בס"ד
במשנה בפרקי אבות נכתב: "על שלושה דברים העולם קיים - על הדין,
על האמת ועל השלום". בחגי תשרי, הפותחים את השנה, אנו עוברים דרך המסע השלם
הזה ובונים את עולמנו למשך השנה הקרובה. ראש השנה הוא יום הדין בו "כל באי
עולם עוברים לפניו כבני מרום", יום הכיפורים הוא יום האמת בו אנו נחתמים לשנה
הבאה, ואילו בסוכות אנו משלימים את המהלך ובונים "סוכת שלום".
ימי אלול, ראש השנה ויום כיפור מאחורינו. בעיצומם של ימי חשבון הנפש
והתשובה יכול היה להיראות שהפשפוש והמשמוש במעשינו הם הם תכלית הכל, אולם אז מגיע
חג סוכות ומזכיר לנו שחפצי בנייה ויצירה אנחנו, וכי כל ההכנה הזו לא נועדה אלא כדי
שננקה ונזכך בתוכנו את הכלים, נצא אל החיים חזקים ומכוונים כדי לפעול בהם ולממש
במעשינו את היעוד הפרטי והכללי שלנו ונחשוף
את מצבורי השמחה שחבויים בתוכנו ושמחכים להתגלות. השאיפה הנעלה ביותר של כל
התהליך, אם כך, היא להגיע בסופו של דבר בסוכות אל אותו שלום פנימי וחיצוני מיוחל
ולזכות להכיל בתוכנו את האור והשפע שניתנים לנו במהלך שבעת ימי החג.
בנוסף לזאת, כל יום מידי ערב בתפילת ערבית אנחנו מבקשים: "ופרוס
עלינו סוכת שלומך ובצל כנפיך תסתירנו". כל יום ויום במהלך השנה אנחנו
רוצים לחוות את המציאות הרוחנית שתתרחש במהלך השבוע הכה יקר של סוכות , אותה
מציאות שהומשלה בתפילה לצפוי לנו בימי הגאולה. אם כך, מה כל כך חשוב ומיוחד בה
באותה סוכה שאנחנו מייחלים אליה כל השנה?
ברובד של הפשט הסוכה ביסודה היא זיכרון לחיי אבותינו במדבר, כפי שנכתב:
"בַּסֻּכֹּת - תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת
הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(ויקרא כ"ג), וזיכרון לענני הכבוד שליוו את עם ישראל באותו המסע, אולם
בעומק הדברים הזיכרון אינו רק זכר היסטורי למאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנה, אלא בראש ובראשונה
תפקידו להוות שיעור מחנך לחיים של אמונה, אחדות ושימחה
ביום-יום של כולנו כאן ועכשיו.
אמונה
רבי שמעון בר יוחאי כתב בספר הזוהר: "כל מי שיושב בסוכה,
אוכל בסוכה, ישן בסוכה ונושם את האוויר הקדוש של הסוכה מחדיר בקרבו את בהירות
האמונה עד שתהייה דרך חייו". כיצד ייתכן שדווקא הסוכה מעוררת אותנו לאותה
אמונה יקרה?
התשובה הפשוטה היא שהיציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים
מצביעה על אמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. במשך
השנה אנו יושבים ספונים בביתנו עם תקרה מעל לראשינו ובאופן סמלי הגג חוצץ בין
השמים לביננו, בעוד בסוכות אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי. בעצם העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו
אלא "פסולת גורן ויקב", האדם מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת
חסותו של הקב"ה.
התפיסה
המערבית, שעושה כל מאמץ לחדור אל התודעה, הלב והבית שלנו, מנסה לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים ולסממני סטטוס חיצוניים
שאנו משיגים, בעוד היהדות מלמדת שמקורו של האושר הוא ברוחניות ותכליתו קשר עם
הצדדים הפנימיים של המציאות.
בסוכות התורה אומרת לנו: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". אנו עוזבים את
בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין
של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני ומתקיים בה אושר
אמיתי. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה
דאגה", ובלשון עכשווית – "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית,
עוזבים את מנעמיו הרבים ויושבים בסוכה, אחת המטרות היא להבין שפיתחנו יותר מדי
תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא במה שאנו תלויים בו באמת – בבורא
עולם. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל
הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. היא נראית לא יותר מאשר
עוד "חושה" מצויה בסיני, אולם מכילה כל כך הרבה רוחניות, משמעות ועומק.
עצם
הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה ארעית עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת
תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח הוא מתחדש ולומד לבחון
את אורחות חייו בשגרה. בסוכות אנחנו מפסיקים לדבר על
העבירות, שכן השארנו אותן מאחור ביום כיפור. משנשמתנו "עברה טיפול עשרת
אלפים", כעת אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו
מקובעים ופועלים מתוך אוטומט. רבי נחמן אמר ש"אם אני מניח תפילין היום רק
מפני שהנחתי אותם אתמול, אין כלל סיבה שאניח אותם... אני רוצה להניח תפילין בכל
יום כאילו זו הפעם הראשונה", ואכן יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה
לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורה לנו להתחדש
ולהתרענן גם בעשיות הטובות שלנו.
עיתויו
של החג משמעותי ביותר. לא בכדי הוא נחגג לאחר ראש השנה ויום כיפור. העבירות דומות
למחסום-בטון שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים
הורסת את המחסום, כך שאנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג
הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות דרכו את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה
מוחלטת של השכינה.
באופן
מופלא, חג סוכות, המכונה גם "חג האסיף", נחגג בזמן בו החקלאים אוספים את
תבואתם וכביכול יש להם יותר כסף ואפשרויות חומריות. מטרת
הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. תחושת הכסף מצמידה
לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה אשר מלטפת את ה"אגו" על
הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. מבלי להרגיש או להתכוון, מתפתחת גם תחושת בוז
והתנשאות כלפי ה"לא מוצלחים" וכלפי אלו "שלא הגיעו", בד בבד
עם קינאה כלפי מי שזכה והרוויח יותר. כשאדם חווה את התחושות האלה (ובנינו – מי
יכול לחלוטין להימלט מלהרגיש כך?) נזרע הזרע לפירוד בין הבריות. הריחוק בין בני
האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם השודדים הגדולים של השמחה ובחג הסוכות יש לנו
הזדמנות נפלאה להשתחרר במעט מלפיתתם.
כל
הורה מכיר את התחושה הנפלאה לאחר שהוא רוחץ את ילדיו והוא אוסף אותם נקיים, מבושמים
וחמימים במגבת לחיקו. כך כעת גם אנחנו, מיד אחרי יום כיפור, אנו נקיים ומבושמים,
נאספים במגבת של האבא של כולנו, הלא היא הסוכה, ומרגישים מבורכים מאי פעם.
שבוע של אחדות ורעות
מי
שזוכה להכין את עצמו מבחינה פנימית אל החג, זוכה שאותו פרוד ורדיפת ממון, שאנו
חווים כל השנה, נעלמים להם בסוכות. חג זה הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות
חברתית, ולכן מונח ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי
ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים
בלב שלם ובכוונה אמיתית כל יהודי ויהודי להיכנס ולהתארח אצלנו. מי שמסתובב בחג
ברחובות הנכונים יכול לראות אנשים שעוברים ברוח חגיגית של אחווה מסוכה לסוכה,
מבקרים זה בסוכתו של זה ובכל ערב מתאספים, רוקדים וחוגגים בצוותא. מאחר וכל הסוכות
בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, היכולת "לנכר עיניים" בסוכה מפוארת כמעט
ואינו קיים, וכך במשך שבוע שלם מושגות תחושות השוויון והאחווה. מעבר לכך, דפנות
הסוכה, העשויות בד דק, מרמזות לנו על כך שהמרחק בין האנשים קטן הרבה יותר
מבדר"כ, ובמקום ההסתגרות כמו בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה,
אנחנו נגישים הרבה יותר אחד עבור השני בגשמיות וברוחניות כאחד.
המחלה העיקרית של הדור שלנו, המאופיין אומנם בשפע חומרי גדול, אך יחד
עם זה גם בעצבות גדולה, היא הבדידות.
אנשים יכולים להיות מוקפים כל היום בעשרות אנשים (כולל בני משפחה
"קרובים"), ובכל זאת להרגיש לאין להם נפש חיה אחת לפרוק בפניה את הלב
ולהיות הם עצמם בלי מסיכות ובלי הצורך לרצות ולמצוא חן. שורש הבעיה מגיע מתכונת
האנוכיות והדאגה העצמית המוגזמת תוך התעלמות ממצוקותיהם של הסובבים אותנו. מתוך
הכרות עם אופיינו, התורה באה וממש מצווה עלינו לחלוק את השפע שזכינו לו עם כל מי
שחפץ בכך, כולל עם הגר היתום והאלמנה שביום יום לא בהכרח קרואים על שולחננו. על כך
אמר הרמב"ם: "מי שנועל דלתות
ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי הנפש - אין זו
שמחת מצווה, אלא שמחת כירסו".
השימוש
בארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) גם כן עוזר לנו
להתחבר להבנות אלה. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא
ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי
האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו
גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו
ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד. עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים - יש
העוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש,
לצערנו, כאלו שאינם מתפנים כלל לעיסוקים רוחניים. על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד
שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא
והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום ושעם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים
ובעיקר כשכולם מאוחדים.
מעבר לכל זאת, ארבעת המינים מזכירים לנו את התיקון האישי שעל כל
אחד כאדם פרטי ועל כולנו יחד כחברה לעבור – ההדס, שמזכירה במראה שלה עין, קוראת
לנו להיות בעלי עין טובה על הזולת ועל המציאות, הערבה, שדומה לפה, קוראת לנו לדבר
דיבורים טובים ולהימנע מלשון הרע ורכילות, הלולב בזקיפותו מזכיר לנו להיות זקופי
גב ואיתנים, אך יחד עם זאת לא בעלי גאווה, ולבסוף האתרוג, שבצורתו דומה ללב, קורה
לנו להיות בעלי לב טוב, אוהב, מבין ורחום
שמחה
סוכות
מכונה ע"י חז"ל "זמן שמחתנו". התורה
מציינת ומדגישה במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה ועלינו להשרות אווירת שמחה בליבם
של כל הסובבים אותנו: "וְשָׂמַחְתָּ
בְּחַגֶּךָ. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ,
וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ
אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז). הגאון מווילנה טען כי מדובר
במצווה הקשה ביותר בתורה, שכן לשמוח שבוע שלם מבלי להפסיק בכך (אך שמח = רק שמח)
זה דבר קשה מאוד (במיוחד לנו - יוצאי פולניה...). ניתן להבין כיצד אפשר לצוות
עלינו לעשות עשיות פיזיות כישיבה בסוכה וכנענוע ארבעת המינים בעת התפילה, אולם
עולה השאלה כיצד ניתן לצוות על בן אדם להיות בשמחה? כאן הגדולה של היהדות - נצטווינו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא
מתוך רגש של אושר ושמחה. חג סוכות מחייב אותנו להסתכל עמוק פנימה ולעשות
סדר בתוך ה"קישקע" כדי להגיע אל אותה שמחה.
אם ניתנה לנו מצווה כה ברורה וחשובה משמע שבכוחנו לקיימה!
הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, אירוע משפחתי מיוחד או אפילו לאחר שקבוצת
הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא
שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או
אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית או במשכורת שמנה. שמחה
אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת
להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה.
כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר
הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של
אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו
בהשגחה פרטית ומדויקת. היציאה החוצה אל מזג האוויר
הסתווי והלא יציב והישיבה במבנה ארעי שכל רוח חולפת יכולה למוטט אותו, מחדדים לנו
שאנחנו נתונים לחסדיו של הבורא ומזכירים לנו שאנחנו הבנים שלו ושעמנו
הוא כרת ברית עולם. יש דבר משמח יותר מלדעת שמי שברא את העולם המופלא הזה ממש
אבל ממש רוצה בטובתנו (גם אם בעיניים הגשמיות שלנו לעיתים זה עלול להיראות
הפוך)?
בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע
כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום
ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה
ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם
לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות
שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן
הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד
הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת.
חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאתנו.
על פי האמונה היהודית, מתוקף הקדושה המיוחדת של חג הסוכות ומתוקף השמחה, הפשטות
ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומנו בעולם
ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות לשנה שלמה לממש אותם.
בעומק
הדברים – השמחה מושגת ע"י הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו.
מהבחינה הזו לסכך הסוכה תפקיד רוחני עצום בתהליך כפרת העוונות והגדילה שאנחנו
אמורים לעבור. על פי ההלכה, הסכך עשוי, כאמור, מ"פסולת יקב וגורן",
כלומר מהפסולת הכי זניחה ובזויה. ביום כיפור התפללנו להסיר מעלינו את כל הפסולת
שקיימת בתוכנו, ואילו כאן באופן פלא לא רק שאנחנו משתמשים בפסולת (פסולת פיזית
כמשל לזו הרוחנית), אלא אף שמים אותה מעל הראש שלנו! ההסבר למעשה משונה זה פותח
לנו צוהר להבנות נפלאות על המשמעות העמוקה של "תשובה" – תשובה אמיתית
אינה זניחת החטא והתעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו (תהליך זה מתאים לתחילת
הדרך בלבד), אלא הבנה וקבלה של מי שאנחנו (עם כל החלקים הפחות יפים
ו"טהורים" שבנו), אולם לא על מנת שנשאר מי ומה שאנחנו, אלא על מנת שנמתק
את המר ונהפוך דווקא את החיסרון ליתרון. בשפת הרחוב זה נקרא "להפוך את
הלימון ללימונדה" ובשפת הקבלה "להוציא את ניצוצות הקדושה הטמונים
ברע". דווקא בכל מה שפסלנו (לפסול זה מלשון פסולת) בעצמנו ובסובבים אותנו יש
פוטנציאל רוחני אדיר. האר"י ז"ל נהג לומר שהאדם יכול למצוא את התשובה
לשאלה מה הוא ייעודו בעולם דווקא באותן עשיות שקשות לו ובצדדים באישיותו שהוא היה
מעדיף להפטר מהם. אחרי שהתנקינו מעוונותינו ביום כיפור אנחנו יכולים לגשת ממקום
רגוע הרבה יותר ולבחון את עצמנו בעיניים אחרות עד שנגלה שאפילו בפסולת ניתן למצוא
זהב.
בנוסף
לזאת, הסכך בא ללמד אותנו שיעור גדול מאוד על מציאות חיינו בסוכות בפרט ובמשך כל
השנה כולה בכלל. על פי ההלכה, כדי שהסכך
יהיה כשר הוא חייב ליצור חציצה בניינו לבין האור, כלומר שהחלקים המוצלים יגדלו על
אלה החשופים לשמש. בשפת הקבלה "אור" פרושו "תענוג" והרמז בדבר
הוא שכמו שהסכך בסוכה יותר מכסה מאשר מגלה, כך גם בחיים, אנו צריכים ליצור חציצה
בניינו לבין האור על מנת שהוא חלילה לא ישרוף אותנו ונשכיל לקבל אותו בכלים
הנכונים והאפשריים לנו. אם ניקח מהעולם את כל מה שעושה לנו טוב (נשים/גברים, אוכל,
כסף, בילוים, וכו') בלי להתנגד ליצרים שישנם בתוכנו ובלי גבול - דווקא נסבול מאותו
עודף שפע וכל אור שיכנס לחיינו מבלי שנעשה עליו סכך רק יחשיך את מציאות חיינו. כל
המצוות כולן, וודאי מצוות חג הסוכות, באות ללמד אותנו שעל מנת לזכות בשמחה באמת
וליהנות מהעולם הזה יש לקחת ממנו את הטוב שלו אך ורק בגבולות הנכונים, הבריאים
והמידתיים.
בהערת אגב - עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים מאחורינו. כפרטים וכחברה
עברנו תהליך של זיכוך וניקוי וכעת אנו חדשים ומוכנים מבחינה רוחנית לשנה חדשה. הרב
שלמה קרליבך נהג להמשיל מצב מיוחד זה לאדם שקנה, למשל, חולצה חדשה. מה הכי מכאיב
לאותו האדם? הכתם הראשון כמובן. הוא ינהג בזהירות וינסה שבעתיים לשים לב לא
להכתימה בטעות. מטבע הדברים הכתם השני כבר פחות מפריע... כך גם בעת המיוחדת בה אנו
נמצאים – אנחנו מוכחים לשמור על הנקיות הזאת ולעשות כל מאמץ להימנע מדיבורים לא
טובים וממחשבות לא טובות עלינו ועל הסובבים אותנו. דווקא עכשיו לפני שהלב יאטם ותבוא
האדישות מהכתם השני...
שנזכה כולנו לחוות את
האור המיוחד של סוכות ושתהיה לנו שנה של אמונה, אחדות ושמחה אמיתיים,
מקווה לראות את כולכם
בשיעור המיוחד בסוכתי ברמת השרון ב-18/10.
חג
שמח, ניר אביעד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.