנו מכסים את פנינו בפרצוף שאינו שייך לנו אנו מסוגלים להתבונן אל תוך תוכנו ולשאול: "אם כן, מי אני?". אין פחד מתיש ומסרס כמו הפחד של "מה יגידו השכנים?". כשאיננו יכולים להרשות לעצמנו להיות עצמנו אנו הופכים לעצובים ולמאולצים. ביום זה כבר פחות מטריד אותנו דעתם של הסובבים ולכן הנשמה פורחת ומרגישה כל כך טוב. הלוואי ונשכיל להשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכול כך אנושיים גם בשאר ימות השנה. הלוואי ופשוט נעז להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

מזווית מעט שונה, העיסוק במסכות זו הזדמנות לדון בתכונת הצביעות שאין כמעט אדם שלא לוקה בה במידה כזו או אחרת. אדם שמעט מודע לעצמו ישים לב כיצד מהרגע בו הוא יוצא בבוקר מהבית ועד לחזרתו הוא מחליף ללא הרף מסיכות שונות ומשונות מתוך אמונה שזו הדרך לשרוד בעולם כה מורכב. כאשר אנו אומרים על מישהו שהוא צבוע אנו מתכוונים לכך שהופעתו, דרך התנהגותו ותוכן דבריו שונים ממה שהוא באמת. אדם זה כאילו צבע את עצמו בצבעים המסתירים את זהותו, ועל כן קשה להכיר אותו. במקורות היהודים ישנן מספר התייחסויות לתכונה זו כדוגמת "פיו ולבו אינם שווים", "תוכו אינו כברו", "בוכה דמעות תנין", וכו. הסיטואציה הבאה מוכרת לרבים: אדם מגיע אל מקום עבודתו, מחייך בלבביות דביקה אל המזכירה של המשרד, למרות שבליבו הוא ממש לא סובל אותה, וזאת רק כדי לוודא שהיא תמשיך לתת לו את השוברים הטובים יותר לארוחת הצהרים. אח"כ הוא מעביר שיחה בטלה עם חבר למחלקה, שהוא בכלל חושב שהוא אדם משעמם למוות, רק כדי שיהיה לו עם מי לפטפט במסדרון. לאחר מכן הוא מחמיא לבוסית שלו על החצאית החדשה, למרות שבעיניו היא כעורה ויצאה מהמודה לפני 20 שנה, רק כדי להמשיך ולמצוא חן בעיניה לקראת הישיבה על הבונוס השנתי. מאוחר יותר הוא יפגוש ברחוב חבר מהמילואים שלא ראה חמש שנים ולאחר קריאות רמות של "אהלן אחי! מה קורה, נשמה? איך התגעגעתי אליך" הוא ימהר לסיים את השיחה וינסה להיזכר איך בכלל קוראים לו. בהמשך הוא יפגוש בדרכו לבית במעלית את השכן המעצבן מלמעלה ויפנה אליו בחיוכים מנומסים, למרות שהוא כועס כבר כמה חודשים עליו ועל אשתו, שכל פעם מחדש מטפטפת עם הכביסה שלה על הבגדים היבשים שלהם.

רוב בני האדם כל כך רוצים למצוא חן בעיני הסביבה שהם יעשו כמעט הכול, כולל לשים על עצמם מסיכות ולוותר על אישיותם האמיתית כדי להשיג חיבה ולגיטימציה לקיומם. לפני מותו של התנא ר´ יוחנן בן זכאי ביקשו ממנו תלמידיו: "רבנו, ברכנו!". והוא ענה להם לא פחות ולא יותר את התשובה הבאה: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", כלומר שתשקלו מעשיכם ותפחדו מהקב"ה כמו שאתם מחשבים מעשיכם ומפחדים מתגובתם של בני אדם.

המפגשים השונים שלנו, אם כך, מלאים בהעמדות פנים, צביעות ואי יכולת לבטא את שבליבנו באמת. העצוב מכל הוא שמרגע שאנו נכנסים למפתן הבית, רבים מאיתנו מרשים לעצמם להסיר את המסכה המחויכת והשלווה ובמקומה לצעוק, להאשים, להעליב ולהתעמר בבני הבית בבוטות, חוסר סבלנות וקפדנות, שכלפי זרים לעולם לא היה לנו את התעוזה לבטא. נראה כי דווקא ככל שהאדם קרוב אלינו יותר, אנחנו מרשים לעצמינו להיות יותר ישירים ויותר נטולי גינוני נימוס שונים ועל כן גם לפגוע ולהכאיב הרבה יותר. המלצתם של חז"ל במקרים אלה יכולה להישמע מעט מלאכותית בראשונה, אולם מאחוריה עומדת עמקות נפלאה. לדבריהם, מומלץ דווקא בבואנו הביתה לשים על פנינו את המסכה המוכרת מההתמודדויות עם העולם החיצון (שלא מקבל אותנו כמו שאנחנו ובו אנחנו צריכים לעשות מאמץ מיוחד על מנת למצוא חן) של נועם ורוך. חז"ל באים ומדייקים אותנו באומרם כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כלומר אם נתחיל פעולה חיובית מתוך זיוף ולמרות הקושי נמשיך ונבצע אותה, אז מובטח כי עם הזמן אותה עשייה חיובית תהפך לרצון חופשי של הלב ולטבע שני ואמיתי שלנו.

האמת היא שכשמדברים עם אדם ש"פיו וליבו אינו שווים" מיד מרגישים שאותו אדם נגוע באינטרסים ושהוא לא באמת רוצה בטובתנו. אין כמעט תחושה מעליבה ומרתיעה יותר מלראות אדם שמחייך אלינו, אבל להרגיש שהוא עושה זאת כי הוא צריך מאיתנו משהו. לכל אחד יש "ראדאר" פנימי שמזהה אנשים צבועים ומתחסדים. מוטב לנו אם נזכור שגם לאחרים יש ראדאר דומה, ושגם את הצביעות שלנו מזהים ומריחים מרחוק. אם לנו זה כל כך לא נעים, למה שנתנהג כך לאדם אחר?!

מוטב תמיד לדבר ביושר, לבקש דברים בצורה כנה ופתוחה ולוותר על ה"התנחמדויות" המזויפות שרק מנמיכות את קומתנו. כולנו רוצים שיאהבו אותנו, זהו טבענו האנושי , אולם לעיתים אנחנו מנסים להשיג אהבה זו בדרך לא נכונה. כשמנסים "למצוא חן" בעיני אדם אחר בצורה לא בריאה, לעיתים אנחנו מוותרים על ערכים שחשובים לנו. כך לדוגמא, אדם שמחליט שהוא רוצה להפסיק לרכל ולדבר לשון הרע, עלול למצוא עצמו שותף להתנהגות הזו בניסיונו "להשתלב" בחברה.

נקודה נוספת למחשבה היא, שכשאנחנו צבועים ועוטים מסכה של דמות אחרת מתוך אינטרס להשיג משהוא חומרי או רגשי כרצון בקבלה ואהבה, אנחנו למעשה מונעים מהצד השני להכיר אותנו וללמוד מה אנחנו באמת רוצים וצריכים. כל העמדת פנים סופה להסתיים ותסכולים רבים במערכות יחסים שונות מקורם בחוסר הבנה למקום האמיתי של הצד השני. לנו עצמינו עדיף שהסביבה תכיר אותנו ולא איזו דמות מומצאת.

צביעות מסוג אחר קיימת לעיתים דווקא בין אנשים קרובים ששומרים בבטן (לפעמים אף שנים) כעסים, מתחים ותסכולים שונים, ובמקום "לשים את הדברים על השולחן", כשהבעיה עדיין בגודל גרגר, מחכים שתיהפך להר. ניתן לראות את הדבר אצל זוגות נשואים שנמנעים מלבטא את רגשותיהם העמוקים והכנים וצוברים את התסכולים, לעיתים חס וחלילה עד המפגש הכואב ברבנות. יועצי זוגיות ממליצים על קביעת זמנים קבועה לשיחה פתוחה מלב אל לב כדי להימנע מאותה העמדת פנים שמולידה את המוגלה בנפש.

צביעות יכולה להיות קיימת גם בגידול הילדים שלנו. אנחנו "מדקלמים" להם מנטרות שונות על אורך החיים הבריא לדעתנו, אולם בעצמינו לא מצליחים לקיים את כל שאנחנו דורשים מהם. על כך נאמר "נאה דורש - נאה מקיים". כך לדוגמא, אם אנחנו מנסים לחנך אותם שצפייה ממושכת בטלביזיה אינה נכונה ואח"כ הם מוצאים אותנו רובצים מול המסך, או שאנחנו מנסים לחנכם למידות הסבלנות והרוגע אבל אח"כ בעצמינו צועקים כשמישהו לא עושה בדיוק את מה שרצינו, כל המאמצים שלנו לחינוך ירדו לטמיון. ילדים הם יצורים מתוחכמים ביותר. יש להם יכולת מופלאה לקלוט האם אנחנו אמיתיים וחיים בעצמינו את שאנחנו מטיפים לו או שאנחנו פשוט "משחקים את תפקיד ההורה". צביעות נוספת היא "צביעות פולנית" (גם מרוקאים אסלים יכולים ללקות בה) לפיה אנחנו נמנעים מלבטא את רצונותינו מתוך חוסר נעימות, ביישנות או אי יכולת ורצון להתעמת ולומר את האמת שלנו. במצב כזה הפולנייה הטיפוסית באמת מוצאת עצמה "יושבת לבד בחושך" ומנסה לשכנע את כולם שבאמת לא איכפת לה, בעוד שמבפנים היא מתפוצצת.

לסיכום, אם נסתכל על התמונה הכוללת נגלה שאולי ברגע הקטן והבודד שבו היינו צבועים פתרנו את הבעיה הרגעית והשגנו מה שרצינו, אבל במבט כולל ורחב יותר, ניתן היטב לראות ולהבין שהצביעות אינה משרתת אותנו כלל כי לרוב הצד השני מרגיש שלא היינו כנים איתו, אנחנו נמנעים מלתת לצד השני צ'אנס להכיר אותנו באמת, אנחנו עלולים לשמור בבטן תסכולים קשים ואף לוותר על העקרונות שלנו בשם הרצון למצוא חן. כל אלה מביאים לתובנה שהאמת, הפשטות והכנות לעולם עדיפים!

חג פורים שמח, ניר אביעד J

חנוכה - באנו חושך לגרש...

בס"ד

בס"ד

חנוכה - באנו חושך לגרש...

בחג חנוכה אנחנו נזכרים וחוגגים את ניצחונם הצבאי הפלאי של החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה על האימפריה הגדולה בעולם באותם ימים - ממלכת יוון. אולם חשוב הרבה יותר מכך - את ניצחון התורה והערכים היהודים על הערכים הזרים לנו שניסו להשריש פה היוונים. למעלה מאלפיים שנה לאחר קרות אותם מאורעות, אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת וכי כל אחד ברמה אישית אל מול יצריו וכולנו כחברה אל מול תרבות מיובאת ורדודה ממשיכים את המאבק על ואל האור.

מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפיסת העולם השונה - זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה. אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא איכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני. להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העמים הכבושים, גזרו היוונים על היהודים ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפיסת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכרו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכר לנו גם כיום) לא מסוגלת הייתה לסבול. היוונים, כאמור, גם כן את שמו עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפיסתם הקלוקלת הייתה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, מבחינת "אני ועוצם ידי". בסופו של דבר כשהאידיאות הגדולות עליהם הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד והם לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם של אלימות, מיניות בוטה, קינאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" ולכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החוכמה שימשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים לנווט המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד שוכב עם תלמידיו הצעירים. בתשובה למלעיזים הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה".

האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית עולם של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. בחתכנו את העורלה אנחנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות - ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כדוגמת מידות הכעס, תאווה וקינאה עליהם דיברנו קודם לכן), ובכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצר המין החייתי ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפיסה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך - "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס למעשה היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה הזו הוא שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.

בנוסף לשאר הגזרות, היוונים חייבו כל יהודי לכתוב על קרן של שור את המשפט: "אין לי חלק באלוקי ישראל". מדוע דווקא על קרן של שור? השור, בתור בהמת עבודה האמונה על הפרנסה, מסמל את הכוחות החייתים באדם והקרניים מסמלות את התוקפנות. אקט זה סימן את רצונם שנידמה להם, ובמקומות הנמוכים של בני האדם לא נתיימר להיות טובים ומוסריים יותר, אלא לשיטתם - "אמיתיים" יותר. הדבר נוגע במיוחד לנושא הפרנסה, שביהדות זוכה לגדרים רבים. על מנת להתפרנס אסור לנו לגנוב, לגזול, לשקר, לקחת ריבית, לחמוס את החלש, ובקיצור - להיות כבהמה.

רוח יוון אומרת שלעולם הזה אין תכלית אמיתית. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתי שהוא נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההפיך - יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תוכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.

בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסטטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תוכניות ריאליטי ואופרות סבון מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.

מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לצרוך תרופות נגד דיכאון במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אדום ולא צהוב, וכו וכו וכו.

חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו האישיים והקולקטיביים.משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים ע"י מקלות אלא ע"י אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור - להדליק את האור. להדליק את האור משמעותו בעיקר להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות פרושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא נהפוך הוא - באם יש צורך אז בויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" - אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן!! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו ע"י ניסיונות לפילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה התקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. חובתנו לוודא שזה לא יחזור.

ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על שארע לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". ברובד הפשוט המטרה היא שנזכור מה שארע, אולם ברובד העמוק אנחנו מפרסמים ומשווקים את הנשמה. ביהדות נר תמיד מסמל נשמה ("נר השם נשמת אדם") ובהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שמה שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום...", "תחייה בכיף מבלי לחשוב יותר מידי..." היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד אבל תמיד רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה.

נקודה חשובה נוספת מתייחסת לשמן שמשמש להדלקת האור. השמן נוצר ע"י תהליך המיצוי של הזית. מדובר בחלק הטוב והיקר ביותר שבפרי. כך גם אנחנו נדרשים להוציא מאיתנו את המיטב שבנו בכל עשייה ובכל מפגש. אפשר להעביר את החיים בבינוניות ולהיסחף לתוך השגרה המרדימה ואפשר לקבל החלטה שאנחנו יוצקים משמעות אמיתית לעשיות שלנו, שאנחנו עושים את הטוב ביותר בכל אספקט ואספקט בחיים. אין טעם לראות בחיינו כמעמסה אחת וארוכה או להרגיש "פראיירים" שעלינו לעשות דבר מה. הזית, בתהליך הפקת השמן, עובר מסלול לא פשוט של חבטות וסחיטה, אולם ברור לכל כי סופו של התהליך חיובי ומחכה לנו שמן יקר ערך שייטיב עם הבריות. זו צריכה להיות גם השקפתנו כלפי הקשיים והייסורים השונים שאנחנו עוברים כפרטים וכחברה - תפקידם למצות מאיתנו את העלית שבכוחותינו כדי ליצור לבסוף דבר מה אחר וטוב הרבה יותר.

באפשרות של כל אחד מאיתנו, ע"י מעשיו הטובים, להרבות אור בחייו ובחיי הסובבים אותו. אין משימה נעלה מזו. חג שמח ומלא באור לכולנו. ניר אביעד J