בס"ד
חברים, בואו נעצור לרגע את מרוץ החיים האינטנסיבי. בואו ונקדיש קצת זמן למחשבה על מה שעובר עלינו. בואו לרגע פשוט ונהייה.
אז מה באמת משפיע על הנשמה ועל ההתנהגות שלנו? האם זוהי התרבות החיצונית עם האופנות החולפות שהיא מכתיבה או שיש משהו עמוק יותר שנוגע בנו ברבדים אחרים וסמויים מהעין? ואם יש דבר כזה, איך מגיעים אליו? איך מתחברים אל התדר הנכון?
מידי יום אמצעי התקשורת רועשים וגועשים באינסוף עדכוני ודיווחי אקטואליה שונים על ענייני היום ורובינו עוקבים מרותקים אחרי ההתפתחויות השונות. למרבה האבסורד, מה שאתמול טלטל אותנו היום כבר אינו מעניין ומחר בכלל יהיה זיכרון רחוק. ארעיות זו מעידה על חוסר הנגיעה האמיתית של הדברים בנו. היהדות, להבדיל, מדברת על ה"אקטואליה שמתחת לאקטואליה", כלומר על תנועות תודעתיות שבאמת משפיעות עלינו, ולהבדיל עושות זאת בצורה אמיתית וממושכת. אותם מאורעות חגים סביב לוח השנה היהודי. כל חג וכל מועד משפיעים עלינו אנרגיה מאוד מסוימת שנחוצה לנו להתפתחות ולקיום שלנו באותה השנה. בתחילת השבוע התחלנו את חודש אלול ולמעשה יצאנו למסע רוחני, עמוק ומרתק שיימשך לאורך כל החודש המיוחד הזה (המכונה גם "חודש הסליחות והרחמים"), דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, חג סוכות ולבסוף נקנח בשמחת תורה. לכל אחד מהאירועים האלה צינור מאוד ספציפי של שפע שיורד אלינו משמיים ושאמור להזין אותנו באנרגיה טובה וחיובית למשך כל השנה שתבוא עלינו בע"ה לטובה ולברכה. היהדות קוראת לנו לשים ליבנו אל המשמעות של כל מועד ומועד ולהכין קרקע פורייה לקלוט את השפע הספציפי של אותו זמן. מי שישכיל לעשות כן ויהיה מספיק ער ורגיש לדברים, יחווה את אותה אקטואליה אמיתית, שבאמת משפיעה עלינו ושחוויה מתחת לאקטואליה השקרית והחולפת, והימים לא יחלפו עבורו כמו עוד סתם ימי חול רגילים.
על מנת להבין טוב יותר את המשמעות הרוחנית של החודש הזה יש לחזור 3,300 שנה אחורה. לאחר שב- יז' בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני עם לוחות הברית הראשונים, ראה את עגל הזהב וניפץ את הלוחות בכעס, בתאריך א' באלול הוא עלה שוב אל ההר וירד לאחר 40 ימים נוספים עם הלוחות השניים ביום שעתיד להפוך ליום הכיפורים. כמו משה ובני ישראל בימים ההם, כך גם אנחנו השבוע פתחנו במסע בן 40 ימים של היטהרות פנימית עד ליום הכיפורים – הקדוש מכל הימים בשנה. בתווך, בראש השנה יעמוד כל אדם למשפט על מעשיו. ביום זה יקבע האם הוא יזכה לסיים שנה זו בחיים או חס וחלילה לא, האם תהיה פרנסתו ברווח ובכבוד או שבדוחק ובביזוי, האם יהיה בריא או חולה, האם יזכה לנחת ממשפחתו או שיסבול מקשיים שונים וכו' וכו'. כל אלה ועוד נושאים רבים ומגוונים בעלי חשיבות עליונה נקבעים בראש השנה. ימי אלול, אם כך, הם ימי ההכנה שלנו אל המשפט הגדול שמחכה לכל אחד בעוד כחודש בראש השנה. אילו היינו מועמדים למשפט, שתאריכו כבר ידוע מראש, בבית משפט רגיל, ובמשפט זה עתיד היה להיקבע עתידנו הכלכלי, הבריאותי, המשפחתי ואף הקיומי, ודאי היינו מקדישים זמן רב למחשבה על השאלות כיצד עלינו להגיע אל אותו המשפט, מהם הנימוקים אותם נטען והאם לדעתו יש עוד משהו שניתן לעשות כדי להטות את הכף לטובתנו. חודש אלול נשלח אלינו במתנה והוא נותן לנו הזדמנות לפתוח בתהליך של התבוננות פנימית עדינה, בבחינה מחודשת של מטרת החיים ובהתקרבות יומיומית אל עצמינו, יקירינו, וכמובן שאל הקב"ה. זהו הזמן האידיאלי לבחינת תכלית החיים, להבדיל מהזרימה האקראית שכולנו מכירים תוך צבירת ממון ורדיפה אחר כבוד. אלול הוא הזמן בו אנו עוצרים, לוקחים צעד אחד לאחור ומתבוננים. אנו בוחנים את עצמנו במבט אובייקטיבי וביקורתי ומסוגלים יותר מבכל חודש אחד לראות את עצמינו בעיניים "נקיות", לקבל החלטות על שינוי משמעותי בחיים ואף לזכות לעזרה גדולה יותר מהרגיל משמיים. בכוחו של שינוי אמיתי מצדנו בחודש זה במחשבות, ברגשות ובהרגלים שלנו לשכתב מחדש את גיליון ההרשעות/זכויות שלנו לקראת ראש השנה ולהפך את גזר הדין של השנה הבאה!!
על מנת להצליח במשימה הזו עלינו בראש ובראשונה להתעורר משנתינו הרוחנית. אחד המשפטים היפים ביותר מתפילת ה"סליחות", הנאמרת בחודש זה, מדבר בדיוק על נקודה זו: "בֶּן אָדָם – מַה לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים!! שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים. רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים. וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים".
נכון, עבור רובינו זהו לא אלול הראשון שבו שמענו על הרעיון הזה שניתן לעשות תשובה ולהשתנות. כבר עברו עלינו אי אלו "אלולים" קודמים בהם רצינו, אבל לא הצלחנו להפסיק לעשן, להפסיק לכעוס, להתחיל לפרגן במקום לקנא וכו' וכו'. אז מה יהיה שונה הפעם? איך לא ניפול לייאוש הזה ש"ככה אנחנו ואין מה לעשות!!"? התשובה היא פשוטה: אמונה. אמונה ש"אם קלקלת אתה יכול גם לתקן". אמונה ש"הבורא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", והרי אם הבריאה מתחדשת בכל רגע מחדש אז גם אני יכול להשתנות!
ההמלצה החמה שלי לימים הקרובים היא לשבת רבע שעה לבד בשקט עם דף חלק ועט ולנסות לענות על השאלות הבאות כהכנה לקראת אותו מסע עד לראש השנה:
· איזה דברים עשיתי השנה שאני גאה ושמח בהם?
· מה עשיתי השנה שאני מצטער עליו, איזה דברים הייתי מתקן בשנה הקרובה ואיך לדעתי ניתן לעשות את זה?
· אלו הרגלים הייתי רוצה לשנות?
· איזה חבר / הורה / בן הייתי רוצה להיות השנה?
· במי פגעתי וראוי שאבקש סליחה?
· באלו תחומים הייתי רוצה שתהיה לי שליטה רבה יותר?
אל הדף האישי והאינטימי הזה ניתן לחזור מידי מספר ימים עד לסוף החודש ולהיעזר בו כשעון מעורר וכמראה. אפשרות נוספת היא לסגור אותו במעטפה ולפתוח אותה רק בתחילת אלול הבא. מניסיון אישי, אין מרגש ומעורר מלהיזכר מי היינו לפני שנה ולעשות חשבון נפש כן ואמיתי אל מול הדף של השנה הקודמת, תוך התבוננות האם ובמה התקדמנו בשנה החולפת.
כדאי לזכור שעצת היצר הרע והנטייה שלנו היא להחליט על שינויים בומבסטיים ועל מהפכות גדולות, ולכן כל שבירה קטנה מוציאה לנו את האוויר מהריאות ואנחנו זונחים הכל. החוכמה היא לקחת החלטה על שינוי קטן מסוים וממוקד, ובו לדבוק במסירות נפש ובכל הכוח. עם הנקודה הטובה הזו לבוא בראש השנה אל הקב"ה ולהגיד לו בראש מושפל שאומנם אנו חסרי יכולת אל מול התאוות והיצרים, אך אותו מאמץ שעשינו הוא אמיתי וכן והוא עדות לעובדה שאנו מלאי אהבה כלפיו ורצון להתקרב אליו.
מה המשמעות של עשיית התשובה שאנחנו נדרשים לה בחודש אלול? כדי לתפוס זאת טוב יותר יש להבין קודם לכן את הפרוש של המילה "תשובה". במובן העמוק ביותר תשובה משמעותה לשוב + ה', כלומר לשוב אל הקב"ה. על פי האמונה היהודית, בכל אחד ואחד מאתנו שוכנת נשמה קדושה המכונה "חלק אלוקה ממעלה", כלומר חלק קטן מתוך אלוקים הגדול בכבודו ובעצמו. אנחנו נושאים בתוכנו בתוך הגוף הסופי הזה משהו מתוך האינסוף. כאשר אנחנו נדרשים לעשות תשובה אנחנו בעצם נדרשים לשוב אל אותו חלק אלוקי אשר תמיד אבל תמיד יודע להיות נעים, סבלני, רגוע, ותרן, חיובי, ובקיצור – טוב ללא סייגים. הפוטנציאל שלנו להגיע אל אותו חלק פנימי, עמוק ומתוק קיים בנו כל השנה, שכן הוא באופן קבוע חלק מאתנו, אולם בחודש אלול אנחנו מקבלים תוספת כוח מלמעלה ("סייעתא דשמיא") כדי שנתעורר ונממש את הפוטנציאל שטמון בנו להיות טובים ולעשות טוב.
בספרי הקדוש נכתב כי אדם שעשה תשובה, כלומר הודה בטעותו, הביע חרטה כנה ואמיתית וקיבל על עצמו לעשות שינוי מעשי בהתנהגות, הרי מעשיו הרעים נמחקים לו כליל ואף עוונותיו נהפכים לו לזכויות. מדובר בחוק רוחני נפלא, אשר לצערנו בלתי ניתן לשכפול בעולם הגשמי. בעולם הזה אם אדם עובר ברמזור אדום ושוטר תופס אותו, בקשת הסליחה של אותו נהג לא תעזור והוא בכל זאת יקבל קנס וזימון למשפט. להבדיל מכך, בכל הנוגע לעבירות הרוחניות שלנו, אם נעשה תשובה אמיתית, כפי שתואר (וידוי – חרטה – החלטה על שינוי), אזי כל הסעיפים ימחקו מגיליון ההרשעות שלנו ונישאר זכים וטהורים לחלוטין. על כך אמר שלמה המלך בספר "משלי": "מודה ועוזב – ירוחם".
נכון שעשיית תשובה דורשת כובד ראש ורצינות, אולם אין פרוש הדבר שקיעה בייסורים והלקאה עצמית בעבור כל החטאים שעשינו השנה. משום מה עבור רבים חודש אלול הופך להיות חודש מכביד ומאיים ונראה כי אנחנו מפספסים משהו יסודי בדרך להתקרב אל הבורא. קרבת ה' בימים הללו מתורגמת בתודעתנו כמסע צלב עצמי לגילוי המומים והחסרונות מהם התעלמנו במשך כל השנה. חודש הרחמים והסליחות נצרב בתודעתנו כחודש העונשים והתוכחות, הנשימה נעשית כבדה ואנו מבקשים "לעבור בשלום" את כובד הימים שנחתו עלינו (ראשי תיבות של אלול לפי שיטה זו: "אוי לי ואבוי לי"). האמת היא שעלינו להבין שאכן יש מקום לבחינה עצמית (כפי שנכתב קודם לכן), אולם הימים הקרובים, ימי רחמים וסליחות הם, ימי אהבה ומחילה. בישעיהו נכתב "כי בשמחה תצאו", כלומר היציאה מעבדות לחרות, מדפוסים רגשיים מעיקים לרוגע ושלווה ומכניעה לתאוות אל שליטה ביצר הרע, נעשית אך ורק אם נהייה בשמחה. זה נכון שאנחנו לא מושלמים וזה נכון שיש לנו עוד הרבה מה לעשות ובמה להשתפר, ובכל זאת – לפחות אנחנו יודעים את זה! אנחנו רוצים להתקרב, לעשות טוב ולצאת ממעגל ההבל והריק הכללי. היש דבר משמח מזה?
"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" אומר הנביא ישעיהו. ואכן, הסיטואציה הרוחנית, שמתרחשת בחודש אלול, מומשלת למלך מכובד ונשגב, אשר כל השנה ספון בארמונו וכמעט ואינו נגיש לאיש, מלבד למקורבים לו ביותר, אולם בחודש אחד בשנה, הלא הוא חודש אלול, יוצא אותו המלך מארמונו אל השדה הפתוח והוא קרוב אל נתיניו יותר מאי פעם.
האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, הוסיף ואמר: "מקבל הוא את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות". ממצב בו כמעט ולא ניתן לפגוש אותו, הופך המלך לנגיש לכל דורש. הנמשל הוא כמובן שהמלך הוא מלך מלכי המלכים, אשר באלול קורה לנו לגשת אליו בדיוק כמו שאנחנו מבלי לפחד ולזכות בברכתו ובמאור פניו. התיאור על הפנים השוחקות הוא עדות לכך שלא רק שאנחנו רצויים בעיניו, אלא שהוא ממש מחכה לשובנו בקוצר רוח ומלא בשמחה ללא קץ בראותו אותנו מתקרבים אליו/אל עצמינו שוב.
מזלו של חודש אלול הוא בתולה. רמז לדבר אנו מוצאים בכינוי "חודש הרחמים" הנגזר מהמילה רחם. הרחם הנשית (בתולה היא סמל הנשיות) הוא המקום החם, המגן והמאפשר בו העובר גדל עד שהוא מוכן לצאת אל העולם. כך גם חודש אלול מהווה מעין רחם גדול עבור כולנו בו אנו יכולים וצריכים לצמוח. בנוסף, הבתולה מייצגת את כוח הבתוליות בנפש, את יכולת ההתחדשות האינסופית המפעמת בנשמת כל אדם. מאידך, הצד השלילי של הבתולה הוא זה שמעביר ביקורת על כל הסביבה, חוץ מאשר על עצמו כמובן ("משנכנס אלול מרבים בביקורת..."). התיקון לדבר הוא להתמקד בטוב של הזולת, ובמקביל לראות את החסרונות רק של עצמי.
שמו של חודש אלול נקבע ע"י חכמי ישראל כראשי התיבות של הפסוק המפורסם מספר "שיר השירים" (העוסק כולו בקשר האהבה בין הקב"ה ועם ישראל): "אני לדודי ודודי לי". פסוק קצר זה מגלה לנו סודות נפלאים ביחס לחודש אלול. העבודה הרוחנית שלנו, אם כך, בחודש זה מגולמת בצמד המילים הראשונות – "אני לדודי", כלומר תפקידנו להתקרב אל הקב"ה ע"י עשייה אקטיבית של תשובה ושיבה אל מקורותינו. בזכות המאמצים שלנו ובזכות העובדה שהחודש זה אפשרי יותר מאשר בכל שאר השנה, מגיע חלקו השני של המשפט – "ודודי לי", אשר מבטא את הצפוי לנו בחודש תשרי, עת הקב"ה עתיד להשפיע עלינו מלמעלה את השפע של השנה כולה. התנועה הראשונית שלנו כלפיו באלול לא משאירה אותו אדיש והוא מחזיר לנו שפע כפול ומכופל בתשרי בהתאם לכנות כוונותינו.
לסיום – נקנח בסיפור מתוק שנהג לספר רבי שלמה קרליבך על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אשר כונה "סנגורם של ישראל", על שום יכולתו תמיד לשפוט לכף זכות כל יהודי ולראות את הטוב שחבוי בו (גם אם הטוב מסתתר עמוק עמוק בפנים):
במהלך אלול בלילה הראשון של סליחות הלכו ר' לוי יצחק והגבאי שלו לבית הכנסת. פתאום הם שמעו קולות עזים במיוחד מאחד הבתים בעיירה. הם התקרבו לשמוע את המתרחש והבינו שמדובר בכנס השנתי של כל הגנבים והשודדים של ברדיצ'ב. הם הטו אוזן ושמעו שכל אחד מהגנבים מתפאר ומספר לכולם כמה הוא הצליח לגנוב ולרמות השנה. ר' לוי יצחק נאנח אנחה גדולה מעומק הלב, התחיל לרוץ לבית הכנסת ושם פתח את ארון הקודש בבכי ואמר: "ריבונו של עולם, אני כל כך מתבייש! אפילו הגנבים כבר מתוודים יחד על החטאים שלהם, ואילו אני עדיין מחזיק בעבירות שלי..."
בואו נעשה שימוש נכון בהזדמנות שמעניק לנו חודש אלול ונתקדם לעבר חיים אמיתיים ומשמעותיים יותר.
חודש טוב ושבת שלום, ניר אביעד