יום שלישי, 12 באפריל 2011

לקראת פסח: מעבדות לחרות בלילה אחד

בס"ד

כמידי שנה, גם הפעם, נמצא את עצמנו סביב שולחן אחד עם הגפילטה-פיש או החריימה המסורתיים, עם הרגל הקרושה ומרק העוף. שוב פעם דודה שרה עם הפטפטת הבלתי נגמרת על הביקור האחרון במספרה ושוב פעם דוד נחום עם בדיחות הקרש על הביצים במי מלח ועל בני ישראל שחצו את ים סוף. בין לבין, תשאל השאלה הנוקבת – מה נשתנה? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? במה שונה השנה הזאת מקודמתה? האם באמת החיים שלנו זזו לאן שהוא מאז הסדר הקודם? האם בתוך כל העמל והטורח האינסופיים של היום-יום אנחנו יכולים לציין מאורע אחד אחר, חי ואמיתי?

מצאתי לנכון לרכז מספר נקודות מעניינות ורעננות עליהן נוכל כולנו לדון בליל הסדר יחד עם בני המשפחה. לרגע נשים בצד את העיסוק בתהפוכות הפוליטיות במזרח התיכון, בתוכנית הטלוויזיה החדשה והמטריפה ובסיכויי מכבי ת"א לזכות בפיינל-פור. ערב פסח זה זמן מיוחד במינו. בלשון הקבלה "אור גדול ונפלא יורד אל העולם". בעזרת ההכנה הפנימית הנכונה והדיון בעיקרי החג נשכיל ונבנה כלים מתאימים וראויים שיוכלו להכיל את האור הזה. ידוע שהמצווה העיקרית של החג היא "והגדת לבינך" ומכאן גם מקור השם – הגדה. אנחנו מצווים להגיד ולספר ביציאת מצריים כל הלילה, וככל המרבה – הרי זה משובח. המובא במייל זה הוא כמובן רק בגדר על קצה קצהו של המזלג. ניתן בכל אחת מהסוגיות הבאות (וברבות נוספות) להרחיב, לחדש ולשוחח עד בוא הבוקר. זו בדיוק המטרה של לילה מיוחד זה!

יציאה מעבדות לחרות
הלימוד על תקופת העבדות במצרים והדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם פנימי, עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנים. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת.

מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים.

לעבדות היום פנים רבות. כמעט כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות. כמעט כולנו רודפים אחר "המראה הנכון", אחר "המשקל הנכון", אחר "מקומות הבילוי הנחשבים", אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר או "דירה בצד הנחשב של העיר". כמעט כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מזרים שאנחנו "בסדר". כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו ש"נחשב" ושיעשה אותנו אנשים טובים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, הם עבדים לפרעה!!

אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום (היום החלום של רובינו הוא החלום האמריקאי ואימצנו את המודל שלהם להצלחה), ובכל זאת הם אינם מאושרים. הם הרוויחו הון עתק, חיים בוילה מפוארת בסביון ונוסעים במרצדס, ובכל זאת הם אינם מאושרים. מאידך ניתן לראות אנשים שחיים בפשטות חומרית אבל בשמחה גדולה כבני חורין אמתיים. לא צריכה להיות חלילה מטרה בחיים לחיות בדלות, אולם כל בר דעת יכול להבין שהמרדף אחר החומר והעושר בסופו של יום לא מביא לאושר, לשקט ולשמחה הנכספים!!

רבי נחמן מברסלב טען בליקוטי מוהר"ן כי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול "מה אני מרוויח מכל מרדפי העולם-הזה האלה? בשביל מה אני מתאמץ כל החיים? לאן אני רץ?". אחד הסימנים המובהקים להיותו של אדם לא שפוי זה שכתגובה לשאלה "להיכן אתה הולך?" הוא ישיב בתשובה הלא סבירה: "אני לא יודע!". כל אדם שנעצור ברחוב ונשאל אותו להיכן הוא הולך יענה לנו תשובה הגיונית כמו "למכולת", "לעבודה", להוציא את הילד מהגן", וכו'. מי שלא יודע להיכן הוא הולך כנראה מקומו במוסד לאנשים שדעתם השתבשה. לעומת זאת, אם נשאל אנשים (ובעיקר את עצמינו) את השאלה לאן אנחנו הולכים, אבל לא במובן הצר של ה-5 הדק' הקרובות, אלא של החיים כולם, סביר להניח שנשאר נבוכים וחסרי תשובה. מה מטרת החיים? למה אנחנו כאן? בשביל מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא יישאר מאתנו דבר? משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים בשוויון נפש ולא שוקלים לאשפז בגהה את מי שאין לו תשובה עליהן. אם בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה אינם קניינים אמתיים המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה לקב"ה ולדרכי המילוט מהעבדות שהוא נתן לנו.

הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו להישאר במצרים ולא לצאת עם משה, ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו.
כל אחד יכול לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". היום החשש הגדול ביותר הוא "לצאת פראייר" ותחת הדמיון הזה אנחנו מצטמצמים בתוך עצמינו ולעתים רבות אף פוגעים בסובבים אותנו מבלי להתכוון.
לפער הזה בין מה שאנחנו מבינים שנכון לנו לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל קוראים פרעה. פרעה זה מלשון עורף והפרעה. מבחינה רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו בשכל שלנו לרדת אל הלב שמרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות. אנחנו יודעים שאסור לעשן, לאכול ג'אנק-פוד, להיות אנוכי, לכעוס ולרכל, ובכל זאת לא אחת נעצרים ברמת הידיעה השכלית. בכל פעם שעשינו מעשה שלא רצינו והיצר הרע ניצח אותנו פרעה סימן לעצמו וי קטן וחיוכו התרחב.

המובן הפשוט של "גולה" זה ישיבה של עם ישראל לא בארץ ישראל. מבחינה פנימית לשהייה בגולה יש משמעות עמוקה מאוד. גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים – היחסים במשפחה שלנו, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות?
לא צריך לשנות את החיים, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו.
למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? כאשר נוזפים בנו על התנהגות שאיננה נאותה, יש לנו בדרך כלל תגובה קבועה: "ככה אני!". אנחנו פשוט מי שאנחנו. התשובה שלנו היא למעשה דרך חלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו אחראיים למעשינו. אנחנו אומרים בכך שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך נוצרנו. במילים אחרות, אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות אחרים ממה שאנחנו.  "ככה אני!" היא תגובה כל כך שכיחה משום שלמעשה רובנו איננו מאמינים באמת שיש בידינו בחירה חופשית. זהו אחד הדברים המאפיינים את האדם בעולם המודרני בו הוא רק הולך ומתרחק מעצמו ופנימיותו יותר ויותר.
ואי אפשר בלי קצת דיבורים על אמונה בחג נפלא זה. הרמה הנעלה ביותר של יציאה לחרות אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?". כשרצון הבורא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, פירוש הדבר שהשגנו את צורת החיים הנעלה ביותר. במצב זה אנחנו משתמשים ברצוננו החופשי כדי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות – הקב"ה. "עול מצוות" עלול להיתפס כעול וכעוד כלא שהאדם מכניס את עצמו אליו, אולם האמת היא שאין דבר משחרר וחופשי יותר מקיום רצון השם.  כמובן שרצון הקב"ה שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו, אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו וזוהי תמצית הבחירה החופשית הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה.

ליל הסדר זה הזמן לעצור את הטייס האוטומטי ולקבל החלטות לשינוי. נכתב בספרים הקדושים כי בערב מיוחד זה וביום שלאחריו אנחנו מקבלים כוחות מלמעלה, "אתערותא דלמעלה", בדמות דחיפה בגב מהקב"ה בכבודו ובעצמו ואנחנו יכולים לשבור כל חומה ולעבור כל מחסום, שאנחנו והסביבה בנינו עבורנו.
אז קדימה לעבודה "והעיקר – לא לפחד כלל"...

חמץ ומצה
מצה בגימטרייה זה 135. חמץ, לעומתה, זה 138. מה הם, אם כך, אותם 3 דברים שמבדילים בין השניים? מה הם 3 הדברים שאנחנו עומלים כבר כמה שבועות לנקותם מביתנו ולבערם מנשמתנו? חכמי הסוד מלמדים אותנו שהתשובה נמצאת באימרה המפורסמת בפרקי אבות: "שלושה דברים מוציאים את האדם מהעולם – הקנאה, התאווה והכבוד".

החמץ, אם כך, מסמל את כל המיותר בחיים שלנו, את ההרגלים הרעים, את המידות הרעות, את המחשבות השליליות
. ידוע היטב ש"טבע האדם רע מנעוריו", ולכן אל לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. נולדנו כשבתוכנה הבסיסית ביותר שלנו טבוע חזק ועמוק "יצר הרע". זה לא "באג" ביצור. כך בדיוק רצה הבורא שנהיה וזאת על מנת שנאבק על משמעות חיינו במאמצים והשתדלות גדולה. "יצר הרע" פירושו כוח חזק ושלילי שמחויבותנו להילחם בו ולא להסכים לקבל אותו. המחויבות שלנו היא לבחור בטוב בכל רגע מחדש. אדם שמצליח להתגבר על כל ה"שדים" הללו שבתוכו הוא אדם חזק ובריא, הוא אדם חופשי, הוא בן חורין אמיתי. בפועל, ימי ההכנה לחג, ניקוי ואח"כ שריפת וביעור החמץ בבית מסמלים את המלחמה ביצר הרע. לאחד החמץ הוא כעסים גדולים על אנשים ומצבים שסביבו, לשני קינאה ותחרותיות ולשלישי גאווה/פחדים/חרדות/עצבות/תחמנות/אגואיזם וכו'. רובינו "בורכנו" בכמה סוגי "חמץ", כאשר הניקיון הסיזיפי של הבית לפני החג הוא הזדמנות לבער מתוך הנשמה את החמץ והמיותר (הבית הגשמי מסמל את הבית לנשמה שבקרב כל אחד). אדם נבון תוך כדי קרצוף הרצפות והפנלים יעשה "בדק בית פנימי" וידמה שגם את נשמתו הוא ממרק.

מומלץ לשבת לפני החג עם דף ועט ולכתוב בלי מסננות את כל "החמץ" שאנחנו חושבים שקיים בנו בנפש. הרשימה הזו סודית ואינטימית והיא תהווה את הבסיס לניקיון הפנימי שנתכוונן אליו במהלך החג וכמובן גם אחריו
. חז"ל לימדנו אותנו שאדם שניגש אל החג עם הגישה הזו מובטח לו שמשמיים יסיעו לו כל השנה עד הפסח הבא להילחם באותו חמץ מיותר.

המצה, מאידך, מסמנת את תכונת הנפש הרצויה של ענווה ועדינות
. למעשה במצה יש את אותם חומרים מזינים ואת אותם אבות המזון כמו בלחם, אלא שהיא פחות נפוחה, פחות מלאה בעצמה, פחות יפה חיצונית ומריחה פחות טוב. אין בה את ה"דאווין" וה"שוויץ" שיש בלחם ואפשר ללמוד ממנה רבות על התנהלות חכמה יותר בעולם.
חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות. שורש הכוונה לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך, הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע. מאידך, גאווה היא שורש למידות הרעות. גאווה מביאה כעס, אגואיזם, עצבות ובדידות.

הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת. באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו. באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים. לרוב האדם נוטה להגביה את עצמו ולהנמיך את האחר כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי. זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות אינספור של אוצרות נפש נפלאים. אנחנו צריכים למעשה להכניע את התכונה המולדת שקיימת בנו.

כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר? האם אני מרוויח או מפסיד מכך?
למרות הופעתו החיצונית, שלעיתים רבות היא מוחצנת ומשדרת על פני השטח עוצמתיות, הגאוותן מונע מאוד ממה שחושבים עליו, ולכן הוא בעצם חלש ולא חזק. אנשים רבים מאוד פועלים מתוך המחשבה "מה יגידו עליי?" ו"מה יחשבו עליי?". הם מאוד מעוניינים להראות מצליחנים, יפים, חכמים  וכריזמטיים ובדרך לרוב שוכחים פשוט להיות הם עצמם. למרבה האירוניה אותם אנשים בפועל נמנעים מלחשוף את עצמם ופנימיותם האמיתית, הם חיים בתוך משחק ומאחורי מסכות. איך אדם כזה יכול להיות הוא עצמו כשהוא כל הזמן עסוק ב"איך אני נראה"?

מאידך, אדם צנוע זה אדם שנותן מעצמו לזולת. הוא לא מרגיש מאוים מכך שגם האחר יצליח ושגם לאחר יהיה טוב, הוא פתוח ומשוחרר. אדם כזה לא מפחד להיראות חלש. לכולנו יש חולשות והניסיון להסתיר אותן ולהציג חזות של אדם אחר כל כך מעייף ומיותר. כשמדמים אדם עניו לרוב חושבים על תסביך נחיתות או כתפיים שמוטות, אבל האמת שונה לחלוטין – מדובר באנשים עם עוצמה פנימית אדירה שמאפשרת להם לחיות בשמחה תמידית. הם לא זקוקים לחיזוקים מזרים על עצם קיומם, אינם מנסים לעשות רושם על אף אחד ויכולים בקלות להתחבר לצד האלוקי שקיים בכל אחד מאתנו.

על מצה ניתן לשים מצות רבות נוספות. היא יכולה להכיל ולהחזיק רבות כמותה. לעומת זאת, על לחם נוכל לשים לכל היותר לחם אחד נוסף (וגם הוא יתנדנד ולא יהיה יציב). ניתן ללמוד מכך שכשאדם נקי מהאוויר, האגו והפוזה שמנפחים אותו, וטהור מהחמץ שמחמיץ לו את הלב הוא יכול להיות לעזר ותועלת לאנשים רבים נוספים. לצערנו, ניתן לראות את התופעה ההפוכה אצל זוגות רבים, אשר לא משכילים לשים בצד את האגו/ההרגלים/הקיבעונות/השריטות, ולכן כמו הלחם על הלחם לא מצליחים לשרוד ביחד ולבסוף נופלים. חז"ל מלמדים אותנו עוד מימים ימימה שכל בן/בת זוג צריכים להתייחס אל בן/בת זוגם בגישה ש"תפקידי בעולם הוא לשמח ולרצות אותו/ה! ממש בשביל זה נבראתי!". מתוך התפיסה הזו ומתוך העדר השמרים והנפיחות העצמית, מובטח שהקשר יצליח והמשפחה תוכל להיבנות כמגדל מצות יציב, מאוזן ושמח. אין בדברים חלילה משום קריאה להיות כנועים ולוותר על צרכים בסיסיים, אולם רבים מאתנו (במיוחד בשנים האחרונות בהן הדגש הכללי בחברה הוא על מרדף אחר סיפוק והנאת אישיות) מחמיצים את הקשר וכלל לא ממצים את הפוטנציאל לטוב ואושר שיכול להיות לנו עם בן/בת זוגנו. אם נשכיל להיות קצת יותר מצה צנועה ופחות לחם 8 דגנים משוכלל או פוקצ'ה אוורירית ומשובחת נזכה לאושר גם בחי הזוגיות שלנו, שהם, כידוע, המפתח לכל השאר.

הכרת תודה
אחד המוטיבים העיקריים, ששזורים לאורך כל ההגדה וחוזרים על עצמם, הוא הכרת תודה לקב"ה על שעשה לאבותינו ניסי-ניסים והוציאם מעבדות לחרות. השיא כמובן מגיע בקריאת ההלל ובשיר "דיינו" בו אנחנו מציינים את כל המופתים שהקב"ה עשה ("אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו", "אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם – דיינו", וכו') ואף מגדילים ואומרים שכל נס בפני עצמו נחשב למתנה גדולה ונפלאה שגם בה לבדה היינו מסתפקים.
מידת הכרת התודה וההודיה הן חשובות ביותר ועל כן עלינו לאמץ לכל השנה את רוח ההגדה ולהביאה גם אל היום-יום האפור והקשה. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, עלינו להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו - את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על העתיד.
תודה היא הודיה למי שעשה מעשה רצוי וטוב ועזר לנו. זה נכון ביחס לכל אדם בסביבתנו הקרובה והרחוקה (בן/בת זוג, הורה, חבר למשרד, נהג האוטובוס בדרך לעבודה, וכו) ונכון ביחס לבורא שמחייה ומאפשר כל נשימה ונשימה שלנו. להודות לזולת נותן לצד השני הרגשה טובה וגורם לנו להיות אנושיים וצנועים יותר, ולכן אין צורך לחכות שמישהו/משהו יעשה עבורנו מעשה חיובי בצורה קיצונית כמו עשר מכות, חציית הים לשניים ושחרור מעבדות לחרות בשביל לומר לו תודה. ניתן השתמש במילה המופלאה והקסומה – "תודה" מידי יום. תודה לעולם הנפלא שמאיר לנו את הבוקר בקרני שמש יפות, תודה שיש לי משפחה אוהבת ותומכת, תודה שאני הולך על שני רגליי, תודה שיש לי בגד ללבוש, לחם לאכול (כמובן לא בפסח...) וכו' וכו'. מודעות עצמית בסיסית לדברים הנפלאים שקורים בחיינו רק תעצים ותגדל ותגרום לנו להמשיך לקבל עוד ממה שכבר יש לנו.

כל אדם מוצא את מה שהוא מחפש, "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (הגמרא במסכת מכות). מי שאוהב פרחים מבחין בהם, למרות שאחרים פשוט חולפים לידם. מי שאוהב להתלונן ושונא אשפה המושלכת ברשות הרבים יראה את האשפה במקום להבחין בציפורים ובשקיעה יפה. אם נחליט שחשוב להכיר תודה אז נתחיל לשים לב לדברים הטובים שיש בחיינו ושאנשים אחרים עשו ועושים למעננו. כל אלה ישמשו לנו תזכורת לעשות דברים דומים למען הזולת ולהתקרב אליהם ואל הבורא.

אני רואה אותך ואתה חשוב לי
על פי חז"ל, אותם 80% מבני עמינו שלא זכו לצאת ממצרים מתו בזמן מכת החושך, עליה נאמר "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (ספר שמות פרק י'). לפי ר' יהודה אריה לייב אלתר, מאדמורי חסידות גור, המכונה גם "השפת אמת", יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, אינו יודע מה חסר לו ואינו משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא: "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא, וזאת משום שכלל רוחני ידוע אומר שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת.

הביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל כעת משמעות נוספת. במצרים אומנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצרים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.


מסתבר שכמו אז, כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמינו. כאשר אנחנו עסוקים כל כך הרבה בעצמינו אנחנו מאבדים את מקור החיות שלנו שהוא חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את שכנינו. מתוך כך אנחנו מכלים את זמנינו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות.

התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה שלי טוב" היא נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה עם האחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפיסה שלהם על העולם תחומה בגבולות של עצמם בלבד.

להיות בן חורין אמתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המפורזת, פרושו לפקוח את העיניים, לראות למעבר לקצה חוטמי ולהתחשב במי שסביבי.

על פי הלכה בליל הסדר נשב ונקרא את ההגדה בעודנו מסבים (נשענים) לצד שמאל. פרוש אחד לדבר מדבר על כך שאנו נשענים על הצד שמייצג את היצר הרע ומידת הדין (זו הסיבה שמניחים תפילין על יד שמאל) ובכך רוצים לעקוד אותו. הסבר נוסף להסבה הוא שכדי שלא ניפול עלינו בהכרח להישען על מי שיושב לידינו, וכך בעודנו תומכים איש ברעהו אנו מתקנים את אותם חושך ואנוכיות.

טיפ אחרון לסיום: גדולי ישראל הזהירו אותנו במיוחד לבל נכעס בערב ליל הסדר. בכל השנה מידת הכעס מגונה ומאוסה, אולם מאחר וליל הסדר הוא הפתח הרוחני לשפע של השמחה, הרוגע והצמיחה הרוחנית שלנו לכל השנה, עלינו להיזהר במיוחד מלכעוס, לרטון ולקטר בשעת רצון גדולה זו. גם אם המרק יצא קר, היין נשפך על המפה החדשה או האח/הדודה אמרו משהו שלא מצא חן בעינינו – בכל מקרה ומצב חשוב שנשמור על אווירה פנימית חיובית, ניקח נשימה עמוקה ונמשיך במסע אל האור עם חיוך על השפתיים.

חג שמח וכשר לכל עם ישראל,
ניר אביעד
J

4 תגובות:

  1. מאמר עמוק מאוד, יישר כוח על ההשקעה והחשיבה. פסח שמח וכשר לכל עם ישראל

    השבמחק
  2. יישר כוח על דברים שחודרים ללב. עכשיו יש לי "תחמושת" בשפע של דיברי תורה לשולחן החג.

    השבמחק
  3. מה שאני אומרת זה ככה: אם הולכים על עוף אז שיהיה טבעוף :) כמה שיותר טעים וכמה שיותר בריא!

    השבמחק
  4. מאמר מקסים
    כל כך נהנתי לקרוא אותו.
    המון תודה על כל המאמרים שאתה כותב ושאני זוכה לקרוא מהם.
    אני לומדת ממך המון.
    תודה גדולה
    חג שמח.
    מיטל

    השבמחק

מעתה ניתן להגיב רק בבלוג החדש

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.