בס"ד
בס"ד
פרשת "בשלח" - קצת סבלנות בבקשה
אחד המאפיינים העיקריים של הדור שלנו הוא חוסר בסבלנות. מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופת הקולנוע או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? חוסר סבלנות אפיין את העם שלנו מרגע התהוותו, כפי שהפרשה הנוכחית מגלה לנו, אולם נראה כי כיום הדבר הפך למגפה של ממש.
האמת היא שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות - שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם.
סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".
בדור שלנו אפשר לזהות מספר גורמים שמאיצים את חוסר הסבלנות הכללי. התפתחות הטכנולוגיה המהירה הופכת כל דבר לאינטנסיבי יותר מבעבר. פעם כדי לכבס, להכין אוכל או להגיע ממקום אחד למשנהו היה צורך בהתארגנות מוקדמת וכל דבר לקח זמן רב. באיטיות הזו היה סוג של ברכה שכן דברים שנעשים באורך רוח נעשים לרוב בישוב דעת. כשהחלו להכניס מיכון ומחשבים לכל תהליך חשבו שהמכונות יעשו את העבודה של בני האדם ולנו יוותר יותר זמן פנוי לעצמינו. בפועל מה שקרה היה שיחד עם שיפורים נפלאים באורחות חיינו אודות לטכנולוגיה, הזמן הפנוי של האדם רק הלך והתכווץ. כיום אנחנו עובדים יותר שעות, נתונים תחת עומסים רגשיים חזקים יותר ולרוב מרגישים שאין לנו זמן פנוי ושהמטלות רק הולכות ונערמות. היום אפשר לבשל אוכל במיקרוגל בדקה וחצי במקום בשעתיים, כך שעל פניו יש לנו יותר פנאי, ובכל זאת אם נסתכל על דור הסבתות והסבים שלנו, שחיו בעידן פחות היי-טקי, נראה שרובם היו אנשים נינוחים יותר.
בנוסף, לעניות דעתי, תרבות תוכניות הריאליטי מלמדת אותנו להיות עוד יותר חסרי סבלנות ורגישות. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!". יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת! במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את החוליה החלשה שלא זכה במספיק smsמהצופים ושיעזוב את האולפן/ה"בית"/האי מבויש. זה ההפך מסבלנות! מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר שעשוע בתוכניות טלוויזיה טועה. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות איך עם התקדמות השנים נהיינו חברה כוחנית ואגרסיבית, חברה הממליכה מלכים לרגע ובאותה המהירות נהנית להדיחם.
אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי להבין שמשהו רע קורה (וזה עוד לפני שדיברנו על אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים מידי שנה בכבישי ישראל). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס לאוטו הוא הופך לאדם אחר - אגרסיבי ופרוע הרבה יותר. בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את כל הנהגים שסביבו במקרה הטוב אולי יגיע למחוז חפצו 5 דקות קודם לכן. משהגיע לשם ראוי שישאל עצמו מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג באותן 5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא כבר תכנן לזמן הזה שהוא חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או מותו או אל פציעתם ומותם של חפים מפשע סביבו?! שימו לב כמה קשה לרובינו לחכות 5 שניות בסבלנות בזמן שהנהג ברכב שלפנינו עצר עובר אורח ברחוב כדי לקבל הנחיות או מתמהמה בכניסה לחניה. מהר מידי היד נשלחת אל הצופר ואנחנו נוזפים בחצוף. אם נזכור כמה לנו מפריע כשנהגים אחרים חסרי סבלנות כלפינו אולי ננהג אנו אחרת.
בתלמוד הבבלי ישנו סיפור יפה על הילל הזקן ועל מידת הסבלנות. מסופר שם כיצד שני ליצנים התערבו מי יצליח להוציא את הלל הזקן, שהיה אז נשיא ישראל ואדם מוכר ומכובד ביותר, משלוות רוחו ונועם הליכותיו המפורסמות. השניים הגיעו באחד מימי שישי רגע לפני שהשבת נכנסה (זמן לחוץ ביותר לכל מי שמכיר...) אל הילל שבדיוק טבל במקווה. הם צעקו לעברו בהתרסה כמו שפונים אל אחרון פשוטי העם: "מי כאן הילל?" הילל הזקן מיד רץ לקראתם ופנה במאור פנים "בני, מה אתה מבקש?" השניים במקום לשאול שאלות ברומו של עולם, כפי שבדרך כלל שאלו את הרב המכובד, החלו לשאול שאלות קנטרניות ומטופשות כמו "למה לאפריקאים יש כפות רגליים גדולות?" או "למה לסינים יש עיניים מלוכסנות?" הילל הזקן ענה להם בכובד ראש ובכבוד כאילו שמדובר בשאלות הנעלות ביותר ("בני, שאלה גדולה שאלת"). הדבר חזר על עצמו מספר פעמים כשהליצנים שוב ושוב מוציאים אותו מהמים, פונים אליו בזלזול ומטרידים אותו בשאלות מטופשות. אולם הלל, חרף הזמן הלחוץ, חוסר הכבוד הבולט והשאלות המיותרות שב וענה לשניים בסבלנות רבה ובאהבה כמו והם האנשים המכובדים ביותר.
בפרשה הנוכחית הקב"ה מוציא את בני ישראל ממצרים תוך קריעת ים סוף לשניים באותות ובמופתים בלתי נתפסים. העם אינו נשאר אדיש אל מול פלאי הבורא - החל מעשר המכות, דרך השחרור משנים רבות של עבדות נוראה, חציית הים והשמדת האויבים שרדפו אחריהם ועד מתן המזון ("מן") מהשמיים. בתגובה העם ומשה פוצחים ב"שירת-הים" שמהותה שבח והודיה לשם על הניסים והנפלאות שעשה ושעושה עימם. על החשיבות הרבה של הודיה על הטוב שישנו דנו בפרשה הקודמת. בפרשה הנוכחית, בד בבד עם ביטויי ההערכה הגדולים, שוב צץ ובא לידי ביטוי חוסר הסבלנות וחוסר האמונה של העם. מסופר כיצד בני ישראל צועדים במדבר מיד לאחר היציאה ממצרים והם דואגים שלא יהיה להם מספיק מים. בשתי הזדמנויות שונות הם באים בטענות כלפי משה ומטיחים בו האשמות על שהוא הביא אותם למות מצמא במדבר. השם עושה נס נוסף ומצווה על משה להכות במטהו על סלע כדי להוציא ממנו מים, אולם הוא כועס על חוסר הסבלנות והאמונה של העם. גם אחרי שבני ישראל ראו במו עיניהם את כל הניסים והנפלאות עדיין הם היו קטני אמונה וחשבו שה' לא ידאג להם!
סבלנות, אם כך, היא תכונה הכרחית בנפש האדם שהקונה אותה ממש קונה את עולמו. לעומתה, חוסר סבלנות פוגע באדם עצמו ובסביבתו. אדם שהחל להתבונן בדרכיו ובמידותיו יכול לאפיין היכן הם "המקומות המועדים" בהם הוא בדר"כ נוטה לחוסר סבלנות ואז לגשת אל אותן סיטואציות מוכן וחזק יותר.
קורות הפרשה בקצרה:
- בני ישראל מתחילים את מסעם ממצרים לכיוון ארץ ישראל. עמוד ענן אלוקי מנחה אותם ביום ובלילה עמוד אש תופס את מקומו (הרבה יותר יעיל ומדויק מGPS). משה זוכר את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ.
- ה' שוב מכביד את לב פרעה והוא גורם לו להתחרט על ששחרר את בני ישראל ומתחיל במרדף אחריהם. העם עומד כשהים בצד אחד וחיל פרעה מהצד השני. במצב זה החל הייאוש לכרסם, חלק מהם רצה לחזור למצרים וחלק בא בטעות למשה שבגללו הם קרובים למצוא את מותם. משה נוטה את ידו על ים סוף ובאורח נס באה רוח חזקה המבתרת את הים ומותירה מעבר יבש לבני ישראל לעבור בו כשמימינם ומשמאלם חומה של מים. המצרים רואים את המתרחש ויוצאים גם כן למרדף בתוך הים, אולם אז השם מצווה על משה שוב לנטות את ידו וחומות המים חוזרות למצבם הטבעי וקוברות תחתיהן את כל מחנה מצרים. היחיד שניצל היה פרעה עצמו וזאת בזכות דבריו בעת המכות עת אמר למשה "השם הצדיק ואני ועמי הרשעים".
- בני ישראל, שצופים בתדהמה במחזה הנורא, מתמלאים ברגש של יראת ה' ואמונה עזה בה' ובמשה עבדו. הרגשות העזים מביאים את העם לומר את שירת הים שעניינה, כאמור, שבח והודיה. בהמשך הם ממשיכים את מסעם במדבר. עוברים 3 ימים ולאחר שלא מצאו מים סבלנותם נגמרת והם מטיחים במשה את ההאשמות הקשות. בהמשך, בשנית, במקום שנקרא רפידים העם בא בטענות על מחסור במים ונס הוצאת המים מהסלע מתרחש.
- המזון שהביאו איתם בני ישראל נגמר ושוב הם מתלוננים בפני משה ואהרון על מצבם. השם ממטיר עליהם מהשמיים מזון המכונה "מן". משה מנחה את בני ישראל ללקט מן המן בשיעור קבוע. עוד הוא מצווה עליהם לבל יותירו ממנו לבוקר המחרת. המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להמתין ולהאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. אולם לכעסו של משה, נמצאו כמה שלא עמדו בניסיון והותירו מנות מן לבוקר המחרת. המן הנותר התעפש ורחש תולעים.
- חטאי ישראל, בהעדר האמונה בה', מביאים עליהם צרה חדשה. העם העמלקי עושה דרך ארוכה ומגיע לרפידים מקום חניית העם כדי להלחם בהם ולעצור את מסעם לעבר ארץ ישראל. משה שולח את יהושע בראש צבא נבחר להלחם בעמלק. בשוך הקרב מצווה ה' לכתוב כזיכרון בספר על דבר הצורך להכרית את זכר עמלק, העם שהעז להלחם בבני ישראל בזמן שכל עמי העולם יראו מה' ומגבורתו בעקבות מכות מצרים ונס ים סוף. בפנימיות הדברים, "עמלק" מסמל את כוחות הספק שקיימים בנפש שלנו (עמלק בגימטרייה שווה ספק). מדובר באותו ספק שבא "לקרר" אותנו מהדרך בה בחרנו ולטעת בנו תחושות בלבול ורפיון. כמו העמלקים שתקפו את האנשים החלשים שנשרכו מארוך, כך גם הספק תוקף אותנו בנקודות התורפה ובא להחליש דעתנו. המלחמה ב"עמלק" היא פה ועכשיו.
מוקדש באהבה גדולה לאבי, בני אביעד, שהוא דוגמא מהלכת לסבלנות אמיתית מה היא.