‏הצגת רשומות עם תוויות חגים וזמנים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חגים וזמנים. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 11 במאי 2013

לקראת שבועות – קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה

בס"ד



חג שבועות האהוב יחגג ביום רביעי הקרוב, ומעבר לפשטידות, לבלינצ'סים ולעוגות הגבינה שייאפו במרץ עד אז, עבורנו זו הזדמנות להיזכר במקורות החג ובמנהגיו השונים. כל חג וכל מועד בלוח השנה היהודי הם, כידוע, שורש רוחני לשפע ולאור מסוימים שיורדים אל העולם, והדרך לקבל את אותו האור מתחיל בלימוד אודות אותו הזמן. מעבר לעובדה שבתקופה זו של השנה היו עולים המוני העם לרגל לירושלים ומקריבים במקדש את קרבן מנחת הביכורים, על פי האמונה היהודית, בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים, ועל כן חשיבותו העצומה עבורנו עד היום.
הגמרא מתארת את חג שבועות כיום הנישואין בין הקב"ה לבין עם ישראל, את עמידת העם למרגלות הר סיני לזוג שעומד תחת החופה ואת נתינת התורה לענידת הטבעת על אצבע הכלה. באותו מעמד דרמטי במדבר ניתנה התחייבות הדדית מוחלטת האחד לשני – עם ישראל הצהיר "נעשה ונשמע" והבטיח לקיים את המצוות, בדיוק כפי שהכלה מתחייבת להיות נאמנה לבעלה בכל התנאים והנסיבות, ואילו הקב"ה הבטיח שלא לנטוש את עמו לעולם, כפי שכל חתן מתחייב לאהוב ולהגן על אשתו לנצח נצחים.
מתוך ההבנה הזו, בחג שבועות נפתח לנו פתח מיוחד לחזק את "הזוגיות" שיש לנו כפרטים וכאומה עם הקב"ה ועם התורה, להיזכר בעיניים הנוצצות שהיו לנו באותם רגעים קסומים מתחת לחופה ולחזור לשְבועות האהבה הראשונות ולהבטחות לנאמנות בטוב וברע.

על נתינה מול קבלה
חג "מתן תורה", אם כך, הוא החג בו קיבלנו את התורה, ולכן הוא קורא ומאתגר אותנו לבחון עד כמה באמת אנו מקבלים, מפנימים ומיישמים את התורה בחיי היום-יום שלנו? ב-90% מהזמן אנחנו לא עסוקים במצווה כזו או אחרת, אלא 'סתם' חיים את חיינו ונעים ממטלה למטלה כשאר האדם. חג שבועות מזמן לנו את האפשרות ולעצור ולבחון לא רק היכן נמצא הלב שלנו בזמן שאנחנו מתפללים/ נותנים צדקה/ לומדים תורה/ וכו', אלא גם ובעיקר בכל שאר הזמנים ה'בנאליים' בהם אין לנו הנחיה ברורה ומוגדרת. האם גם שם מחשבות של קדושה מעסיקות אותנו? האם גם שם אנו מנסים להיות הכי טובים ומוסריים שאנו יכולים?
מהבחינה הזו שם החג "מתן תורה" קורה לנו לבחון האם רק נותנים לנו את התורה, או שבמקביל אנו גם מקבלים אותה ומיישמים את דרכיה, ציווייה והמלצותיה המופלאות והאוהבות בכל עת ובכל הזדמנות מכל הלב ובכל האנרגיה והרצינות שאנו יכולים?
המעניין הוא שלפי 'ספר הזוהר', "חג קבלת התורה" הוא דווקא פורים, שכן בזמן הזה במשך שלושת ימי הצום והתפילה, ומתוך המצוקה הגדולה והפחד מגזירת השמד של המן הרשע, קיבלו עליהם כל היהודים את ההבנה שיש בורא לעולם וכי דרכו מחייבת להשתנות ולהיות אנשים טובים, מסורים ומודעים יותר. האתגר שלנו הוא להגיע למסרגה הגבוהה הזו גם בלי צרות ואיומי שמד.
כיצד מצליחים, אם כך, להתחבר יותר אל התורה, לקבל אותה על ואל חיינו וליהנות מזיו אורה? תורת החסידות עונה על שאלה כבדת משקל זו וגורסת כי עלינו לראות את התורה כספר הנחייה והכוונה אישי, שייעודו לעזור לכל אחד להתקדם מהמקום בו הוא נמצא ולממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בו. בהקשר הזה, כבר חז"ל היו אלה שלימדו אותנו שאין לראות בסיפורי המקרא סיפורים היסטוריים בלבד שאין בינם לבין המציאות שלנו היום דבר. נהפוך הוא, לימוד העבר כלימוד היסטוריה בלבד אינו מעניין אותנו. מה אכפת לנו מה היה לפני כמה אלפי שנה? מאז עבר כל כך הרבה זמן וכעם עברנו אירועים מכוננים ודרמטיים לא פחות. אם נחשוב על זה, נראה שבמציאות של היום, כשיש סרטים הוליוודיים ותוכניות ראליטי שונות ומשונות, ניתן לצפות ולשמוע על סיפורים מרתקים ודרמטיים אף יותר מסיפורי התורה. ובכל זאת מה כוחם של הסיפורים על אבותינו? התשובה היא שאותם "סיפורים" ואותן הנחיות, שניתנו לנו בשבועות לפני למעלה מ-3,300 שנה, באים בראש ובראשונה לעזור לנו לדלות מתוכם כלים להתמודדות נכונה, בריאה ואמיתית יותר עם החיים שלנו היום כאן ועכשיו. מתוך סיפורי הבריאה, עלילות אבותינו, יציאת מצרים וקורות העם במדבר, כל אחד יכול להשכיל ללמוד ולקחת עצות לחיים טובים יותר בהווה ובעתיד שלו. זו המשמעות האמיתית של קבלת התורה – היניקה התמידית מתוך התורה הנצחית אל הכאן והעכשיו של כל אחד ואחד מאתנו, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו.

בשבועות, כאמור, נחגוג עם ספר התורה את מתן התורה. חשוב לזכור שספר התורה הקדוש, אותו אנחנו מנשקים ואותו כה אוהבים, לא "נולד" בקדושה. תחילה הוא היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. על מנת להפוך את החומר העבה והגס לדבר קדוש היה צורך במאמצים רבים – ניקוי יסודי, שריפה בסיד, כבישה, גירוד, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. רבי נחמן מברסלב דימה את העבודה הרוחנית שעל כולנו לעשות בעולם הזה לעיבוד עור הבהמה. את "חומרי הגלם" של הנפש שלנו איתם כולנו נולדנו ("יצר לב האדם רע מנעריו") – הרגשות הנמוכים, האנוכיות, המידות הרעות, הדמיונות וכו', עלינו לעבד ולעצב מחדש. הסיבה שבגינה נולדנו לעולם היא לא כדי שנרוויח עוד כסף, לא כדי שנזלול בעוד מסעדה נחשבת וגם לא כדי שנקבל כבוד ומחיאות כפיים מהסביבה. הסיבה היא אחת ויחידה – שבזכות אותם המאמצים שלנו לעידן ולחינוך עצמי נהפוך בעצמנו לספר תורה מהלך – זכים, טהורים ומאירים. אין נחת רוח גדולה יותר לקב"ה מאשר לראות יהודי שמצליח לחייך גם כשבפנים קשה לו, שמתחשב ומוותר לזולת גם אם לא תמיד "בא לו", שדובר אמת גם אם האינטרס הצר שלו קורה לו לשקר, וכו' וכו' וכו'. הדרך למימוש רעיונות אלה התחילה בחג השבועות. בהר סיני אבותינו קיבלו את ספר ההכוונה האולטימטיבי כיצד לעבור בצורה הטובה ביותר את המסע הזה שמכונה "החיים" ואיך להפוך בעצמם מגסים לקדושים, ממש כמו ספר תורה. כל שעלינו כעת לעשות הוא להתמסר בשמחה, באמונה ובאהבה למשימה, ולהתגבר על הסחות הדעת החיצוניות של העולם ועל ה'נפש הבהמית' שקיימת בכל אחד מאתנו ושמושכת אותנו למטה.

כאיש אחד בלב אחד
בנוסף לכל אלה, חג שבועות הוא זמן אדיר להתחזק בו באהבת הזולת ובאחדות ישראל. התורה מתארת את מעמד הר סיני במילים: "ויחן שם ישראל נגד ההר". רש"י אומר על השימוש בלשון יחיד על כלל העם (נאמר "ויחן שם ישראל" ולא "ויחונו שם ישראל") שבאותו מעמד העם היה ממש "כאיש אחד בלב אחד". רק כשהעם הגיע למדרגה כל כך גבוהה של אחדות, התורה יכלה הייתה להינתן. פתאום הרגישו כל המוני היהודים שיש דבר גדול מדעותיהם ומרצונותיהם האישיים. התחושה שהם עומדים עתה לפני הדבר הגדול ביותר שבן-תמותה יכול לצפות לו, לזכות לראות את התגלות השכינה על הר-סיני, ולקבל מפי ה' תורה ומצוות גברה על כל ההבדלים ואיחדה את העם, עד שהוא נעשה כאיש אחד ממש. הלוואי ונחזור בקרוב לתחושת האחדות הזו ונהיה כולנו "כאיש אחד בלב אחד".
התורה מגלה לנו טפח על אותה אחדות באומרה: "ויענו כל העם יחדיו... כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח). בני ישראל בעצם אמרו למשה שכדי לעשות את כל אשר דיבר ה' צריך שיהיה "כל העם יחדיו". גם האמירה "נעשה ונשמע" מלמדת על אותו כיוון, שכן כל אחד דיבר בשם עצמו והיה צריך להכתב "אעשה ואשמע", אולם מאחר והיתה ערבות הדדית מלאה כל אחד התחייב גם בעבור חבריו.
במציאות של טובת הכלל וטובת הזולת מובטח שמאליו גם לכל פרט ופרט יהיה את הטוב ביותר שאפשרי לו. המחלות של החברה המודרנית הן בדידות ועצבות , אשר נובעות מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה ב"אני" הפרטי אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהיא חברה וסביבה אנושית, מפרה ותומכת. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב".

'מגילת רות' – אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
קריאת 'מגילת רות' בבתי הכנסת הוא אחד משיאיו של שבועות והוא פותח לנו פתח להבנות חדשות ומעניינות על החג ועלינו.  המגילה מביאה את סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ושני הבנים של המשפחה – מחלון וכליון מתחתנים עם שתי מואביות גויות – רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים ונותרות רק אם המשפחה נעמי ושתי כלותיה. הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב להיות מואביות. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ… ". לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדותיו של בעז, שופט מפורסם וקרוב משפחת אלימלך, ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים, כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה ונוטה עימה חסד במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות עד שבסופו של דבר הוא אף מחליט לקחת אותה לאישה לאחר שהיא מתגיירת ומצטרפת אל העם היהודי. מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
אין ספק שמדובר בסיפור יפה שיכול בקלות לפרנס טלנובלה משובחת, ובכל זאת במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה מושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות?
לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. בראש ובראשונה סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונותה לכרות את הברית עם הקב"ה, על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם מאוחד ואמר "נעשה ונשמע". קודם נעשה ואח"כ נשמע. באותה המסירות וההתמסרות קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבייה מבית מיוחס שחוותה חיי שפע חומרי בארץ מולדתה, אולם החליטה לעזוב את עולם החומר וללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם (בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו). בשבועות אנחנו, כאמור, חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, וכשם שחג זה מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי כולו, מגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד באמצעות מעשה ההתגיירות. בראשיתה, היהדות לא החלה כמאפיין גזעי והיא לא ניתנה באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה על אבותינו היה להקריב את העולם הישן שלהם, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה על מנת להתקרב אל האל.
מהבחינה הזו מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש באותה ההתלהבות והשמחה ובאותה המסירות הדבקות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב.
הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא בשבועות הוא שמרות בסופו של דבר נולד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא שבועות. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה על שהיא זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח בן דוד.

מוטיבים משמעותיים נוספים השזורים במגילה לכל ארכה הם החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). המדרש אומר שכל עניינה של המגילה הוא לפרסם את חשיבות החסד – עד כדי כך, שדוד המלך יצא מרות ובעז בעלי החסדים הגדולים. הסיפור, כאמור, מתחיל במות בעלה ובניה של נעמי. כאלמנה מבוגרת וענייה ללא מגן ומושיע נשארה נעמי חסרת כל. מאחר ולא היו לה בנים נוספים שיכלו היו לשאת לאישה את האלמנות הצעירות, הציעה נעמי לערפה ורות לחזור לעמן ולבית הוריהן. בעוד כלתה ערפה בחרה בדרך הקלה של הפניית עורף, רות לא זנחה את נעמי לאנחות ובחרה ללכת עמה "באש ובמים". עבורה המצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית. כמובן שגם בנקודה זו ניתן למצוא את ההקבלה בין רות לבין אברהם אבינו, אשר נודע כשורש למידת החסד של עם ישראל לדורותיו.
בהמשך היה זה בעז, שהתפרסם כפילנתרופ גדול הדואג לכל עניי העיר, לסייע לרות חסרת האמצעים. בעבורו היא הייתה זרה הבאה ללקט שבלים בשדהו, אולם היה חשוב לו, מתוך היכרותו עם ההיסטוריה המשפחתית המצערת שלה, להיטיב עימה במיוחד. בסופו של דבר בעז אף לקחה לאשתו במטרה לדאוג לעתידה הכלכלי והחברתי בצעד שהוגדר כחסד גמור עם הגיורת הענייה. מהבחינה הזו, המגילה האפופה ברוח החסד והסולידריות החברתית מתאימה לאותו "כאיש אחד בלב אחד" של החג ועל כן היא חלק משבועות.

חג מתן תורה שמח. שנזכה לקבל את התורה בשמחה, בענווה, באחדות ומתוך "נעשה ונשמע". ניר אביעד

יום חמישי, 25 באפריל 2013

לקראת ל"ג בעומר – נוסיף עוד קיסם למדורה

בס"ד



ל"ג בעומר בפתח ואם יערך סקר רשמי בנושא בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, אין לי ספק שיום זה יזכה לרייטינג גבוה ויתפוס את אחד מהמקומות הראשונים במדד המועדים והימים הטובים האהובים עלינו ביותר בשנה. החגיגה מתחילה במלאכת איסוף העצים, עוברת דרך בהייה מהפנטת בלהבות המלחשות ומסתיימת בזלילת קרטושקס לוהט, שזה עתה יצא מהמדורה, ומרשמלו חרוך. אולם מעבר לכל אלה, נראה שהחיבור שלנו ליום זה עמוק הרבה יותר (בין אם במודע ובין אם לא) והוא קשור קשר ישיר לרקע ההיסטורי ולמאורעות שקרו ביום ה-33 לספירת העומר אי שם לפני כמעט 2000 שנה.
מצווה מהתורה היא בשבעת השבועות בין היום הראשון של חג הפסח לחג השבועות לספור את הימים עם ברכה מיוחדת. הסברים רבים ניתנו למנהג זה, כאשר היפה ביותר, לעניות דעתי, הוא שכמו שחתן עושה לעצמו "טבלת ייאוש" וסופר בציפייה דרוכה את הימים מיום אירוסיו ועד ליום חתונתו המיוחלת, כך גם עם ישראל סופר את הימים מפסח ועד לשבועות, בה ניתנה לנו התורה בהר סיני בטקס שהוגדר כחופה בין הקב"ה ועם ישראל.
תקופה זו אמורה הייתה להיות תקופה שמחה מאוד, ובכל זאת ארע בה דבר מצער ביותר שבעטיו נהוגים מנהגי אבלות עד היום (כדוגמת איסור חיתון, שמיעת מוזיקה ותספורת) – מות עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה מסתורית בגין מה שמכנה התלמוד: "על שום שלא נהגו כבוד זה לזה". ביום ל"ג בעומר, כשהכול היה נראה שחור משחור, נפסקה המגיפה והתגלה שרק חמישה תלמידים בלבד מבין האלפים הרבים נותרו בחיים.

ובכל זאת, למרות האסון ההוא, אשר לקחיו בדבר החובה לכבד ולאהוב כל יהודי באשר הוא אמור לשמש כאור לרגלינו גם היום, יום ל"ג בעומר נחשב לאחד הימים השמחים והמרוממים ביותר בשנה. הסיבה לדבר היא שביום זה בדיוק, כמה שנים לאחר אותו אסון, אור חדש של תקווה זרח בעולם. למרות מות התלמידים, ובאמצע כישלון מרד בר-כוכבא ברומאים האכזריים ששלטו באותם ימים בארץ, גילה התנא החכם והגדול, רבי שמעון בר יוחאי (אחד מהחמישה ששרדו), בפני קומץ תלמידים את סודותיו העל-טבעיים של "ספר הזוהר". על פי התיאורים, לאחר שהפך לאחד מהרבנים המובילים באותה התקופה, כשהגיע ליומו האחרון על פני האדמה (כאמור באופן פלאי גם כן בתאריך ל"ג בעומר), הוא כינס סביבו את תלמידיו וביקש מהם להקשיב היטב לדבריו. מהעדויות המתועדות עולה כי במשך מספר שעות הוא היה במצב נבואי, שימש צינור ישיר של העברת האור האלוקי ממנו למטה לעולם וחשף את הסודות המיסטיים העמוקים ביותר של התורה, במה שנאגד וקיבל את השם הכללי "קבלה".

ל"ג בעומר, אם כך, הוא היום שבו אנו חוגגים את חייו ופועלו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), מחבר ספר 'הזוהר' והראשון שגילה את עמקות הקבלה המכונה גם בשם "נשמתא דאורייתא" – נשמת התורה. ביום זה מאות אלפים עולים לרגל לקברו בהר מירון וחוגגים את הירושה והמתנה הגדולה שהוא השאיר לנו. המדהים הוא שהתאריך העברי של ל"ג בעומר הוא י"ח באייר – היום בו התחיל לרדת מהשמיים מן לבני ישראל במדבר. במובן מסוים יש קשר בין שני אירועים אלה – מתן שפע אדיר מלמעלה שמזין את הגוף ואת הנשמה כאחד. הנשמה, שאינה נתפסת בעין רגילה, מעניקה חיים לגופו של כל יצור חי. כך גם תורת הקבלה המפיחה חיים בתוך ה"גוף" של התורה. בעוד ציווי התורה מורים לכל יהודי את אורחות חייו היום-יומיים, הקבלה מגלה את המשמעויות הרוחניות שנמצאות, אך מוסתרות בכל מילה וחוק המוזכרים בתנ"ך, במשנה ובתלמוד. במשך דורות רבים הנשמה הפנימית של התורה הועברה ממורה לתלמיד ברמזים באופן פרטי ובודדים בכל דור זכו ללמדה. תורה זו משרטטת את המרחבים המרוממים והמזוככים של המציאות האלוקית, את תהליכי הבריאה, את יחסו של הקב"ה לקיומנו ואת המקומות החבויים הפנימיים של נשמת האדם. הכוח העצום שיש בה הופך אותה לחומר רגיש במיוחד, ולכן במשך שנים רבות אסור היה לגלות בציבור את תורת הסוד.
ניתן להיות שקועים לגמרי בפרטי הפרטים של לימוד הגמרא, או לדקדק בשמירת כל פרט מפרטי המצוות, אך באותו הזמן להיות חסרי חיים מבחינה רוחנית, כגוף ללא נשמה. תורת הקבלה יוצקת נשמה לתוך התורה והמצוות ומסבירה את המשמעות הרוחנית והפנימית העמוקה של כל מצווה.

תורת החסידות, אותה התחיל הבעל-שם-טוב והמשיכו רבים נוספים, לקחה את תורת הסוד המופשטת של הקבלה והתאימה אותה אל חיי המעשה והיום-יום. בלשון ציורית ניתן לומר שהיא ריעננה את אורח החיים של היהודי ו"הוסיפה רוטב ותבלינים טעימים לתבשיל" של קיום המצוות "היבשות". אין חולקים על כך שכל המצוות וההלכות קדושות ובעלות תוכן עילאי, אולם בזכות הדגש על הרובד המעשי של תיקון המידות ועבודת הנפש עליהן מדברות הקבלה והחסידות – קל לנו הרבה יותר גם כאנשים פשוטים להבינן, להתחבר אליהן ובסופו של דבר גם לקיימן.
הקבלה והחסידות נותנות ללומדיהן כלים להבין כיצד מטרת כל מצווה היא עיצוב אופיו של האדם, כך שעל-ידי ביצועה מושפע מוחו וליבו של המקיים אותה ומאפשרת להתקרב ולתפוס את תוכניתו וכוונתו של הקב"ה ביחס לבריאת העולם.

היכן כל זאת פוגש אותנו בחיינו היום-יומיים? סביב לימוד הקבלה מתנהל עד היום ויכוח מר. יש שמצדדים בדעה המסורתית שגורסת שלא ניתן ללמוד את ספר הזוהר "עד שלא מילא כרסו גמרא ופוסקים" ולא הגיע לגיל ארבעים, ויש שחושבים שבדורנו, דור הגאולה, אין מנוס מלהשתמש מיד ב"נשק הכבד" ולהתחבר לכוחותיו וסגולותיו של ספר זה.
בין כך ובין כך, כתב רבי נתן, עצם השתתפותנו בחגיגות השמחה שנערכות ביום ל"ג בעומר – יום חשיפת הסודות ע"י רבי שמעון – מחברת אותנו לנשמתו של אותו צדיק ומקרבת אותנו לספוג מהאור הגדול של הקבלה.

מה שבטוח הוא שהאתגר המעשי של ל"ג בעומר עבור כל אחד מאתנו הוא לראות את האנרגיה הפוטנציאלית שבכל אובייקט ואדם ולא לתת לחזות החיצונית להטעות אותנו. הסוד הגדול שגילה רשב"י לעולם הוא שיש בכל דבר עומק נסתר וגנוז. רוחניות ונוכחית אלוקית נמצאות בכל מקום ועל כן ניתן לחוש אותן, אפילו עבור אלה מאתנו שאינם בדרגתו של רבי שמעון. ל"ג בעומר מזמין אותנו בכל סיטואציה להתבונן עמוק יותר, להקשיב למסרים הבלתי פוסקים שעולים מן הבריאה ולהבין שמתחת לכל מציאות יש רבדים על רבדים נוספים. עלינו לא להסתפק בראייה השטחית והרגילה שלנו על העולם, אלא לחשוף את הרבדים הללו. הבנה זו יכולה לחזק אותנו לא למהר לשפוט לכף חובה ולפסול במחי יד אנשים שונים בסביבתנו, ולא להתיאש מעצמנו או מסיטואציות שבמבט ראשון נראות קשות ומאיימות.

למרות שרבים לא יודעים את הקשר בין יום זה לבין מנהג הדלקת המדורות, ללא ספק הוא השתרש כאחד ממאפייניו הבולטים ביותר. מבט חטוף בחבורות הילדים שמשוטטים ברחובות עם קרשים וגזעים (אלה כמובן שהועילו לעשות הפסקה קטנה ממשחקי המחשב ועדכון הפרופיל שלהם בפייסבוק) מזכיר לכולנו את ילדותינו ואת הימים הרבים בהם אספנו עצים והטמנו אותם במחבוא הכיתתי/שכונתי. מסע איסוף העצים (מסכנים הקבלנים האומללים...), בניית המדורה והדלקתה הם מהחוויות היפות של חיינו. אולם נראה כי מעבר לטקסיות היפה ולתחושת ה"ביחד" שבפיצוח האתגר המשותף יש בה באותה מדורה ממדים רבים ונוספים שנגעו וממשיכים לגעת בנו בכל גיל ובכל מצב בו נהייה.
על רגע פטירתו של רשב"י סיפר רבי אבא, תלמידו הבולט שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו...". רבי שמעון נפטר מהעולם כשאש מקיפה אותו וזאת משום שהתורה עצמה הומשלה במספר מקומות לאש. מהסיבה הזו בחגיגות ל"ג בעומר אנו מדליקים בכל רחבי הארץ מדורות שבאות לסמל את אותה האש האדירה והאור, שהקיפו אותו בזמן שלימד את עומק העומקים של התורה ולהיות כמו נר נשמה גדול לאותו צדיק. בהקשר הזה ניתן לציין שגם יצירתו הקבלית של רבי שמעון, "הזוהר" – נקראת על שם קרינתו של האור.
מעבר לכך, מאז שחר ההיסטוריה עבור כל יצור אנושי האש היא דרך להתמודד עם החושך והעלטה המטאפוריים והפיזיים המקיפים אותו. דרכה הוא יכול להרגיש שאינו בודד ולחוש כי יש גם אור סביבו, למרות החושך שנדמה כאילו הוא מקיף ושולט בכול. בעולמנו, המשדר זרות וריחוק, האש מעניקה לנו תחושה של שייכות וחיבור, ועל כן אין מעודד מלראותה ולחוש את חומה. רבי שמעון עצמו אמר "אנא בחביבותא טליא מילתא", כלומר "אצלנו הכול תלוי באהבה". בביטוי זה הוא הדגיש את החשיבות שבאהבת הזולת ובחום אנושי, שכן הם כמו חמצן לנשימה עבור כל אחד מאיתנו.

לעניות דעתי, הדלקת המדורה צריכה לעורר אותנו בראש ובראשונה לשאלה: "איפה נמצאת האש שלנו בחיים? ומה מדליק לנו את הנשמה?" העולם (מלשון העלם/הסתר) שולח לנו באינסוף צורות ודרכים מסרים לפיהם כל מהותנו בחיים מסתכמת בפיתוח ה"אני" האישי, בשכלולו ובחיפוש אחר הנאות חומריות כאלה ואחרות. רובינו רוב היום רודפים אחרי הזנב של עצמינו, כורעים תחת עול הפרנסה, מתמודדים עם צרות שונות ומשונות וטרודים עד בלי די. עיקר האנרגיה של רבים וטובים מופנית למרדף אחר תלוש המשכורת הגדול יותר ובדרך אנחנו שוכחים את העיקר לטובת הטפל. "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" אומרת לנו המשנה ב"פרקי אבות". אין רע בדאגה לרובד הבסיסי של ההישרדות, אולם אם שם אנו שמים את כל יהבינו ואנחנו מתאמצים, מתרגשים ומתפעמים מהישגים חומריים בלבד, פרוש הדבר שאיבדנו את הדרך ואנחנו לא מדליקים את המדורה הנכונה. כדאי מידי פעם להיזכר בכך שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם עם שמחה ובעירה פנימית מאדם כבוי, זאת מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה גדולה וטס לחופשות בקאריביים או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר. לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא קבע עיתים לתורה ועשה ככל יכולתו (תחת המגבלות האובייקטיביות) ללמוד ולהתפתח, כמו גם האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהיתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו'. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. שם האור שאנחנו כה מחפשים נמצא ולשם צריך לתעל ולנתב את אש העשייה והרצון שבתוכנו.
חג מתן תורת הסוד שמח, ניר אביעד

יום ראשון, 14 באפריל 2013

לקראת יום העצמאות – אין לי ארץ אחרת!

בס"ד



יום העצמאות ייחגג השבוע ברוב עם והמון ועבורנו זו הזדמנות לעצור ולבחון את היחס שלנו למועד מיוחד זה. עם יד על הלב - מה המשמעות של יום העצמאות עבור רובינו היום? רבים וודאי יסכימו שבמקרה הטוב זהו יום של נוסטלגיה והתרפקות על העבר (ברדיו משמיעים שירים של יורם גאון ונעמי שמר ואנחנו נזכרים בסבא רפאל וסבתא שושנה שייבשו ביצות והקימו את המדינה), ובמקרה הפחות מוצלח היום מסתכם בצליית כנפיים על המנגל בפארקים, בהשפרצות הדדיות בספריי קצף ובהכאה בפטישי פלסטיק על ראשם של חברינו. האמת היא שיום העצמאות יכול וצריך לשמש לעצירה ולבחינה עד כמה המונחים "ציונות", "אהבת המולדת" ו"ערבות הדדית" רלוונטיים בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים והאם למדנו את הלקחים החשובים מההיסטוריה היהודית הפתלתלה?                
אי שם ב-ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי ונמצא קיבל את האפשרות לחזור לארץ מולדת אבותיו ולהרגיש סוף-סוף בבית. עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, זה נתפס כמובן מאליו, אולם די אם נשאל את דור הסבים והסבתות שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון המשווע בידיעה שבכל רגע ורגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע ולהשפיל אותך, כדי שנשוב ונעריך את גודל מזלנו הטוב.     
מקובל לאחרונה לבקר את המדינה ואת החיים בה ואף לזרוק רפש ולהכפיש את מוסדותיה, מנהיגיה ותושביה. במאמר זה אציין את שאני מוצא לנכון שראוי ונכון לתקן ולשפר, ובכל זאת ומעל כל זאת אי אפשר שלא לזכור שמצבנו כאומה לא היה טוב יותר ב-2000 השנה האחרונות ולהתפעם מהנס הזה שנקרא "מדינת ישראל". רק לפני ימים ספורים ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ונזכרנו בחשיבותן של העצמאות והיכולת להגן על חיינו בכוחות עצמינו. 65 שנות קיומנו הן, במונחים של שאר מדינות העולם, כשנים ספורות, ובכל זאת בתקופה כה קצרה עשינו את הלא יאומן - הפרחנו את השממה, בנינו מערכות כלכלה ושלטון, פיתחנו תעשייה מתוחכמת ויעילה, קלטנו עלייה מרחבי תבל, החיינו את עולם לימוד התורה ואף זכינו במדליית זהב באולימפיאדה והגענו למונדיאל...

כדי להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל" מצאתי לנכון להביא סיפור נפלא ששמעתי מפי דר' מוטי גולן על "האדמו"ר מסדיגורא". הרב החרדי המפורסם נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת הגדול בתל אביב. משתהה קמעה, כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר 'תפילת העמידה' אף אמר יחד עם הקהל את ה'הלל' (מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לכל צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".
תהליך דומה ומפורסם מאוד עבר על הרב שלמה יששכר טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה ושבסופו של דבר נרצח בשואה. לפני המלחמה הוא היה מראשי המתנגדים לישוב ארץ ישראל לפני בואו של המשיח, וכמו רוב יהדות אירופה התנגד לציונות. במהלך המלחמה הרב שינה את דעותיו מהקצה אל הקצה ובספר שכתב בתנאים לא-תנאים ותוך כדי מנוסה מהגרמנים הוא פרש את השקפת עולמו החדשה ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, וזאת תוך התבססות על אלפי מבואות וציטוטים מהמקורות. יחד עם לימוד זכות על הציונים, שיישבו את הארץ, ומביאים לדבריו "במו ידיהם את הגאולה", הוא הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות וקרא להם לשוב אל הדת.

אוטונומיה יהודית בארצנו אינה דבר חדש. פעמיים בעבר ישבנו כאן ופעמיים גורשנו ונפוצנו לכל עבר. לפי המסורת היהודית הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. יום העצמאות, אם כך, זו הזדמנות עבורנו לבדק בית ולשינויים הנדרשים במטרה להימנע מחורבן נוסף חס ושלום. לעניות דעתי, בראש ובראשונה יש לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת 2000 שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי, ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא, לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.  
רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומנו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה.    
בספר דברים נאמר על עם ישראל "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן - וַיִּבְעָט". פרוש הדברים הוא שברגע שעם ישראל מרגיש מספיק בטוח בעצמו ובקיומו הוא שוכח את דרך הישר בעיני השם ובועט בדרכי האמת והמוסר שקיבל. די להבחין בשמורות הטבע המטונפות לאחר חג או שבת בהן ביקרו המטיילים, בתופעת ההתחמקות משרות צבאי ומשרות מילואים שהולכת ומתרחבת, בתופעות העלמת המיסים והשחיתות ובאלימות הבלתי נסבלת ונתפסת בקרב בני נוער, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה פה.                   
תרבות ה"לא לצאת פראייר" והתחמנות, שכולנו לצערנו מכירים כה טוב, בהכרח מביאה לאגואיזם, חשדנות ויותר ויותר בדידות. הקנאה, התחרותיות וצרות העין שומטים את הקרקע מתחת לרגלינו ולא מאפשרים לנו לחיות ביחד. בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת יהיה טוב יותר אז לנו עצמנו גם יהיה טוב יותר. חברה בריאה, אם כך, מושתת על נתינה הדדית, אכפתיות ושמחה בהצלחת שכנינו וחברינו. משהו מכל זה דבק בדור המייסדים בתש"ח, אולם נראה שכיום הוא כמעט ונעלם כליל. מי ייתן ונתעשת מהר ולא נזדקק לטלטלות כואבות מבחוץ כדי לשוב ולהתאחד. איפשהו בין "האח הגדול" ו"המרוץ למיליון" איבדנו את מקור כוחנו – הסולידריות החברתית, התחושה שאנחנו עדיין יכולים לסמוך אחד על השני והאמון הבסיסי שבעל המכולת/ המוסכניק/ האינסטלטור או כל בעל מקצוע אחר שנזמין לא 'ידפקו' אותנו וינצלו את תמימותנו.  
מעבר לכל אלה, נראה כי כחברה וכמדינה איבדנו את הכיוון ושכחנו מה עיקר ומה טפל ומה תפקידינו מבין כל העמים. כמו כל תינוק, שגדל ונהפך לנער ולאחר מכן לאדם בוגר, כך גם מדינת ישראל צועדת במסלול ההתבגרות ההכרחי. תינוק בראשית חייו זקוק למעט מאוד – דייסה, צעצועים וחיתולים, אולם לאחר מכן עם התבגרותו הצרכים שלו משתנים והוא מתחיל לחפש משמעות לחייו ומנסה להכניס בהם תכנים רוחניים, מועילים ומפתחים. מדינת ישראל ב-65 שנותיה הראשונות השיגה לא מעט הישגים מדהימים ובנתה את התשתית והמבנה להמשך דרכה. עכשיו אנחנו נדרשים לשלב השני בו נמלא את אותו בניין בתוכן ראוי. אומה שלא משכילה לעשות זאת מתחילה לחלות בריקנות רוחנית שמכרסמת את יסודותיה. על כך בדיוק בונים אויבנו ועלינו להתעורר טרם יהיה מאוחר מידי.
מידי שבת אנחנו קוראים בבתי הכנסת תפילה יפה במיוחד לשלומה של המדינה ואף מכנים אותה בתארים המחייבים "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"יסוד כיסא ה' בעולם". בדברים אלה אנחנו למעשה מצהירים כי אנו מאמינים שהגאולה השלמה, לה כולנו מחכים כבר 3,300 שנה מיום שהתגבשנו כעם, התחילה עם הקמת המדינה. הישיבה שלנו בארץ ישראל אינה מקרית. יכולנו לחיות באוגנדה, כהצעתו של הרצל, ובכל זאת לא ויתרנו על הכיסופים לחזור לארץ בה אנחנו מרגישים הכי בבית ויכולים לממש את ייעודינו. כדי לא לבעוט בדלי עלינו לעשות את זה נכון, כלומר להכניס אל תוך תחומי חיינו השונים את הערכים היהודים הבסיסיים שמשותפים לכולנו.
כך לדוגמא, בתוך מערכות הכלכלה והמסחר יש להכניס את הערכים של משא ומתן באמונה. התורה מלאה בהנחיות ותיאורים כיצד ניתן להתפרנס בכבוד ויחד עם זאת לשמור על כבודם ורווחתם של החלשים יותר. כיום נראה כי אימצנו בהתלהבות יתרה את הקפיטליזם האכזרי, אשר לצד רווחה ופיתוח חיוביים, מביא לקוטביות גדולה בעם ולרמיסת רבים. מעבר לכך, ראוי לכל איש מסחר באשר הוא לזכור שבשם המרדף אחר פרנסת משפחתו אסור לו לשקר ולגנוב. לחם שהרווחנו בגזל ירעיל את נשמותינו ונשמות ילדינו.            
התרבות שרבים מאתנו צורכים לא בהכרח (בלשון המעטה) מרוממת את הנפש ונותנת השראה להתקדמות רוחנית, כפי שתרבות אמתית צריכה לעשות. במקום זאת, תכניות הטלוויזיה השונות והמפרסמים למיניהם למדו היטב את מבנה הנפש שלנו ובלי הרף פונים לצדדים הנמוכים והיצריים שבאדם, אשר גורמים לנו לצרוך את מרכולתם, למרות המחיר הכבד של רדידות תרבותית וריקנות פנימית. 40% רייטינג לצפייה בתוכניות על חבורת אנשים המשמיעים לשון הרע בלי הרף אחד על השני מלמד שהמזון לנשמה שאנחנו מכניסים פנימה מקולקל. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהפסקת ההתמכרות לרפש התרבותי שמוכרים לנו זה דבר קשה, אבל אין משתלם ממנו.  
עולם המדע הישראלי מאז ומעולם היה מקור לגאווה למדינה. "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" וכל העולם משתהה על היצירתיות והחזון. בשנים האחרונות תעשיית ההיי-טק הינה ממנועי הצמיחה העיקריים שלנו והיא מביאה איתה הרבה שמחה ורווחה לעולם. יחד עם זאת, לפחות בתחושתי האישית, רבים מידי הם האנשים שמשקיעים את מירב ומיטב שעות יומם, תוך הקרבה אמתית של חיי המשפחה וזמנם האישי, בפיתוח עוד אפליקציה למכשיר הפלאפון או עוד מסך טלוויזיה רחב/עמוק/צבעוני יותר. אולי אלה מוצרים בעלי ביקוש ונתח שוק, אולם מה בין זה ובין תועלת אמיתית לעולם?       
התקשורת בכלל איבדה את הכיוון ואת הבושה. כאשר הדבר החשוב ביותר הוא למכור עוד עיתון או למשוך עוד צופה אל הערוץ, אין פלא שבשם ערכים של "ליברליות" ו"נאורות" מותר היום לפרסם כל דבר, גם אם הוא בפרוש פוגע בביטחון המדינה, או חמור לא פחות – משפיל ורומס עד דק את נשוא הכתבה. כאשר אחד המדורים הפופולאריים ביותר בעיתונים ובאתרי האינטרנט הוא מדור ה"רכילות" והעניין בלשון הרע נהיה דבר לגיטימי ומקובל, אין פלא שהערכים היהודים של כבוד לזולת נתפסים כיום כארכאיים ולא רלוונטיים.

האם זוהי הבשורה שיש לנו להביא אל העולם? האם בזה מסתכמת האמירה היהודית שאנחנו נושאים עמנו אלפי שנה? התשובה היא שברור שלא! תפקידינו כעם הוא להאיר את הדרך, להיות "עם סגולה" במובן הכי עמוק ואותנטי של המילה – להביא סגולה לעולם, להביא נחמה, משמעות ואמת. זוהי הסיבה האמיתית שהקב"ה נתן לנו את המדינה היקרה הזו ובזה אנחנו נבחנים. פעמיים בעבר לא עמדנו במבחן ונשאנו בתוצאות המרות. הלוואי והפעם נלמד מניסיונות העבר ונעשה את הדברים נכון. 65 השנים הראשונות הן בגדר תקופת הינקות. עכשיו אנחנו נכנסים לשלב החשוב באמת והדברים בידינו. השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים ולא מכוכבי התרבות למיניהם. השינוי יבוא מלמטה – ממני וממך. אם כל אחד ישכיל בחלקת האלוקים הקטנה שלו לעשות "אוויר טוב", להפיץ חום ואהבה ולהתנהג ביושר, הגינות והתחשבות לבסוף נזכה לעצמאות אמתית.
כולנו זוכרים את הכרזתו הדרמטית של בן גוריון לפני 65 שנה בדיוק: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". מה המשמעות של "מדינה יהודית"? האם נתנו על כך את הדעת מספיק? יש שיגידו ש"מדינה יהודית" פרושה מדינה שרוב תושביה הם יהודים, אבל האמת היא שמדינה שכזו עדיין אינה "מדינה יהודית". ההגדרה המדוייקת של "מדינה יהודית" היא מדינה שבה מתממשים ומיושמים העקרונות, התכנים והערכים היהודיים שהעם שלנו נושא עמו כל כך הרבה שנים. דורות על גבי דורות חיכו וציפו ולא זכו לחיות במדינה יהודית משלהם, ואילו אנחנו זכינו. זכות זו מחייבת אותנו לאהוב את הארץ ואת העם ללא סייג ומחייבת להשתלב במעגל היצירה והבנייה ולהשפיע על החברה מרוח התורה ומערכי היהדות. במשך כל שנות הגלות יכולנו להביא את התורה ומצוותיה לידי ביטוי בחיים הפרטיים בלבד (או לכל היותר בקרב הקהילה הקטנה שבכפר/עיירה), ואילו כיום יש לנו את אפשרות הפז להראות לעולם כולו כיצד מתנהלת מדינה שלמה שתורת ישראל הם כנר לרגליה. לצערנו, כששואלים צעירים רבים מה קושר אותם לארץ ולמדינה רבים עונים תשובות סתמיות ואף חמור מזה מצהירים ש"שום דבר". זוהי תוצאה עגומה לעובדה שכמעט ונעלם מהשיח הציבורי הדיון על ערכים כדוגמת אהבת הארץ, אהבת המולדת ותפקידנו כעם. יעידו על כך השירים המושמעים ברדיו, שעוסקים רובם ככולם בטקסטים כדוגמת: "אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי", ואשר החליפו את שירי המולדת של פעם. היום לכתוב שיר אהבה וערגה למדינה ולארץ נחשב מיושן ופתטי והעיסוק בצרכים האישיים ובאינדיבידואל נחשב כמעט חזות הכל.
בספר 'משלי' נכתב: "באין חזון – יפרע עם". 'חזון' פרושו מערכות ערכית וקריאת כיוון שמכוחם אמורים בני האדם לפעול. כשאלה לא קיימים נשארים רק האינטרסים האישיים ומכאן הדרך לניכור האחד כלפי השני קצרה ביותר. בעיניי, מבחינה חברתית הגענו לנקודה קריטית שבה הכרסום בזיקה היהודית ממש מסכנת את עצם יכולתינו להתמודד עם האיומים החיצוניים והפנימיים של התקופה. גדל כאן כבר דור רביעי וחמישי של ניתוק מהיהדות האמיתית, החמה והחכמה ומהכרות עם המורשת והתשתית הערכית שלנו כעם, ועל כן חובה על כולנו להתעורר בטרם נצטער. החברה הישראלית זקוקה להרבה מטען רוחני, לתיקונים ולשינויים, אך אל לנו לצפות שהשיפור והתיקון ירדו אלינו מהשמיים. כפי שהמשימה של הדור הקודם היתה מלאכת כיבוש הארץ ובנייתה הפיזית, הרי תפקידנו הוא להשקיע את כל כוחנו ומרצינו בבניין הרוחני של העם, ועל כן יש להרבות באהבה ובאמונה, כפי שטען הרב צבי יהודה קוק.

יחד עם הקשיים ואתגרים – "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתה בוערת". אנחנו לא מתעלמים ממה שצריך תיקון, כואבים את הפער בין מה שיכול להיות פה לבין המציאות בתחומים מסוימים, ובכל זאת עדיין אוהבים ומאמינים במדינתנו. אחד הסממנים וביטויי הזיקה והאהבה למדינה הוא בתליית דגלי ישראל על מרפסות הבתים וחלונות הרכבים לקראת יום העצמאות. אולי אני טועה, אבל נראה לי שמספר הדגלים שנתלו השנה נמוך מבעבר ושבוודאי שניתן לראות ירידה במספרם מלפני עשור. זה אולי לא "IN" להיות פטריוט וציוני, אבל זה כורח השעה. תלו דגלים על המרפסת והרכבים, קנו תוצרת כחול-לבן, צאו לחופשות בארץ, שמרו על אתריה נקיים, חייכו ואמרו "שלום" ברחוב איש לרעהו. "זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים...".
ובעניין אחר – לפני יום העצמאות נרכין ראש ונתייחד עם האחים והאחיות שלנו שמסרו את נפשם למען הבנייה וההגנה על מדינתנו. כשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים מאז קום המדינה) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת אף מבלי לצאת מהארץ. כששאלו אותו לפשר דבריו השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם ומחשיבם לקדושים שבקדושים ולנעלים שבנעלים בזכות שמסרו נפשם למען עם ישראל. יהיה זכרם ברוך!
בדאגה ובאהבה גדולה למדינה היקרה שלנו,
ניר אביעד