יום רביעי, 9 במרץ 2011

פרשת "ויקרא" – סליחה, טעיתי!

בס"ד

בפרשתנו הנוכחית, הפותחת את ספר "ויקרא", מתוארים הקורבנות שמקריב כל אדם שחטא על פי חומרת מעשיו, תפקידו ודרגתו.
כיום, במציאות בה אין לנו משכן ובית מקדש, מעט קשה להבין את הפעולה הזו של הקרבת קורבנות והיא עלולה בטעות להיתפס כאכזרית ואף פגאנית, אולם בעבר היא היוותה חלק חשוב מהעבודה הרוחנית של העם ואפשרה להם סוג של קשר מוחשי עם הקב"ה. המילה "קורבן" בא מהשורש של "קירבה" (קירבה אל הבורא), וע"י פעולת הקורבנות אותו אדם למעשה נדרש היה להקריב לא רק בהמה מוחשית, אלא גם אופן סמלי את הנפש הבהמית שקיימת בתוכו (כל אותן התכונות ה"בהמיות" כדוגמת כעס, גאווה, קינאה ואנוכיות).
ברצוני להתייחס היום לפסוק המתאר את ההתנהגות של נשיא העם שנתפס בקלקלתו - "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם...וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ " (ויקרא ד'). בתלמוד ביארו את המילה "אשר" מלשון "אושר", כלומר אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על טעויותיו. במציאות כזו שבה הנשיא מוכן להודות בחטאו ולהביא קורבן כדי לקבל מחילה, ודאי שנתיניו ימנעו מעשיית חטאים במזיד. מנהיג הפועל כך מחדיר אמות מידה מוסריות חדשות לחברה. ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית , ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב. היכולת לומר "טעיתי" בפומבי היא גדולה ועצומה. המנהיג במקרה הזה לא מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך בעצם מוכיח גדלות רוח.
מבלי חלילה להשמיץ ולרמוז לאף אחד ממנהיגינו בהווה באופן ספציפי, אנחנו חשים כיום את הכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם נשיאים (מנהיגים) הגונים וענווים. נשיאים, אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית, וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, הוא יבין כי גם המנהיגים הם בני אדם עם חולשות אנושיות ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגנו ולבקרם, ומובן לנו שרובם צריכים להתנהג אחרת. אולם מה אתנו? האם גם את עצמינו אנחנו רואים ומבקרים באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים ולא אצלנו. אנחנו תמהים איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו, איך הוא "מתחפר" בעמדתו או שפשוט נשאר לעולם יהיר וגאה. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים שקיים בחוץ - קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים אותו ומזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "הפוסל במומו – במומו פוסל", כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו. מתוך ההבנה הזו, חשוב להבין שאותו קושי להודות בטעויות, שאנו מזהים אצל המנהיגים שלנו ואצל הסובבים אותנו, קיים בהכרח גם בנו!
מדוע כל כך קשה לנו להודות בטעויות שלנו ולבקש סליחה? לעניות דעתי הסיבה העיקרית היא האגו ומידת הגאווה שלנו שמונעים מאתנו לראות את פגמנו ובטח שלא לחשוף אותם לזולת. קשה לנו להודות שאנחנו לא מושלמים ולוותר על התדמית המוקפדת שביקשנו לשוות לעצמנו. אם נסתכל על עצמנו עם היד על הלב נראה שכשאנשים אחרים (בין אם קרובים ובין אם רחוקים) באים אלינו עם תוכחה אנחנו לרוב מיד מסתגרים ומחפשים תירוצים מדוע אנחנו צודקים והשני טועה. באופן סטטיסטי הרי לא ייתכן שאנחנו צודקים ב-100% מהמקרים, אז כיצד זה הגיוני שאנחנו לא עוצרים, מקשיבים באמת למה שנאמר לנו ובוחנים האם יש אמת בדברים ואנחנו לא בסדר?! התשובה המצערת היא שלרוב אנחנו לא מחפשים את האמת אלא עוד ליטוף לאגו הפגוע. בתוכנו יש סנגור מעולה שדואג לשכנע את עצמינו כמה אנחנו נהדרים וצודקים, כמו גם קטגור מעולה שבקלות רבה מרשיע ושופט לכף חובה את הסביבה. אנשים שמרגישים עצמם "צודקים" כל הזמן וחפצים להוכיח לכולם עד כמה צדקתם גדולה בסופו של דבר הם הקורבנות הכי גדולים של עצמם משום שאין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך הקליפה של הגאווה והחשיבות העצמית המגוחכת הזו. האגו שלנו כל כך עדין, שברירי ורופף. כאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה. מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש, ואנחנו מתפתים להאמין בהם.
במסע החיפוש אחר האמת ואחר איכות חיים רוחניים וגשמיים טובים יותר, חובה עלינו לעצור ולשאול בכנות ובפשטות: "אולי אני טועה?", "אולי מה שחשבתי וידעתי עד עכשיו אינו הטוב ביותר האפשרי?". רובנו מחפשים שינוי כזה או אחר בחיינו אשר יכניס קצת חמצן של רעננות ושמחה ללב ולמוח שלנו. ההתחלה לכיוון אותו שינוי חייבת לעבור דרך יצירת סדק באותה חומת הגאווה, שהביאה אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום, ולאמירה כנה שאולי אנחנו לא כל כך מושלמים, ושאולי יש לנו עוד מה ללמוד ומה לשפר.

היכולת להודות בטעות, להתנצל ולנסות לתקן הן מהיכולות החשובות ביותר בכל קשר שהוא בין בני אדם. לא משנה באיזה סוג קשר מדובר – בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, הורה וכו' – הודאה בכך שטעיתי חיונית למען רכישת האמון של הצד השני. כולנו שוגים – מקטן ועד גדול (כפי שמוכיחה הפרשה), כאשר דווקא ההודאה ולקיחת האחריות הם אלה שמאפשרים למערכת היחסים בנינו לבין הזולת (כמו גם בנינו לבין הקב"ה) לצמוח. אם חלילה בשעת רתיחה הטחתי באשתי עלבונות - אין מעשה גברי ואמיץ יותר מלהתנצל לאחר מכן מעומק הלב ולקבל על עצמי לנצור לשוני מרע, לא משנה מה תהיה הסיטואציה העתידית. אם הפעלתי את סמכותי ההורית כדי להשתיק את הילד הרועש, אשר כל פשעו היה שרצה את תשומת ליבי בזמן שכל כך רציתי לנוח - אין דבר אבהי יותר מלהתעשת מוקדם ככל שניתן ולפייסו במילים חמות ובמשחק משותף (כן, גם אני "מת" מעייפות אחרי יום מפרך במשרד). אם הייתי קצר רוח כלפי הכפופים לי בעבודה וניצלתי את העובדה שפרנסתם תלויה בי – אין דבר אצילי יותר מלהתנצל ולהתאמץ להבא להיות בוס נוח וקשוב יותר. הקב"ה אומר לנו: "מודה ועוזב – ירוחם". רק ע"י ההודאה בטעות והחרטה זוכים לרחמים ולאפשרות להתחיל מההתחלה.
ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר להודות בטעותם, לסלוח ולבקש סליחה. אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם. בזוגיות המצב רגיש שבעתיים. אנשים יכולים לצבור בבטן תסכולים במשך שנים רבות ומשום מה לא לנסות לפתור אותם באמת. זוגות רבים שהתגרשו מבכים על העובדה שהם לא השכילו לפתור את הבעיות בניהם עוד כשהן היו קטנות. בעזרת דו שיח פתוח ורצון הדדי אמתי וכנה ניתן להבין אחד את השני ואז כפועל יוצא רוב הכעסים והמריבות יפתרו מאליהם. צריך לזכור שבזוגיות אסור בתכלית האיסור "להתחפר" בתוך הגאווה ולנסות לכופף את היד של הפרטנר שלנו. אם היינו לא בסדר חובה לרוץ ולהתנצל מיד.

האחריות של כל אדם לתיקון מידותיו בראש ובראשונה מונחת על כתפיו. יחד עם זאת, גם לסביבה בה חי האדם השפעה מהותית על דרכו ועל סיכוייו לצאת "מהמטריקס" – מההרגלים האוטומטים והשלילים. לצערנו, האווירה הכללית כיום לא תמיד מאפשרת לאדם לוותר על הגאווה ושאר המרעין-בישין שקיימים בו ולהודות בפרהסיה בשגיאותיו. במקרים רבים כשנראה אדם שחושף את עצמו, יהיו בסביבה גורמים ש"יעוטו על הטרף", ישמיצו, ילגלגו  וינסו להרוויח מהדבר הון אישי כזה או אחר. אפשר לראות את זה היטב בפוליטיקה, בתוכניות ראליטי, בספורט ובמקומות עבודה מסוימים. כשאדם מרגיש מאוים אין סיכוי שהוא ייתן לצד העדין שבו לבוא לידי ביטוי, ולפיכך האחריות שלנו היא קולקטיבית. מתוך ההבנה הזו יש לנהוג בסבלנות יתרה כלפי אותם שכבר כן מעזים ומודים בטעויותיהם. לפעמים צריך לעצום עין אחת ולהתעלם מעבירה של החבר ולפעמים צריך פשוט לחבק ובמילת עידוד ופרגון להראות את התקלה ולהצמיח לדרך חדשה וטובה יותר. אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת רכילות עסיסית. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו. במציאות כזו כמעט ובלתי אפשרי להסיר את השריון והמגנים, להיות אדם כן ועניו ולדעת להודות בטעות.
הפחד מהערה מלגלגת או צינית גורם לנו להסתגר ולהגן על מעשינו והחלטותינו, גם אם אנחנו יודעים שהם שגויים.

סיפורי המקרא עסקו לא אחת בקושי האנושי להודות בטעויות ולקחת אחריות. כולנו מכירים את הסיפור על אדם וחוה בגן עדן ועל החטא שלהם כשאכלו מעץ הדעת בשעה שאסור היה להם לעשות כן. אולם, כשקוראים בסיפור לעומקו מגלים שהחטא המשמעותי יותר לא היה בעצם האכילה מהפרי האסור, אלא בהתחמקות שלהם מאחריות. מיד לאחר החטא הקב"ה אימת את אדם וחוה עם מעשיהם ושאל אותם מדוע המרו את פיו? התגובה של אדם הייתה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל" - הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו על שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

לעומת אדם וחוה, על היכולת להודות בטעויות אנחנו לומדים מדוד המלך. באחד מהסיפורים הדרמטיים, שבספר שמואל ב', דוד שולח למות בקרב אבוד מראש את אוריה החיתי במטרה לזכות באשתו היפה בת-שבע. למרות שהגמרא אומרת ביחס לפרשיה זו: "כל האומר שדוד חטא אינו אלא טועה", עולות בנו קושיות לא פשוטות על התנהגות דוד. בהמשך למתואר בסיפור אנחנו קוראים על תוכחתו של נתן הנביא לדוד כפי שהיא משתקפת במשל "כבשת הרש" המפורסם. הנביא תיאר לדוד המלך סיטואציה דמיונית לפיה הגיע אורח אל ביתו של אדם עשיר מופלג ובעל צאן ומרעה רב. במטרה להאכיל את אורחו, אותו עשיר הלך ושחט את כבשתו היחידה של העני המרוד של אותה העיר ולא את אחת מכבשותיו הרבות. בתשובה לשאלתו של נתן מה דעתו על המקרה, דוד ענה כי העשיר הוא "בן מוות". ברגע זה נתן הסביר לו את המשל והנמשל ודוד הפנים שבעצם הוא נהג בדומה לאותו עשיר, שאך זה עתה הוא שפט למיתה. הגדולה של דוד, שבזכותה אף ניצל (לא לפני שעבר חיים קשים מנשוא שמירקו את עוונו ותיקנו את פשעיו), הייתה שברגע שהבין את האמת הוא לא ניסה להתחמק, ובו במקום אמר "חטאתי להשם!". לקיחת האחריות והמרדף אחר הצדק והאמת האובייקטיבית הנחו אותו תמיד.

המילה "יהודי" שורשה גם מלשון להודות ולהצביע על האמת (כלומר להעיד שיש מציאות של בורא בעולם), גם מלשון היכולת להודות ולומר "תודה" על מה שאנחנו מקבלים וזוכים לו, וגם מהיכולת להודות על הטעויות ולהתנצל. את אחד הסיפורים על גבורה אנושית מופלאה, שהתבטאה לאו דווקא ביכולת פיזית חזקה ובאסטרטגיה צבאית מתוחכמת, אלא ביכולת לוותר על האגו ולהודות בטעות, קראנו לא מזמן בפרשת "וישב" שבספר "בראשית". בסיפור זה התוודענו ליהודה (בנו של יעקב אבינו), שזכה שעל שמו כולנו נקראים "יהודים", ולהסתבכות המביכה שלו עם כלתו תמר, אותה חשב בטעות לפרוצה. יהודה היה מספיק אמיץ וחזק לעמוד מול משפחתו ומכריו ולהודות שבצר לו הוא הלך ושכב עם אותה אישה בעבור כסף. באופן טבעי הוא ודאי היה נבוך מאוד מהסיטואציה, אבל גילוי האמת והשבת כבודה של תמר היו חשובים לו יותר מהאינטרסים והכבוד האישי.

הקריאה של הפרשה הנוכחית מחדירה בנו את ההכרה שלא רק שההודאה באשמה שלנו ראויה לשבח, אלא שהיא גם מרפאת ומשחררת מכבלי האגו. אנחנו רוצים להיות אנשי אמת וככאלה חשוב שנכיר את חולשותינו ולא נברח מהן. אותם נשיאי ישראל, שכבר בסיפורי המקרא באו ובפרהסיה הודה בטעותם - הם המצפן והמחנכים להתנהגות דומה של כל אחד ואחת מאתנו כאן ועכשיו. ההמלצה שלי לשבוע הקרוב היא להתאמן על שנכתב כאן ולפחות פעם אחת לומר קודם בנינו ובין עצמינו ולאחר מכן גם למישהו אחר: "סליחה, טעיתי". בהתחלה הוויתור על ה"פאסון" והאגו קשה וכואב, אבל בהמשך מבינים שאין דבר משחרר ומשמח מזה.

שבת שלום, ניר אביעד J

4 תגובות:

  1. זה מדהים איך כל שבוע מה שאתה כותב מתייחס למשהו שקורה לי אישית.

    אני מודה לך על הדברים הנפלאים שאתה כותב.... כדאי לך להוציא ספר מזה....

    תודה רבה !

    השבמחק
  2. הבלוג הוא הספר הכי טוב בגלל שהוא זמין ונגיש לכל ובחינם

    השבמחק
  3. במילה אחת - נפלא!

    השבמחק
  4. מקסים! למרות שאין לי סבלנות בזמן האחרון לקרוא הרבה, אופן הכתיבה כ"כ רץ שאפילו לא שמים לב לאורך, פשוט מרתק, יישר כח, תבורך על פועלך

    השבמחק