חג סוכות - עטופים אחרי המקלחת במגבת של אבא

בס"ד

במשנה בפרקי אבות נכתב: "על שלושה דברים העולם קיים - על הדין, על האמת ועל השלום". בחגי תשרי, הפותחים את השנה, אנו עוברים דרך המסע השלם הזה ובונים את עולמנו למשך השנה הקרובה. ראש השנה הוא יום הדין בו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום", יום הכיפורים הוא יום האמת בו אנו נחתמים לשנה הבאה, ואילו בסוכות אנו משלימים את המהלך ובונים "סוכת שלום".

ימי אלול, ראש השנה ויום כיפור מאחורינו. בעיצומם של ימי חשבון הנפש והתשובה יכול היה להיראות שהפשפוש והמשמוש במעשינו הם הם תכלית הכל, אולם אז מגיע חג סוכות ומזכיר לנו שחפצי בנייה ויצירה אנחנו, וכי כל ההכנה הזו לא נועדה אלא כדי שננקה ונזכך בתוכנו את הכלים, נצא אל החיים חזקים ומכוונים כדי לפעול בהם ולממש במעשינו את היעוד הפרטי והכללי שלנו ונחשוף  את מצבורי השמחה שחבויים בתוכנו ושמחכים להתגלות. השאיפה הנעלה ביותר של כל התהליך, אם כך, היא להגיע בסופו של דבר בסוכות אל אותו שלום פנימי וחיצוני מיוחל ולזכות להכיל בתוכנו את האור והשפע שניתנים לנו במהלך שבעת ימי החג.

בנוסף לזאת, כל יום מידי ערב בתפילת ערבית אנחנו מבקשים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך ובצל כנפיך תסתירנו". כל יום ויום במהלך השנה אנחנו רוצים לחוות את המציאות הרוחנית שתתרחש במהלך השבוע הכה יקר של סוכות , אותה מציאות שהומשלה בתפילה לצפוי לנו בימי הגאולה. אם כך, מה כל כך חשוב ומיוחד בה באותה סוכה שאנחנו מייחלים אליה כל השנה?

ברובד של הפשט הסוכה ביסודה היא זיכרון לחיי אבותינו במדבר, כפי שנכתב: "בַּסֻּכֹּת - תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן  יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג), וזיכרון לענני הכבוד שליוו את עם ישראל באותו המסע, אולם בעומק הדברים הזיכרון אינו רק זכר היסטורי למאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנה, אלא בראש ובראשונה תפקידו להוות שיעור מחנך לחיים של אמונה, אחדות ושימחה ביום-יום של כולנו כאן ועכשיו.         

אמונה  

רבי שמעון בר יוחאי כתב בספר הזוהר: "כל מי שיושב בסוכה, אוכל בסוכה, ישן בסוכה ונושם את האוויר הקדוש של הסוכה מחדיר בקרבו את בהירות האמונה עד שתהייה דרך חייו". כיצד ייתכן שדווקא הסוכה מעוררת אותנו לאותה אמונה יקרה?

התשובה הפשוטה היא שהיציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעה על אמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. במשך השנה אנו יושבים ספונים בביתנו עם תקרה מעל לראשינו ובאופן סמלי הגג חוצץ בין השמים לביננו, בעוד בסוכות אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי. בעצם העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", האדם מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של הקב"ה.

התפיסה המערבית, שעושה כל מאמץ לחדור אל התודעה, הלב והבית שלנו, מנסה לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים ולסממני סטטוס חיצוניים שאנו משיגים, בעוד היהדות מלמדת שמקורו של האושר הוא ברוחניות ותכליתו קשר עם הצדדים הפנימיים של המציאות. בסוכות התורה אומרת לנו: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". אנו עוזבים את בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני ומתקיים בה אושר אמיתי. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", ובלשון עכשווית – "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את מנעמיו הרבים ויושבים בסוכה, אחת המטרות היא להבין שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא במה שאנו תלויים בו באמת – בבורא עולם. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. היא נראית לא יותר מאשר עוד "חושה" מצויה בסיני, אולם מכילה כל כך הרבה רוחניות, משמעות ועומק.

עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה ארעית עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. בסוכות אנחנו מפסיקים לדבר על העבירות, שכן השארנו אותן מאחור ביום כיפור. משנשמתנו "עברה טיפול עשרת אלפים", כעת אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט. רבי נחמן אמר ש"אם אני מניח תפילין היום רק מפני שהנחתי אותם אתמול, אין כלל סיבה שאניח אותם... אני רוצה להניח תפילין בכל יום כאילו זו הפעם הראשונה", ואכן יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורה לנו להתחדש ולהתרענן גם בעשיות הטובות שלנו.

עיתויו של החג משמעותי ביותר. לא בכדי הוא נחגג לאחר ראש השנה ויום כיפור. העבירות דומות למחסום-בטון שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים הורסת את המחסום, כך שאנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות דרכו את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה מוחלטת של השכינה. 

באופן מופלא, חג סוכות, המכונה גם "חג האסיף", נחגג בזמן בו החקלאים אוספים את תבואתם וכביכול יש להם יותר כסף ואפשרויות חומריות. מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה אשר מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. מבלי להרגיש או להתכוון, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי ה"לא מוצלחים" וכלפי אלו "שלא הגיעו", בד בבד עם קינאה כלפי מי שזכה והרוויח יותר. כשאדם חווה את התחושות האלה (ובנינו – מי יכול לחלוטין להימלט מלהרגיש כך?) נזרע הזרע לפירוד בין הבריות. הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם השודדים הגדולים של השמחה ובחג הסוכות יש לנו הזדמנות נפלאה להשתחרר במעט מלפיתתם.

כל הורה מכיר את התחושה הנפלאה לאחר שהוא רוחץ את ילדיו והוא אוסף אותם נקיים, מבושמים וחמימים במגבת לחיקו. כך כעת גם אנחנו, מיד אחרי יום כיפור, אנו נקיים ומבושמים, נאספים במגבת של האבא של כולנו, הלא היא הסוכה, ומרגישים מבורכים מאי פעם.

שבוע של אחדות ורעות  

מי שזוכה להכין את עצמו מבחינה פנימית אל החג, זוכה שאותו פרוד ורדיפת ממון, שאנו חווים כל השנה, נעלמים להם בסוכות. חג זה הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מונח ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל יהודי ויהודי להיכנס ולהתארח אצלנו. מי שמסתובב בחג ברחובות הנכונים יכול לראות אנשים שעוברים ברוח חגיגית של אחווה מסוכה לסוכה, מבקרים זה בסוכתו של זה ובכל ערב מתאספים, רוקדים וחוגגים בצוותא. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, היכולת "לנכר עיניים" בסוכה מפוארת כמעט ואינו קיים, וכך במשך שבוע שלם מושגות תחושות השוויון והאחווה. מעבר לכך, דפנות הסוכה, העשויות בד דק, מרמזות לנו על כך שהמרחק בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום ההסתגרות כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו נגישים הרבה יותר אחד עבור השני בגשמיות וברוחניות כאחד.  

המחלה העיקרית של הדור שלנו, המאופיין אומנם בשפע חומרי גדול, אך יחד עם זה גם בעצבות גדולה, היא הבדידות. אנשים יכולים להיות מוקפים כל היום בעשרות אנשים (כולל בני משפחה "קרובים"), ובכל זאת להרגיש לאין להם נפש חיה אחת לפרוק בפניה את הלב ולהיות הם עצמם בלי מסיכות ובלי הצורך לרצות ולמצוא חן. שורש הבעיה מגיע מתכונת האנוכיות והדאגה העצמית המוגזמת תוך התעלמות ממצוקותיהם של הסובבים אותנו. מתוך הכרות עם אופיינו, התורה באה וממש מצווה עלינו לחלוק את השפע שזכינו לו עם כל מי שחפץ בכך, כולל עם הגר היתום והאלמנה שביום יום לא בהכרח קרואים על שולחננו. על כך אמר הרמב"ם:  "מי שנועל דלתות ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי הנפש - אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כירסו".                    

השימוש בארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) גם כן עוזר לנו להתחבר להבנות אלה. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד. עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים - יש העוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש, לצערנו, כאלו שאינם מתפנים כלל לעיסוקים רוחניים. על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום ושעם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ובעיקר כשכולם מאוחדים.

מעבר לכל זאת, ארבעת המינים מזכירים לנו את התיקון האישי שעל כל אחד כאדם פרטי ועל כולנו יחד כחברה לעבור – ההדס, שמזכירה במראה שלה עין, קוראת לנו להיות בעלי עין טובה על הזולת ועל המציאות, הערבה, שדומה לפה, קוראת לנו לדבר דיבורים טובים ולהימנע מלשון הרע ורכילות, הלולב בזקיפותו מזכיר לנו להיות זקופי גב ואיתנים, אך יחד עם זאת לא בעלי גאווה, ולבסוף האתרוג, שבצורתו דומה ללב, קורה לנו להיות בעלי לב טוב, אוהב, מבין ורחום

 

שמחה

סוכות מכונה ע"י חז"ל "זמן שמחתנו". התורה מציינת ומדגישה במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה ועלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז). הגאון מווילנה טען כי מדובר במצווה הקשה ביותר בתורה, שכן לשמוח שבוע שלם מבלי להפסיק בכך (אך שמח = רק שמח) זה דבר קשה מאוד (במיוחד לנו - יוצאי פולניה...). ניתן להבין כיצד אפשר לצוות עלינו לעשות עשיות פיזיות כישיבה בסוכה וכנענוע ארבעת המינים בעת התפילה, אולם עולה השאלה כיצד ניתן לצוות על בן אדם להיות בשמחה? כאן הגדולה של היהדות - נצטווינו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא מתוך רגש של אושר ושמחה. חג סוכות מחייב אותנו להסתכל עמוק פנימה ולעשות סדר בתוך ה"קישקע" כדי להגיע אל אותה שמחה. אם ניתנה לנו מצווה כה ברורה וחשובה משמע שבכוחנו לקיימה!                                                                                             

הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, אירוע משפחתי מיוחד או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית או במשכורת שמנה. שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה.

כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. היציאה החוצה אל מזג האוויר הסתווי והלא יציב והישיבה במבנה ארעי שכל רוח חולפת יכולה למוטט אותו, מחדדים לנו שאנחנו נתונים לחסדיו של הבורא ומזכירים לנו שאנחנו הבנים שלו ושעמנו הוא כרת ברית עולם. יש דבר משמח יותר מלדעת שמי שברא את העולם המופלא הזה ממש אבל ממש רוצה בטובתנו (גם אם בעיניים הגשמיות שלנו לעיתים זה עלול להיראות הפוך)?   

        

בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאתנו. על פי האמונה היהודית, מתוקף הקדושה המיוחדת של חג הסוכות ומתוקף השמחה, הפשטות ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומנו בעולם ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות לשנה שלמה לממש אותם.

בעומק הדברים – השמחה מושגת ע"י הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו. מהבחינה הזו לסכך הסוכה תפקיד רוחני עצום בתהליך כפרת העוונות והגדילה שאנחנו אמורים לעבור. על פי ההלכה, הסכך עשוי, כאמור, מ"פסולת יקב וגורן", כלומר מהפסולת הכי זניחה ובזויה. ביום כיפור התפללנו להסיר מעלינו את כל הפסולת שקיימת בתוכנו, ואילו כאן באופן פלא לא רק שאנחנו משתמשים בפסולת (פסולת פיזית כמשל לזו הרוחנית), אלא אף שמים אותה מעל הראש שלנו! ההסבר למעשה משונה זה פותח לנו צוהר להבנות נפלאות על המשמעות העמוקה של "תשובה" – תשובה אמיתית אינה זניחת החטא והתעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו (תהליך זה מתאים לתחילת הדרך בלבד), אלא הבנה וקבלה של מי שאנחנו (עם כל החלקים הפחות יפים ו"טהורים" שבנו), אולם לא על מנת שנשאר מי ומה שאנחנו, אלא על מנת שנמתק את המר ונהפוך דווקא את החיסרון ליתרון. בשפת הרחוב זה נקרא "להפוך את הלימון ללימונדה" ובשפת הקבלה "להוציא את ניצוצות הקדושה הטמונים ברע". דווקא בכל מה שפסלנו (לפסול זה מלשון פסולת) בעצמנו ובסובבים אותנו יש פוטנציאל רוחני אדיר. האר"י ז"ל נהג לומר שהאדם יכול למצוא את התשובה לשאלה מה הוא ייעודו בעולם דווקא באותן עשיות שקשות לו ובצדדים באישיותו שהוא היה מעדיף להפטר מהם. אחרי שהתנקינו מעוונותינו ביום כיפור אנחנו יכולים לגשת ממקום רגוע הרבה יותר ולבחון את עצמנו בעיניים אחרות עד שנגלה שאפילו בפסולת ניתן למצוא זהב.

בנוסף לזאת, הסכך בא ללמד אותנו שיעור גדול מאוד על מציאות חיינו בסוכות בפרט ובמשך כל השנה כולה בכלל. על פי ההלכה, כדי  שהסכך יהיה כשר הוא חייב ליצור חציצה בניינו לבין האור, כלומר שהחלקים המוצלים יגדלו על אלה החשופים לשמש. בשפת הקבלה "אור" פרושו "תענוג" והרמז בדבר הוא שכמו שהסכך בסוכה יותר מכסה מאשר מגלה, כך גם בחיים, אנו צריכים ליצור חציצה בניינו לבין האור על מנת שהוא חלילה לא ישרוף אותנו ונשכיל לקבל אותו בכלים הנכונים והאפשריים לנו. אם ניקח מהעולם את כל מה שעושה לנו טוב (נשים/גברים, אוכל, כסף, בילוים, וכו') בלי להתנגד ליצרים שישנם בתוכנו ובלי גבול - דווקא נסבול מאותו עודף שפע וכל אור שיכנס לחיינו מבלי שנעשה עליו סכך רק יחשיך את מציאות חיינו. כל המצוות כולן, וודאי מצוות חג הסוכות, באות ללמד אותנו שעל מנת לזכות בשמחה באמת וליהנות מהעולם הזה יש לקחת ממנו את הטוב שלו אך ורק בגבולות הנכונים, הבריאים והמידתיים.

בהערת אגב - עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים מאחורינו. כפרטים וכחברה עברנו תהליך של זיכוך וניקוי וכעת אנו חדשים ומוכנים מבחינה רוחנית לשנה חדשה. הרב שלמה קרליבך נהג להמשיל מצב מיוחד זה לאדם שקנה, למשל, חולצה חדשה. מה הכי מכאיב לאותו האדם? הכתם הראשון כמובן. הוא ינהג בזהירות וינסה שבעתיים לשים לב לא להכתימה בטעות. מטבע הדברים הכתם השני כבר פחות מפריע... כך גם בעת המיוחדת בה אנו נמצאים – אנחנו מוכחים לשמור על הנקיות הזאת ולעשות כל מאמץ להימנע מדיבורים לא טובים וממחשבות לא טובות עלינו ועל הסובבים אותנו. דווקא עכשיו לפני שהלב יאטם ותבוא האדישות מהכתם השני...

שנזכה כולנו לחוות את האור המיוחד של סוכות ושתהיה לנו שנה של אמונה, אחדות ושמחה אמיתיים,

מקווה לראות את כולכם בשיעור המיוחד בסוכתי ברמת השרון ב-18/10.

חג שמח, ניר אביעד

חודש אלול - טיפול 10,000 ללב

בס"ד

הזמנה לשיעור

חודש אלול זה עתה נכנס. הלב קצת יותר פתוח וקול בתוכנו קורה לנו לבוא ולהתקרב.

זהו הזמן האידיאלי לפנות קצת זמן לעצמך, קצת זמן לנשמה.

סדרת השיעורים בהנחיית ניר אביעד על פרשות השבוע והמועדים נפתחה בהצלחה, ונשמח לראות גם אותך עימנו בבועת הזמן השבועית הזו המוקדשת ללימוד, חשיבה והתבוננות.

המפגשים מתקיימים ברחוב השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.

המפגש הקרוב - יום חמישי ה-8/9/16 (ערב פרשת "שופטים").

כל שיעור עומד בפני עצמו וניתן להצטרף בכל עת. השיעורים עוסקים בנושאים שונים מאשר המאמרים.

התכנסות בשעה 20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום ב-22:30.

כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.

בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסיים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי שלום חנוך, אביתר בנאי ונעמי שמר

מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה צמודה.

(לבקשת השכנים, ומפאת כמות המשתתפים הגדולה - נא לא לחנות ממש מול הכניסה).

מוזמנים בשמחה!!

 

חודש אלול – טיפול 10,000 ללב

לוח השנה היהודי מהווה עבורנו סדנא מתמשכת במודעות ובהתפתחות. כל חג, מועד ושבת הינם צינור מיוחד לשפע רוחני ספציפי שנחוץ לנו להתפתחות ולקיום שלנו באותה השנה.

עלינו לפתוח מקלטים ולהתחבר לתדר המיוחד של הזמן.

השבוע נכנסו אל חודש אלול ויצאנו למסע רוחני, עמוק ומרתק שיימשך לאורך כל החודש המיוחד הזה (המכונה גם "חודש הסליחות והרחמים"), דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, חג סוכות ולבסוף נקנח בשמחת תורה. לכל אחד מהאירועים האלה צינור מאוד ספציפי של שפע שיורד אלינו משמיים

, ושאמור להזין אותנו באנרגיה טובה וחיובית למשך כל השנה שתבוא עלינו בע"ה לטובה ולברכה.

היהדות קוראת לנו לשים ליבנו אל המשמעות של כל מועד ומועד ולהכין קרקע פורייה לקלוט את השפע הספציפי של אותו זמן. מי שישכיל לעשות כן ויהיה מספיק ער ורגיש לדברים, יחווה את אותה אקטואליה אמיתית, שבאמת משפיעה עלינו ושחוויה מתחת לאקטואליה השקרית והחולפת, והימים לא יחלפו עבורו כמו עוד סתם ימי חול רגילים.

על מנת להבין טוב יותר את המשמעות הרוחנית של החודש הזה יש לחזור 3,300 שנה אחורה. לאחר שב- יז' בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני עם לוחות הברית הראשונים, ראה את עגל הזהב וניפץ את הלוחות בכעס, בתאריך א' באלול הוא עלה שוב אל ההר וירד לאחר 40 ימים נוספים עם הלוחות השניים ביום שעתיד להפוך ליום הכיפורים. כמו משה ובני ישראל בימים ההם, כך גם אנחנו פתחנו השבוע במסע בן 40 ימים של היטהרות פנימית עד ליום הכיפורים – הקדוש מכל הימים בשנה. בתווך, בראש השנה יעמוד כל אדם למשפט על מעשיו. ביום זה יקבע האם הוא יזכה לסיים שנה זו בחיים או חס וחלילה לא, האם תהיה פרנסתו ברווח ובכבוד או שבדוחק ובביזוי, האם יהיה בריא או חולה, האם יזכה לנחת ממשפחתו או שיסבול מקשיים שונים וכו' וכו'. כל אלה ועוד נושאים רבים ומגוונים בעלי חשיבות עליונה נקבעים בראש השנה. ימי אלול, אם כך, הם ימי ההכנה שלנו אל המשפט הגדול שמחכה לכל אחד בעוד כחודש בראש השנה. אילו היינו מועמדים למשפט, שתאריכו כבר ידוע מראש, בבית משפט רגיל, ובמשפט זה עתיד היה להיקבע עתידנו הכלכלי, הבריאותי, המשפחתי ואף הקיומי, ודאי היינו מקדישים זמן רב למחשבה על השאלות כיצד עלינו להגיע אל אותו המשפט, מהם הנימוקים אותם נטען והאם לדעתנו יש עוד משהו שניתן לעשות כדי להטות את הכף לטובתנו.

חודש אלול נשלח אלינו במתנה והוא נותן לנו הזדמנות לפתוח בתהליך של התבוננות פנימית עדינה, בבחינה מחודשת של מטרת החיים ובהתקרבות יומיומית אל עצמינו, יקירינו, וכמובן שאל הקב"ה. זהו הזמן האידיאלי לבחינת תכלית החיים, להבדיל מהזרימה האקראית שכולנו מכירים תוך צבירת ממון ורדיפה אחר כבוד. אלול הוא הזמן בו אנו עוצרים, לוקחים צעד אחד לאחור ומתבוננים. אנו בוחנים את עצמנו במבט אובייקטיבי וביקורתי ומסוגלים יותר מבכל חודש אחד לראות את עצמינו בעיניים "נקיות", לקבל החלטות על שינוי משמעותי בחיים ואף לזכות לעזרה גדולה יותר מהרגיל משמיים.

בכוחו של שינוי אמיתי מצדנו בחודש זה במחשבות, ברגשות ובהרגלים שלנו לשכתב מחדש את גיליון ההרשעות/זכויות שלנו לקראת ראש השנה ולהפך את גזר הדין של השנה הבאה ממר למתוק!!

על מנת להצליח במשימה הזו עלינו בראש ובראשונה להתעורר משנתינו הרוחנית. אחד המשפטים היפים ביותר מתפילת ה"סליחות", הנאמרת בחודש זה, מדבר בדיוק על נקודה זו: "בֶּן אָדָם - מַה לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים!! שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים. רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים. וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

".

נכון, עבור רובינו זהו לא אלול הראשון שבו שמענו על הרעיון הזה שניתן לעשות תשובה ולהשתנות. כבר עברו עלינו אי אלו "אלולים" קודמים בהם רצינו, אבל לא הצלחנו להפסיק לעשן, להפסיק לכעוס, להתחיל לפרגן במקום לרכל ולקנא וכו' וכו'. אז מה יהיה שונה הפעם? איך לא ניפול לייאוש הזה ש"ככה אני ואין מה לעשות!!"? התשובה היא פשוטה: אמונה. אמונה ש"אם קלקלת אתה יכול גם לתקן". אמונה ש

"הבורא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", והרי אם הבריאה מתחדשת בכל רגע אז גם אני יכול להשתנות!

כדאי לזכור שעצת היצר הרע והנטייה שלנו היא להחליט על שינויים בומבסטיים ועל מהפכות גדולות, ולכן כל שבירה קטנה מוציאה לנו את האוויר מהריאות ואנחנו זונחים הכל. החוכמה היא לקחת החלטה על שינוי קטן מסוים וממוקד, ובו לדבוק במסירות נפש ובכל הכוח. עם הנקודה הטובה הזו לבוא בראש השנה אל הקב"ה ולהגיד לו בראש מושפל שאומנם אנו חסרי יכולת אל מול התאוות והיצרים, אך אותו מאמץ שעשינו הוא אמיתי וכן והוא עדות לעובדה שאנו מלאי אהבה כלפיו ורצון להתקרב אליו.

מה המשמעות של עשיית התשובה שאנחנו נדרשים לה בחודש אלול? כדי לתפוס זאת טוב יותר יש להבין קודם לכן את הפרוש של המילה "תשובה". במובן העמוק ביותר תשובה משמעותה לשוב + ה', כלומר לשוב אל הקב"ה. על פי האמונה היהודית, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת נשמה קדושה המכונה "חלק אלוקה ממעלה", כלומר חלק קטן מתוך אלוקים הגדול בכבודו ובעצמו. אנחנו נושאים בתוכנו בתוך הגוף הסופי הזה משהו מתוך האינסוף. כאשר אנחנו נדרשים לעשות תשובה אנחנו בעצם נדרשים לשוב אל אותו חלק אלוקי אשר תמיד

, אבל תמיד יודע להיות נעים, סבלני, רגוע, ותרן, חיובי, ובקיצור – טוב ללא סייגים. הפוטנציאל שלנו להגיע אל אותו חלק פנימי, עמוק ומתוק קיים בנו כל השנה, שכן הוא באופן קבוע חלק מאתנו, אולם בחודש אלול אנחנו מקבלים תוספת כוח מלמעלה ("סייעתא דשמיא") כדי שנתעורר ונממש את הפוטנציאל שטמון בנו להיות טובים ולעשות טוב.

בספרי הקדוש נכתב כי אדם שעשה תשובה, כלומר הודה בטעותו, הביע חרטה כנה ואמיתית וקיבל על עצמו לעשות שינוי מעשי בהתנהגות, הרי מעשיו הרעים נמחקים לו כליל ואף עוונותיו נהפכים לו לזכויות. מדובר בחוק רוחני נפלא, אשר לצערנו בלתי ניתן לשכפול בעולם הגשמי. בעולם הזה אם אדם עובר ברמזור אדום ומצלמה בצומת תופסת אותו, בקשת הסליחה של אותו נהג לא תעזור והוא בכל זאת יקבל קנס וזימון למשפט. להבדיל מכך, בכל הנוגע לעבירות הרוחניות שלנו, למרות שהמצלמות מלמעלה קולטות כל עבירה וכל זיוף שלנו, אם נעשה תשובה אמיתית, כפי שתואר (וידוי – חרטה – החלטה על שינוי), אזי כל הסעיפים ימחקו מגיליון ההרשעות שלנו ונישאר זכים וטהורים לחלוטין. על כך אמר שלמה המלך בספר "משלי": "מודה ועוזב – ירוחם"

נכון שעשיית תשובה דורשת כובד ראש ורצינות, אולם אין פרוש הדבר שקיעה בייסורים והלקאה עצמית בעבור כל החטאים שעשינו השנה.

משום מה עבור רבים חודש אלול הופך להיות חודש מכביד ומאיים ונראה כי אנחנו מפספסים משהו יסודי בדרך להתקרב אל הבורא. קרבת ה' בימים הללו מתורגמת בתודעתנו כמסע צלב עצמי לגילוי המומים והחסרונות מהם התעלמנו במשך כל השנה. חודש הרחמים והסליחות נצרב בתודעתנו כחודש העונשים והתוכחות, הנשימה נעשית כבדה ואנו מבקשים "לעבור בשלום" את כובד הימים שנחתו עלינו (ראשי תיבות של אלול לפי שיטה זו: "אוי לי ואבוי לי"). האמת היא שעלינו להבין שאכן יש מקום לבחינה עצמית (כפי שנכתב קודם לכן), אולם הימים הקרובים, ימי רחמים וסליחות הם, ימי אהבה ומחילה. בישעיהו נכתב "כי בשמחה תצאו", כלומר היציאה מעבדות לחרות, מדפוסים רגשיים מעיקים לרוגע ושלווה ומכניעה לתאוות אל שליטה ביצר הרע, נעשית אך ורק אם נהייה בשמחה.

זה נכון שאנחנו לא מושלמים וזה נכון שיש לנו עוד הרבה מה לעשות ובמה להשתפר, ובכל זאת - לפחות אנחנו יודעים את זה! אנחנו רוצים להתקרב, לעשות טוב ולצאת ממעגל ההבל והריק הכללי. היש דבר משמח מזה?

 

ומעל כל זאת, חשוב שנזכור

– בבסיס שלנו כולנו טובים, כולנו צדיקים, כולנו בנים של המלך. נכון שיש דברים שדורשים שינוי ותיקון, אבל הם ה"אישיות השיקרית" שנדבקה אלינו. ה"אישיות האמיתית" שלנו מתוקה מדבש וכל עצבות דווקא מרחיקה אותנו ממנה.

"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" אומר הנביא ישעיהו. ואכן, הסיטואציה הרוחנית, שמתרחשת בחודש אלול, מומשלת למלך מכובד ונשגב, אשר כל השנה ספון בארמונו וכמעט ואינו נגיש לאיש, מלבד למקורבים לו ביותר, אולם בחודש אחד בשנה, הלא הוא חודש אלול, יוצא אותו המלך מארמונו אל השדה הפתוח והוא קרוב אל נתיניו יותר מאי פעם.

 

האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, הוסיף ואמר: "מקבל הוא את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות". ממצב בו כמעט ולא ניתן לפגוש אותו, הופך המלך לנגיש לכל דורש. הנמשל הוא כמובן שהמלך הוא מלך מלכי המלכים, אשר באלול קורה לנו לגשת אליו בדיוק כמו שאנחנו מבלי לפחד ולזכות בברכתו ובמאור פניו. התיאור על הפנים השוחקות הוא עדות לכך שלא רק שאנחנו רצויים בעיניו, אלא שהוא ממש מחכה לשובנו בקוצר רוח ומלא בשמחה ללא קץ בראותו אותנו מתקרבים אליו/אל עצמינו שוב.   

מזלו של חודש אלול הוא בתולה.

רמז לדבר אנו מוצאים בכינוי "חודש הרחמים" הנגזר מהמילה רחם. הרחם הנשית (בתולה היא סמל הנשיות) הוא המקום החם, המגן והמאפשר בו העובר גדל עד שהוא מוכן לצאת אל העולם. כך גם חודש אלול מהווה מעין רחם גדול עבור כולנו בו אנו יכולים וצריכים לצמוח. בנוסף, הבתולה מייצגת את כוח הבתוליות בנפש, את יכולת ההתחדשות האינסופית המפעמת בנשמת כל אדם. מאידך, הצד השלילי של הבתולה הוא זה שמעביר ביקורת על כל הסביבה, חוץ מאשר על עצמו כמובן ("משנכנס אלול מרבים בביקורת..."). התיקון לדבר הוא להתמקד בטוב של הזולת, ובמקביל לראות את החסרונות רק של עצמי.

שמו של חודש אלול נקבע ע"י חכמי ישראל כראשי התיבות

של הפסוק המפורסם מספר "שיר השירים" (העוסק כולו בקשר האהבה בין הקב"ה ועם ישראל): "אני לדודי ודודי לי". פסוק קצר זה מגלה לנו סודות נפלאים ביחס לחודש אלול. העבודה הרוחנית שלנו, אם כך, בחודש זה מגולמת בצמד המילים הראשונות – "אני לדודי", כלומר תפקידנו להתקרב אל הקב"ה ע"י עשייה אקטיבית של תשובה ושיבה אל מקורותינו. בזכות המאמצים שלנו ובזכות העובדה שהחודש זה אפשרי יותר מאשר בכל שאר השנה, מגיע חלקו השני של המשפט – "ודודי לי", אשר מבטא את הצפוי לנו בחודש תשרי, עת הקב"ה עתיד להשפיע עלינו מלמעלה את השפע של השנה כולה. התנועה הראשונית שלנו כלפיו באלול לא משאירה אותו אדיש והוא מחזיר לנו שפע כפול ומכופל בתשרי בהתאם לכנות כוונותינו.

לסיום – נקנח בסיפור מתוק שנהג לספר רבי שלמה קרליבך על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אשר כונה "סנגורם של ישראל", על שום יכולתו תמיד לשפוט לכף זכות כל יהודי ולראות את הטוב שחבוי בו (גם אם הטוב מסתתר עמוק עמוק בפנים):

במהלך אלול בלילה הראשון של סליחות הלכו ר' לוי יצחק והגבאי שלו לבית הכנסת. פתאום הם שמעו קולות עזים במיוחד מאחד הבתים בעיירה. הם התקרבו לשמוע את המתרחש והבינו שמדובר בכנס השנתי של כל הגנבים והשודדים של ברדיצ'ב. הם הטו אוזן ושמעו שכל אחד מהגנבים מתפאר ומספר לכולם כמה הוא הצליח לגנוב ולרמות השנה. ר' לוי יצחק נאנח אנחה גדולה מעומק הלב, התחיל לרוץ לבית הכנסת ושם פתח את ארון הקודש בבכי ואמר: "ריבונו של עולם, אני כל כך מתבייש! אפילו הגנבים כבר מתוודים יחד על החטאים שלהם, ואילו אני כל כך רחוק ממך ועדיין מחזיק בעבירות שלי..."

בואו נעשה שימוש נכון בהזדמנות שמעניק לנו חודש אלול ונתקדם לעבר חיים אמיתיים ומשמעותיים יותר.

חודש טוב, ניר אביעד

 

פרשת "עקב" - לא על הלחם לבדו יחיה האדם

בס"ד

נפתחה בהצלחה סדרת השיעורים החדשה בהנחיית ניר אביעד העוסקת בהתבוננות פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר את מציאות חיינו כאן ועכשיו.

המפגשים מתקיימים ברחוב השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.
מפגש הבא ביום חמישי הקרוב ה-25/8/16 (ערב פרשת "עקב").
כל שיעור עומד בפני עצמו וניתן להצטרף בכל עת. השיעורים עוסקים בנושאים שונים מאשר המאמרים.
סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".
התכנסות בשעה 20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום בשעה 22:20.

כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.
בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסיים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי שלום חנוך, אביתר בנאי ונעמי שמר.

מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה צמודה (לבקשת השכנים, ומפאת כמות המשתתפים הגדולה, נא לא לחנות ממש מול הכניסה).
מוזמנים בשמחה!!

פרשת עקב

בפרשה הנוכחית ממשיך משה רבנו לנאום בפני בני ישראל רגע לפני כניסתם לארץ ולהנחותם ביחס לצפוי להם בתקופה שלאחר מסע הנדודים הארוך במדבר. הנאום, שנמשך לאורך כל ספר דברים, הינו סיכום של המאורעות שאירעו להם עד כה מאז היותם עבדים במצרים והכנה רוחנית לצפוי לבוא. משה ידע שלפני שהעם מתחיל תהליך חדש עליו לעצור ולבחון את שארע לו עד לנקודה זו בזמן.

גם לנו מומלץ לעשות מידי פעם "פסק זמן" משצף חיינו הגועשים, להתבונן על דרכינו ומעשינו, לחשוב על מטרותינו ולבחון האם אנו צועדים בנתיבים הנכונים והראויים. פעולה זו נקראת בפשטות - "חזרה בתשובה". למונח הזה יש לצערי יחסי ציבור לא תמיד חיוביים והוא מתקשר לדברים שלא בהכרח מובנים ומקובלים על כולם. בפועל, אותה עצירה לטובת בחינת הדרך, התחזקות ברצון לעשות טוב ותיקון הדרוש תיקון זוהי בדיוק אותה חזרה בתשובה עליה דיבר משה עם בני ישראל בספר דברים ואותה חזרה בתשובה שאנו נדרשים לה כל יום מחדש. חודש אלול ולאחריו חגי תשרי ממתינים לנו מעבר לאופק ואדם נבון יתחיל כבר עכשיו באותה מלאכת ברור פנימית כה חשובה ונדרשת.

בפרשת "עֵקֶב" משה שוזר מספר רעיונות ולקחים נפלאים שיכולים וצריכים לשמש את כולנו גם כאן ועכשיו במציאות חיינו הנוכחית:

אז מי בעצם מנהל פה את ההצגה?

אחת הבקשות וההנחיות של משה לעם לפני הכניסה לא"י הייתה להיזהר מתכונת הגאווה שעלולה להתפתח אצלם דווקא כשהם ייצאו מתחום השגחתו הניסית והברורה של הקב"ה, כפי שהיה בזמן המדבר. בשנות הנדודים ליוו את העם עמוד ענן ועמוד אש, שפע של מזון ניתן להם ללא מאמץ מהשמיים ובאר ניידת ליוותה אותם לכל מקום. כמו כן מתואר שנעליהם לא נשחקו ובגדיהם גדלו עימם. במציאות כזו ברור היה לכל כי הקב"ה נוכח, מגן ומספק להם את כל הצרכים. עם הכניסה לארץ, כאשר כביכול הקב"ה "לקח צעד אחד אחורה" ונתן להם את האפשרות לפעול בעצמם עבור עתידם, וכשעליהם היה להילחם באויביהם ולפתח חיי מסחר ושלטון בכוחות עצמם על מנת לשרוד ולהתפתח, דווקא אז  היה עליהם לזכור כי גם כעת הקב"ה הוא זה ש"מושך בחוטים" וכי חסדיו הם אלה שמאפשרים להם את כל אלה ("וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות ..."). משה, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, ידע כי במידה והעם אכן יצליח לכבוש את הארץ ולהשתקע בה, בנקל הוא ישכח את כל הניסים שראה, אמונתו בוודאות קיומו של בורא העולם תתערער ובמקביל תגדל תחושת הגאווה והאשליה כי בכוחם בלבד לפעול ולהצליח ("ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"), שכן הגאווה וכוח ההרגל  יכולים להשכיח מאתנו גם את הדברים המופלאים ביותר שרק אתמול הרטיטו את ליבינו. הזהרתו זו של משה באה מיד לאחר שהוא תיאר בפניהם את העושר והשפע שממתינים להם בא"י ("כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש") ושעלולים היו לבלבל את חושיהם ושיקול דעתם.

ככלל, ביהדות ישנו מתח תמידי בין האמונה הברורה והמוחלטת שיש בורא ששולט בעולם ושאחראי על כל המתרחש בו, לבין הקריאה לכל אדם לעשות את מירב המאמצים בכוחות עצמו כדי להתקדם ולקדם את המציאות האישית והכללית. מצד אחד אנחנו נדרשים להשתדלות אישית כדי להשיג את שאנו רוצים – כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי?...",  ומהצד השני אנחנו סומכים על הקב"ה שישלים את חסרונותינו מתוך ההבנה שללא עזרתו איננו שווים כלום – כהמשך דבריו של הלל הזקן: "... וכשאני לעצמי מה אני?!" (כלומר, אם רק אני בתמונה אז היא בהכרח חלקית, וזאת משום שכוחנו לבד הוא דל ומוגבל).

לצורת המחשבה הזו אופני ביטוי רבים. אדם שפותח עסק מצליח יכול בקלות ליפול לתחושת הגאווה והדמיון שבזכות כישרונותיו, תחבולותיו  והחוש העסקי המפותח שלו הוא הגיע להיכן שהגיע. דוגמא נוספת היא לפרופסור מחונן שממציא תרופה או פיתוח טכנולוגי אחר שמשנה את העולם. אותו מדען בנקל עלול לשגות במחשבה שהודות לשכלו המפולפל ולכושר התמדתו ותושייתו הוא השיג את אשר השיג. דבריו של משה רבנו אומנם כוונו לאותו דור שנכנס לארץ לפני למעלה מ-3000 שנה, אולם הם רלוונטיים גם לאותו ביזנס-מן, לאותו פרופסור, ובעצם אל כולנו. ברוך השם אין אדם שלא ניחן בכישרונות כאלה ואחרים ושרואה הצלחה כזו או אחרת במעשיו. ראייה נכונה, אמיתית ויהודית על המציאות תהיה לזכור שאותן יכולות הן בגדר מתנה שקיבלנו מהקב"ה (ושעלולה להילקח מאתנו) וכי עלינו לעמול ולהוציאה מהכוח אל הפועל. אחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו סוגדים למצליחנים ומעלים על נס אוליגרכים/ כדורגלנים/ דוגמניות/ שחקנים וכו'. אותה הערצה לכל מי שכביכול הגשים את החלום והצליח בזכות כישוריו רק מרחיקה אותנו (ובטח את אותו מושא הערצה) מההבנה הפשוטה והכה בסיסית הזו שאת ה"חיל הזה" לא עשו רק "כוחנו ועוצם ידינו", אלא שיש שותף בכיר ועיקרי לכל מעשה ולכל הצלחה/כישלון שלנו ושהוא זה שנתן לנו את הבינה, התחכום והכישרון שהביאו להישג.

מסופר על איש עסקים אחד שמיהר מאוד לפגישה חשובה בת"א ולאחר עשרים וחמש דקות של חיפוש חניה מתסכל הוא הרים עיניים אל השמיים ואמר: "אם תעזור לי למצוא עכשיו חניה אני אתחיל להאמין בך". כמו שהוא סיים את המשפט ממש לפניו יצא רכב והוא נכנס שמח וטוב לבב אל החניה יקרת המציאות לא לפני שהוא הפטיר למעלה: "אתה יודע מה, עזוב אותך, הפעם הסתדרתי בעצמי...". האמת הפשוטה של החיים היא שמי שירצה להתעלם מהמציאות של קיום יד מכוונת בעולם אולי יצליח, אבל חייו יהיו כה חסרים...

בדברי אין חלילה קריאה להימנע מעשיית מאמצים מרובים למען השגת מטרתנו מתוך מחשבה שגויה כי אם במילא הקב"ה הוא ששולט בכל, אזי אין טעם להתאמץ ולנסות להשפיע על המציאות . איננו יודעים בדיוק כיצד השגחתו של הקב"ה פועלת בעולם, אולם מתיישבת על דעתי ההנחה כי הקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו. אנחנו בהחלט נדרשים לעשייה אקטיבית ואין פרושה חוסר אמונה. אדם שנולד עם כישורים גנוזים צריך לעשות את המיטב כדי להביאם לידי ביטוי ובכך להראות לעולם לא כמה הוא עצמו מוכשר, אלא כמה נפלא הבורא שיצר מסוגלות שכזו. לתפיסתי, הדבר נכון גם ביחסנו אל הצבא ומוסדות המדינה. אל לנו לשבת מנגד ולחכות לניסים של הבורא. אנחנו נדרשים בכוחות עצמינו לפתח צבא חזק, לשכלל את הכלכלה והמסחר ולנהל מוסדות צדק ומשפט, וכל זאת כמובן מבלי לרגע להפסיק להאמין שמי שבאמת משפיע ומכריע על הכול הוא הבוס שם למעלה.

הנוסחה הנכונה, אם כך, צריכה להיות שעלינו לעשות את המיטב על מנת להצליח בכל עשייה ובכל תחום בו אנו פועלים, אך יחד עם זאת לזכור שהצלחתנו באה הודות לרצונו ולחסדו של הקב"ה. מהכיוון השני, עלינו לזכור שגם אם נכשלנו אין פרוש הדבר שאנחנו לא טובים ולא מוצלחים, אלא שכך חשב ומצא הבורא שיהיה טוב יותר לעולם ולנו. מי שמפנים את ההבנות האלה ובאמת חי על פיהן הוא אדם חופשי ומשוחרר מאינסוף כבלים, תבניות ופחדים שמגבילים אותנו. אם נזכור שבכל סיטואציה תפקידינו הוא לעשות את המיטב כדי להצליח, אולם מרגע שסיימנו את הפעולה עלינו להרפות ולתת לדברים לקרות (בלי הדמיונות שמכרסמים בנו מבפנים האם עשינו מספיק והאם נצליח או לא) – אז נהיה אנשים שמחים הרבה יותר. כל שהאדם נדרש בעולם הזה הוא להשתדלות אמיתית. מרגע זה ואליך אין לו אחריות על התוצאות. יצליח או לא – זה בידי הבורא. אין דבר משמח ומשחרר יותר מזה!!

בהמשך הפרשה משווה משה רבנו בין ארץ ישראל ובין מצרים באומרו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצריים היא...אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים". פרוש הדברים הוא כי במצרים זורם הנילוס, ועל פי התיאור בפסוק זה מספיק שהאדם מכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה כדי שהגידולים ייהנו ממים רבים וטריים, בעוד שבארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמיים.

על פניו, אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים שזורמים בשפע ובחופשיות כמו במצרים לבין המציאות הנוכחית של ממטרים לא סדורים ולא מובטחים מראש כמו בא"י, אזי ודאי שכולנו היינו בוחרים באפשרות הראשונה. אולם כאן בא המשך הפסוק ומסביר את המציאות הרוחנית המיוחדת של א"י שבגינה זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עייני ה' אלוקיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה". במצרים אומנם קיימת אספקת מים מובטחת מראש והאדם אינו חש שהוא תלוי בחסדי שמים, אולם במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של הבורא. לעומת זאת, בא"י ההשגחה האלוקית היא זו המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. השפע ניתן לנו בתנאי שנהייה טובים אל הזולת ואל המקום ואינו מובן מאליו.

המשמעות העמוקה של הדברים היא כי דווקא בא"י, בגלל העובדה שהגשמים והמשקעים אינם מובטחים מראש, ולמעשה תלויים ברצון של הקב"ה, דווקא בזכות זה קל לנו יותר להרגיש את העובדה שמי שמנהל פה את ההצגה זה ה' וכי אנו נתונים לחסדיו. עם ישראל מעדיף את התחושה של המצאות תחת פיקוחו הישיר של הבורא, למרות הקושי הכרוך בכך. אולי יותר קל מבחינה גשמית להיות כאותו מצרי, שהמים מובטחים לו תמיד ואינם תלויים במעשיו הטובים, אולם בפועל הוא רחוק הרבה יותר מה' וזוכה להרגיש אותו פחות. אותה קירבה לה' היא פסגת השאיפות של כל יהודי והיא יקרה יותר מכל האוצרות שבעולם, כפי שכתב דוד המלך בספר תהילים: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

לא מגיע לי כלום!

למרות האופוריה הגדולה ששררה רגע לפני הכניסה אל הארץ, משה מצא לנכון להזכיר לעם כי העובדה שהקב"ה עשה עימם את החסד הגדול הזה, הוציאם מעבדות לחרות והביאם לארץ הטובה אינה בזכות מעשיהם הטובים כי אם בזכות ההבטחה לאבות ("אל תאמר בלבבך... בצידקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם... ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב").  למעשה, בדבריו משה ניסה לרמוז כי לצורת המחשבה של "מובן מאליו" ושל "מגיע לי", כפי שתפסו וחשבו בני ישראל, אין מקום. כל שאנחנו מקבלים הוא חסד גמור וברגע שמתחילים לחשוב ולהרגיש כך משתחררים מהרבה מאוד אגו ותסכולים, שמפריעים לנו להיות פשוטים ולקבל את המציאות עם הרבה פחות כעסים ומאבקים.

מהרגע הראשון שאדם נולד לרוב ישר דואגים לצרכיו השונים (מזון, ביגוד, חיבה) ומקרקרים סביבו. דבר זה משריש כבר מההתחלה את צורת המבט על העולם לפיה הכל מגיע לנו ואך טבעי הוא הדבר שגם נקבל את כל מה שאנחנו רוצים. לצורת המחשבה הזו של "מגיע לי" יש אינסוף צורות ופנים. ברור לנו שמגיע לנו שבן/בת הזוג יבין, יפנק ויהיה נחמד, שילדינו צריכים להיות מחונכים ולשמוע בקולנו, שבעבודה יעריכו אותנו ושהבוס יפרגן, שנגיע תמיד למחוז חפצנו בשלום ובלי פגע, שלעולם יהיה לנו מה לאכול ופינה חמה להניח בה את ראשינו, שמדינת ישראל תהיה קיימת לעד ולא נחזור שוב לגולה, וכו' וכו'.

עם היד על הלב – לכל אחד יש רשימה כזו של דברים שנראה לו שמובן מאליו שמגיע לו לקבל ושהם צריכים להיות חלק מחייו, כאשר

הדרך לתקן את צורת המחשבה הזו עוברת דרך להפסיק לתבוע מהעולם ולהתחיל לבקש. ברגע שאנו מבקשים ולא דורשים אנו שמים את עצמינו במקום של ענווה וקטנות מבורכת ולא מתנהגים ומרגישים כפטרונים מתנשאים שמובן לנו מאליו שנקבל הכל.

פתרון נוסף לצרה הצרורה הזו שנקראת "מגיע לי" היא להתחיל להגיד תודה על כל דבר שקיים בעולם. חז"ל הגדילו ואמרו: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". רובנו עדיין לא במדרגה הזו, ולכן אפשר ומומלץ להתחיל לברך על הדברים הטובים שכן ישנם ונמצאים (ואצל כולנו קיימים כאלה). מובטח למי שיצליח בכך שהוא יתחיל להעריך את השפע שהוא כן זוכה לקבל.

לסיום - "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" אומר לנו בפרשה משה בשם הקב"ה. בדור שלנו, בו המרדף אחר הכסף החומר (הבאים לידי ביטוי ב"לחם") הגיעו לקיצוניות שלילית, מוטב אם נעצור ונתבונן שכל אלה ריקים מתוכן אם איננו שמים לב אל הנשמה וצרכיה. אמונה פשוטה, קיום רצון הבורא ומצוותיו, עשיית צדקה וחסד – אלה חיים שבאמת שווה לחיותם.

שבת שלום, ניר אביעד

לקראת ט' באב - אהבה חברים, אהבה

בס"ד

בשעה טובה ומוצלחת נפתחה בהצלחה סדרת שיעורים חדשה בהנחיית ניר אביעד העוסקת בהתבוננות פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר את מציאות חיינו כאן ועכשיו.
המפגשים מתקיימים ברחוב השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.
מפגש הבא ביום חמישי הקרוב ה-11/8/16 (ערב פרשת "דברים").

כל שיעור עומד בפני עצמו וניתן להצטרף בכל עת. השיעורים עוסקים בנושאים שונים מאשר המאמרים.
סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".
(מלבד ב-18/8 בגלל מחויבות קודמת).

התכנסות בשעה 20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום בשעה 22:15.

כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.
בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסיים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי שלום חנוך, מוקי ונעמי שמר.

מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה צמודה.
מוזמנים בשמחה!!

 

 

 

לקראת ט' באב - אהבה חברים, אהבה

 

התפללתי לא מזמן בכותל המערבי, ולצד שמחה והתרגשות 'רגילים', עלו בי גם כמה מחשבות נוגות. הינה אני מקיים את מה שדורות על גבי דורות של אבותינו חלמו לעשות ואני ניצב במרחק נשימה מאותה החומה עליה נאמר "יש אנשים עם לב של אבן ויש אבנים עם לב אדם". ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שזהו רק שריד של החומה החיצונית של הדבר האמיתי. אנחנו עומדים למטה ברחבה ומסתפקים במציאות החלקית הזו, בעוד למעלה (תרתי-משמע), היכן שמקומנו האמיתי צריך להיות, "שועלים מהלכים בו", כדברי רבי עקיבא.

בית המקדש? עם היד על הלב – סוגייה זו מעסיקה את רובנו מעט מידי מהזמן. 1943 השנים מאז שהוא נחרב גרמו לנו לשכוח. לשכוח מהי המשמעות של קיומו, ואולי אף של קיומנו אנו. אנחנו באמת רוצים שיהיה טוב לעולם כולו, לארצנו ולמשפחותינו, ומוכנים לעשות הרבה מאוד כדי שזה יקרה, אבל 'העיקר חסר מן הספר'. את הטפל עשינו לעיקר ואת העיקר שמנו בצד.

כדי להבין טוב יותר את חסרונו של המקדש בעבורנו, ואף את העדר הגעגועים לאותה המציאות, הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא של משפחה מיוחסת ומכובדת שלפתע החלה להתנהג לא כשורה (לא שילמה ארנונה וחשמל, הסתכסכה עם השכנים ממול ובעיקר ניהלה אינסוף מלחמות פנימיות בין חבריה) עד שלבסוף לאחר מספר אזהרות היא הושלכה אל הרחוב והיא נאלצה לשנות את סגנון חייה הנוצץ ולחיות כאחרון ההומלסים והקבצנים. למרבה הטרגדיה, אחרי תקופה לא קצרה ברחוב אותה המשפחה כבר התרגלה לחייה החדשים, ראתה בהם כדבר טבעי וחיובי ואף שכחה שפעם היא הייתה מכובדת ומיוחסת. הדבר הכואב ביותר היה שהיא הפסיקה להתגעגע להוד ולהדר שפעם היו מנת חלקה ואף מיהרה לקטלג את מי מבניה שנזכר מידי פעם בערגה בעבר כ"קיצוני" ו"הזוי".

רבי נחמן מברסלב נתן משל נהדר למצבינו: המלך הכל יכול של הממלכה הכריז באחד מן הימים כי הוא מאפשר לכל נתיניו במשך יום אחד, נדיר ומיוחד להגיע לארמונו ולבקש ממנו כל בקשה שהיא, בעוד הוא, מצידו, מבטיח למלא אחר כל משאלותיהם. ביקשו האנשים את שביקשו כאשר לפתע הגיע למולו אדם שסבל מצרעת, פצעים מוגלתיים וגרודים מעיקים. אמר אותו מסכן אל המלך שהוא שמע שלמלך יש סוסים רבים שחיים באורוות מפוארות, וכי באותן אורוות יש קש בשפע, ועל כן בקשתו היא להתפלש באותו הקש משום שכשהוא עושה זאת כאבו מהפצעים מתעמעם זמנית. הסכים אותו המלך לבקשה המוזרה, אבל פנה אל אותו אדם ואמר: "שוטה שכמוך. אני המלך הכל יכול. יכול היית לבקש שארפא אותך לחלוטין מהשורש, בעוד אתה הסתפקת בפתרון הסמפטום". זהו בדיוק מצבנו, אומר רבי נחמן. האחד מתפלל לפרנסה, השני לזיווג הגון או לפרי בטן והשלישי לרפואה. המחסור של כל אלה קשה ומכביד, אבל הוא רק הסימפטום של המחלה. השורש של כל הצרות שלנו הוא שאין לנו בית מקדש. אין לנו מקום בו בצורה מוחשית ומבלי מסכים, קושיות והסתרות אנו מנהלים דיאלוג חי עם הקב"ה. אין לנו מקום בו אנו חווים חוויה ברורה ויודעים ידיעה מוצקה שיש בורא לעולם וכי הוא בחר בנו ומאוד מאוד מאוד אוהב אותנו, ועל כן יש משמעות לקשיינו השונים. אין לנו את התחושה שכולנו משפחה אחת מאוחדת וכי אנו ערבים זה לזה. כשאין את אלה אנו נשארים עם הצרות עצמן ומבקשים להתפלש בקש כדי להקל במעט על הכאב.

למזלנו קבעו חז"ל כי מידי שנה (ועד לבנייתו מחדש של המקדש) נעצור את שצף חיינו ביום זה ונזכר בעיקר. נזכר בלב שחסר ונזכר בסיבות שהביאו לחורבן, ושבמידה רבה קיימות אף היום. ואכן, יום ט' בחודש אב הוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן ירושלים ושני בתי המקדש, והוא נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לטרגדיה הכפולה שארעה, למרבה הפלא, באותו תאריך במדויק. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר, מלך בבל, בתשעה באב בשנת 586 לפני הספירה והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בתשעה באב בשנת 70 לספירה. מהגמרא אנו למדים כי הבית הראשון נהרס בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, ואילו הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. חז"ל אף הגדילו ואמרו כי שנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים האיומים ההם.                                                                                  

הקרבה ליום ט' באב, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב, זו הזדמנות עבורנו לשוב ולדון במצוות אהבת הזולת, שכה הייתה חסרה בימי בית שני, ושחסרונה הביא, כאמור, בסופו של דבר לחורבן הנורא ולגלות בת אלפיים שנה לאחריו. כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה, אם כך, הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות בין אדם לרעהו.

יתר על כן, היו אלה חז"ל שקבעו בתלמוד הירושלמי ביחס לבית המקדש כי "דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו", כלומר העובדה שהמקדש טרם נבנה מחדש בימינו מעידה על כך שהסיבות שהביאו להחרבתו מלכתחילה עדיין, לצערנו, תקפות וקיימות גם היום. אם כך, כיצד בונים את המקדש מחדש?? מהם היסודות והלבנים שלו?? התשובה היא אחת: אהבה חברים, אהבה!

רבי עקיבא, גדול התנאים, שחי באותם ימים חשוכים של טרום החורבן וחווה את ההרס הנורא, השכיל להגדיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באומרו שמדובר ב"כלל גדול בתורה", ושככזו עלינו לשאוף בכל רגע ורגע לקיימה. מה הכוונה "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר המצוות! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו, שלדוגמא, בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו', כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת, ברצון להטיב לשני אנחנו ממש מידמים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע לברואיו ומכאן חשיבותה המיוחדת.                            

אדם נולד באופן אוטומטי עם אהבה טבעית לעצמו. לרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה.

המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

לצערנו, רוב היום אנחנו אטומים בתוך הבועה של עצמינו, מרוכזים בצרכים שלנו, עסוקים במה שחסר לנו, במה שמפריע לנו, במה שעדיין אין לנו. אנו שבויים בעיסוק האובססיבי והאינסופי ב"אני הפרטי". לעיתים אנו כה סגורים באותה הבועה עד שאנחנו עיוורים לחלוטין אפילו למי שנמצא מילימטר מקצה האף שלנו. לפעמים ה"מישהו" הזה יכול להיות חבר למשרד שעובר עליו יום איום ומילת עידוד קטנה והתעניינות מצדנו יכולה ממש לשנות את מצב רוחו, ולעיתים זה אפילו הבעל/אישה שלנו שבעיוורונינו אנו פשוט לא רואים אותם וחוטאים לאחת המטרות העיקריות שלשמן הגענו לעולם – לשמח את בן/בת הזוג ולהפוך אותו למלך/למלכה. אפילו האוכל שינה את שמו ובמקום רוגעלך וקניידלך, נהיו לנו כיף-לי וביס-לי. בכל מקום ובכל תחומי החיים – ה"אני" הוא שחשוב. אני ואני ואני.

הדרך אל התיקון עוברת דרך פתיחת הלב. יש לנסות להיזכר שיש לידינו עוד אנשים עם צרכים, כאבים ורצונות. יש לשים את עצמנו לרגע בנעלים של הזולת ולחשוב מה הוא צריך? איך הוא מרגיש? מה חסר לו? האם אני יכול לעשות משהו כדי לשמח אותו?   

התפיסה הרווחת של "אם לי יהיה טוב אז במלא גם לסביבה שלי יהיה טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במלא כבר יהיה טוב". בית המקדש יבנה בשנית רק אם נצא מהתפיסה האישית לזו הכללית. צריך שיהיה אכפת לנו מה קורה גם עם מי שאינם קרובים לנו, שיפריע לנו שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. "כאיש אחד בלב אחד" – רק ככה התורה יכולה להינתן. 

עצוב לומר זאת, אבל נראה כי כחברה עם הזמן נהיינו יותר ויותר אדישים ואטומים לסבל הזולת. אם פעם היינו מזדעזעים עד עמקי הנפש מכל כתבה על אדם שנשדד או הוכה ברחוב, היום אנחנו פותחים את העיתון וקוראים בחצי אדישות על עוד רצח ועל עוד אונס. הסולידריות, היכולת להרגיש ולכאוב את כאב הזולת - הן אלה שמבדילות אותנו מהחיות ואסור בשום אופן לאבדן.

רבים חושבים בטעות שהאיום האמיתי על קיומנו הוא הפצצה האיראנית, אולם האמת היא שונה לחלוטין. האיום הרלוונטי והמוחשי ביותר על עתידינו כאומה וכפרטים הוא בפילוג, בשנאה, בלשון הרע ובסכסוכים הפנימיים בנינו. מכאן יכולה לבוא הרעה, או לחלופין לצמוח הישועה. כך היה בדיוק באותם הימים שלפני החורבן הנורא בשנת 70 לספירה. הרומאים היו רק כלי משחק בידיו של הקב"ה שניסה ללמד אותנו לקח. הכוח הוא בידיים שלנו. יש לנו את האפשרות לבחור את הגורל שלנו כפרטים וכעם, ולכן במידה ונחזור להיות מאוחדים וננהג בסבלנות ובכבוד איש לרעהו כל האיומים החיצוניים ייעלמו כלא היו.                                                    

בטעות אנחנו חושבים שישנם משאבים מוגבלים וכי מי שלא משיג ותופס ראשון יישאר מאחור. אם מעט נפקח את עינינו נראה שהשפע הוא אינסופי ודווקא כשלזולת טוב יותר אז גם לנו עצמנו טוב יותר. אנחנו לא צריכים עוד חורבן של מדינתנו האהובה וגלות נוספת כדי להתעורר מהתרדמת הכללית ולהיזכר בכל אותן תובנות חשובות.

אין אדם שלא נברא עם "יצר לב האדם רע מנעוריו". "רע", אומרים חכמי הסוד, זה ראשי תיבות של "רצון עצמי", כלומר אותו האגואיזם ואותה הדאגה המוגזמת לטובתו ונוחיותנו. איך מתקנים את אותו קלקול? הפתרון הוא אומנם לא פופולארי, אבל הכי נכון והכי אמיתי - להסכים להיות קצת "פראייר", לעשות דברים למען הכלל או למען אדם אחר גם אם התועלת שלהם עבורנו לא ברורה ולא נקבל בתמורה דבר, לעזוב לרגע את המחשבה "מה אני מרוויח מזה", לנסות ולו לרגע להרגיש את צרכי הזולת.  דוגמאות להלך הרוח הזה ישנן למכביר - עלינו להקפיד לנקות אחרינו את שובל הטפטוף המצחין שהשאירה שקית הזבל שהורדנו לפח הבניין גם אם אף אחד לא תפס אותנו על חם, לא לנסוע בנתיב של התחבורה הציבורית בשעות שהדבר אסור גם אם אנחנו מאוד מאוד ממהרים, לא להתייחס לכל קבצן ברחוב כמניפולטור ותחמן, לא להתקמצן על הטיפ למלצרית גם אם השרות לא היה בהכרח הטוב ביותר, לא לאיים ולצעוק על המוקדנית המסכנה בחברת הסלולר שרק השתחררה הרגע מהצבא ובטח שלא אשמה בעצבים שלנו מכל היום, לא לדבר אל הקופאית בסופר-מרקט בזלזול ובטון משפיל בגלל שעיכבה אותנו לרגע בתור ולנצל את העובדה שאסור לה לענות לנו, לא לזרוק בדל סיגריה על הרצפה ואח"כ לכעוס על העירייה שלא מנקה, לא לתפוס את החניה למי שעמד בתור לפנינו ולרגע השתהה או לחנות בחניית נכים "באימא שלי רק לשנייה", וכו' וכו'.

אחרי שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, צפונים מול דרומיים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. זה כל כך מעייף ומיותר!! אנחנו עם אחד. עם ישראל אחד. אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא אותה וכך מגדירים מי הם ובמה הם עצמם טובים. ההבנה וההבחנה של "מי אני?" באה כנגד "ממי אני סולד?" ו"כמו מי אני לא רוצה להיות?".                               

שנים רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים-הלאומיים הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים, טיפשים ורשעים. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו עבורנו. ההבדלים בנינו כל כך מינוריים וזניחים, והגבול שנראה עבור רבים כמסך ברזל בלתי עביר הוא לא יותר מאשר שובל בד דק, שמעט רצון טוב ומוכנות לתקשר ולהכיר יכולים בנקל להעלים.

כדי באמת לטהר את האוויר מהזיהום האינסופי שהיא פולטת, המלצתי האישית היא להשאיר את הטלוויזיה קצת פחות פתוחה. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!", "בואו ונראה את מי יסמנו השופטים כמועמד להדחה והוא ימצא את עצמו מחוץ לתוכנית?", "אתה החוליה החלשה!!", וכו' (תסלחו לי שלא מצאתי דוגמאות עדכניות יותר. ברוך השנים שמזה כמה שנים המזהם השטוח והמרצד הזה נמצא מחוץ לביתי ולחיי). יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת! במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את המסכן התורן, שרק חפץ בקצת פרסום ואהבה, ושלא זכה במספיק sms מהצופים ועל כן נאלץ לעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מאהבת ישראל! אל אלה ניתן להוסיף את העובדה שכל פרשן פוליטי וברברן מזדמן מרשה לעצמו להעביר ביקורת שלוחת רסן על אנשים נכבדים שיש להיזהר בכבודם כראש הממשלה, שרים או רבנים חשובים. אין ספק שחשוב שנהיה ערניים ולא נקבל כל התנהגות כלגיטימית, אבל מפה ועד הכפשה אישית של אנשים, דיבור לשון הרע בפרהסיה ופרסום נתונים שקריים בשם "חופש הביטוי" הדרך עוד ארוכה. מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר תוכניות טלוויזיה טועה. זה נוגע ומשפיע בעל כורחנו על צורת חשיבתנו.

נהוג לומר שהתרופה לשנאת החינם, שהחריבה את בית המקדש, ושגורמת לכך שהוא עדיין לא נבנה מחדש, היא אהבת חינם, שפרושה לאהוב את הזולת גם בלי סיבה – מעצם ומתוקף העובדה שהוא קיים. אני מוצא טעם לפגם בטענה הזו. אנחנו ממש לא נדרשים לאהוב את הזולת לחינם. בכל אחד יש טוב ויופי, שבזכותו אנחנו יכולים וצריכים לאהוב אותו. העבודה שלנו היא לא לשכנע את עצמינו שעלינו לאהוב כל אחד רק בגלל שהוא ישנו, אלא לפתוח את העיניים ולראות את הטוב שבהכרח קיים בשני.

לסיכום, חשוב שנצא מיום ט' באב מחוזקים ברצון לחפש את המאחד והמשותף. אם אהבה זה רגש שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג, מבלה ומאמין אחרת מאתנו. מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה אכן צודק! אכן לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו' וכו' – יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר...

אז איך מתחילים? איך כל אחד בונה בתוך עצמו את בית המקדש הפרטי עד שמבפנים כה נאיר שבמעשינו הטובים נביא את הגאולה ויבנה המקדש החיצוני? התשובה לכך היא להרבות בעין טובה ובדיבורים טובים. לחשוב טוב על הזולת, לשפוט לכף זכות, לנסות להבין אותו ואת מקומו, וכמובן שלהימנע מדיבור סרה, מרכילות ומהשמצות. ההתחלה היא במעגלים הקרובים לנו ביותר – עם בן/בת הזוג והילדים, אח"כ להמשיך כלפי ההורים והאחים, החברים, השכנים, ולאט לאט להגיע אפילו עד ל"מרשעת ההיא מהמשרד שלא מפסיקה להציק לך בעבודה".

"ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות והעולם יבנה עמנו על ידי אהבת חינם" (הרב קוק, אורות הקודש)

 

הלוואי ונזכה לאהוב אחד את השני מעומק הלב ולחגוג שוב יחד בבית המקדש בקרוב ממש.

ניר אביעד

 

פרשת "מטות" - הדואג לדורות מחנך ילדים

בס"ד

הזמנה לסדרת שיעורים בהנחיית ניר אביעד – "מפגש שבועי עם עצמי"

בשעה טובה ומוצלחת נפתחת סדרת שיעורים חדשה שתעסוק בהתבוננות פנימית בפרשות השבוע והחגים ובדרך שלהם להאיר את מציאות חיינו כאן ועכשיו.

המפגשים יתקיימו ברחוב השרף 9 רמת השרון בימי חמישי.

מפגש ראשון ביום חמישי הבא ה-4/8/16 (ערב פרשת "מסעי") סיום משוער של הסדרה בע"ה בפרשת "בראשית".

התכנסות בשעה 20:45, התחלה בדיוק בשעה 21:00 וסיום בשעה 22:15.

כל מי שחפץ למלא ליבו באור הנהדר ששולחים לנו פרשות השבוע ומועדי השנה, ללמוד ולהעמיק ביחד באווירה פתוחה ומקבלת ולהתחזק בתובנות להעצמת היום-יום שלנו מוזמן בשמחה.

בשיעורים נפגש עם אוצרות רוחניים יקרים ומגוונים - החל ממדרשי חז"ל והפרשנים הקלאסים, דרך מאמרי חסידות שונים ועד לשירי שלום חנוך, מוקי ונעמי שמר.

מיועד לגברים ונשים. כניסה ללא עלות. חניה צמודה.

מוזמנים בשמחה!!

____________________________________________________

 

בפרשת "מטות" אנו קוראים, בין היתר, על הבקשה של שבטי גד וראובן ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן במקום עתיר במרעה ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. בתשובתו משה מתח עליהם ביקורת משום שהוא חשד שהם פחדו מהעימות הצבאי עם העמים השונים, שישבו בחלק שמערבי לירדן, וניסו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים.

חז"ל הוסיפו וגילו לנו שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת וסמויה יותר על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות המעוותים שבאו לידי ביטוי בפנייתם אליו. מהכתוב עולה כי בני גד וראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו", ואילו משה הפך את סדר הדברים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (פסוק כ"ד). בעוד הם הקדימו את הצאן לטף, שכן הם חסו על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם, משה, לעומתם, אמר להם: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו להתייצב באחרונה.

 

מי מאתנו לא יענה לשאלה מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה במשך היום ומיקסום ההנאות האישיות בזמנו הפנוי או שרווחת וטובת ילדיו - בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית ולהתפרנס הוא זמן אבוד (אם כי תמיד יש מקום לבחינה האם אנחנו עובדים שעות נוספות כדי להשלים הכנסה ולאפשר את כלכלת המשפחה או כדי להימנע מההתמודדויות הלא פשוטות שממתינות לנו בבית ופשוט נוח לנו להשאיר את הקושי למטפלת או לבן הזוג?). המאבק האמיתי שלנו בתור הורים (וכמובן גם בתור בני/בנות זוג) הוא על העיסוקים בזמן הפנוי שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את הגוף על הכורסא, לפתוח  את הטלביזיה, להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו ובאינטרנט) ולצפות בשעשועון החדש עם המנחה המדליק. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמתחולל מחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה יוקרתי בחדר של כל אחד מהם ולעודד אותם (מתוקף הדוגמא האישית שאנחנו נותנים להם בעצמינו) לבלות את זמנם היקר בבהייה חסרת תכלית במכשיר המקשקש, או לחלופין לממן מורים פרטיים במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון ללמוד יחד למבחנים. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/ תשלומי המשכנתא/ מיסי הועד/ הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/ שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו' וכו' וכו' גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה, התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו', וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד. המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת הסובבים אותנו. נראה לי שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי 120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".                                 

פרשת השבוע הנוכחית זו הזדמנות עבור כולנו לעצור ולבחון שוב את תפקודינו כהורים ואת סדרי העדיפויות שלנו בחיים, ומתוקף כך לחדד שוב את ההבדל בין עיקר וטפל.

חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. לצערנו, בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, לשמחה, לאהבת הזולת, לפרגון וכו'.

זו יומרה גדולה ומחייבת, ובכל זאת במאמר אנסה להציג את העקרונות הבסיסיים לחינוך נכון ובריא של ילדים אשר ליקטתי מתוך שיעורים תורניים ששמעתי בנושא מפי הרב יובל הכהן אשרוב, הרב שלמה אבינר, מר עוזי חסון ועוד.

 

חום ואהבה בלי תנאים ובלי סייגים: הדבר הראשון והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. אם בקשר שבין איש ואישה נושא זה קריטי, אז לגבי הילדים זה ממש פיקוח נפש. כשילד מרגיש שלא אוהבים אותו והוא לא שומע מספיק מהוריו כמה הוא מקסים ונפלא הוא פשוט קמל מבחינה רגשית. תפקידנו לשדר לילד שלא משנה מה קורה ולא משנה כיצד הוא התנהג בגן/בבית הספר – אנחנו אוהבים אותו! כמו שלא ייתכן שנאמר לו שאם הוא לא היה ילד טוב הוא לא יקבל לאכול, שהרי אם הוא לא יאכל הוא ימות, כך ממש, אם הוא לא יקבל אהבה הוא גם ימות! הוא ימות מבחינה נפשית. האהבה וביטויה הם לפני החינוך והם התנאי להצלחתו של כל חינוך שהוא. יש הורים שילד זה מטרד עבורם, ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה להם. כל עוד רואים בילד כגורם שמונע מאתנו לצפות בשקט בדרבי בכדורגל, ללכת עם החבר'ה לשתות בירה בערב או לבקר אצל הקוסמטיקאית, באמת יהיה קשה להתחבר לילד. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך פינוק משחית בדמות מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את המצפון. ילד צריך הורים נוכחים בחייו ושמבלים עימו זמן משמעותי ולא מתנות חומריות!! מה שהילדים (וכולנו עדיין ילדים ותמיד נשאר כאלה מהבחינה הזו) באמת צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם אהובים ורצויים ושיפרגנו להם. אם באים לילד בעיקר בטענות ובכעסים, או לחלופין בקרירות ואדישות, הילד יפתח תסכולים ובעיות רגשיות קשות. מומחים לחינוך אומרים שדברי ביקורת צריכים להיות קצרים ומעטים ויש לקמץ בהם כמה שיותר, בעוד שביטויי אהבה וחום צריכים להיות העיקר. אם ההורים מבלים שעות רבות בעבודה ועסוקים יותר מידי בפיתוח עצמם ופחות מידי בבניית קשר עם הילדים, תוך שכנוע עצמי שהם "מממשים את עצמם" (כפי שהחברה המערבית מפמפמת השכם וערב כל הזמן שצריך לעשות), נפש הילדים בהכרח נפגעת. כל הורה חייב להפנים שזו המשימה החשובה ביותר בחיים ושלשם צריכה להתמקד מירב האנרגיה שלו. לסמוך על גורמים חיצוניים כמו בית הספר / המטפלת / החבר'ה שיעזרו לנו לעצב את דמותו החיובית של הילד זו טעות. זה פשוט לא עובד. ילד צריך הורה משמעותי. יסלחו לי חלק מקוראיי, אבל לעניות דעתי הגישה של "אתן לילד 20 דק' איכותיות ביום" אינה נכונה. הילד לא יכול מהיות מושפע 14 שעות ביום מגורמים חיצונים ולצפות ש-20 דק' יטו את הכף לכיוון שההורה מאמין בו. הילדים שלנו צריכים אותנו הרבה יותר מעורבים בחייהם ממה שרובינו כיום בפועל עושים.

כמובן שעל מנת לאפשר לילדים את האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה, חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי, להקפיד שכל ההתנהלות בבית (ובעיקר בין ההורים) תהיה באווירה נעימה. ילד שגדל בבית שרבים בו וחלילה יש בו צעקות ו/או אלימות - בוודאות יגדל עקום. ניתן ממש לראות כיצד בית שבו ההורים מתקשרים בצעקות, לא מצליחים לשוחח בנחת ביניהם ובינם ובין הילדים, וש"החינוך" של הילד נעשה ע"י הטלת אימה מביא לתוצאות הרסניות בנפש, שאח"כ שום טיפול פסיכולוגי לא יוכל לתקן.

 

מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש רדארים משוכללים ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. פעם שאלה בחורה כבת 25 עם זאטוט בן יומו את הרב שלה מהו גיל חינוך ומתי היא צריכה להתחיל לעבוד על חינוך הילד? הרב ענה לה בפשטות: "לפני 25 שנה".

אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שהם קולטים מזעזע את אמות הסיפים של נשמתם!    

נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה ומתחיל במסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל ראש הממשלה ושר האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו. אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב (כמובן תוך נקיטת זהירות מינימאלית ומתבקשת מסכנות מובהקות) ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.

 

מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים "לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. בלשון הקבלה זה נקרה "לבנות כלים" לדפוסי חשיבה וכישורים שונים שיבואו בהמשך החיים לביטוי בצורה טובה ומתוקנת. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד, ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד יפרוק אח"כ את אותן האנרגיות בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות באיסורים שאינם הכרחיים.

 

צורת התקשורת עם הילדים: כדי לא להתעורר בבהלה ובהפתעה כשהילד המתוק הופך לנער מסתגר וכעוס, אשר לא רוצה לשמוע כלל את דעותינו ועצותינו – עלינו לבנות את הקשר הטוב כבר בגיל צעיר. זה אפשרי רק מתוך אינסוף סבלנות ורוך. שפת וטון הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא מסודר?!", וכו'. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו'.

בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות, או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך, ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו, וכשהילד מעט יגדל הוא יבעט במסגרת שעד כה כבלה אותו!

 

עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה. אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את חוסר העקביות. קורה לא אחת לרבים שהילד מבקש משהו מסוים ולאחר שאנו מסרבים הוא פוצח בבכי קורע לב, שלבסוף מכניע אותנו (ניתן לראות את זה היטב במיוחד בסופרים במדפי הממתקים ליד הקופות...). הילד לומד שכשההורה אומר "לא" הוא מתכוון ל"כן" שבא לאחר מניפולציה רגשית שתופעל עליו, כלומר: לא = כן אם תבכה. גם כאן חוסר העקביות אולי משיג שקט זמני, אבל מערער את הסמכות ההורית שכה נחוצה להקניית הרגלים טובים לחיים. לאחר מכן, כשההורה ינסה לחנך לערכים נעלים יותר כמו סבלנות, ותרנות, רוגע ורעות, הילד כבר לא יאמין לו ובתת-מודע שלו יחשוב שההורה שוב סתם מדבר ולא מתכוון לדבריו. מסיבה זו המומחים לחינוך מציעים להגיד לילד כמה שפחות "לא" (מעבר לסיבה שהוסברה בתחילת המאמר) וזאת על מנת שלא נצטרך לשבור לאחר מכן את המילה שלנו ולהיתפס כלא עקביים. יחד עם זאת, מרגע שה"לא" כבר נאמר – בכל מיקרה ומצב קריטי לדבוק בו כדי לשדר לילד שאנחנו רציניים ובעלי עמוד שידרה.

 

שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו, הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית. יש כמובן להבדיל בין ענישה לבין הצבת גבולות. למרות שזה נראה בדיוק הפוך – הילדים משוועים שנציב להם גבולות ונשדר להם בכך שיש סדר בעולם. המתכון המנצח, אם כך, הוא הרבה גבולות יחד עם הרבה אהבה.

למרות שעונשים זה דבר שיש להימנע משימוש בו עד כמה שניתן, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. ככלל, אסור להעניש ילד בזמן כעס של ההורה. הילדים, כאמור, קולטים מתי אנחנו "מחנכים" כי קשה לנו או כי "צריך לחנך" ומתי אנחנו פועלים מאהבה וטובתם היא זו שחשובה לנו. על מנת להפעיל שיקול דעת מה נכון לעשות עם הילד כדי לקדם אותו ולא רק כדי לפרוק את התסכול הרגעי שלנו מומלץ להמתין מעט עם ההחלטה לגבי העונש. יחד עם זאת, חשוב שהעונש יהיה יחסית סמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור לילד. כמו כן החלק שחשוב יותר מהעונש עצמו הוא כמובן להסביר לילד מדוע הוא נענש ולנסות להביא אותו בעצמו להצדיק את העונש.                                              

להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או לחיבוק ולמילה טובה, המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או לקומפלימנט מהבוס. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.

 

תקשורת בין ההורים: אסור בתכלית האיסור לריב ליד הילדים. ילד לא יכול לראות את ההורה שלו שבור. אימא שכואבת ובוכה זה מראה שמפרק את הפנימיות של הילד ומשאיר צלקות אדירות. כשההורים רבים זה גורם לילד להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. עדיף לקחת את האוטו, לנסוע 20 קילומטר מהבית ושם לריב, מאשר לעשות את זה בנוכחות הילדים. גירושין של ההורים זאת בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד. קוראי מאמר זה ממש לא צריכים אותי כדי שאומר להם שיש לנסות כל דרך יצירתית על מנת למצוא את הדרך אל שלום הבית ולא לפרק את השותפות הזוגית (ובדרך לשבור כמה לבבות רכים) גם במחיר של ויתורים אישיים קשים.

 

להימנע מחינוך מתוך גאווה: הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של אגו וגאווה בתהליכי החינוך. לא נכון לדחוק את הילד ללמוד משהו שהוא לא באמת חפץ בו (חוג שחמט/פסנתר/חמש יחידות במתמטיקה, וכו') רק כדי שנוכל להתגאות שיש לנו ילד מוכשר. הכוונות שלנו לא תמיד נקיות, טהורות וממוקדות בטובת הילד, אלא מונעות לא אחת ממה שנראה לנו שיגידו בשיחות הסלון של יום שישי או במפגשי השכנים במעלית. מעניין יהיה לבדוק כמה אימהות דוחפות את הילדים שלהם ללמוד, לדוגמא, רפואה מתוך הרצון שהוא יציל חיים של אנשים, לעומת כמה התואר "אימא של רופא" קורץ להן? מעבר לצורך שלנו לעבוד על מידת הגאווה שבנו, יש חשיבות גדולה לא לשרוט את הילד ולא לכפות עליו מחשבות, רגשות, רצונות ותוואי חיים שלא נכונים ומתאימים לו. כמובן שאין חלילה רע בלהיות רופא, עורך דין, אסטרונאוט או מנכ"ל חברת היי-טק אם זאת מבוקשה של הנשמה של האדם ורצונו העצמי והאמיתי.

בהקשר הזה חשוב לא להשוות את הילד לילדים אחרים ובטח שלא לאחיו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אחד חזק יותר בלימודים, אחד חברותי והאחר בכלל אוהב טיולים וטבע. לכל אחד מסלול משלו וזו טעות לכפות את הרצונות שלנו על הילדים. יש הורים ששואלים ילד שחוזר הביתה עם ציון 70 במבחן "למה קיבלת רק 70?", "כמה קיבלו האחרים?" ו"מי קיבל הכי הרבה בכיתה?". במקום לפרגן על ההצלחה (בכל זאת הוא קיבל יותר מ-69...) ולעודד להמשיך ללמוד ולהשתפר, אנחנו משדרים להם שאנחנו מודדים, מעריכים ואוהבים אותם לפי ההישגים והציונים שלהם. חינוך כזה מייצר אנשים שבהמשך יהיו חסרי ביטחון עצמי, תחרותיים וקשים עם עצמם. הורים רבים רוצים שהילדים יממשו את כל מה שהם עצמם לא השיגו, ולכן "אונסים" את הילד להיות מה שהוא לא.

 

חינוך למאמצים ויגיעה: כלל גדול בחינוך הוא חינוך למאמץ ויגיעה ולא דווקא לתוצאות. מעל לכל ספק עדיף שילד ישיג 60 במבחן, בהנחה והוא שקד על החומר, ניסה להבינו והתאמץ עבור כל נקודה שהוא השיג, מאשר ילד שקיבל 100 מבלי שהתאמץ כלל. היום רוב הלימודים מבוססים על שינון וזיכרון. ישנם ילדים (כמו גם אנשים מבוגרים) שהזיכרון שלהם פחות חזק, אולם הם ילדים נפלאים ומלאי עוצמה פנימית. לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או לשון היא זו שחשובה (במילא תוך ימים ספורים הכול ישכח), אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר בעוד כל כולו קורה לו לצאת לשחק או לצפות בטלביזיה. התמדה זו תכונה יקרה שביקרות ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות כדוגמת חריצות ורצינות (אף יותר מזה שניחן בזיכרון טוב וגדל בהמשך להיות עצלן). בהקשר הזה כדאי לזכור שפינוק של ילד זה דבר הרסני, ולכן עדיף לחנכו לכך שלא הכול בא בקלות בחיים.

 

לסיכום, חינוך הילדים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.   

שבת שלום, ניר אביעד