פרשת "שלח" - אני לא חגב. אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות!

בס"ד

מרגלים שנשלחים במשימה סודית אל עומק האויב במטרה לאסוף מודיעין חשוב ורגיש ודוח מצב המתאר את הסכנות הטמונות במבצע צבאי נועז לכיבוש הארץ. לא, זה לא עוד סרט מתח בסדרת ג'יימס בונד, זוהי תחילתה של פרשת השבוע הנוכחית. מה היה חטאם של אותם מרגלים, איך כל זה קשור אלינו כאן ועכשיו וכיצד ניתן להתחזק בשמחה ובאמונה בעצמינו מתוך הקריאה בפרשה?

תמצית העלילה בקצרה:

משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה. המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום וחוזרים בתאריך ט' באב (מועד חורבן שני בתי המקדש מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ "אֶרֶץ אֹוכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, מבטאים דברי כפירה קשים ואף מסיקים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (ממנו – כביכול מהקב"ה). העם שומע את דברי המרגלים ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרגום אותם באבנים. הקב"ה נגלה אל משה ופונה אליו בדברים קשים על עם ישראל ועל כוונתו לכלותם, אולם משה מתפלל ומתחנן לפניו שיסלח להם. לבסוף הקב"ה אכן מקבל את תפילתו ואת טיעוניו ואומר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".

 

"והיינו כחגבים בעינינו" – על דימוי עצמי שלילי:

התיאורים המפחידים של המרגלים בפני העם על הקשיים והצרות הממתינות להם בארץ ישראל כללו דימויים כמעט מפלצתיים על התושבים המקומיים: "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹות מְאֹוד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵיינֵיהֶם". מדבריהם עולה ומתבהר כלל בסיסי וחשוב מאוד בקשר שבין בני אדם, אומות ומדינות – הסביבה רואה ותופסת אותנו באותו האופן שבו אנחנו רואים ותופסים את עצמינו. ברגע שאותם המרגלים היו בעיני עצמם חלשים וקטנים כחגבים, אז באופן טבעי ומיידי כך הם גם נתפסו בעיני אויביהם!!                                  

להבדיל משאר המרגלים, יהושע בן-נון, ממשיך דרכו של משה, וכלב בן יפונה, עליו מעידה התורה כי הייתה עימו "רוח אחרת", גורסים כי "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹותָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". לשניים היו בדיוק את אותן עיניים גשמיות כמו לשאר המרגלים, ובכל זאת נקודת המבט שלהם על אותה המציאות הייתה שונה לחלוטין והיא שיקפה ביטחון עצמי גבוה.                     

רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על החשיבות שבראיית הטוב שבנו והתמקדות בו. רובינו, למרבה הצער, לוקים בחוסר אמון כלפי עצמינו ואנו לא מאמינים שאנחנו טובים וראויים לטוב. באופן טבעי ואוטומטי אנחנו מזהים אצלנו (וכמובן גם אצל הסובבים אותנו) בעיקר את התכונות השליליות ונקודות התורפה. לראות את הרע זה הכי קל והכי פשוט, אולם האתגר והחוכמה האמיתיים הם, למרבה הפלא, דווקא למצוא את הטוב שקיים בנו ובסביבה ולהתמקד בו. אין הכוונה חלילה שלא נהיה מודעים לעצמינו ולחולשותינו ושנשאף לתקנן, אולם הפוקוס צריך להיות בראש ובראשונה, וברוב המכריע של הזמן, בדיבורים פנימיים מעודדים ובמחשבות מרוממות על עצמינו. מה לעשות, בחוץ יש מספיק אנשים שינסו להקטין ולהכשיל אותנו. אם לא נבנה מזח יציב של קבלה ואף אהבה עצמית (שוב – לא במובן של אגו וגאווה) אז ללא ספק כל גל קטן מבחוץ יכופף וישבור אותנו.

"אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת). כל אחד נופל. החוכמה היא לקום כמה שיותר מהר ולא להוסיף שנאה עצמית.

רבי שלמה מקרלין נהג לומר ש"העוון הכי גדול של היצר הרע הוא לא בכך שהוא גורם לנו לעשות עבירות, אלא בכך שהוא משכח מאתנו שאנחנו הבנים של המלך". עבור נשמה של כל יהודי לחיות בצמצום וכיווץ, שמקורם בהלקאה עצמית, זה סבל נוראי. הדרך להגיע למקום שמעריך ושמח עם מי ומה שאנחנו עוברת דרך זיכרון שאין בנינו אפילו אדם אחד שלא עוסק בחלק מזמנו בעשיית טוב ובנתינה. אצל אחד זה יכול להיות ממש התנדבות בארגון חסד או בנתינת צדקה, ואצל השני יכול להיות "סתם" בחיוך לאדם ברחוב, בעזרה להורה/ילד לעשות דבר מה, או במתן זכות קדימה להולך במעבר החצייה. האמת היא שאין דבר כזה "סתם". למרות שאנחנו נוטים דווקא להבליט ולהתמקד ברע שקיים בנו ולהתעלם מהעשיות והתכונות הטובות, בעיני הקב"ה כל עשייה חיובית (ולו הקטנה ביותר) יקרה בעיניו ביותר והוא אוהב אותה מאוד. אם הוא שבע רצון מאתנו אזי מי אנחנו שנשפוט אותנו כל הזמן לכף חובה ונלקה את עצמינו על כמה אנחנו לא טובים ולא מוצלחים. לא, אנחנו לא חגבים! אנחנו בני מלך שעשויים מאבנים טובות!

רבי שלמה קרליבך, שנהג לקרב ולשמח יהודים מכל הזרמים, הצבעים והצורות, ספג לא אחת ביקורת על כך שהוא "מתעסק" גם עם מי שהחברה דחתה וקטלגה כ"לא מוצלח" או כ"חסר סיכוי". פעם אחת בעודו מרצה בכנס יהלומנים חשוב הוא נשאל ע"י יהלומן נודע שוב על עניין זה. בתשובה הוא ענה שגם הוא, כמותו, מומחה גדול ליהלומים. הוא הולך ברחובות מידי יום וכל מה שהוא רואה סביבו זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבו. חלקם אולי זקוקים לליטוש ואת חלקם יש להוציא ממש מהבוץ, אולם בבסיס – בכל אחד יש מרגלית יקרה מפז שמנצנצת מבפנים ורק משוועת להתגלות. הלוואי ונזכה בזכות השילוב של העבודה לתיקון המידות הרעות, יחד עם הראייה של הטוב הגדול שקיים, לגלות את היהלום שבתוכנו ובזכות זה לעזור לאחרים לגלות את האוצר שבתוכם.

 

מעבר לדברים אלה, שורש ההבדל בין המרגלים שתרו את הארץ היה שבעוד שאר המרגלים סמכו רק על כוחם וחישבו שאין ביכולתם להילחם באותם נפילים וענקים, יהושע וכלב ניחנו במידת אמונה חזקה מאוד בקב"ה וידעו שאם זהו רצון הבורא, אז ודאי טמון בדבר טוב אבסולוטי וכי עליהם לסמוך על מי ששלח אותם למשימה ואף הבטיח להם שהארץ תיכבש. את הקשיים הם השכילו לראות כאתגר ובזכות האמונה החזקה שלהם ב-ה' גם הביטחון העצמי שלהם בכוחם גדל. ידוע שמי שהוא שלוח של מלך מתייחסים אליו כמו אל המלך בכבודו ובעצמו ונותנים לו את כל הכבוד והיקר שהמלך היה זוכה לו. ואכן, בעוד עשרת המרגלים האחרים ראו סכנות ואיומים, השניים חזרו רגועים ובטוחים בצדקת דרכם ובפיהם המסר: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹותָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹוד מְאֹוד".

 

ההשפעה המזיקה על הסביבה של דיבורים שלילים:

אחת הטרוניות הגדולות כלפי המרגלים היא שבדבריהם השליליים הם הכשילו את העם בכך שגרמו להם לפחד מהצפוי לבוא ולהתמלא בכעס כלפי הקב"ה ומשה שליחו. במקום להוות דוגמא ומופת להתמודדות אמיצה עם המציאות הם יצרו אפקט מצטבר של רפיסות, נמיכות קומה לאומית, דמורליזציה וחוסר אמונה בצדקת הדרך ובכוחנו. אין ספק שחלקו באשמה של העם שנבהל, פקפק והתמרד אינו מבוטל, ולא בכדי הם נענשו בהליכה במדבר במשך ארבעים שנה ומיתה בו, ובכל זאת מהמנהיגים הייתה ציפייה להבין שהעם מועד לנפילה רוחנית ועל כן לנהוג במשנה זהירות בדבריהם. עצם העובדה שהם בחרו לספר על הקשיים ואף העצימו את התיאורים בדימויים מפחידים מראה כי הם כשלו בלשונם ובהבנתם את כוחו של הדיבור.  

התורה מלמדת אותנו כי בכוחנו להזיק לזולת במעשינו, כדוגמת בגניבה, גזל, רצח, וכו', אך לא פחות מכך גם בלשוננו, כדוגמת בדיבור לשון הרע, רכילות ופגיעה במורל. לסוג הזה של חטא של גרימת צער לאדם אחר מתוקף מילותינו קוראת התורה "הונאת דברים".  במבט שטחי אנחנו עלולים לחשוב שהונאה כספית חמורה יותר מהונאת דברים, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. רכושו של האדם חיצוני לו, ולעומת זאת, רגשותיו הם חלק בסיסי מאישיותו. להיות רגיש לתחושות הזולת, בעיני התורה, זו מצווה גדולה שעלינו תמיד לשאוף למלא. לא בכדי קבעו חז"ל כי "חיים ומוות ביד הלשון" והזהירו אותנו שבעתיים לשים לב למילים שאנו מוציאים מפינו. רבים מאתנו מפריחים לאוויר אמירות קשות ושליליות, אשר אם נשים לב לדבר נראה כי הן אינן מסייעות ומשפרות את המציאות וכל עניינן הוא שיתוף השומע בסבל שלנו. אין ספק שחשוב מידי פעם "לאוורר" את מחסן הרגשות השליליים, אולם חשוב שנשים לב מה ההשפעה של הדברים והאם בכוחם חלילה להחליש מנטאלית את השומעים. דוגמא לכך הן שיחות המסדרון במשרד בהן עובד אחד משתף את חבריו בקשייו בעבודה, וכך, מבלי משים לב ומבלי להתכוון, מדכא גם את שותפיו לשיחה. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בשיחות חולין שונות בהן אנחנו מקטרים בלי הרף ומציירים לשומעים לנו תמונה עגומה ושחורה של המציאות. מי שחושב שלמילים שפיו מפיק אין השפעה טועה. הכוח של תיאור שלילי של המציאות ביצירת רפיון רגשי אצל השומעים הוא בלתי ישוער ולכן עלינו לשים לב היטב לדברינו. מעבר לכך, חשוב להבין שבכל פעם שאנחנו "מתבכיינים" ומקטרים אנחנו לא רק מחלישים את הפרטנר לשיחה, אלא בעיקר מלבים אצלנו את תחושת המסכנות וחוסר האונים. אנשים רבים עסוקים בלרחם על עצמם במקום לבחור בעשייה אקטיבית לשיפור מצבם. דיבור חיובי, מרומם ומשמח זוהי ההתחלה לכל שינוי רגשי והתנהגותי שנבקש עבור עצמנו.

 

מזווית אחרת, בהקשר של הדיבור השלילי, אנחנו יכולים ללמוד כי המרגלים נענשו בצורה כה חמורה משום שהם דיברו סרה על ארץ ישראל ("וַיֹּוצִיאוּ דִּיבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹותָהּ"). לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם מסוים הם בגדר מוקצה ועלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא -  אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות הרבה יותר קל מלראות את הטוב שבדבר ועל כן הם נענשו בחומרה. רובנו נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו.                                                                                     

מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה  - ט' באב - ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

 

המתח בין רוחניות וגשמיות:

הקריאה בפרשה מעוררת שאלה נוקבת: "כיצד ייתכן שמנהיגי השבטים, שהיו באמת אנשים גדולים וצדיקים, ואשר חוו את יציאת מצרים הניסית ואת מתן תורה בהר סיני, יכלו היו לחטוא בצורה כל כך קשה?". תורת החסידות מבארת את הדברים באומרה כי אותם נשיאים למעשה היו בבסיסם אנשי אמונה גדולים, אולם מאחר והם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים הרחוקים מכל התמודדות ארצית הם חששו מההתמודדות המאוד גשמית שצפויה הייתה להם בהגיעם לארץ ישראל. ממציאות של מן הניתן משמיים ובגדים שלא התבלו (חוסר דאגות פרנסה) וענן השכינה האלוקי השומר ומגן (חוסר דאגות ביטחון) היה עליהם באחת לשנות את כל עולמם ולהתחיל להתמודד עם עולם מוחשי המלא בסכנות, בעיות וקשיים. מתוך ההבנה הזו קל לנו להבין את דבריהם על "ארץ אוכלת יושביה" כחיים בארץ ש"תבלע" אותם אל תוך חיי הארציות והחול. האמת היא שהמרגלים צדקו בהנחת היסוד שלהם, אולם טעו בהבנת התוכנית של הקב"ה. החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר, אך היה עליהם להבין שזוהי בדיוק מטרת ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה נדרש עתה לבצע את המשימה החדשה: לכבוש את הארץ (מלשון ארציות) ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי. יש בנינו לא מעט אנשים שמוצאים עצמם גם כיום מתמודדים עם אותן סוגיות בדיוק והם מנסים לתמרן בין הנשמה, שרוצה להמריא אל-על, להתפתח, ללמוד ולחוות עוד ועוד רוחניות, אל מול צרכי הגוף שמושך אותנו למטה – אל הצרכים שבלעדיהם אין לנו קיום גשמי ואפשרות לחיות. מהבחינה הזו יש לזכור כי "אם אין קמח אין תורה", ומאידך, אם נהיה טרודים אר ורק ביצור הקמח ואגירתו – לא נתפנה להתמלא באור התורה.

 

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "שלח" - ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

בס"ד

חטאים רבים חטאו בני ישראל במהלך שנות נדודיהם במדבר ועל כולם נתרצה הקב"ה, אולם על חטא אחד הוא לא סלח ומהשלכותיו אנו סובלים עד היום – המאיסה בארץ האבות, הארץ המובטחת. כזכור, בפרשה משה רבנו מינה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם הם יכבשו אותה והוא ציווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה. המרגלים תרו את הארץ במשך ארבעים יום וחזרו בתאריך ט' באב (מועד חורבן שני בתי המקדש כמה מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיבה. הם סיפרו כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך הוסיפו דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, ביטאו דברי כפירה קשים ואף הסיקו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (ממנו – כביכול מהקב"ה). העם, ששמע את דברי המרגלים, פרץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות.

בגין אותם הרינונים של המרגלים ושל העם כולו, והספקות באמיתות הדרך ובטובה של הארץ המובטחת, בני ישראל נענשו בחומרה רבה ונגזר על כל אותו הדור (מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון) לחוג במדבר 40 שנה ולמות בו מבלי להיכנס אל הארץ אותה השמיצו.

מתגובת הקב"ה על חטא דיבור הסרה על ארץ ישראל ניתן ללמוד רבות על הקשר בין עם ישראל לארצו, ועל כן ננסה לדון היום בנושא חשוב ורחב היקף זה. כיום, לאחר אלפיים שנות גלות, אנחנו גרים, חיים ופועלים בארץ המובטחת ונראה כי רובינו כבר התרגלנו לעובדה זו ואנחנו לא נותנים על כך את הדעת. כוחו של ההרגל גורם לנו לשכוח וכבר לא להעריך את המעלה הגדולה של הישיבה בארץ, ולכן טוב אם נזכר שעבור הסבים והסבים של הסבים שלנו ובמשך דורות רבים מאוד מה שעבורנו הוא מובן מאליו היה בגדר משאלת לב בלבד וכיסופים רחוקים. על פי האמונה היהודית, בנשמה של כל יהודי מוטבע מעין "מטען גנטי" שבבסיסו השייכות לארץ ישראל. כמו דגי הסלמון שישחו מאות קילומטרים בנהרות ענק ותמיד יחזרו להשריץ את ביציהם במקום הקינון הבסיסי והמאוד ספציפי שלהם אליו הם מתייחסים כאל ה"בית", וכמו אלפי זני העופות שינדדו מאות ואלפי קילומטרים כדי לדגור על ביציהם במקום ספציפי אליו הן מתייחסות כאל ה"בית", כך גם עם ישראל - המקום היחיד על פני כדור הארץ בו נרגיש ב"בית" ובמקום הטבעי לנו ביותר הוא רק בארץ ישראל.

מדוע זה כך? מה מחבר אותנו כה חזק דווקא אל חבל ארץ זה? התשובה היא שישראל אינה רק שטח טריטוריאלי בו העם היהודי סוף סוף מצא מנוחה (יחסית) אחרי אלפיים שנות גלות, שואה ורדיפות. לארץ ישראל יש סגולות אחרות, רוחניות ונעלות הרבה יותר. כל מי שקצת טייל בעולם יוכל להעיד שעל פני הגלובוס ישנם מקומות מרהיבים הרבה יותר ביופיים, ישנם מקומות שמשופעים במשאבי טבע וישנם מקומות עם פחות אויבים מסביב, ובכל זאת אין כמו ארץ ישראל. העובדה שמדובר בארץ שקיבלנו במתנה ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו מעידה על מעלתה הפנימית והרוחנית וקוראת לנו לפתוח את העיניים  והלב ולגלות את כוחה ועוצמתה.

התורה, לכל אורכה, מתייחסת לארץ ישראל כ"ארץ רחבה". זה כמעט מצחיק, שכן בכל קנה מידה ישראל היא ארץ קטנטנה. אפילו בימי המקרא בהם היא היתה גדולה יותר מאשר כיום, עדיין ישראל נחשבה לפיסת ארץ מזערית המוקפת אימפריות גדולות. חז"ל אומרים לנו ש"רחבה" אינו בהכרח תיאור גאוגרפי, כי אם רוחני. ישראל היא ארץ "רחבה" משום שהיא מרחיבה את דעתם של האנשים החיים בה.

בכלל, המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר בה תוארה ארץ ישראל בדברי חז"ל וגדולי הדורות. על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים, על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמוהם בעולם, על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ועוד כהנה וכהנה אמרות המצויות בידינו, שכולן מדברות בשבח הארץ. הרמב"ן הגדיל ואמר שלקיום המצוות מחוץ לארץ ישראל אין באמת חשיבות ומשמעות. הקדושה האמיתית נאחזת במצוות רק כשהן נעשות וקשורות לארץ והסיבה שבכל זאת קיימו מצוות בגולה במשך אלפיים שנה הייתה כדי שלא נאבד את המסורת והידע, ושהם ישמשו אותנו בחזרתנו הצפויה לארצנו.

התיאורים המופלאים הללו אינם מפתיעים, שכן ה' הבטיח בתורה שיעמוד בקשר תמידי 365 ימים בשנה עם ארץ ישראל ושוכניה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ - מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א).

אפשר להגדיל ולומר שעוד לא קם מי שאהב ואוהב את ארץ ישראל כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו. הסיבה לקביעה הזו היא פשוטה, שכן הוא אומר זאת בספרו שוב ושוב. אין חוברת תיירות בעולם שמשבחת את ישראל כמו התורה ואין אף קמפיין פרסומי שמהלל אותה כמו ספר הספרים. לפי התורה, ישראל אינה רק מקום יפה ומיוחד (כמו מקומות יפים ומיוחדים אחרים על פני הגלובוס), אלא היא בראש ובראשונה פיסת ארץ הקשורה בצורה עמוקה ושורשית לנפשו של העם היהודי. "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מקום בו בהכרח נוח יותר מבחינה חומרית לחיות, אלא מקום בו התורה (שהומשלה לחלב ולדבש) ממש זבה ופורצת בכל עוצמתה.

ראשית הקשר הזה בין העם וארצו מתחיל, על פי רש"י, כבר בסיפור בריאת העולם. בפרשנותו על פרשת "בראשית" שואל רש"י, בשם המדרש, מדוע לא התחילה התורה במצוות קידוש החודש? שהרי אם מטרת התורה היא ללמד אותנו את המצוות הרי היה ראוי לפתוח במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל עם יציאתו ממצרים – מצוות קידוש החודש. התשובה שהוא נתן היא שמטרת סיפור בריאת העולם ע"י הקב"ה נועדה לספק ליהודים תשובה כנגד אומות העולם, אשר בבוא מן הימים עתידים היו לטעון כנגדם על שהם גזלו את הארץ משבעת העממים שישבו פה לפניהם. התשובה, על פי רש"י, היא שכפי שכתוב שהקב"ה ברא את הארץ (והעולם כולו), כך זכותו ליטול אותה ולתת אותה לנו כעם שנבחר על ידו לאכלס את השטח המיוחד הזה.

הרבי מלובביץ הקשה על הסבר זה ושאל במה יועיל שנאמר לגויים שה' ברא את העולם ונתן לנו את הארץ, שהרי הגויים לא מאמינים בתורה? והוא תירץ זאת באומרו כי לא לגויים אנו צריכים לומר שהארץ שייכת לנו, אלא עלינו לומר זאת בראש ובראשונה לעצמינו!

 

בהמשך התורה, אנו קוראים על הקשר המיוחד בין העם והארץ  בציווי הראשון של ה' בפני היהודי הראשון, אברהם אבינו: "לךְ לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב'). אחרי המלה "לךְ" מופיעה המלה "לךָ", כלומר- לעצמך. אחד מפרשני התורה המרכזיים, 'אור החיים', טען כי הליכה לארץ ישראל מובילה להליכה אל האני העמוק ביותר, אל תמצית הנשמה.

ההבטחה לרשת את הארץ חוזרת על עצמה בתורה בפני אבותינו מספר רב של פעמים (מספר דוגמאות ספורות):

לאחר שאברהם מילא את הציווי ראשון הוא זכה להתגלות נוספת: "וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת".

כאשר רצה יצחק לרדת לגרר אמר לו ה': "וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְימָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹומַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ. כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל" (בראשית כו').

בעת ההתגלות האלוקית ליעקב בחלומו נאמר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ - לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח').

כאשר יוסף היה על ערש דווי הוא אמר לאחיו שיום יבוא והם יחזרו אל הארץ שהובטחה לאבותיהם: "ה' פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ').

כשה' התגלה למשה בסנה הבוער, הוא הצהיר שהוא מודע לסבלם של בני ישראל תחת עול המצרים, ואז הוא גילה את תוכנית הגאולה שלו: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיים וּלְהַעֲלֹותוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִיא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג').

 

אנו למדים מכל ההתייחסויות האלה כי הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב מבטיחה שני דברים לצאצאיהם: את נצחיותו של העם היהודי ואת ארץ ישראל. כל מי שמאמין בתורה ובקב"ה לא יכול להתעלם מעובדה זו ולא יכול שלא לחיות את חייו בהתאם.

רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מתאר את התוכנית האלוקית לטיפוח העם היהודי כשתילת כרם. כרם זקוק לארבעה דברים: גפנים, חלקת אדמה, שמש וגשם. הכוזרי מסביר כי הגפנים הם העם היהודי, האדמה היא ארץ ישראל, השמש היא ההשגחה הפרטית, והגשם הוא התורה. מובן שאם שותלים גפנים צרפתיות במדבר סהרה, יצמחו עליהם ענבים שונים מאשר היו צומחים בצרפת. בדיוק כך, העם היהודי - כשהוא נמצא במקום שאינו ארץ ישראל,  אינו יכול למלא את ייעודו האלוקי, ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.

אין ספק כי הבעיות הביטחוניות, הכלכליות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות פה רבות מורכבות ביותר. בקלות ניתן לראות את "חצי הכוס הריקה" ולקטר על מציאת החיים הקשה באמרינו, כמו אותם מרגלים, כי זו "ארץ אוכלת יושיבה". ובכל זאת, מהעונש שקיבל דור המדבר ומוסר ההשכל שלמד, עלינו לשוב ולהתאמן בלמצוא את נקודות האור (הרבות!!) שישנן פה. יש להתמקד בדיבורים חיוביים על הארץ ועל תושביה ובחיזוק הזהות היהודית. מספיק להסתכל 70 שנה אחורה ולהיזכר בגורלנו כעם ללא מולדת כדי לשוב ולהרגיש מה טוב חלקינו על שיש לנו ארץ ומדינה כה נפלאים משלנו.

פסוק מיוחד נאמר בתהלים ביחס לירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהלים קכ"ח, ה'). ברכה גדולה היא לזכות לעדן את עינינו, כדי שאלו תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ ובירושלים. למעשה, אין זו רק ברכה, אלא גם משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר: להשתדל שהעין עצמה תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב. "על כל פשעים תכסה אהבה". כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם. לא מדובר בעצימת עיניים ובאמונה עיוורת. מדובר דווקא בפקיחתן אל הטוב שישנו.

כיצד אהבת הארץ יכולה לבוא לידי ביטוי בתקופתנו אנו? בראש ובראשונה בחשיבה על טובת הכלל! בעידן פוסט-מודרניסטי מנוכר, בו הערך העיקרי הוא פיתוח האינדיבידואל, ה"כיף לי" וה"נעים לי", יש לשוב לערכים הבסיסים של אהבת הזולת ודאגה ואכפתיות כנה אחד לשני. יש לחזור ולחדד את האידיאות הישנות שנראה שכבר פחות "נחשבות" כמו שירות בצבא ושירות מילואים (במקום השתמטות חסרת תקדים ובושה), תשלום מיסים (במקום העלמות מס המוניות שמערערות את היציבות הכלכלית), שמירה על ניקיון הטבע והשטחים הציבוריים (במקום ערימות האשפה שמלוות כל מי שהחליט לצאת מהקניון וכורסת הטלוויזיה לטובת הנחלים ושמורות הטבע), התנדבות בעמותות שמסייעות לשכבות החלשות באוכלוסיה ושעבורם ארוחה חמה היא פריבילגיה שאינה בנמצא ועוד ועוד. אהבת הארץ ואהבת הזולת פירושם לזכור שמי שבאמת "פראייר" הוא מי שחושב רק על עצמו...

לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם אחר הם בגדר מוקצה ושעלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ שמאלנים וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומנהיגה הרוחני של הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא -  אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות בכל אדם/ /סיטואציה / מדינה קל הרבה יותר מאשר לראות את הטוב שקיים, ועל כן הם נענשו בחומרה. לצערנו, גם רובנו נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו.   

מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה  - ט' באב - ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

יש לומר את האמת ולא לפחד ממנה – ארץ ישראל אינה רק "עוד" פיסת נדל"ן כשאר המדינות, כשם שהתורה אינה רק "עוד" ספר כשאר הספרים ועם ישראל אינו רק "עוד" עם כשאר העמים. אנו מאמינים בכל ליבנו שמכל המקומות שבעולם, ארץ ישראל הינה הכור האטומי לייצור אנרגיה רוחנית וחיובית, לא רק לעם ישראל, אלא לכל העולם כולו, ועל כן יש לאהוב אותה ולשמור עליה מכל משמר.

"הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל, בקוטב הצפוני וגם דרומה, אך אין מקום כמו ארץ ישראל!!!"

שבת שלום, ניר אביעד J

 

 

פרשת "שלח" – אני לא חגב! אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות

בס"ד

מרגלים שנשלחים במשימה סודית אל עומק האויב במטרה לאסוף מודיעין חשוב ורגיש ודוח מצב המתאר את הסכנות הטמונות במבצע צבאי נועז לכיבוש הארץ. לא, זה לא עוד סרט מתח בסדרת ג'יימס בונד, זוהי תחילתה של פרשת השבוע הנוכחית. מה היה חטאם של אותם מרגלים, איך כל זה קשור אלינו כאן ועכשיו וכיצד ניתן להתחזק בשמחה ובאמונה בעצמינו מתוך הקריאה בפרשה?

תמצית העלילה בקצרה:

משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה. המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום וחוזרים בתאריך ט' באב (מועד חורבן שני בתי המקדש מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ "אֶרֶץ אֹוכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, מבטאים דברי כפירה קשים ואף מסיקים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (ממנו – כביכול מהקב"ה). העם שומע את דברי המרגלים ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרגום אותם באבנים. הקב"ה נגלה אל משה ופונה אליו בדברים קשים על עם ישראל ועל כוונתו לכלותם, אולם משה מתפלל ומתחנן לפניו שיסלח להם. לבסוף הקב"ה אכן מקבל את תפילתו ואת טיעוניו ואומר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".

"והיינו כחגבים בעינינו" – על דימוי עצמי שלילי:

התיאורים המפחידים של המרגלים בפני העם על הקשיים והצרות הממתינות להם בארץ ישראל כללו דימויים כמעט מפלצתיים על התושבים המקומיים: "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹות מְאֹוד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵיינֵיהֶם". מדבריהם עולה ומתבהר כלל בסיסי וחשוב מאוד בקשר שבין בני אדם, אומות ומדינות – הסביבה רואה ותופסת אותנו באותו האופן שבו אנחנו רואים ותופסים את עצמינו. ברגע שאותם המרגלים היו בעיני עצמם חלשים וקטנים כחגבים, אז באופן טבעי ומיידי כך הם גם נתפסו בעיני אויביהם!!

להבדיל משאר המרגלים, יהושע בן-נון, ממשיך דרכו של משה, וכלב בן יפונה, עליו מעידה התורה כי הייתה עימו "רוח אחרת", גורסים כי "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹותָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". לשניים היו בדיוק את אותן עיניים גשמיות כמו לשאר המרגלים, ובכל זאת נקודת המבט שלהם על אותה המציאות הייתה שונה לחלוטין והיא שיקפה ביטחון עצמי גבוה.

רבי נחמן מברסלב דיבר רבות על החשיבות שבראיית הטוב שבנו והתמקדות בו. רובינו, למרבה הצער, לוקים בחוסר אמון כלפי עצמינו ואנו לא מאמינים שאנחנו טובים וראויים לטוב. באופן טבעי ואוטומטי אנחנו מזהים אצלנו (וכמובן גם אצל הסובבים אותנו) בעיקר את התכונות השליליות ונקודות התורפה. לראות את הרע זה הכי קל והכי פשוט, אולם האתגר והחוכמה האמיתיים הם, למרבה הפלא, דווקא למצוא את הטוב שקיים בנו ובסביבה ולהתמקד בו. אין הכוונה חלילה שלא נהיה מודעים לעצמינו ולחולשותינו ושנשאף לתקנן, אולם הפוקוס צריך להיות בראש ובראשונה, וברוב המכריע של הזמן, בדיבורים פנימיים מעודדים ובמחשבות מרוממות על עצמינו. מה לעשות, בחוץ יש מספיק אנשים שינסו להקטין ולהכשיל אותנו. אם לא נבנה מזח יציב של קבלה ואף אהבה עצמית (שוב – לא במובן של אגו וגאווה) אז ללא ספק כל גל קטן מבחוץ יכופף וישבור אותנו.

"אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת). כל אחד נופל. החוכמה היא לקום כמה שיותר מהר ולא להוסיף שנאה עצמית.

רבי שלמה מקרלין נהג לומר ש"העוון הכי גדול של היצר הרע הוא לא בכך שהוא גורם לנו לעשות עבירות, אלא בכך שהוא משכח מאתנו שאנחנו הבנים של המלך". עבור נשמה של כל יהודי לחיות בצמצום וכיווץ, שמקורם בהלקאה עצמית, זה סבל נוראי. הדרך להגיע למקום שמעריך ושמח עם מי ומה שאנחנו עוברת דרך זיכרון שאין בנינו אפילו אדם אחד שלא עוסק בחלק מזמנו בעשיית טוב ובנתינה. אצל אחד זה יכול להיות ממש התנדבות בארגון חסד או בנתינת צדקה, ואצל השני יכול להיות "סתם" בחיוך לאדם ברחוב, בעזרה להורה/ילד לעשות דבר מה, או במתן זכות קדימה להולך במעבר החצייה. האמת היא שאין דבר כזה "סתם". למרות שאנחנו נוטים דווקא להבליט ולהתמקד ברע שקיים בנו ולהתעלם מהעשיות והתכונות הטובות, בעיני הקב"ה כל עשייה חיובית (ולו הקטנה ביותר) יקרה בעיניו ביותר והוא אוהב אותה מאוד. אם הוא שבע רצון מאתנו אזי מי אנחנו שנשפוט אותנו כל הזמן לכף חובה ונלקה את עצמינו על כמה אנחנו לא טובים ולא מוצלחים. לא, אנחנו לא חגבים! אנחנו בני מלך שעשויים מאבנים טובות!

רבי שלמה קרליבך, שנהג לקרב ולשמח יהודים מכל הזרמים, הצבעים והצורות, ספג לא אחת ביקורת על כך שהוא "מתעסק" גם עם מי שהחברה דחתה וקטלגה כ"לא מוצלח" או כ"חסר סיכוי". פעם אחת בעודו מרצה בכנס יהלומנים חשוב הוא נשאל ע"י יהלומן נודע שוב על עניין זה. בתשובה הוא ענה שגם הוא, כמותו, מומחה גדול ליהלומים. הוא הולך ברחובות מידי יום וכל מה שהוא רואה סביבו זה את היהלומים היקרים ביותר בעולם מהלכים סביבו. חלקם אולי זקוקים לליטוש ואת חלקם יש להוציא ממש מהבוץ, אולם בבסיס – בכל אחד יש מרגלית יקרה מפז שמנצנצת מבפנים ורק משוועת להתגלות. הלוואי ונזכה בזכות השילוב של העבודה לתיקון המידות הרעות, יחד עם הראייה של הטוב הגדול שקיים, לגלות את היהלום שבתוכנו ובזכות זה לעזור לאחרים לגלות את האוצר שבתוכם.

מעבר לדברים אלה, שורש ההבדל בין המרגלים שתרו את הארץ היה שבעוד שאר המרגלים סמכו רק על כוחם וחישבו שאין ביכולתם להילחם באותם נפילים וענקים, יהושע וכלב ניחנו במידת אמונה חזקה מאוד בקב"ה וידעו שאם זהו רצון הבורא, אז ודאי טמון בדבר טוב אבסולוטי וכי עליהם לסמוך על מי ששלח אותם למשימה ואף הבטיח להם שהארץ תיכבש. את הקשיים הם השכילו לראות כאתגר ובזכות האמונה החזקה שלהם ב-ה' גם הביטחון העצמי שלהם בכוחם גדל. ידוע שמי שהוא שלוח של מלך מתייחסים אליו כמו אל המלך בכבודו ובעצמו ונותנים לו את כל הכבוד והיקר שהמלך היה זוכה לו. ואכן, בעוד עשרת המרגלים האחרים ראו סכנות ואיומים, השניים חזרו רגועים ובטוחים בצדקת דרכם ובפיהם המסר: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹותָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹוד מְאֹוד".

ההשפעה המזיקה על הסביבה של דיבורים שלילים:

אחת הטרוניות הגדולות כלפי המרגלים היא שבדבריהם השליליים הם הכשילו את העם בכך שגרמו להם לפחד מהצפוי לבוא ולהתמלא בכעס כלפי הקב"ה ומשה שליחו. במקום להוות דוגמא ומופת להתמודדות אמיצה עם המציאות הם יצרו אפקט מצטבר של רפיסות, נמיכות קומה לאומית, דמורליזציה וחוסר אמונה בצדקת הדרך ובכוחנו. אין ספק שחלקו באשמה של העם שנבהל, פקפק והתמרד אינו מבוטל, ולא בכדי הם נענשו בהליכה במדבר במשך ארבעים שנה ומיתה בו, ובכל זאת מהמנהיגים (כזכור המרגלים היו נשיאי השבטים) הייתה ציפייה להבין שהעם מועד לנפילה רוחנית ועל כן לנהוג במשנה זהירות בדבריהם. עצם העובדה שהם בחרו לספר על הקשיים ואף העצימו את התיאורים בדימויים מפחידים מראה כי הם כשלו בלשונם ובהבנתם את כוחו של הדיבור.

התורה מלמדת אותנו כי בכוחנו להזיק לזולת במעשינו, כדוגמת בגניבה, גזל, רצח, וכו', אך לא פחות מכך גם בלשוננו, כדוגמת בדיבור לשון הרע, רכילות ופגיעה במורל. לסוג הזה של חטא של גרימת צער לאדם אחר מתוקף מילותינו קוראת התורה "הונאת דברים". במבט שטחי אנחנו עלולים לחשוב שהונאה כספית חמורה יותר מהונאת דברים, אך למעשה ההיפך הוא הנכון. רכושו של האדם חיצוני לו, ולעומת זאת, רגשותיו הם חלק בסיסי מאישיותו. להיות רגיש לתחושות הזולת, בעיני התורה, זו מצווה גדולה שעלינו תמיד לשאוף למלא. לא בכדי קבעו חז"ל כי "חיים ומוות ביד הלשון" והזהירו אותנו שבעתיים לשים לב למילים שאנו מוציאים מפינו. רבים מאתנו מפריחים לאוויר אמירות קשות ושליליות, אשר אם נשים לב לדבר נראה כי הן אינן מסייעות ומשפרות את המציאות וכל עניינן הוא שיתוף השומע בסבל שלנו. אין ספק שחשוב מידי פעם "לאוורר" את מחסן הרגשות השליליים, אולם חשוב שנשים לב מה ההשפעה של הדברים והאם בכוחם חלילה להחליש מנטאלית את השומעים. דוגמא לכך הן שיחות המסדרון במשרד בהן עובד אחד משתף את חבריו בקשייו בעבודה, וכך, מבלי משים לב ומבלי להתכוון, מדכא גם את שותפיו לשיחה. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בשיחות חולין שונות בהן אנחנו מקטרים בלי הרף ומציירים לשומעים לנו תמונה עגומה ושחורה של המציאות. מי שחושב שלמילים שפיו מפיק אין השפעה טועה. הכוח של תיאור שלילי של המציאות ביצירת רפיון רגשי אצל השומעים הוא בלתי ישוער ולכן עלינו לשים לב היטב לדברינו. מעבר לכך, חשוב להבין שבכל פעם שאנחנו "מתבכיינים" ומקטרים אנחנו לא רק מחלישים את הפרטנר לשיחה, אלא בעיקר מלבים אצלנו את תחושת המסכנות וחוסר האונים. אנשים רבים עסוקים בלרחם על עצמם במקום לבחור בעשייה אקטיבית לשיפור מצבם. דיבור חיובי, מרומם ומשמח זוהי ההתחלה לכל שינוי רגשי והתנהגותי שנבקש עבור עצמנו.

מזווית אחרת, בהקשר של הדיבור השלילי, אנחנו יכולים ללמוד כי המרגלים נענשו בצורה כה חמורה משום שהם דיברו סרה על ארץ ישראל ("וַיֹּוצִיאוּ דִּיבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹותָהּ"). לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם מסוים הם בגדר מוקצה ועלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא – אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות הרבה יותר קל מלראות את הטוב שבדבר ועל כן הם נענשו בחומרה. רובנו נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו.

מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה – ט' באב – ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

המתח בין רוחניות וגשמיות:

הקריאה בפרשה מעוררת שאלה נוקבת: "כיצד ייתכן שנשיאי השבטים, שהיו באמת אנשים גדולים וצדיקים, ואשר חוו את יציאת מצרים הניסית ואת מתן תורה בהר סיני, יכלו היו לחטוא בצורה כל כך קשה?". תורת החסידות מבארת את הדברים באומרה כי אותם נשיאים למעשה היו בבסיסם אנשי אמונה גדולים, אולם מאחר והם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים הרחוקים מכל התמודדות ארצית הם חששו מההתמודדות המאוד גשמית שצפויה הייתה להם בהגיעם לארץ ישראל. ממציאות של מן הניתן משמיים ובגדים שלא התבלו (חוסר דאגות פרנסה) וענן השכינה האלוקי השומר ומגן (חוסר דאגות ביטחון) היה עליהם באחת לשנות את כל עולמם ולהתחיל להתמודד עם עולם מוחשי המלא בסכנות, בעיות וקשיים. מתוך ההבנה הזו קל לנו להבין את דבריהם על "ארץ אוכלת יושביה" כחיים בארץ ש"תבלע" אותם אל תוך חיי הארציות והחול. האמת היא שהמרגלים צדקו בהנחת היסוד שלהם, אולם טעו בהבנת התוכנית של הקב"ה. החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר, אך היה עליהם להבין שזוהי בדיוק מטרת ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה נדרש עתה לבצע את המשימה החדשה: לכבוש את הארץ (מלשון ארציות) ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי. יש בנינו לא מעט אנשים שמוצאים עצמם גם כיום מתמודדים עם אותן סוגיות בדיוק והם מנסים לתמרן בין הנשמה, שרוצה להמריא אל-על, להתפתח, ללמוד ולחוות עוד ועוד רוחניות, אל מול צרכי הגוף שמושך אותנו למטה – אל הצרכים שבלעדיהם אין לנו קיום גשמי ואפשרות לחיות. מהבחינה הזו יש לזכור כי "אם אין קמח אין תורה", ומאידך, אם נהיה טרודים אר ורק ביצור הקמח ואגירתו – לא נתפנה להתמלא באור התורה.

שבת שלום, ניר אביעד

פרשת "שלח" – ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת

בס"ד

חטאים רבים חטאו בני ישראל במהלך שנות נדודיהם במדבר ועל כולם נתרצה הקב"ה, אולם על חטא אחד הוא לא סלח ומהשלכותיו אנו סובלים עד היום – המאיסה בארץ האבות, הארץ המובטחת. כזכור, בפרשה משה רבנו מינה את שניים-עשר ראשי השבטים לצאת לתור את ארץ כנען טרם הם יכבשו אותה והוא ציווה עליהם לבחון את אופי הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה. המרגלים תרו את הארץ במשך ארבעים יום וחזרו בתאריך ט' באב (מועד חורבן שני בתי המקדש כמה מאות שנה מאוחר יותר) כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיבה. הם סיפרו כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך הוסיפו דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". המרגלים, להוציא את כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, ביטאו דברי כפירה קשים ואף הסיקו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (ממנו – כביכול מהקב"ה). העם, ששמע את דברי המרגלים, פרץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות.

בגין אותם הרינונים של המרגלים ושל העם כולו, והספקות באמיתות הדרך ובטובה של הארץ המובטחת, בני ישראל נענשו בחומרה רבה ונגזר על כל אותו הדור (מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון) לחוג במדבר 40 שנה ולמות בו מבלי להיכנס אל הארץ אותה השמיצו.

מתגובת הקב"ה על חטא דיבור הסרה על ארץ ישראל ניתן ללמוד רבות על הקשר בין עם ישראל לארצו, ועל כן ננסה לדון היום בנושא חשוב ורחב היקף זה. כיום, לאחר אלפיים שנות גלות, אנחנו גרים, חיים ופועלים בארץ המובטחת ונראה כי רובינו כבר התרגלנו לעובדה זו ואנחנו לא נותנים על כך את הדעת. כוחו של ההרגל גורם לנו לשכוח וכבר לא להעריך את המעלה הגדולה של הישיבה בארץ, ולכן טוב אם נזכר שעבור הסבים והסבים של הסבים שלנו ובמשך דורות רבים מאוד מה שעבורנו הוא מובן מאליו היה בגדר משאלת לב בלבד וכיסופים רחוקים. על פי האמונה היהודית, בנשמה של כל יהודי מוטבע מעין "מטען גנטי" שבבסיסו השייכות לארץ ישראל. כמו דגי הסלמון שישחו מאות קילומטרים בנהרות ענק ותמיד יחזרו להשריץ את ביציהם במקום הקינון הבסיסי והמאוד ספציפי שלהם אליו הם מתייחסים כאל ה"בית", וכמו אלפי זני העופות שינדדו מאות ואלפי קילומטרים כדי לדגור על ביציהם במקום ספציפי אליו הן מתייחסות כאל ה"בית", כך גם עם ישראל – המקום היחיד על פני כדור הארץ בו נרגיש ב"בית" ובמקום הטבעי לנו ביותר הוא רק בארץ ישראל.

מדוע זה כך? מה מחבר אותנו כה חזק דווקא אל חבל ארץ זה? התשובה היא ישראל אינה רק שטח טריטוריאלי בו העם היהודי סוף סוף מצא מנוחה (יחסית) אחרי אלפיים שנות גלות, שואה ורדיפות. לארץ ישראל יש סגולות אחרות, רוחניות ונעלות הרבה יותר. כל מי שקצת טייל בעולם יוכל להעיד שעל פני הגלובוס ישנם מקומות מרהיבים הרבה יותר ביופיים, ישנם מקומות שמשופעים במשאבי טבע וישנם מקומות עם פחות אויבים מסביב, ובכל זאת אין כמו ארץ ישראל. העובדה שמדובר בארץ שקיבלנו במתנה ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו מעידה על מעלתה הפנימית והרוחנית וקוראת לנו לפתוח את העיניים והלב ולגלות את כוחה ועוצמתה.

התורה, לכל אורכה, מתייחסת לארץ ישראל כ"ארץ רחבה". זה כמעט מצחיק, שכן בכל קנה מידה ישראל היא ארץ קטנטנה. אפילו בימי המקרא בהם היא היתה גדולה יותר מאשר כיום, עדיין ישראל נחשבה לפיסת ארץ מזערית המוקפת אימפריות גדולות. חז"ל אומרים לנו ש"רחבה" אינו בהכרח תיאור גאוגרפי, כי אם רוחני. ישראל היא ארץ "רחבה" משום שהיא מרחיבה את דעתם של האנשים החיים בה.

בכלל, המתבונן במקורות היהדות עומד נפעם מול הילת הזוהר בה תוארה ארץ ישראל בדברי חז"ל וגדולי הדורות. על אוויר הארץ נאמר שהוא מחכים, על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמוהם בעולם, על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ועוד כהנה וכהנה אמרות המצויות בידינו, שכולן מדברות בשבח הארץ. הרמב"ן הגדיל ואמר שלקיום המצוות מחוץ לארץ ישראל אין באמת חשיבות ומשמעות. הקדושה האמיתית נאחזת במצוות רק כשהן נעשות וקשורות לארץ והסיבה שבכל זאת קיימו מצוות בגולה במשך אלפיים שנה הייתה כדי שלא נאבד את המסורת והידע ושהם ישמשו אותנו בחזרתנו הצפויה לארצנו.

התיאורים המופלאים הללו אינם מפתיעים, שכן ה' הבטיח בתורה שיעמוד בקשר תמידי 365 ימים בשנה עם ארץ ישראל ושוכניה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א).

אפשר להגדיל ולומר שעוד לא קם מי שאהב ואוהב את ארץ ישראל כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו. הסיבה לקביעה הזו היא פשוטה, שכן הוא אומר זאת בספרו שוב ושוב. אין חוברת תיירות בעולם שמשבחת את ישראל כמו התורה ואין אף קמפיין פרסומי שמהלל אותה כמו ספר הספרים. לפי התורה, ישראל אינה רק מקום יפה ומיוחד (כמו מקומות יפים ומיוחדים אחרים על פני הגלובוס), אלא היא בראש ובראשונה פיסת ארץ הקשורה בצורה עמוקה ושורשית לנפשו של העם היהודי. "ארץ זבת חלב ודבש" אינו מקום בו בהכרח נוח יותר מבחינה חומרית לחיות, אלא מקום בו התורה (שהומשלה לחלב ולדבש) ממש זבה ופורצת בכל עוצמתה.

ראשית הקשר הזה בין העם וארצו מתחיל, על פי רש"י, כבר בסיפור בריאת העולם. בפרשנותו על פרשת "בראשית" שואל רש"י, בשם המדרש, מדוע לא התחילה התורה במצוות קידוש החודש? שהרי אם מטרת התורה היא ללמד אותנו את המצוות הרי היה ראוי לפתוח במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל עם יציאתו ממצרים – מצוות קידוש החודש. התשובה שהוא נתן היא שמטרת סיפור בריאת העולם ע"י הקב"ה נועדה לספק ליהודים תשובה כנגד אומות העולם, אשר בבוא מן הימים עתידים היו לטעון כנגדם על שהם גזלו את הארץ משבעת העממים שישבו פה לפניהם. התשובה, על פי רש"י, היא שכפי שכתוב שהקב"ה ברא את הארץ (והעולם כולו), כך זכותו ליטול אותה ולתת אותה לנו כעם שנבחר על ידו לאכלס את השטח המיוחד הזה.

הרבי מלובביץ הקשה על הסבר זה ושאל במה יועיל שנאמר לגויים שה' ברא את העולם ונתן לנו את הארץ, שהרי הגויים לא מאמינים בתורה? והוא תירץ זאת באומרו כי לא לגויים אנו צריכים לומר שהארץ שייכת לנו, אלא עלינו לומר זאת בראש ובראשונה לעצמינו!

בהמשך התורה, אנו קוראים על הקשר המיוחד בין העם והארץ בציווי הראשון של ה' בפני היהודי הראשון, אברהם אבינו: "לךְ לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב'). אחרי המלה "לךְ" מופיעה המלה "לךָ", כלומר- לעצמך. אחד מפרשני התורה המרכזיים, 'אור החיים', טען כי הליכה לארץ ישראל מובילה להליכה אל האני העמוק ביותר, אל תמצית הנשמה.

ההבטחה לרשת את הארץ חוזרת על עצמה בתורה בפני אבותינו מספר רב של פעמים (מספר דוגמאות ספורות):

ü      לאחר שאברהם מילא את הציווי ראשון הוא זכה להתגלות נוספת: "וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת".

ü      כאשר רצה יצחק לרדת לגרר אמר לו ה': "וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְימָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹומַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ. כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות הָאֵל" (בראשית כו').

ü      בעת ההתגלות האלוקית ליעקב בחלומו נאמר לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ – לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח').

ü      כאשר יוסף היה על ערש דווי הוא אמר לאחיו שיום יבוא והם יחזרו אל הארץ שהובטחה לאבותיהם: "ה' פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ').

ü      כשה' התגלה למשה בסנה הבוער, הוא הצהיר שהוא מודע לסבלם של בני ישראל תחת עול המצרים, ואז הוא גילה את תוכנית הגאולה שלו: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיים וּלְהַעֲלֹותוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִיא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג').

אנו למדים מכל ההתייחסויות האלה כי הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב מבטיחה שני דברים לצאצאיהם: את נצחיותו של העם היהודי ואת ארץ ישראל. כל מי שמאמין בתורה ובקב"ה לא יכול להתעלם מעובדה זו ולא יכול שלא לחיות את חייו בהתאם.

רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מתאר את התוכנית האלוקית לטיפוח העם היהודי כשתילת כרם. כרם זקוק לארבעה דברים: גפנים, חלקת אדמה, שמש וגשם. הכוזרי מסביר כי הגפנים הם העם היהודי, האדמה היא ארץ ישראל, השמש היא ההשגחה הפרטית, והגשם הוא התורה. מובן שאם שותלים גפנים צרפתיות במדבר סהרה, יצמחו עליהם ענבים שונים מאשר היו צומחים בצרפת. בדיוק כך, העם היהודי – כשהוא נמצא במקום שאינו ארץ ישראל, אינו יכול למלא את ייעודו האלוקי, ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.

אין ספק כי הבעיות הביטחוניות, הכלכליות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות פה רבות מורכבות ביותר. בקלות ניתן לראות את "חצי הכוס הריקה" ולקטר על מציאת החיים הקשה באמרינו, כמו אותם מרגלים, כי זו "ארץ אוכלת יושיבה". ובכל זאת, מהעונש שקיבל דור המדבר ומוסר ההשכל שלמד, עלינו לשוב ולהתאמן בלמצוא את נקודות האור (הרבות!!) שישנן פה. יש להתמקד בדיבורים חיוביים על הארץ ועל תושביה ובחיזוק הזהות היהודית. מספיק להסתכל 70 שנה אחורה ולהיזכר בגורלנו כעם ללא מולדת כדי לשוב ולהרגיש מה טוב חלקינו על שיש לנו ארץ ומדינה כה נפלאים משלנו. פסוק מיוחד נאמר בתהלים ביחס לירושלים: "וראה בטוב ירושלים" (תהלים קכ"ח, ה'). ברכה גדולה היא לזכות לעדן את עינינו, כדי שאלו תזכינה לקלוט רק את הטוב שבארץ ובירושלים. למעשה, אין זו רק ברכה, אלא גם משימת קודש שחייב כל אדם להציב לעצמו כאתגר: להשתדל שהעין עצמה תדלג על הצדדים השליליים ותבחר לראות רק את הטוב. "על כל פשעים תכסה אהבה". כאשר אדם חדור כולו בתחושה של אהבת הארץ, שוב אינו יכול לראות את פגמיה. מעיינות האהבה הנובעים ממקורותיה הרוחניים של הארץ, שוטפים ומכסים כל עיוות חומרי, עד שהוא נעלם. לא מדובר חלילה בעצימת עיניים ובאמונה עיוורת. מדובר דווקא בפקיחתן אל הטוב שישנו.

כיצד אהבת הארץ יכולה לבוא לידי ביטוי בתקופתנו אנו? בראש ובראשונה בחשיבה על טובת הכלל! בעידן פוסט-מודרניסטי מנוכר, בו הערך העיקרי הוא פיתוח האינדיבידואל, ה"כיף לי" וה"נעים לי", יש לשוב לערכים הבסיסים של אהבת הזולת ודאגה ואכפתיות כנה אחד לשני. יש לחזור ולחדד את האידיאות הישנות שנראה שכבר פחות "נחשבות" כמו שירות בצבא ושירות מילואים (במקום השתמטות חסרת תקדים ובושה), תשלום מיסים (במקום העלמות מס המוניות שמערערות את היציבות הכלכלית), שמירה על ניקיון הטבע והשטחים הציבוריים (במקום ערימות האשפה שמלוות כל מי שהחליט לצאת מהקניון וכורסת הטלוויזיה לטובת הנחלים ושמורות הטבע), התנדבות בעמותות שמסייעות לשכבות החלשות באוכלוסיה ושעבורם ארוחה חמה היא פריבילגיה שאינה בנמצא ועוד ועוד. אהבת הארץ ואהבת הזולת פירושם לזכור שמי שבאמת "פראייר" הוא מי שחושב רק על עצמו...

לרובנו כבר ברור שדיבור סרה, רכילות ולשון הרע על אדם אחר הם בגדר מוקצה ושעלינו להתרחק מהם כמו מאש. יחד עם זאת, כשמדובר בלשון הרע על מדינת ישראל, מוסדותיה, תושביה ומנהיגיה משום מה נראה לנו לגיטימי "לשחרר את הנצרה" מעל לשוננו ולזרוק עליהם רפש של ממש תחת התחפושת של שיחה לגיטימית על האקטואליה ודאגה לעתיד. מי מאתנו לא מוצא את עצמו מתלונן על מגזר מסוים מקרב אחינו היהודים (חילונים/ חרדים/ קיבוצניקים/ עשירים/ מתנחלים/ שמאלנים וכו') באומרו ש"אילו הם רק היו משתנים לכולנו היה טוב יותר..."? ומי מאתנו לא העביר ביקורת קשה על מוסדות המדינה ומנהיגיה בחשבו כי "כל הצרות שלנו יפתרו אם יקרה כך וכך...". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומראשי הציונות הדתית, התייחס לסוגיית היחס הראוי למדינה המתהווה ולבעיות הטעונות שיפור באומרו: "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה". אם כך, בדבריו הוא מלמד אותנו כי אהבת המולדת אין פרושה עצימת עיניים והתעלמות מבעיותיה, נהפוך הוא – אנו נדרשים למודעות מוגברת לנעשה כאן מתוך רצון כן ואמיתי לשפר את המציאות, אך זאת צריכה להיעשות מתוך אהבה ומתוך נכונות להיות שותפים פעילים למלאכת התיקון ולא רק להצבעה על הליקויים תוך צקצוקי לשון ציניים. אותם מרגלים, שחזרו משליחותם ובפיהם התיאורים הקשים, לא השכילו להציג נכוחה את הבעיות ולפעול למציאת פתרונות, אלא הסתפקו בשימת דגש על השלילי ותו לא. כולנו יודעים שלמצוא מגרעות בכל אדם/ /סיטואציה / מדינה קל הרבה יותר מאשר לראות את הטוב שקיים, ועל כן הם נענשו בחומרה. לצערנו, גם רובנו נוטים להקצין את הרע ולקחת כמובן מאליו את הטוב שישנו או לחלופין להתעלם ממנו. מהבחינה הזו הרינונים של המרגלים ושל העם, הספקות באמיתות הדרך והמחשבות שעולמו של הקב"ה רע ואכזר היו כה חמורים עד כי ביום זה – ט' באב – ניטע השורש הרוחני לכל הפורענויות שיבואו על עם ישראל לאורך הדורות בעתיד (חורבן בתי המקדש והיציאה לגלויות), ובתלמוד אף מיוחסת לקב"ה ביחס למאורע זה האמירה: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

יש לומר את האמת ולא לפחד ממנה – א"י אינה רק "עוד" פיסת נדל"ן כשאר המדינות, כשם שהתורה אינה רק "עוד" ספר כשאר הספרים ועם ישראל אינו רק "עוד" עם כשאר העמים. אנו מאמינים בכל ליבנו שמכל המקומות שבעולם, ארץ ישראל הינה הכור האטומי לייצור אנרגיה רוחנית וחיובית, לא רק לעם ישראל, אלא לכל העולם כולו, ועל כן יש לאהוב אותה ולשמור עליה מכל משמר.

"הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל, בקוטב הצפוני וגם דרומה, אך אין מקום כמו ארץ ישראל!!!"

שבת שלום, ניר אביעד