חודש אלול – המלך בשדה. מה, לא נבוא להגיד שלום?!

בס"ד

חברים, בואו נעצור לרגע את מרוץ החיים האינטנסיבי. בואו ונקדיש קצת זמן למחשבה על מה שעובר עלינו. בואו לרגע פשוט ונהייה.

אז מה באמת משפיע על הנשמה ועל ההתנהגות שלנו? האם זוהי התרבות החיצונית עם האופנות החולפות שהיא מכתיבה או שיש משהו עמוק יותר שנוגע בנו ברבדים אחרים וסמויים מהעין? ואם יש דבר כזה, איך מגיעים אליו? איך מתחברים אל התדר הנכון?

מידי יום אמצעי התקשורת רועשים וגועשים באינסוף עדכוני ודיווחי אקטואליה שונים על ענייני היום ורובינו עוקבים מרותקים אחרי ההתפתחויות השונות. למרבה האבסורד, מה שאתמול טלטל אותנו היום כבר אינו מעניין, ומחר בכלל יהיה זיכרון רחוק. ארעיות זו מעידה על חוסר הנגיעה האמיתית של הדברים בנו. היהדות, להבדיל,מדברת על ה"אקטואליה שמתחת לאקטואליה", כלומר על תנועות תודעתיות שבאמת משפיעות עלינו, ולהבדיל עושות זאת בצורה אמיתית וממושכת. אותם מאורעות חגים סביב לוח השנה היהודי. כל חג וכל מועד משפיעים עלינו אנרגיה מאוד מסוימת שנחוצה לנו להתפתחות ולקיום שלנו באותה השנה.

היום, יום רביעי, א' באלול, אנו יוצאים למסע רוחני, עמוק ומרתק שיימשך לאורך כל החודש המיוחד הזה (המכונה גם "חודש הסליחות והרחמים"), דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, חג סוכות ולבסוף נקנח בשמחת תורה. לכל אחד מהאירועים האלה צינור מאוד ספציפי של שפע שיורד אלינו משמיים ושאמור להזין אותנו באנרגיה טובה וחיובית למשך כל השנה שתבוא עלינו בע"ה לטובה ולברכה. היהדות קוראת לנולשים ליבנו אל המשמעות של כל מועד ומועד ולהכין קרקע פורייה לקלוט את השפע הספציפי של אותו זמן. מי שישכיל לעשות כן ויהיה מספיק ער ורגיש לדברים, יחווה את אותה אקטואליה אמיתית, שבאמת משפיעה עלינו ושחוויה מתחת לאקטואליה השקרית והחולפת, והימים לא יחלפו עבורו כמו עוד סתם ימי חול רגילים.

על מנת להבין טוב יותר את המשמעות הרוחנית של החודש הזה יש לחזור 3,300 שנה אחורה. לאחר שב- יז' בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני עם לוחות הברית הראשונים, ראה את עגל הזהב וניפץ את הלוחות בכעס, בתאריך א' באלול הוא עלה שוב אל ההר וירד לאחר 40 ימים נוספים עם הלוחות השניים ביום שעתיד להפוך ליום הכיפורים. כמו משה ובני ישראל בימים ההם, כך גם אנחנו פותחים היום במסע בן 40 ימים של היטהרות פנימית עד ליום הכיפורים – הקדוש מכל הימים בשנה. בתווך, בראש השנה יעמוד כל אדם למשפט על מעשיו. ביום זה יקבע האם הוא יזכה לסיים שנה זו בחיים או חס וחלילה לא, האם תהיה פרנסתו ברווח ובכבוד או שבדוחק ובביזוי, האם יהיה בריא או חולה, האם יזכה לנחת ממשפחתו או שיסבול מקשיים שונים וכו' וכו'. כל אלה ועוד נושאים רבים ומגוונים בעלי חשיבות עליונה נקבעים בראש השנה. ימי אלול, אם כך, הם ימי ההכנה שלנו אל המשפט הגדול שמחכה לכל אחד בעוד כחודש בראש השנה. אילו היינו מועמדים למשפט, שתאריכו כבר ידוע מראש, בבית משפט רגיל, ובמשפט זה עתיד היה להיקבע עתידנו הכלכלי, הבריאותי, המשפחתי ואף הקיומי, ודאי היינו מקדישים זמן רב למחשבה על השאלות כיצד עלינו להגיע אל אותו המשפט, מהם הנימוקים אותם נטען והאם לדעתנו יש עוד משהו שניתן לעשות כדי להטות את הכף לטובתנו.

חודש אלול נשלח אלינו במתנה והוא נותן לנו הזדמנות לפתוח בתהליך של התבוננות פנימית עדינה, בבחינה מחודשת של מטרת החיים ובהתקרבות יומיומית אל עצמינו, יקירינו, וכמובן שאל הקב"ה. זהו הזמן האידיאלי לבחינת תכלית החיים, להבדיל מהזרימה האקראית שכולנו מכירים תוך צבירת ממון ורדיפה אחר כבוד. אלול הוא הזמן בו אנו עוצרים, לוקחים צעד אחד לאחור ומתבוננים. אנו בוחנים את עצמנו במבט אובייקטיבי וביקורתי ומסוגלים יותר מבכל חודש אחד לראות את עצמינו בעיניים "נקיות", לקבל החלטות על שינוי משמעותי בחיים ואף לזכות לעזרה גדולה יותר מהרגיל משמיים. בכוחו של שינוי אמיתי מצדנו בחודש זה במחשבות, ברגשות ובהרגלים שלנו לשכתב מחדש את גיליון ההרשעות/זכויות שלנו לקראת ראש השנה ולהפך את גזר הדין של השנה הבאה ממר למתוק!!

על מנת להצליח במשימה הזו עלינו בראש ובראשונה להתעורר משנתינו הרוחנית. אחד המשפטים היפים ביותר מתפילת ה"סליחות", הנאמרת בחודש זה, מדבר בדיוק על נקודה זו: "בֶּן אָדָם – מַה לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים!! שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים. רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים. וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים".

נכון, עבור רובינו זהו לא אלול הראשון שבו שמענו על הרעיון הזה שניתן לעשות תשובה ולהשתנות. כבר עברו עלינו אי אלו "אלולים" קודמים בהם רצינו, אבל לא הצלחנו להפסיק לעשן, להפסיק לכעוס, להתחיל לפרגן במקום לרכל ולקנא וכו' וכו'. אז מה יהיה שונה הפעם? איך לא ניפול לייאוש הזה ש"ככה אני ואין מה לעשות!!"? התשובה היא פשוטה: אמונה. אמונה ש"אם קלקלת אתה יכול גם לתקן". אמונה ש"הבורא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", והרי אם הבריאה מתחדשת בכל רגעאז גם אני יכול להשתנות!

ההמלצה החמה שלי לימים הקרובים היא לשבת רבע שעה לבד ובשקט עם דף חלק ועט ולנסות לענות על השאלות הבאות כהכנה לקראת אותו מסע עד לראש השנה:

• איזה דברים עשיתי השנה שאני גאה ושמח בהם?
• מה עשיתי השנה שאני מצטער עליו, איזה דברים הייתי מתקן בשנה הקרובה ואיך לדעתי ניתן לעשות את זה?
• אלו הרגלים הייתי רוצה לשנות?
• איזה חבר / הורה / בן הייתי רוצה להיות השנה?
• במי פגעתי וראוי שאבקש סליחה?
• באלו תחומים הייתי רוצה שתהיה לי שליטה רבה יותר?

אל הדף האישי והאינטימי הזה ניתן לחזור מידי מספר ימים עד לסוף החודש ולהיעזר בו כשעון מעורר וכמראה. אפשרות נוספת היא לסגור אותו במעטפה ולפתוח אותה רק בתחילת אלול הבא. מניסיון אישי, אין מרגש ומעורר מלהיזכר מי היינו לפני שנה ולעשות חשבון נפש כן ואמיתי אל מול הדף של השנה הקודמת, תוך התבוננות האם ובמה התקדמנו בשנה החולפת.

כדאי לזכור שעצת היצר הרע והנטייה שלנו היא להחליט על שינויים בומבסטיים ועל מהפכות גדולות, ולכן כל שבירה קטנה מוציאה לנו את האוויר מהריאות ואנחנו זונחים הכל. החוכמה היא לקחת החלטה על שינוי קטן מסוים וממוקד, ובו לדבוק במסירות נפש ובכל הכוח. עם הנקודה הטובה הזו לבוא בראש השנה אל הקב"ה ולהגיד לו בראש מושפל שאומנם אנו חסרי יכולת אל מול התאוות והיצרים, אך אותו מאמץ שעשינו הוא אמיתי וכן והוא עדות לעובדה שאנו מלאי אהבה כלפיו ורצון להתקרב אליו.

מה המשמעות של עשיית התשובה שאנחנו נדרשים לה בחודש אלול? כדי לתפוס זאת טוב יותר יש להבין קודם לכן את הפרוש של המילה "תשובה". במובן העמוק ביותר תשובה משמעותה לשוב + ה', כלומר לשוב אל הקב"ה. על פי האמונה היהודית, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת נשמה קדושה המכונה "חלק אלוקה ממעלה", כלומר חלק קטן מתוך אלוקים הגדול בכבודו ובעצמו. אנחנו נושאים בתוכנו בתוך הגוף הסופי הזה משהו מתוך האינסוף. כאשר אנחנו נדרשים לעשות תשובה אנחנו בעצם נדרשים לשוב אל אותו חלק אלוקי אשר תמיד, אבל תמיד יודע להיות נעים, סבלני, רגוע, ותרן, חיובי, ובקיצור – טוב ללא סייגים. הפוטנציאל שלנו להגיע אל אותו חלק פנימי, עמוק ומתוק קיים בנו כל השנה, שכן הוא באופן קבוע חלק מאתנו, אולם בחודש אלול אנחנו מקבלים תוספת כוח מלמעלה ("סייעתא דשמיא") כדי שנתעורר ונממש את הפוטנציאל שטמון בנו להיות טובים ולעשות טוב.

בספרי הקדוש נכתב כי אדם שעשה תשובה, כלומר הודה בטעותו, הביע חרטה כנה ואמיתית וקיבל על עצמו לעשות שינוי מעשי בהתנהגות, הרי מעשיו הרעים נמחקים לו כליל ואף עוונותיו נהפכים לו לזכויות. מדובר בחוק רוחני נפלא, אשר לצערנו בלתי ניתן לשכפול בעולם הגשמי. בעולם הזה אם אדם עובר ברמזור אדום ומצלמה בצומת תופסת אותו, בקשת הסליחה של אותו נהג לא תעזור והוא בכל זאת יקבל קנס וזימון למשפט. להבדיל מכך, בכל הנוגע לעבירות הרוחניות שלנו, למרות שהמצלמות מלמעלה קולטות כל עבירה וכל זיוף שלנו,אם נעשה תשובה אמיתית, כפי שתואר (וידוי – חרטה – החלטה על שינוי), אזי כל הסעיפים ימחקו מגיליון ההרשעות שלנו ונישאר זכים וטהורים לחלוטין. על כך אמר שלמה המלך בספר "משלי": "מודה ועוזב – ירוחם".

נכון שעשיית תשובה דורשת כובד ראש ורצינות, אולם אין פרוש הדבר שקיעה בייסורים והלקאה עצמית בעבור כל החטאים שעשינו השנה. משום מה עבור רבים חודש אלול הופך להיות חודש מכביד ומאיים ונראה כי אנחנו מפספסים משהו יסודי בדרך להתקרב אל הבורא. קרבת ה' בימים הללו מתורגמת בתודעתנו כמסע צלב עצמי לגילוי המומים והחסרונות מהם התעלמנו במשך כל השנה. חודש הרחמים והסליחות נצרב בתודעתנו כחודש העונשים והתוכחות, הנשימה נעשית כבדה ואנו מבקשים "לעבור בשלום" את כובד הימים שנחתו עלינו (ראשי תיבות של אלול לפי שיטה זו: "אוי לי ואבוי לי"). האמת היא שעלינו להבין שאכן יש מקום לבחינה עצמית (כפי שנכתב קודם לכן), אולם הימים הקרובים, ימי רחמים וסליחות הם, ימי אהבה ומחילה. בישעיהו נכתב "כי בשמחה תצאו", כלומר היציאה מעבדות לחרות, מדפוסים רגשיים מעיקים לרוגע ושלווה ומכניעה לתאוות אל שליטה ביצר הרע, נעשית אך ורק אם נהייה בשמחה. זה נכון שאנחנו לא מושלמים וזה נכון שיש לנו עוד הרבה מה לעשות ובמה להשתפר, ובכל זאת- לפחות אנחנו יודעים את זה! אנחנו רוצים להתקרב, לעשות טוב ולצאת ממעגל ההבל והריק הכללי. היש דבר משמח מזה?

ומעל כל זאת, חשוב שנזכור – בבסיס שלנו כולנו טובים, כולנו צדיקים, כולנו בנים של המלך. נכון שיש דברים שדורשים שינוי ותיקון, אבל הם ה"אישיות השיקרית" שנדבקה אלינו. ה"אישיות האמיתית" שלנו מתוקה מדבש וכל עצבות דווקא מרחיקה אותנו ממנה.

"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב"אומר הנביא ישעיהו. ואכן, הסיטואציה הרוחנית, שמתרחשת בחודש אלול, מומשלת למלך מכובד ונשגב, אשר כל השנה ספון בארמונו וכמעט ואינו נגיש לאיש, מלבד למקורבים לו ביותר, אולם בחודש אחד בשנה, הלא הוא חודש אלול, יוצא אותו המלך מארמונו אל השדה הפתוח והוא קרוב אל נתיניו יותר מאי פעם.

האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, הוסיף ואמר: "מקבל הוא את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות". ממצב בו כמעט ולא ניתן לפגוש אותו, הופך המלך לנגיש לכל דורש. הנמשל הוא כמובן שהמלך הוא מלך מלכי המלכים, אשר באלול קורה לנו לגשת אליו בדיוק כמו שאנחנו מבלי לפחד ולזכות בברכתו ובמאור פניו. התיאור על הפנים השוחקות הוא עדות לכך שלא רק שאנחנו רצויים בעיניו, אלא שהוא ממש מחכה לשובנו בקוצר רוח ומלא בשמחה ללא קץ בראותו אותנו מתקרבים אליו/אל עצמינו שוב.

מזלו של חודש אלול הוא בתולה. רמז לדבר אנו מוצאים בכינוי "חודש הרחמים" הנגזר מהמילה רחם. הרחם הנשית (בתולה היא סמל הנשיות) הוא המקום החם, המגן והמאפשר בו העובר גדל עד שהוא מוכן לצאת אל העולם. כך גם חודש אלול מהווה מעין רחם גדול עבור כולנו בו אנו יכולים וצריכים לצמוח. בנוסף, הבתולה מייצגת את כוח הבתוליות בנפש, את יכולת ההתחדשות האינסופית המפעמת בנשמת כל אדם. מאידך, הצד השלילי של הבתולה הוא זה שמעביר ביקורת על כל הסביבה, חוץ מאשר על עצמו כמובן ("משנכנס אלול מרבים בביקורת..."). התיקון לדבר הוא להתמקד בטוב של הזולת, ובמקביל לראות את החסרונות רק של עצמי.

שמו של חודש אלול נקבע ע"י חכמי ישראל כראשי התיבות של הפסוק המפורסם מספר "שיר השירים" (העוסק כולו בקשר האהבה בין הקב"ה ועם ישראל): "אני לדודי ודודי לי". פסוק קצר זה מגלה לנו סודות נפלאים ביחס לחודש אלול. העבודה הרוחנית שלנו, אם כך, בחודש זה מגולמת בצמד המילים הראשונות – "אני לדודי", כלומר תפקידנו להתקרב אל הקב"ה ע"י עשייה אקטיבית של תשובה ושיבה אל מקורותינו. בזכות המאמצים שלנו ובזכות העובדה שהחודש זה אפשרי יותר מאשר בכל שאר השנה, מגיע חלקו השני של המשפט – "ודודי לי", אשר מבטא את הצפוי לנו בחודש תשרי, עת הקב"ה עתיד להשפיע עלינו מלמעלה את השפע של השנה כולה. התנועה הראשונית שלנו כלפיו באלול לא משאירה אותו אדיש והוא מחזיר לנו שפע כפול ומכופל בתשרי בהתאם לכנות כוונותינו.

לסיום – נקנח בסיפור מתוק שנהג לספר רבי שלמה קרליבך על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אשר כונה "סנגורם של ישראל", על שום יכולתו תמיד לשפוט לכף זכות כל יהודי ולראות את הטוב שחבוי בו (גם אם הטוב מסתתר עמוק עמוק בפנים):

במהלך אלול בלילה הראשון של סליחות הלכו ר' לוי יצחק והגבאי שלו לבית הכנסת. פתאום הם שמעו קולות עזים במיוחד מאחד הבתים בעיירה. הם התקרבו לשמוע את המתרחש והבינו שמדובר בכנס השנתי של כל הגנבים והשודדים של ברדיצ'ב. הם הטו אוזן ושמעו שכל אחד מהגנבים מתפאר ומספר לכולם כמה הוא הצליח לגנוב ולרמות השנה. ר' לוי יצחק נאנח אנחה גדולה מעומק הלב, התחיל לרוץ לבית הכנסת ושם פתח את ארון הקודש בבכי ואמר: "ריבונו של עולם, אני כל כך מתבייש! אפילו הגנבים כבר מתוודים יחד על החטאים שלהם, ואילו אני כל כך רחוק ממך ועדיין מחזיק בעבירות שלי..""

בואו נעשה שימוש נכון בהזדמנות שמעניק לנו חודש אלול ונתקדם לעבר חיים אמיתיים ומשמעותיים יותר.

חודש טוב, ניר אביעד

לקראת ט"ו באב – אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?

בס"ד

יום ט"ו באב היה בעבר אחד מהחגים היפים והחשובים ביותר במסורת היהודית, עד כי נאמר עליו במשנה במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". למרות זאת, ולמרבה הצער, כיום נשאר ממנו מעט מאוד, ולראייה אם יערך סקר אקראי בקרב האוכלוסייה נגלה שרבים כלל לא יודעים מהם מקורותיו ועל שום מה זכה דווקא יום זה להיות מקושר עם אהבה וזוגיות. יתר על כן, כמו בתחומים רבים נוספים הקשורים למסורת שלנו בהם שכחנו את המקור והתבלבלנו בין עיקר וטפל, נראה כי אין דבר שרחוק יותר מהמהות הפנימית והאופי של יום ט"ו באב מאשר המנהג שחלחל בשנים האחרונות בחברה הישראלית לפיו מנוצל יום זה לטובת אווירה של מתירנות מוחצנת ושל "אהבה" רדודה וחסרת עומק ותוכן.

כדי להבין טוב יותר את מהותו של יום מיוחד זה, ומתוך כך את התפיסה של היהדות למונח של "אהבה", יש להזכר במקורותיו השונים:

1. מחילה למתי-המדבר: במשך 40 שנות הנדודים במדבר, מידי ט' באב, ביום בו ארע חטא המרגלים החמור, היו קבוצה גדולה של אנשים חופרים לעצמם קברים ומחכים למותם, כחלק מהעונש שהעם קיבל. בט' באב בשנה הארבעים לא נפטר אף אחד, ולכן הם המשיכו לחכות בקברים מחשש שטעו בספירה של היום עד שבט"ו באב היה ליל ירח מלא, הם הבינו שהעונש תם ושמחתם לא ידעה קץ. כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים, בדומה ליום הכיפורים, בו מחל הקב"ה לבני ישראל על חטא העגל. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.
2. התרת נישואים בין השבטים: במשך תקופה ארוכה, עד להתבוססות בני ישראל בארץ, הותרו הנישואים אך ורק בין בני אותו השבט. ביום ט"ו באב בוטל איסור זה ועלמות החן משבט גד או מנשה יכלו, לדוגמא, למצוא לעצמן גברים גם משבטי זבולון, אשר, דן, וכו'. היום שבו הותרו מחדש השבטים לבוא אלו באלו מבטא יום שבו פרץ נהר האהבה הפנים-ישראלי את סכר הבדלנות והשייכות המגזרית של "אנחנו" ו"אתם".
3. הותרו נישואים עם בני שבט בנימין: לאחר הסיפור הטראגי והאכזרי של "פילגש בגבעה" העם נדר נדר שלא להתחתן עם בני שבט בנימין, אולם לאחר שהבינו ששבט שלם עומד להעלם מהעולם הותר ביום ט"ו באב לגברים של שבט בנימין לצאת ולהכיר את בנות השבטים האחרים שחוללו בכרמים. גם כאן הרצון לאהוב כל אדם מישראל ולא לאפשר חלילה לשבט שלם להיכחד היה חזק יותר מכל המחסומים האחרים. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים), ואכן אהבת ישראל, שפעמה באותו הדור, והתפיסה שכולנו בסופו של דבר אחים ושותפים לאותו הגורל, הביאו לביטול הנדר.
4. קבורת הרוגי ביתר: כל אותם לוחמים אמיצים שנהרגו במהלך מרד בר כוכבא בביתר הובאו לקבורה ביום זה, וחרף העובדה שגופותיהם היו מונחות זמן רב מחכות לקבורתן, הקב"ה באהבתו אותנו חולל נס והן לא נרקבו והסריחו.
5. חיזוק הקשר בין העם ובית המקדש: ביום ט"ו באב סולקו שומרי הדרכים שמנעו מעם ישראל להגיע לבית המקדש ולבצע בו את מלאכת הקרבת הקורבנות (מלשון קירבה), כמו גם הסתיימה תקופת כריתת העצים ששימשו לטובת העבודות במקדש.

אם נחפש את המכנה המשותף בין כל האירועים הנזכרים כאן נוכל לראות שמעבר לעובדה שכולם אירעו ביום ט"ו באב, חוט השני שמקשר ביניהם הוא לא אחר מאשר האהבה – אהבה של הקב"ה לעמו, כפי שבא לידי ביטוי במחילה ובחיזוק הקשר, אהבה של העם לקב"ה, כפי שבא לידי ביטוי במאמצים לעבדו במקדש ולזכות במחילה ובכפרה, אהבה בין חלקי העם ובין איש וזולתו, כפי שבא לידי ביטוי בחיפוש אחר האחדות ואחר המשותף במקום אחר המבדיל, וכמובן באהבה בין גבר ואישה, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי ההיכרויות ומהפתיחות שאפשרה לזוגות להיפגש ולהתחיל לבנות את ביתם.

רק שישה ימים מפרידים בין צום ט' באב לחג ט"ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני ימים סמוכים אלה, ניתן לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של ט' באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם ובגלל פלגנות ו"סקטוריאליות", ולעומתו, ט"ו באב הוא יום של חיבור, התחלה חדשה ואהבה. על כך כתב רבי נחמן מברסלב ושר אהוד בנאי: "תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן".

מתוך העיסוק במקורות ט"ו באב עולה ומתחדדת השאלה שהיא אולי העתיקה בעולם: "מה זאת אהבה?". רבים ניסו להגדיר את הרגש הזה, את מצב הצבירה הנפשי הזה, את היופי הזה שאנו כה נכספים אליו, אולם נשארו חסרי מילים. על ההגדרה המדויקת אנו עוד חלוקים, אבל כולם יסכימו שאהבה, תשומת לב, הכרה בערכינו וקבלתנו חשובים לנו כבני אדם לא פחות מאשר צרכים פיזיים כאוכל ושתייה. כשאדם לא זוכה לכל אלה הוא מרגיש שחייו אינם חיים. אנו זקוקים לאהבה בדמות פרגון מהבוס, משוועים לאהבה בדמות חיבוק ומילה טובה מההורים וכמובן מייחלים לאהבה ואינטימיות זוגית, אולם מעל לכל אלה זו האהבה לבורא ומהבורא שהנשמה שלנו (מבלי בכלל להבין זאת או אפילו לחשוב על כך) משתוקקת להרגיש. זוהי פסגת הפסגות של האהבה האפשרית.

מי שחסרה לו אהבה אינטימית עם אדם אחר, אהבת אמת בה הוא יכול פשוט להיות הוא עצמו מבלי הצורך להתחפש ולמצוא חן, מבקש למצוא לה תחליפים זולים. ואכן, לצערנו, במיוחד בדור שלנו קיים מחסור חמור באהבה. אנו שבויים בעולם בו התקשורת צינית ומנוכרת, משוחחים דרך איי-פונים, מסכי פלזמה ורשתות חברתיות מטופשות בהן לכל דרדק יש "אלפיים חברים", ובכך מאבדים את הקשר הבין-אישי ואת האהבה האנושית. אהבה נכספת זו לא מתגלה במסיבות רועשות, בצ'טים אנונימיים באינטרנט או בסביבה עסקית צינית וקרה. אהבה אמיתית אפשרית רק בחיבור אמיתי מלב אל לב, במסירות, בוויתור, בהתחשבות ממקום של בחירה ובנתינה. רבים מתבלבלים, ומתוך הרצון שלהם בהכרה בערכם מהסביבה הם פועלים ההפך מהדרך הנכונה. לא, את לא צריכה ללכת חצי ערומה כדי שישימו אליך לב ויחשבו שאת "שווה"! השווי שלך הוא בפנימיות שלך – באישיות הנעימה, ברגשות העדינים, באינטלקט החד. וגם אתה חביבי, אתה לא צריך לקרוע את עצמך בעבודה כדי להרוויח יותר כסף על מנת שיחשבו כמה מוצלח אותה או לעקוף את כולם בכביש ולהגיע ראשון אל הרמזור כדי שיראו שאתה אחלה גבר שבעולם! לא בזכות זה יעריכו אותך יותר. תפרגן יותר לאשתך, תשמח אותה בכל הזדמנות שאתה יכול, תחבק את הילדים שלך, תעשה איתם שיעורי בית או פאזל. ככה תגלה אהבה אמתית מה היא, ככה תזכה לכבוד אמיתי – כזה שלא חולף כעבור רגע ומשאיר אותך ריק.

חלום ה"אהבה", שמוכרת לנו הוליווד, הוא בדר"כ יפה ומתקתק. הגבר שרירי ומסוקס והאישה בלונדינית ורזה. מה לעשות שבמציאות לא כולנו נראים כך והדיסוננס גורם לתסכולים רבים?! לא רק זאת, אלא גם שהסרטים האלה תמיד נגמרים בנשיקה רומנטית על רקע השקיעה או בחופה חגיגית ומקושטת לעילא ולעילא. למה הם לא מראים את שמחכה לנו אח"כ? למה הם לא מספרים על החיתולים והקימות בלילה? על החובה להיות תמיד סבלני ונעים הליכות כדי שהקשר יצליח? על הוויתורים האינסופיים שיש לעשות בחיוך ובשמחה כדי לא ליפול לסטטיסטיקה הנוראה? את ההתמודדויות החשובות של הזוגיות משום מה לא מראים שם, כך שהמונח "אהבה" מקבל תדמית של פלקט חסר משמעות שרק גורם לתסכולים ובעיות בשלום בית, כשנתקלים בפער בין המצוי לבין מה שמכרו לנו.

רובנו מאמינים כי אהבה היא תחושה המבוססת על משיכה גופנית ורגשית הנוצרת ספונטנית כשמופיע האדם הנכון. למרבה הצער, באותה הקלות אותה התחושה יכולה גם להילקח מאתנו כשהקסם "מתפוגג ונעלם". כיצד, אם כך, ניתן לאהוב יותר ולשמר את אותה האהבה כמה שיותר זמן? התשובה היא שאהבה אמיתית, כזו שנמשכת לאורך זמן ורק הולכת ומתגברת, פרושה יציאה מעצמך, חשיבה מה האחר צריך, מה יכול לעשות לו טוב, נתינה בלי אינטרס ובלי התחשבנות מה אנחנו מקבלים בחזרה. ביהדות "אהבה" זה משהו מאוד מעשי. אנחנו לא מדברים בסיסמאות ריקות של "אהבה ושלום" בסגנון "ילדי הפרחים". לאהוב זה לתת בפועל לאחר.

אם יש לנו, לדוגמא, עציץ שדורש טיפול מוקפד על ידינו (השקיה ידנית, גיזום, דישון, וכו') סביר להניח שיהיה אכפת לנו ממנו ואף נאהב אותו יותר מאשר עציץ שמושקה אוטומטית או מטופל על ידי גנן מקצועי, ולכן אם יעונה רע לאותו העציץ זה יפריע לנו יותר. ההסבר לכך הוא שאל אותו עציץ נקשרנו. העשייה, הנתינה, הדאגה והאכפתיות עוררו בנו כלפיו רגשות עמוקים יותר מאשר אל העציץ השני. כך זה עובד גם עם בני אדם – אהבה היא לא משהו אקראי או הורמונאלי. האקראיות עוברת ואיתם גם ההורמונים, שמשכו אותנו בהתחלה. אהבה אמיתית היא אהבה שנובעת מדאגה שלנו למישהו אחר, מאכפתיות, מרצון לעשות לו טוב. זה נכון ביחס לעציץ ונכון שבעתיים ביחס לבן אדם אחר. בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין – נתינה מובילה לאהבה. רוצים לאהוב את בן/בת זוגכם, ילדיכם והורכם יותר? תתאמצו מעבר לרגיל שלכם בעבורם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

הקב"ה קובע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו", ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות. יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו. האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני. כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד- חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את מירב מרצנו וכוחנו.

מעבר לכך, זוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות, שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. לפיכך, אדם נבון, שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך"), רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק, חשוב ומחייב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה.

וכמה מילים לכל הרווקים והרווקות שממתינים בלב מלא כיסופים למצוא את שאהבה נפשם ושעבורם יום זה לא אחת נחווה דווקא כיום קשה שמחדד ומזכיר את שכואב וחסר – בפרשת השבוע האחרונה, פרשת "ואתחנן", קראנו על תפילותיו הרבות של משה רבנו לה' שיכניס אותו לארץ ושנענו בשלילה. בתור אנשים מאמינים אנו שואלים לא אחת מדוע ישנם מצבים בהם אנו נמצאים בצרה ומתפללים מעומק הלב לקב"ה, מבקשים ומתחננים שיעזור לנו, ובכל זאת, ולמרות הכל, הוא לא עונה בחיוב לתפילות? לשאלה גדולה זו תשובות רבות, כאשר אחת היפות שבהן (לדעתי) היא תשובתו של רש"י בפרשנותו על הפרשה הנוכחית באומרו כי לעיתים האדם מבקש דבר מסוים שבעיניו נראה גדול, ראוי ונכון בעבורו, אולם ה' הטוב מכין לו משהו גדול יותר, ולכן לא נענה עדיין לבקשתו הפחותה. במקרה הזה, אי קבלת התפילה היא דווקא לטובת המבקש, אשר רק בעתיד יבין ויגלה זאת. נראה לי שבדברים אלה ניתן אולי למצוא נחמה כלשהיא גם לקושי שבעיכוב בזיווג, מתוך האמונה הפשוטה והתמימה כי יש משמעות וסיבה לעובדה שאנו עדיין לבד. כנראה שעד עכשיו לא התחתנו, חרף כל הניסיונות והתפילות, משום שהגבר או האישה שהקב"ה מייעד בעבורנו, שבאמת מתאים לנו ושאיתו/ה באמת נהייה שלמים, עדיין צריך לעבור בעצמו תהליך (כפי שגם אנחנו היינו צריכים מבחינה רוחנית לעבור את מסלול החיים שעברנו), ולכן עלינו להתחזק באמונה ובאופטימיות שהוא/היא ממתינים לנו ממש מעבר לפינה ושהקשר צפוי להיות עמוק ומשמעותי דווקא בזכות אותו עיכוב. כל שעלינו לעשות כעת זה להמשיך להאמין שיהיה לנו טוב ולא ליפול לעצבות או חלילה לייאוש.

לסיכום, ניתן להעביר את ט"ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו'. "יום האהבה" יכול להיהפך מגרסה חיוורת של "ולנטיין דיי" הנוצרי ליום משמעותי באמת – יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.

מעבר לכל זאת, ט"ו באב מסמל בחסידות גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים. בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב"כתיבה וחתימה טובה" כבר מט"ו באב, כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול.

הלוואי ונשכיל להתחבר למהות הפנימית של יום מיוחד זה ולהרגיש את אבקת האהבה שהקב"ה מפזר לנו במהלכו באוויר.

באהבה, ניר אביעד

לקראת ט' באב – למי בכלל אכפת מה היה לפני כל כך הרבה זמן?!

בס"ד

התפללתי לא מזמן בכותל המערבי, ולצד שמחה והתרגשות 'רגילים', עלו בי גם כמה מחשבות נוגות. הינה אני מקיים את מה שדורות על גבי דורות של אבותינו חלמו לעשות ואני ניצב במרחק נשימה מאותה החומה עליה נאמר "יש אנשים עם לב של אבן ויש אבנים עם לב אדם". ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שזהו רק שריד של החומה החיצונית של הדבר האמיתי. אנחנו עומדים למטה ברחבה ומסתפקים במציאות החלקית הזו, בעוד למעלה (תרתי-משמע), היכן שמקומנו האמיתי צריך להיות, "שועלים מהלכים בו", כדברי רבי עקיבא.

בית המקדש? עם היד על הלב – סוגייה זו מעסיקה את רובנו מעט מידי מהזמן. 1943 השנים מאז שהוא נחרב גרמו לנו לשכוח. לשכוח מהי המשמעות של קיומו, ואולי אף של קיומנו אנו. אנחנו באמת רוצים שיהיה טוב לעולם כולו, לארצנו ולמשפחותינו, ומוכנים לעשות הרבה מאוד כדי שזה יקרה, אבל 'העיקר חסר מן הספר'. את הטפל עשינו לעיקר ואת העיקר שמנו בצד.

כדי להבין טוב יותר את חסרונו של המקדש בעבורנו, ואף את העדר הגעגועים לאותה המציאות, הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא של משפחה מיוחסת ומכובדת שלפתע החלה להתנהג לא כשורה (לא שילמה ארנונה וחשמל, הסתכסכה עם השכנים ממול ובעיקר ניהלה אינסוף מלחמות פנימיות בין חבריה) עד שלבסוף לאחר מספר אזהרות היא הושלכה אל הרחוב והיא נאלצה לשנות את סגנון חייה הנוצץ ולחיות כאחרון ההומלסים והקבצנים. למרבה הטרגדיה, אחרי תקופה לא קצרה ברחוב אותה המשפחה כבר התרגלה לחייה החדשים, ראתה בהם כדבר טבעי וחיובי ואף שכחה שפעם היא הייתה מכובדת ומיוחסת. הדבר הכואב ביותר היה שהיא הפסיקה להתגעגע להוד ולהדר שפעם היו מנת חלקה ואף מיהרה לקטלג את מי מבניה שנזכר מידי פעם בערגה בעבר כ"קיצוני" ו"הזוי".

רבי נחמן מברסלב נתן משל נהדר למצבינו: המלך הכל יכול של הממלכה הכריז באחד מן הימים כי הוא מאפשר לכל נתיניו במשך יום אחד, נדיר ומיוחד להגיע לארמונו ולבקש ממנו כל בקשה שהיא, בעוד הוא, מצידו, מבטיח למלא אחר כל משאלותיהם. ביקשו האנשים את שביקשו כאשר לפתע הגיע למולו אדם שסבל מצרעת, פצעים מוגלתיים וגרודים מעיקים. אמר אותו מסכן אל המלך שהוא שמע שלמלך יש סוסים רבים שחיים באורוות מפוארות, וכי באותן אורוות יש קש בשפע, ועל כן בקשתו היא להתפלש באותו הקש משום שכשהוא עושה זאת כאבו מהפצעים מתעמעם זמנית. הסכים אותו המלך לבקשה המוזרה, אבל פנה אל אותו אדם ואמר: "שוטה שכמוך. אני המלך הכל יכול. יכול היית לבקש שארפא אותך לחלוטין מהשורש, בעוד אתה הסתפקת בפתרון הסמפטום". זהו בדיוק מצבנו, אומר רבי נחמן. האחד מתפלל לפרנסה, השני לזיווג הגון או לפרי בטן והשלישי לרפואה. המחסור של כל אלה קשה ומכביד, אבל הוא רק הסימפטום של המחלה. השורש של כל הצרות שלנו הוא שאין לנו בית מקדש. אין לנו מקום בו בצורה מוחשית ומבלי מסכים, קושיות והסתרות אנו מנהלים דיאלוג חי עם הקב"ה. אין לנו מקום בו אנו חווים חוויה ברורה ויודעים ידיעה מוצקה שיש בורא לעולם וכי הוא בחר בנו ומאוד מאוד מאוד אוהב אותנו, ועל כן יש משמעות לקשיינו השונים. אין לנו את התחושה שכולנו משפחה אחת מאוחדת וכי אנו ערבים זה לזה. כשאין את אלה אנו נשארים עם הצרות עצמן ומבקשים להתפלש בקש כדי להקל במעט על הכאב.

למזלנו קבעו חז"ל כי מידי שנה (ועד לבנייתו מחדש של המקדש) נעצור את שצף חיינו ביום זה ונזכר בעיקר. נזכר בלב שחסר ונזכר בסיבות שהביאו לחורבן, ושבמידה רבה קיימות אף היום. ואכן, יום ט' בחודש אב הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן ירושלים ושני בתי המקדש, והוא נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לטרגדיה הכפולה שארעה, למרבה הפלא, באותו תאריך במדויק. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר, מלך בבל, בתשעה באב בשנת 586 לפני הספירה והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בתשעה באב בשנת 70 לספירה. מהגמרא אנו למדים כי הבית הראשון נהרס בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. חז"ל אף הגדילו ואמרו כי שנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים האיומים ההם.  

הקרבה ליום ט' באב, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב, זו הזדמנות עבורנו לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת אלפיים שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה, אם כך, הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.

יתר על כן, היו אלה חז"ל שקבעו בתלמוד הירושלמי ביחס לבית המקדש כי "דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו", כלומר העובדה שהמקדש טרם נבנה מחדש בימינו מעידה על כך שהסיבות שהביאו להחרבתו מלכתחילה עדיין, לצערנו, תקפות וקיימות גם היום. אם כך, כיצד בונים את המקדש מחדש?? מהם היסודות והלבנים שלו?? התשובה היא אחת: אהבה חברים, אהבה!

רבי עקיבא, גדול התנאים, שחי באותם ימים חשוכים של טרום החורבן וחווה את ההרס הנורא, השכיל להגדיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באומרו שמדובר ב"כלל גדול בתורה", ושככזו עלינו לשאוף בכל רגע ורגע לקיימה. מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו', כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת, ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו ומכאן חשיבותה המיוחדת.

אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה.

המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

לצערנו, רוב היום אנחנו אטומים בתוך הבועה של עצמינו, מרוכזים בצרכים שלנו, עסוקים במה שחסר לנו, במה שמפריע לנו, במה שעדיין אין לנו. אנו שבויים בעיסוק האובססיבי והאינסופי ב"אני הפרטי". לעיתים אנו כה סגורים באותה הבועה עד שאנחנו עיוורים לחלוטין אפילו למי שנמצא מילימטר מקצה האף שלנו. לפעמים ה"מישהו" הזה יכול להיות חבר למשרד שעובר עליו יום איום ומילת עידוד קטנה והתעניינות מצדנו יכולה ממש לשנות את מצב רוחו, ולעיתים זה אפילו הבעל/אישה שלנו שבעיוורונינו אנו פשוט לא רואים אותם וחוטאים לאחת המטרות העיקריות שלשמן הגענו לעולם – לשמח את בן/בת הזוג ולהפוך אותו למלך/למלכה. אפילו האוכל שינה את שמו ובמקום רוגעלך וקניידלך, נהיו לנו כיף-לי וביס-לי. בכל מקום ובכל תחומי החיים – ה"אני" הוא שחשוב. אני ואני ואני.

הדרך אל התיקון עוברת דרך פתיחת הלב. יש לנסות להיזכר שיש לידינו עוד אנשים עם צרכים, כאבים ורצונות. יש לשים את עצמנו לרגע בנעלים של הזולת ולחשוב מה הוא צריך? איך הוא מרגיש? מה חסר לו? האם אני יכול לעשות משהו כדי לשמח אותו?

התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במלא גם לסביבה שלי יהיה טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במלא כבר יהיה טוב". בית המקדש יבנה בשנית רק אם נצא מהתפיסה האישית לזו הכללית. צריך שיהיה אכפת לנו מה קורה גם עם מי שאינם קרובים לנו, שיפריע לנו שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. "כאיש אחד בלב אחד" – רק ככה התורה יכולה להינתן.

עצוב לומר זאת, אבל נראה כי כחברה עם הזמן נהיינו יותר ויותר אדישים ואטומים לסבל הזולת. אם פעם היינו מזדעזעים עד עמקי הנפש מכל כתבה על אדם שנשדד או הוכה ברחוב, היום אנחנו פותחים את העיתון וקוראים בחצי אדישות על עוד רצח ועל עוד אונס. הסולידריות, היכולת להרגיש ולכאוב את כאב הזולת – הן אלה שמבדילות אותנו מהחיות ואסור בשום אופן לאבדן.

רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומנו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. כך היה בדיוק באותם הימים שלפני החורבן הנורא בשנת 70 לספירה. הרומאים היו רק כלי משחק בידיו של הקב"ה שניסה ללמד אותנו לקח. הכוח הוא בידיים שלנו. יש לנו את האפשרות לבחור את הגורל שלנו כפרטים וכעם, ולכן במידה ונחזור להיות מאוחדים וננהג בסבלנות ובכבוד איש לרעהו כל האיומים החיצוניים ייעלמו כלא היו. 

בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת טוב יותר אז גם לנו עצמנו טוב יותר. אנחנו לא צריכים עוד חורבן של מדינתנו האהובה וגלות נוספת כדי להתעורר מהתרדמת הכללית ולהיזכר בכל אותן תובנות חשובות.

אין אדם שלא נברא עם "יצר לב האדם רע מנעוריו". "רע", אומרים חכמי הסוד, זה ראשי תיבות של "רצון עצמי", כלומר אותו האגואיזם ואותה הדאגה המוגזמת לטובתו ונוחיותנו. איך מתקנים את אותו קלקול? הפתרון הוא אומנם לא פופולארי, אבל הכי נכון והכי אמיתי – להסכים להיות קצת "פראייר", לעשות דברים למען הכלל או למען אדם אחר גם אם התועלת שלהם עבורנו לא ברורה ולא נקבל בתמורה דבר, לעזוב לרגע את המחשבה "מה אני מרוויח מזה", לנסות ולו לרגע להרגיש את צרכי הזולת. דוגמאות להלך הרוח הזה ישנן למכביר – עלינו להקפיד לנקות אחרינו את שובל הטפטוף המצחין שהשאירה שקית הזבל שהורדנו לפח הבניין גם אם אף אחד לא תפס אותנו על חם, לא לנסוע בנתיב של התחבורה הציבורית בשעות שהדבר אסור גם אם אנחנו מאוד מאוד ממהרים, לא להתייחס לכל קבצן ברחוב כמניפולטור ותחמן, לא להתקמצן על הטיפ למלצרית גם אם השרות לא היה בהכרח הטוב ביותר, לא לאיים ולצעוק על המוקדנית המסכנה בחברת הסלולר שרק השתחררה הרגע מהצבא ובטח שלא אשמה בעצבים שלנו מכל היום, לא לדבר אל הקופאית בסופר-מרקט בזלזול ובטון משפיל בגלל שעיכבה אותנו לרגע בתור ולנצל את העובדה שאסור לה לענות לנו, לא לזרוק בדל סיגריה על הרצפה ואח"כ לכעוס על העירייה שלא מנקה, לא לתפוס את החניה למי שעמד בתור לפנינו ולרגע השתהה או לחנות בחניית נכים "באימא שלי רק לשנייה", וכו' וכו'.

אחרי שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, צפונים מול דרומיים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. זה כל כך מעייף ומיותר!! אנחנו עם אחד. עם ישראל אחד. אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא אותה וכך מגדירים מי הם ובמה הם עצמם טובים. ההבנה וההבחנה של "מי אני?" באה כנגד "ממי אני סולד?" ו"כמו מי אני לא רוצה להיות?".

שנים רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים-הלאומיים הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים, טיפשים ורשעים. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו עבורנו. ההבדלים בנינו כל כך מינוריים וזניחים, והגבול שנראה עבור רבים כמסך ברזל בלתי עביר הוא לא יותר מאשר שובל בד דק, שמעט רצון טוב ומוכנות לתקשר ולהכיר יכולים בנקל להעלים.

כדי באמת לטהר את האוויר מהזיהום האינסופי שהיא פולטת, המלצתי האישית היא להשאיר את הטלוויזיה קצת פחות פתוחה. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!", "בואו ונראה את מי יסמנו השופטים כמועמד להדחה והוא ימצא את עצמו מחוץ לתוכנית?", "אתה החוליה החלשה!!", וכו' (תסלחו לי שלא מצאתי דוגמאות עדכניות יותר. ברוך השנים שמזה כמה שנים המזהם השטוח והמרצד הזה נמצא מחוץ לביתי ולחיי). יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת! במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את המסכן התורן, שרק חפץ בקצת פרסום ואהבה, ושלא זכה במספיק sms מהצופים ועל כן נאלץ לעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מאהבת ישראל! אל אלה ניתן להוסיף את העובדה שכל פרשן פוליטי וברברן מזדמן מרשה לעצמו להעביר ביקורת שלוחת רסן על אנשים נכבדים שיש להיזהר בכבודם כראש הממשלה, שרים או רבנים חשובים. אין ספק שחשוב שנהיה ערניים ולא נקבל כל התנהגות כלגיטימית, אבל מפה ועד הכפשה אישית של אנשים, דיבור לשון הרע בפרהסיה ופרסום נתונים שקריים בשם "חופש הביטוי" הדרך עוד ארוכה. מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר תוכניות טלוויזיה טועה. זה נוגע ומשפיע בעל כורחנו על צורת חשיבתנו.

נהוג לומר שהתרופה לשנאת החינם, שהחריבה את בית המקדש, ושגורמת לכך שהוא עדיין לא נבנה מחדש, היא אהבת חינם, שפרושה לאהוב את הזולת גם בלי סיבה – מעצם ומתוקף העובדה שהוא קיים. אני מוצא טעם לפגם בטענה הזו. אנחנו ממש לא נדרשים לאהוב את הזולת לחינם. בכל אחד יש טוב ויופי, שבזכותו אנחנו יכולים וצריכים לאהוב אותו. העבודה שלנו היא לא לשכנע את עצמינו שעלינו לאהוב כל אחד רק בגלל שהוא ישנו, אלא לפתוח את העיניים ולראות את הטוב שבהכרח קיים בשני.

לסיכום, חשוב שנצא מיום ט' באב מחוזקים ברצון לחפש את המאחד והמשותף. אם אהבה זה רגש שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג, מבלה ומאמין אחרת מאתנו. מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו' וכו' – יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...

אז איך מתחילים? איך כל אחד בונה בתוך עצמו את בית המקדש הפרטי עד שמבפנים כה נאיר שבמעשינו הטובים נביא את הגאולה ויבנה המקדש החיצוני? התשובה לכך היא להרבות בעין טובה ובדיבורים טובים. לחשוב טוב על הזולת, לשפוט לכף זכות, לנסות להבין אותו ואת מקומו, וכמובן שלהימנע מדיבור סרה, מרכילות ומהשמצות. ההתחלה היא במעגלים הקרובים לנו ביותר – עם בן/בת הזוג והילדים, אח"כ להמשיך כלפי ההורים והאחים, החברים, השכנים, ולאט לאט להגיע אפילו עד ל"מרשעת ההיא מהמשרד שלא מפסיקה להציק לך בעבודה".

"ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות והעולם יבנה עמנו על ידי אהבת חינם" (הרב קוק, אורות הקודש)

הלוואי ונזכה לאהוב אחד את השני מעומק הלב ולחגוג שוב יחד בבית המקדש בקרוב ממש.

ניר אביעד