ראש השנה – מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה

בס"ד

בס"ד

ראש השנה - מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה

ראש השנה שוב הגיע ועימו נישא באוויר משב רוח רענן עם ניחוח של התחדשות. רובינו נבלה את ערב החג עם המשפחה באכילת הגפילטע-פיש או החריימה המסורתיים, ונקווה, כמאמר השיר המפורסם של נעמי שמר: "שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום". במאמר זה ננסה לעמוד במעט על המשמעות והעמקות שבחג נפלא זה.

על פי האמונה היהודית, יום א' בתשרי מציין את היום השישי בבריאה בו נברא האדם. חגי ומועדי ישראל אינם ימי זיכרון בלבד למאורעות שקרו בעבר וחשיבותם גדולה הרבה מעבר לכך. ביום זה אנו שבים מבחינה רוחנית אל אותו יום קדום עם סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בהתאם לכך, בראש השנה בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית בריאת האדם. במהלך החג אנחנו יכולים ל"החליף את הארד-דיסק" שבראש ושבלב שלנו ולהתחיל הכול מחדש. אנחנו יכולים להיברא מבראשית. בנוסף, ביום זה עורכים בשמיים דין וחשבון שנתי, לאלו הישגים הגענו בשנה החולפת. דין וחשבון זה נערך בכמה מישורים: במישור הכללי, במישור הציבורי ובמישור הפרטי של כל יחיד וחברה. המסורת שלנו מציירת את הדברים בצורה חיה: "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" בשעה שאנו עוברים על פניו כצאן העובר אל מול הרועה שלו, ומתפללים ששמותינו ייכתבו על ידי האלוהים האוהב והמבין בספר האחד ולא בשני.

ראש השנה ושותפו, יום כיפור, הם מתנות שמימיות, בהן ניתנת לנו הזדמנות לחדש ולרענן את יחסינו עם הקב"ה ועם בני האדם הסובבים אותנו. ניתנת לנו האפשרות לבחון היכן אנחנו נמצאים למול היכן אנחנו רוצים להיות (בכל המובנים ואופני החיים), למחוק את העבר ולפתוח דף חלק.

יחד עם זאת, "הדף" לא מתנקה באופן אוטומאטי. התהליך צריך להתחיל בנו, בתחושת חרטה אמיתית וצער על חטאי העבר והחלטה רצינית שלא לחזור עליהם שוב. ההזדמנות ניתנת למי ששב ממעשיו ברצינות ובכנות, ולא למתחזה, שרק מדבר מן השפה לחוץ. ביום זה נערך בשמיים משפט וכל באי עולם נכתבים מה יהיה דינם בשנה הבאה. נכתבים אבל לא נחתמים, אלא אם כן היו צדיקים גמורים (נחתמים לחיים) או רשעים גמורים (נחתמים למיתה). רוב רובם של הבריות ייחתמו ביום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה ויום כפרת העוונות.

מי שמבין שממש גורלו נכתב ביום זה, יחווה יראה ופחד בריאים מפני אימת המשפט והדין. כל מי שעמד בפני שופט בשר ודם (אפילו בעבירות תנועה זוטרות) מכיר את תחושת היראה והחשש מפני האיש והמעמד. רגשות אלה אמורים להתעצם פי אלף בעומדנו בראש השנה לפני מלך מלכי המלכים ששופטנו לחיים או למיתה. עד כדי כך יום זה גדול ונורא, עד שבגמרא התנהל דיון האם מותר לאחל אחד לשני "חג שמח", שהרי מה כל כך שמח ביום משפט בו נגזרים גורלות וחלקינו "מורשעים"?

מהבחינה הזו השילוב במסורת היהודית בין יראה ובין שמחה הוא ייחודי ועוצמתי. "גילו ברעדה" כותב דוד המלך בספר תהילים ומלמד אותנו שהשילוב הזה אפשרי ואף חשוב - מצד אחד זהו באמת יום מפחיד כי גורלנו נקבע בו, ומהצד השני זהו יום שמח בצורה בלתי רגילה משום שבו אנחנו נזכרים ומודים על שאנחנו בניו האהובים של בורא העולם וזכינו לחיבתו היתרה.

חשוב להבין שהמונחים "חיים" ולעומתו "מוות" לא מתייחסים רק לחיים ומוות במובן הגשמי, אלא בעיקר לאיכות החיים שתהיה או לא תהיה לאדם באותה השנה. אדם יכול פיזית לחיות עד מאה ועשרים, אבל להיות כבוי ונטול שמחה לחלוטין. ראש השנה, אם כך, זה הפתח לשמחה שלנו לכל השנה. ניתן לראות אנשים שנכלאו בבתי כלא, אולם בתוכם הם הר געש מהלך של שמחה, אופטימיות וחיוביות, ולעומתם אנשים בסיטואציות, שהחברה מגדירה כנחשקות (כגון בבית גדול ויפה, בילוי בחופשה מפנקת בהוואי, בעלי משרה בכירה או במעמד חברתי בו רוכשים להם כבוד רב), אולם הם שבויים בתוך כלא של עצבות, כעס וקינאה, שנמצאים בתוך ראשם וליבם. זה דמיון לחשוב שהמציאות החיצונית היא זו שמגדירה את מידת השמחה של האדם. האמת היא שהשמחה תלויה בעבודה הפנימית שעושה האדם ובהכרת התודה על מה שכן יש לו (מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"). הפתח שלנו להגיע לאותם תחושות של סיפוק ושמחה נמצא בראש השנה. מי שיבין את משמעותו של יום זה ויגיע אליו מוכן ועם רצון באמת ובתמים להשתנות לטובה, יכנס אל השער הנכון של שנה טובה ומתוקה.

מוטיב-העל של ראש השנה ויום הכיפורים הוא המסוגלות "להשתנות". להשתנות ממה שהיינו קודם ולהפוך לאנשים חדשים, כשהרעיון העומד מאחורי זה, הוא "אחריות אישית". אנו אחראים למעשינו ואיננו חיים בריק. לכל מה שאנו אומרים או עושים, יש השפעה ותהודה בעולם. לא נגזר עלינו לצעוד לנצח במסלול טבעי ובלתי משתנה ויש לנו את היכולת, אם רק נבחר בכך, לשנות את דרכינו ולהתעורר מהתרדמה שהחיים ודפוסי החשיבה של השגרה כפו עלינו. על מנת להשתנות יש לעצור ולהתבונן בעצמינו, ברצונות שלנו וכמובן במערכות היחסים השונות שעוטפות אותנו. השלב הבא הוא כמובן להאמין שניתן להשתנות. ההתבוננות הזו כה חשובה בתוך השצף קצף של החיים. היא מאפשרת להתכוונן ולהשתפר, כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים - איך נגיע לארץ חדשה?!", או מזווית אחרת, כפי ששר בהתלהבות עצומה הרב שלום הרוש: "מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה. אבא תחדש אותי לגמרי, תדליק לי את הנשמה".

אדם ישן אינו משתנה. אדם ישן אינו מתחדש. אף אדם אינו הולך לישון בלילה עם מידות רעות, וקם בבוקר עם מידות טובות. אדם ישן הוא אדם יָשָׁן, הוא ממשיך את עצמו מכוח האתמול, פועל מכוח האינרציה. הוא עושה היום את מה שעשה אתמול, אך ורק מפני שכך הוא רגיל משלשום. אדם יָשָׁן צובר את האכזבות, את התסכולים, את הכישלונות ואת הייאוש שהם מולידים, ואיתם הוא מזין את יום המחר. אין ספק כי יום המחר שלו נראה בהתאם... בפתחה של שנה חדשה עומדת בפנינו האפשרות האומללה להיות בשנה הקרובה מה שהיינו בקודמתה ולעומתה עומדת בפנינו גם אפשרות חיה ואמיתית לקום ובאומץ לצעוד לקראת שינוי...

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שסיפקו לנו המקורות למה שארע בראש השנה הוא הסיפור על יוסף הצדיק. יוסף, כזכור, הושלך בנערותו לבור ע"י אחיו, שקינאו באהבת יעקב אביהם אליו והוא נמכר לעבדות במצרים. במצרים הוא נאסר לתקופה ממושכת לאחר שאשת פוטיפר, שניסתה לפתותו, העלילה עליו כי הוא ניסה לאונסה. ביום ראש השנה השתחרר יוסף מבית הכלא, לאחר שפתר את חלומותיו של פרעה, ומונה למשנה למלך ולאחראי על כספי הממלכה. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות מראה איזה כוח אדיר יש ליום זה - כוח המאפשר לאדם לצאת מבירא עמיקה (מבור עמוק) לאיגרא רמא (לגג גבוה.(

מעבר לכל אלה, ראש השנה הוא היום היחיד בשנה המוקדש כולו לרעיון שהקב"ה הוא המלך של כל העולם. מטרתו העיקרית של חג זה היא שבסופו של היום, לא רק נאכל תפוחים טבולים בדבש, אלא שנגיע לידי ההכרה, כל אחד על פי רמתו, שהקב"ה הוא באמת באופן הכי מעשי שיש המקור הבלעדי לכל האירועים בעולם.

מדוע ההכרה הזו כל כך חשובה למען חשבון הנפש האמיתי שלנו? משום שאם אנו נושאים בתוכנו ידיעה ברורה, שהקב"ה הוא מקור כלל התופעות והאירועים בעולם, בין אם מדובר באירועים גדולים ומשמעותיים, ובין אם מדובר במקרים קטנים וקיקיוניים, אזי כל המציאות מוארת בפנינו באור אחר. אם ההבנה הזו הייתה נפוצה יותר בעולם, כולנו היינו נוטים פחות לכעוס על הנהג שחתך אותנו בכביש, פחות להתעצבן על הילדים ששוב רבו ולא שמעו בקולנו או פחות להיעלב מהערה לגלגנית ששמענו מהחבר למשרד. מי שמבין ומפנים שהקב"ה הוא טוב ומיטב ושכל שקורה בעולם הוא פרי החלטתו ותכנונו המדוקדק, לא ירגיש לעולם את הרגשות השליליים הללו כי הוא במילא יבין שיש מי שמכוון את השתלשלות האירועים ושהכול לטובה. בהקשר הזה, מדוע אנחנו מבקשים שנה "טובה" ו"מתוקה"? האם המלה "טובה" אינה כוללת כבר את המלה "מתוקה"? מאחר וכל מה שקורה לאדם הוא בעצם לטובה וגם דברים שנראים לכאורה "רעים", הם בעצם "טובים", אנחנו מבקשים שהשנה תהיה "טובה" אבל גם "מתוקה" - כלומר, שהשנה תהיה טובה מבחינה אלוקית, אך גם נעימה לנו.

כשמדברים על המלכת הקב"ה עלינו לזכור שכמו בקשר עם מלך בשר ודם, כך גם בקשר עם מלך המלכים - מידת הקרבה של האדם אל המלך נמדדת לפי כיוון הליכתו. אם פניו מועדות ללכת אל המלך - הרי הוא נקרא קרוב אל המלך, גם אם פיזית הוא עדיין רחוק. אך אם פניו להתרחק מהמלך - הרי הוא נקרא רחוק מן המלך, אפילו אם הוא נמצא בתוך הארמון קרוב אליו מאוד. כיוון ההליכה הוא הקובע! מי האדם הקרוב אל הקב"ה? זה ששאיפותיו להתקרב אליו ולהתחזק עוד ועוד בקיום תורתו. ייתכן שפיזית הוא עדיין רחוק ועדין שקוע בעולם החומר ובחטאים, אך יש לו רצון כנה להתקרב ולהתחזק. לעומתו, אדם שאינו הולך בכיוון הזה ואינו מנסה להתחזק ולשפר את עצמו, הרי הוא רחוק מן המלך. ייתכן שפיזית הוא נראה קרוב, הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, מניח תפילין, שומר שבת ולבוש בבגדים ה"נכונים", אך למעשה ליבו רחוק מן המלך ה'.

הבנה זו מעודדת מאוד. פרושה שהתקרבות אל הבורא ואל הנשמה שלנו פירושה שינוי כיוון ההליכה והחלטה כנה ואמיתית ללכת מעתה בדרך הנכונה, להשתפר ולהתעלות אט אט. גם אם כעת אנחנו לא צדיקים גמורים וגם אם עדיין הלב וההתנהגות שלנו גסים, עדיין יש לנו מקום בספר החיים הטובים והבריאים, שכן הרצון שלנו לשינוי ולעשיית טוב הוא זה שבאמת חשוב ומכריע את הכף במשפט.

כולנו מכירים את סימני החג, שתפקידם להזכיר לנו את המהות של ימים אלה, כדוגמת התפוח בדבש (סימן לשנה מתוקה), הרימון (שנהיה מלאים מצוות כרימון), התמרים (תם מר - סימן לתום למרירות), סלק (שיסתלקו אויבינו) וראש הדג (שנהיה לראש ולא לזנב), אולם למרבה הפלא לא כולם יודעים שבתורה ציווי אחד ספציפי המתייחס לאופן ציון תחילת השנה - מצוות שמיעת השופר. לשופר משמעויות רבות. בראש ובראשונה השופר קורה לנו להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו ובכוחו ממש להרטיט את מיתרי הנפש. המילה "שופר" מרמזת על "השתפרות" וחכמי הקבלה הסבירו שעצם שמיעת קולות התקיעה נותנים לאדם כוחות נסתרים לשנה שלמה לעבודת המידות שלו, וזאת משום שהתורה ניתנה לנו בהר סיני לאחר תקיעה בשופר ("ויהי קול שופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול") ולכן התקיעה מעוררת בנו שוב את ה"נעשה ונשמע" של אבותינו שכה חשוב לעבודה הרוחנית. בנוסף, עקידת יצחק גם היא התקיימה בראש השנה והשופר מזכיר לנו את הקרן של האייל שהובא לקורבן לאחר שאברהם עמד בניסיון והיה מוכן להקריב את היקר לו ביותר למען קיום רצון השם.

מעבר לכך, השופר, שעשוי, כאמור, מהדבר הפשוט והטבעי ביותר - קרן של אייל, מלמד על חשיבותה של הענווה והצניעות. על פניו, יכלו היו לבחור בכלי נגינה מרשים הרבה יותר כצ'לו, כינור או סינתיסייזר חשמלי, אולם הבחירה בפשטות מכוונת אותנו לאותה תכונת הענווה עליה נאמר שהיא הפתח לכל התכונות הטובות האחרות.

לגבי התפוח והדבש שכל ילד מכיר ומקשר אותם לראש השנה, ישנם פרושים רבים המסבירים מדוע אנחנו מציינים שנה מתוקה דווקא בעזרתם ולא, לדוגמא, בעזרת בננה ושוקולד, שגם כן ימתיקו לנו את החג. ההסבר העמוק ביותר ששמעתי היה מפי הרב שלמה קרליבך שקישר בין התפוח של ראש השנה לתפוח של אדם וחווה בגן העדן. בניגוד לתפוח ההוא שהביא על האנושות טעם של חמיצות וכאב, התפוח שלנו מעורר בדיוק את ההיפך, וכך אנחנו עוזרים לתקן את החטא הקדמון ההוא. כמו כן אנחנו משתמשים דווקא בדבש משום שאנחנו צריכים לרדות אותו מהכוורת ולסנן בין העוקץ ושאר הפסולת לבין החלק הטעים והמתוק. כך גם בחיים, אסור לנו להסכים ולקבל כל דבר שנראה מתוק ומפתה. ליצר הרע יש אינסוף טריקים כיצד להתחפש לדבר הרצוי והנכון ביותר, אולם עלינו לעמול, לחשוף את השקר שבנפילה לתאוות ולבחור רק במתיקות האמיתית והבריאה.

במה עלינו להתמקד במהלך ראש השנה? ראש השנה הוא ממש הראש של השנה ולכן צריך לשמור את הראש ממחשבות לא טובות. חז"ל הדגישו שוב ושוב כי חשוב ביותר להיזהר מלהיות עצובים ו/או כעוסים במהלך היומיים של החג. על פי ההתנהגות שלנו בפתחה של השנה יושפע לנו מלמעלה השפע או חלילה חוסר השפע לכל השנה. מי שעצוב או כועס מזמין לעצמו במו ידיו שנה של עצב וכעס. מומלץ בחום לשמור על רוגע ושלווה שבעתיים מהרגיל (אפילו אם זה מלאכותי ומבפנים אנחנו בוערים). מעבר לכך, חשוב ביותר לא לדבר שום דבר רע על אף אדם אחר מליל ראש השנה ועד ליום כיפור. כשאדם מקטרג על השני לא מן הנמנע שהוא בכלל שופט את עצמו. ישנו כלל רוחני שקובע כי "גזר דין בשמיים מחכה לאישור כאן בארץ". כשאדם עושה משהו רע מגלגלים אליו שהוא יראה אדם אחר שעושה מעשה דומה ועל פי היחס והמחשבות שלו כלפי מעשיהו של השני שופטים אותו עצמו. לדוגמא: מראים לאדם שנוהג לשקר שקרן אחר. אם הוא דיבר על השקרן השני רעות, אזי מה שהוא חשב על זולתו ו"איחל" לו בהכרח יהיה עונשו שלו עצמו.

לצד חרטה על מה שלא כל כך הלך לנו השנה, על הבטחות (בראש ובראשונה לעצמינו) שלא קיימנו, על המקומות שכעסנו, קינאנו, ריכלנו, דיברנו לשון הרע ובכלליות נתנו ליצר הרע והחייתי שבתוכנו לנצח, ולצד קבלה טובה לעתיד, למשאלות לב להיות אנשים טובים, נעימים וסבלניים יותר ולהחלטות על עשיות שונות וחדשות, לצד על אלה, ואולי אפילו קודם - יש לומר תודה רבה על השפע שכן ישנו ושזכינו לו השנה. גם אם לא הכול נראה לנו מושלם, וגם אם נדמה שלשכנים ממול טוב יותר, עדיין זכינו לבריאות (גם אם לא מלאה), לפרנסה בכבוד (גם אם לא הצלחנו לחסוך לחופשת הסקי החצי שנתית), למשפחה תומכת (גם אם פה ושם יש חילוקי דעות), למדינה נפלאה (גם אם לעיתים בני דודינו מזכירים לנו מה הם מייחלים שיקרה לנו ונבחרת הכדורגל שלנו עושה פאשלות), וכו. זכינו לכל כך הרבה שפע בשנה הזו ויש לנו כל כך הרבה יותר טוב מרע, כך שאי אפשר לסכם שנה ולהתחיל חדשה מבלי להכיר תודה על כל זה.

בהזדמנות הזו רציתי להודות לקב"ה על שזיכה אותי השנה להמשיך ולכתוב מידי שבוע את הפרשנות על פרשות השבוע ולחשוף בפני קהל גדול ומתוק מדבש את היופי ובעיקר את הרלוונטיות שמצאתי (בתור חילוני גמור עד לא מאוד מזמן) ביהדות. תודה לכל הקוראים שטרחו ושיתפו אותי ברשמים ובחוויות שלהם מהקריאה. הידיעה שיש בדברים משום סיכוי לסייע בדבר מה, ולו הקטן ביותר, אפילו ליהודי אחד, מחממת את הלב ומטעינה אותי בכוחות גדולים להמשיך מידי שבוע במשימה.

"תודה על כל מה שנתת" כתב עוזי חיטמן ושר בועז שרעבי באחד השירים היפים שנכתבו כאן. " תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על צחוק של ילד, ושמי התכלת, על אדמה ובית חם. פינה לשבת, אישה אוהבת שבזכותם אני קיים". תודה!!

תכלה שנה וקללותיה, תתחיל שנה וברכותיה.

שנה טובה ומתוקה, ניר אביעד J

פרשת "ניצבים" – הכנות אחרונות לראש השנה

בס"ד

בס"ד

פרשת ניצבים - הכנות אחרונות לראש השנה

פרשת ניצבים הינה אחת הפרשות המרגשות והיפות בתורה. במעמד מרשים בעוצמתו, הקב"ה, באמצעות משה, כורת ברית עם עם ישראל רגע לפני כניסתם אל הארץ המובטחת לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. משה שב ומדגיש בפני העם עד כמה עשיית דברי הבורא וציוויו השונים חשובים לקיומם בארץ ומחזק את האנשים באומרו כי קיום מצוות התורה אינו כה קשה כפי שאולי היה מי שחשב: "לֹא בַשָּׁמַיִם... וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הוא... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". היכולות לבחור תמיד בטוב, להתגבר על היצרים ולחיות חיים של קדושה אינם נמצאים מעבר לים או בשמיים, אלא ממש בתוכנו. אנחנו נולדנו עם המסוגלות הטבעית לקלוט את דברי השם וליישמם. זו המשמעות הייחודית של "עם סגולה". בהקשר הזה מובאים בהמשך הדברים המפורסמים המשקפים את נקודת הבחירה של העם ככלל ושל כולנו כפרטים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶות וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים- לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עימנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמיתיים יותר.

הפרשה הנוכחית היא תמיד הפרשה האחרונה בשנה והיא מאפשרת לנו את ההזדמנות הכמעט אחרונה לבדק בית, "שיפור עמדות" והכנה למעמד המשפט הגדול שכל אחד עובר, על פי האמונה היהודית, בראש השנה.

חודש אלול כולו, שבעיצומו אנחנו נמצאים, מכונה גם "חודש הסליחות והרחמים". יש לנו הזדמנות במשך חודש שלם לפשפש ולמשמש במעשינו השנה ולבדוק מה היה טוב ומה פחות. את הטעויות שעשינו ניתן לתקן ע"י חרטה וקבלה טובה לשנה החדשה ובכוחם ממש לנקות את כתמי העבר. "המלך בשדה" ולכן כל אחד יכול לפנות אליו בבקשות לשינוי ולתשובה (מלשון לשוב) ורצונותיו מתקבלים ביתר קלות מאשר בשאר הזמנים.

היהדות טוענת כי לכל מעשה ועבירה יש תשובה. אסור לעולם להתייאש ולומר שאין לנו תקנה או יכולת וזכות לתקן דרכינו. זו טעות לומר לעצמינו ש"במילא עשינו כבר כל כך הרבה רע אז מה זה משנה אם נמשיך בעשייה השלילית?" משמעות המשפט "לב שבור הוא לב שלם" הוא שדווקא מי שמרגיש צער על מעשיו הרעים הוא זה שזוכה לתחושת השלמות וההשלמה. מתוך הצער והחרטה צומח כוח חדש ועוצמתי של התחדשות.

ידוע הסיפור החסידי על רבי ישראל סלנטר, שהיה מגדולי ישראל, ושהתהלך באחד הימים בשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה המושלגת ונעליו קרועות. לפתע הבחין באור קטן ומהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. הוא נכנס לחנות ושאל האם יוכל לתקן את נעליו. הסנדלר ענה לו ש"כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן". רבי ישראל נרעד מהתשובה עד עמקי נשמתו וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא! אף פעם לא מאוחר לתקן את מעשינו, לבקש סליחה ממי שצריך, להתחייב להשתפר, להתחיל מחדש ולמעשה לבחור ב"חיים" ו"בטוב" עליהם מדברת הפרשה.

בכל מקום בו אנחנו נמצאים עלינו לעשות את הטוב ביותר האפשרי ולהיות נוכחים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים פעולות בבינוניות, מתוך הרצון לסמן וי ולעבור הלאה. לעיתים אנחנו רואים בחיים אוסף ארוך של מטלות מייגעות ומטרידות שפשוט צריך לעשות אותן כדי להגיע ליעד לא ברור.

מומלץ לכל אחד לרגע לעצור ולחשוב לאן אני הולך? מה המטרה של כל העשיות שלי? האם אני משקיע את כול כולי בדבר? האם אני חי באמת או שחיי מתנהלים כמו קו ישר ואופקי של אקו לב שסופו ידוע מראש?

על מנת להצליח לעשות שינוי אמיתי יש להתבגר. עלינו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים ללא ספק מלאים בעשיות שאינן תמיד קלות ופשוטות. החוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה.

חז"ל ועימם כל גדולי ישראל לאורך הדורות מורים לנו לנסות ולעשות את הטוב ביותר האפשרי לנו, להיות אנשי אמת, אנשים שרואים במטלות חייהם אוסף של הזדמנויות להוציא מתוכם את החלק האלוקי שבהם, את האור שגנוז בם. הדבר נוגע לכל תחום ותחום בחיים. לדוגמא:

עובד צריך לעשות את עבודתו מכל הלב ובכל הכוונה והרצון להטיב למקום עבודתו. אין טעם "לחפף", אין מקום ב"עיגול פינות". אם בהסכם עם המעסיק הוחלט כי הוא יעבוד מספר שעות מסוים אז עליו לוודא שהן יהיו המועילות והפרודוקטיביות ביותר.

הורה צריך להשקיע בילדיו את מיטב כוחותיו בכל רגע ורגע. כה עצוב לראות היום הורים שרואים בילדיהם מעמסה ועול ושולחים אותם לבהות שעות על גבי שעות בטלביזיה רק כדי "להשיג מעט שקט".

בזוגיות עלינו להקדיש לבת/בת הזוג את העלית שבעלית שבכוחותינו. יש לפרגן, לתמוך, להתמסר ובעיקר לאהוב כל הזמן בלי הפסקה ותנאי. בלי הנכונות לוותר על הנוחות האישית שלי לטובתו/לטובתה אי אפשר באמת לבנות מערכת של אמון שתחזיק למעמד אורך שנים ותשרוד את הסטטיסטיקה ההולכת ועולה של אחוזי הגירושין.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". בכולנו יש צד חייתי ואגואיסטי שעלינו לכבוש. אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא עושה משהו עבור הזולת. מי שטרם הפנים שתפקידו פה הוא להפיץ אור סביבו, בקלות עשוי למצוא עצמו מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא מסתכל על הצלוליטיס של אשתו ונזכר ברגליים החטובות של המזכירה במשרד. להיות בוגר פירושו לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם זה ולחשוב כיצד אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה.

הקב"ה נתן לנו ברוב חסדו את תחושות ההנאה והעונג המצטרפות אל עשיות בסיסיות וקיומיות שכל אחד עושה. כך לדוגמא, קיבלנו את היכולת ליהנות מטעם משובח של מזון ומשקה וליהנות מבחינה גופנית ורגשית מפעולת הזיווג בין גבר ואישה. שתי פעולות אלה, החיוניות לחיינו ולהמשכו של המין האנושי, יכלו היו להינתן לנו בלי תחושת ההנאה הנלווית אליהן. הבעיה הגדולה של בני האדם (אשר החריפה במיוחד בעידן המודרני) היא שהפכנו את תחושות העונג הנלוות לתהליכי החיים הבסיסיים והבריאים למטרה בפני עצמה והפרדנו אותן מייעודן המקורי. רבים וטובים כלואים בתוך התאוות של עצמם ונכנעים לתכתיבים של הגוף ושל היצר הרע. כך, אכילה איבדה את מהותה הראשונית להזין את הגוף באבות המזון ונהפכה למרדף אחר זללנות לא בריאה, פעולת הייחוד בין גבר ואישה איבדה את מהותה הראשונית של "פרו ורבו" והפכה למרדף אחר תאוות מקולקלות המפרקות משפחות ומבלבלות את השכל והלב של האדם, הצורך בכבוד איבד את מהותו הראשונית כמאפשר תקשורת נעימה בין בני אדם ונהפך לתלות אובססיבית של כולנו בתשומת לב ופידבקים חיובים בלתי פוסקים מהסביבה, וכו וכו. לעניות דעתי, ה"בחירה בחיים" עליה מדברת הפרשה הנוכחית היא בדיוק באבחנה הזו בין העיקר והטפל וזכירה שתחושת העונג היא חשובה (שאם לא כן היא לא הייתה ניתנת), אולם היא משנית למהות ולעשייה אותה היא מלווה.

מסופר שפעם עלה ר' מאיר מפרמישלן בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלביזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא מבוגר יותר".

בהקשר דומה, מסופר על האדמו"ר מגור, אשר נפטר בגיל 58 בלבד וכונה ה"שפת אמת" על שום סיפרו המפורסם, שבנו ספד לו בהלווייתו באומרו כי "אביו זכה לאריכות ימים גדולה". כשהוא נשאל מה פשר אמירה משונה זו הוא הסביר שיש "אריכות שנים" ויש "אריכות ימים". "אריכות שנים" זה כשאדם חי, למשל, מאתיים וחמישים שנים, אולם "אריכות ימים" פרושה שהימים שלו ארוכים, כלומר שהוא ממש מנצל כל רגע ורגע לחיות בו. אם לאדם יש 24 שעות ביממה ומתוכם הוא עסוק רוב היום בלכעוס, לקנא, להיות עצוב, להיות תחרותי, או "סתם" בלהעביר את הזמן בהבל וריק מתוך רצון לסיים את המשימה הנוכחית ולעבור למשימה הבאה כדי להגיע סוף סוף אל המנוחה בכורסת הבטטה שלו או אל המיטה בסוף היום - אזי אותו אדם לא כל כך חי באותו היום. הלב אומנם המשיך להזרים דם לחלקי הגוף, הריאות נשמו והרגליים הלכו, אולם מה עם הנשמה?? מה עם העולם הרגשי שלו?? מה עם קירבה אל בן/בת זוגו/ה, אל הילדים וכמובן אל הבורא?. "ובחרת בחיים" מצווה עלינו הפרשה. חיים אמיתיים זה לא משהו שבא מאליו לבד. צריך לבחור בזה וצריך לעמול על מנת להשיג את זה. הלוואי ונזכה.

לסיום - טיפ נוסף וחשוב לקראת השבוע האחרון של השנה. הגמרא במסכת ברכות מספרת על תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר רגעים לפני פטירתו נפרדו מרבם היקר וביקשו ממנו ברכה. הרב אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (כלומר שתפחדו מהתגובה של הקב"ה כמו שאתם מפחדים מהתגובות/מילים/מעשים של בני אדם). התלמידים שאלו בתמיהה: "זה הכול?" והוא השיב: "הלוואי שתהיו כן. תדעו שבשעה שאדם עובר עבירה הוא אומר שלא יראני אדם ואינו שם אל ליבו שהקב"ה בכבודו ובעצמו רואה אותו".

חז"ל אמרו לנו במקום אחר: "דע מה למעלה ממך. עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים! אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". המשפט הקריטי של כולנו בפתח ואנחנו רוצים לזכות בחיים ארוכים. טובים ומלאים. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים צרור של סנגורים ממולחים ואמינים, שייצגו אותנו שם למעלה כשספר החיים יפתח וידונו בעניינינו. מי הם אותם סנגורים מבוקשים? - התורה, המצוות, הרצון הטוב, הלב הטהור, המחשבות החיוביות והעזרה הפרקטית לזולת. בכוחם של אלה לעשות את ההבדל ולהכריע את הכף לטובתנו. עוד לא מאוחר. כל יום יקר ובכל רגע ורגע ניתן לצבור עוד נקודות של זכות.

אין זמן טוב יותר מעכשיו להתכוונן לעבר העתיד הנפלא שאנחנו מייחלים לעצמינו מעברו השני של ראש השנה. אסור להפסיק להאמין שמגיע ושיהיה לנו טוב. זה לא בשמיים ולא מעבר לים, זה כאן - בפינו (בדיבורים טובים ומרוממים) ובלבבנו (בהחלטות לתיקון ושינוי) לעשותם. בעזרת השם נעשה ונצליח!!

שבת שלום, ניר אביעד J